קולר (35) נשואה לאיתי, מוזיקאי רגאיי, היא אם לזוהר בת השש ואיתמר בן החצי שנה ומתגוררת בתל אביב. מאז סיימה את לימודיה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין לפני כעשור, היא משמשת כשחקנית בתיאטרון גשר רוב הזמן. מדי פעם היא מבליחה לשחק או לכתוב לתכניות טלוויזיה ('משפחה לא בוחרים', 'בלתי הפיך'), וזוכה לתשבחות רבות.
בסרט 'לעבור את הקיר' היא עושה את תפקידה הראשון המשמעותי בקולנוע.

"נס, קסם, שידוך מדהים", היא אומרת על בחירתה של רמה ללהק דווקא אותה לתפקיד. "רציתי את התפקיד הזה מאוד ונותר לי לקוות שגם הצד השני הרגיש את הלב שלי וקלט אותי. עשיתי כמה אודישנים, כמו כולם, ולאחר זמן הודיעו לי שהתקבלתי", היא מספרת.

"נס, קסם ושידוך מדהים", נועה קולר על הסט עם הבמאית רמה בורשטיין, צילום: סשה תמרין

מי שתצפה בסרט תבין עד כמה מתאימה נועה לתפקיד מיכל, ממש כמו כפפה ליד. עד כי בריאיון שלאחר מכן קשה לי להבחין מי זו מי. מיכל היא רווקה מתבגרת שחזרה לא מכבר בתשובה. לאחר שצלחה מספר דייטים לא מבוטל היא מתארסת סוף סוף. אך החתן המיועד מקבל רגליים קרות במהלך הטעימות באולם ונוטש. היא לא מתייאשת וברגע של ביטחון ונחישות מחליטה שהחתונה תתקיים במועדה ויהי מה, בנר שמיני של חנוכה.
הימים נוקפים. שמלה יש, אולם יש, ההזמנות חולקו זה מכבר. והחתן? עדיין לא נראה באופק.

את רגעי האמונה והשבירה, הכאב וההתמודדות מול הסביבה הקרובה, אנחנו זוכים לחוות יחד עם מיכל עד ליום החתונה. האם תזכה לענוד את הטבעת בזאת חנוכה? אחסוך מכן את הספוילר.

מה גרם לך, בחורה תל אביבית חילונית ואפילו נשואה, לרצות כל כך לשחק את מיכל?
"לפני האודישנים קיבלתי מרמה את התסריט והוא היה מהמם בעיניי. ראיתי את מיכל, אישה מאוד חזקה ומיוחדת. האמת שלה קנתה אותי. היא אישה שמסכימה להסתכל לאמת בעיניים ולא מפחדת ממנה. לא מתחבאת.
התאהבתי בדמות ובתסריט, וכמובן ברמה, שעוד לפני כן שמעתי עליה רבות".

את משחקת בחורה שנאחזת באמונה ובריבונו של עולם כאחוזת טירוף כמעט. איך את התחברת לזה?
"אני ומיכל לא מאוד שונות. מה ששתינו חושבות על אהבה וזוגיות הוא די דומה. אני זוכרת היטב מה זה לכמוה לזוגיות טובה, לחיבור נכון ואמיתי. כל ההתפכחויות שצריך לעבור בדרך, והדמיונות שצריך לוותר עליהם. אני מכירה את זה. גם התברר לי שאני מאמינה לגמרי בהמון דברים בחיים שלי.
האמונה בה' אצלי קיימת ופחות חד משמעית אמנם, אבל היו לי הרבה מקומות בחיים שהאמנתי בנחישות והלכתי נגד כל הסיכויים, למשל שאצליח להקים משפחה. זה אקט ענק. מיכל באמונה שלה הצליחה לעבור את הקיר. אני לא יודעת אם אני ממליצה לעשות את מה שהיא עשתה, אבל היה מדהים לשחק אותה".

זו לא פעם ראשונה שאת משחקת אישה דתייה. בסדרת הטלוויזיה 'סרוגים' שיחקת את נעמה, גרושתו של אמיר. איך היה לשחק דתייה?
"הרבה שואלים אותי את השאלה הזאת, והמפתיע ביותר הוא שההבדל לא גדול. נהדר לגלות שכולנו בני אדם, מאוד מאוד דומים, ובגלל זה אנחנו יכולים לאהוב זה את זה באמת, כי אנחנו לא באמת שונים. לכולנו יש מחשבות קשות לפעמים, וכולנו חוזרים להאמין. ככה שחוץ מהלבוש, הפנימיות שלנו היא לא שונה".

נאחזת באמונה. מתוך הסרט לעבור את הקיר, צילום: נורמה הפקות

לנצח את העולם ביחד
גם בחיים עצמם, ולא רק בקדמת הבמה, נועה היא אישיות כובשת.
הכנות שלה, הפשטות, הפוזה שיש להרבה שחקנים במעמדה, אצלה פשוט נמוגה. למרות שהיא לא באמת מיכל, וברגע הראשון לקח לי זמן לעכל את העובדה שהיא לא באמת מתלבשת כמו דוסית גם בחיי היום-יום שלה, תוך רגע אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה מימי האולפנה.

אילו הכנות עשית כדי להיכנס לדמות, ולהכיר את הניואנסים של הרווקות הדתיות?
"גם בחיי האישיים הרגשתי את חוויית הרווקות. תקופה ארוכה יצאתי עם גברים שלא באמת רצו אותי, ורק כשהכרתי את בעלי מהר מאוד הרגשתי בבית. הרגשתי בנוח. הוא לא כיבה אותי".
כדי שנועה תכיר מקרוב את עולם הרווקות של בעלות התשובה, לקחה אותה רמה לשבת כלה במדרשת 'נתיב בינה'. "לא ראיתי דבר כזה אף פעם. זו הייתה חוויה מהממת בשבילי", היא מתפעלת, למרות שזה קרה כבר לפני כשנתיים. "פגשתי אחוות נשים חזקה יותר מאש. נשים שמרימות ומעודדות זו את זו באופן אקטיבי. עם התכווננות מלאה לשמח. הבנתי שיש עולם שאני לא מכירה. בעולם שלי, למשל, לא אומרים בקול רם 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט. ואילו שם הייתה השלמה גדולה עם הרצון הבסיסי הזה של נשים להתחתן, ואחת מעודדת את השנייה שזה אכן יקרה".

מה היה באותה שבת כלה?
"זו הייתה כלה בעלת תשובה שחיכתה עשר שנים להתחתן. היא סיפרה את סיפור ההיכרות שלהם, שאינו שונה מהסיפור שלי ושל חברותיי, חוץ מזה שמדובר בבחורה ששמה את החתונה והאמונה בקשר כדבר ראשון. למרות הקשיים והאמביוולנטיות, היא לא ויתרה. אצלנו קשר כזה לא היה מחזיק מעמד, אבל הכלה הייתה מכוונת מטרה ולכן הצליחה.
"סביבה היו המון רווקות שחיכו לצאת החוצה. מקסימות, יפות ומצחיקות שעשו לה הצגות, בישלו את כל סעודות השבת, התפללו יחד והיה נראה שהן פשוט נהנות זו מזו. הרגשתי שהן יכולות לנצח את כל העולם ביחד".

"בעולם שלי לא אומרים בקול 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט, נועה קולר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

באחד הרגעים העוצמתיים בסרט את יושבת עם בחור בדייט ראשון ומתארת לו באריכות ובכנות מכמירת לב עד כמה את מרגישה שהספינה שלך טבעה ואת עייפה ואבודה. איפה זה פגש אותך?
"הרבה פעמים בחיי הרגשתי שהספינה שלי טובעת ושאני לא מוצאת אחיזה. בלבול עמוק. אחרי שסיימתי את הלימודים אצל יורם לוינשטיין הייתה לי שנה קשה של דיכאון עמוק. לא ידעתי לאן ללכת וגם לא איך לבקש עזרה.
לא האמנתי שיכולים לעזור לי. הייתי בחוסר אמונה משווע. ובתוך התקופה הקשה הזאת, כשלא האמנתי שאצא ממנה מתישהו, מתחת לקולות הקשים, מתוך הערפל, שמעתי מישהי בתוכי שכן מאמינה שאצליח לצאת. גיליתי את הקצה. כששיחקתי, החזרתי את עצמי למקומות האלה והתחברתי למקום האותנטי הזה של
המשמעות של להיות אבודה, ומשם לשחק את הטקסט של רמה".

***
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון תשע"ז 
והיא אחת מ – 10 הכתבות שאהבנו ב-100 הגיליונות של פנימה
המשיכי לעקוב אחרי ההאשטאג #הכתבותשאהבנו ברשתות החברתיות

לרכישת מנוי לפנימה הקליקי כאן

הפוסט עברה את הקיר הופיע לראשונה ב-פנימה.

זר לעולם לא יבין זאת. את אוזרת אומץ לחבוש כיסוי ראש לראשונה, לכסות את השיער העוצמתי והמתולתל שהוא סימן ההיכר שלך מילדות.
קשה לך ואת בוכה בשירותים. ובמקום לזכות למילת הערכה או עידוד אימא שלך, שהיא האדם הכי קרוב אלייך, מסננת לעברך: "מה זה הסמרטוט הזה על הראש? זהו, מהיום ככה תצאי מהבית? את נראית כמו סבתא שלי!".
או כשהיא מגיעה אלייך עם סיר דגים מהביל, באמצעה של השבת, ומספרת לך בהתרגשות שהיא בדקה כל עלה מחרקים ועישרה והפרישה כל מה שצריך והכול כשר למהדרין, אבל את לא יכולה לטעום מהאוכל של אימא שלך, שטרחה עליו כל כך, כי הוא נסע כל הדרך אלייך בשבת.
ולמה את לובשת גרביונים, בשיא החום, והצווארון שלך סגור עד הסוף? ובכלל, פעם היית מבינה באופנה, תגידי, לא חם לך עם כל השכבות האלה? איפה הילדה האהובה שלי שהייתה מלכת בית הספר ועכשיו הולכת לטאטא את הרחובות עם השמלה שלה?

קופצות למים
חזרה בתשובה מזמנת סיטואציות יומיומיות לא פשוטות ביחסים הבין-משפחתיים ובעיקר בין אימא לבת. האימא, שנשארה מאחור, מרגישה שהיא כבר לא נחוצה יותר, וכל ההשקעה שלה בחינוך הייתה לשווא, כי הנה הילדה שלה זרקה הכול. והילדה? היא רק רוצה חיבוק, ולהמשיך להיות הילדה שאימא הייתה כה גאה בה.
קרן אדלר וגל בידרמן (34), חברות טובות, לקחו את הקדירה המבעבעת הזאת, שבקלות אפשר להיכוות ממנה, והכינו סלט מרענן, מרגש ואף מצחיק.

״לדתיים את צריכה להראות שאת מספיק דתייה ולחילונים שאת עדיין שפויה״. גל וקרן. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

שתיהן בוגרות בית הספר למשחק בית צבי, ונחשבו לתלמידות מוערכות בבית הספר.
עם תום לימודיהן פנו ללימודי הוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ושם הכירו את ארגון 'נפש יהודי' המציע לימודי יהדות לסטודנטים, בתוספת מלגה.
הן גדלו בחינוך חילוני למהדרין, קרן בראשון לציון וגל ברמת גן, ואפילו את קריאת שמע שעל המיטה לא הכירו. פתאום, בשיעורי היהדות, לאחר ששתיהן כבר נשואות, הרגישו שנגלה אליהן עולם חדש.
"גם כילדה הייתי מדברת עם ה', שרה לו בחלון, ופתאום מישהו כמו נתן לי כלים לקשר הזה. חיכיתי למתנה הזאת. תקופה ארוכה מאוד כעסתי על הדתיים שלא גילו לנו שיש אלוקים. שלא מתעניינים בזה שיש יהודים שלא יודעים כלום מבורא עולם ואיך להתקרב אליו. שהייתי צריכה להגיע לגיל 26 ואפילו להתחתן בלי לדעת כלום על היהדות", משתפת גל בכאב. היא הייתה הראשונה שקפצה למים, סוחפת אחריה את בעלה גיא.
אצל קרן המסלול היה הפוך. היא הכירה את עידו, מי שהיום בעלה, כשלמד שנה מתחתיה בבית צבי, וכבר אז היה דתי. נגד כל הסיכויים הם התחתנו, כשהיא חילונית בלי כל כוונה לשנות את אורח חייה.

רק לאחר שכבר היו לזוג שתי בנות, בעקבות השיעורים של 'נפש יהודי', היא חברה לבעלה כדתייה מן המניין.
קרן: "גם לי הייתה תקופה קשה שבה כעסתי על העולם שלא גילו לי שיש בורא לעולם. איך יכול להיות שחייתי חיים שלמים בלי לדעת את זה? הרי אם היה לי את ה', היה לי גב. כשחייתי בלי אמונה הייתי כמו עלה נידף. ככה הרגשתי הרבה שנים".

כובשות את הבימה
בשנים הראשונות מאז שינו את אורחות חייהן, הן התמקדו בבניית עולמן הרוחני וביתן החדש, והזניחו את קריירת המשחק.
"חשבתי לעצמי, אחרי שחזרתי בתשובה, שאיזה באסה, הלכה לי הקריירה", מתבדחת גל, "אפילו הלכתי ללמוד דרמה תרפיה, כי אמרתי: שחקנית אני כבר לא אהיה".

נכנסו לנעליהן של האימהות. מתוך המופע 'תאווררי'. צילום: רדי רובינשטיין

נו, מי הרי חלם אז ששתי דוסיות עוד יעלו על בימת 'הבימה' האליטיסטית.
"לפני כשנתיים פנו אליי מ'נפש יהודי' וביקשו שאכין הצגה על יחסי אימהות ובנות שחזרו בתשובה. שמחתי על ההצעה כי אומנם היה לי סיפוק בתור אימא, אבל הבמה הייתה חסרה לי", מספרת קרן איך הכול התחיל. היא פנתה לגל, שותפתה למסע, והן החלו בכתיבת החומרים.
גל: "כתבתי את כל החלק שלי ושל אימא שלי במהירות. זה פשוט נשפך ממני. הקאתי את זה. הייתי אז בחופשת לידה, ובכל רגע פנוי הייתי מתיישבת מול המחשב ושופכת הכול".
קרן: "אני ישבתי יחד עם עידו, שמכיר את הדרך שעברתי לא פחות ממני, ובעצמו שחקן, ויחד נזכרנו בהרבה דברים, וכתבנו. סיטואציות מצחיקות, מרגשות, קשות. כתבנו גם מנקודת המבט שלנו, וגם מנקודת המבט של האימהות שלנו".
עם הטקסט המוכן הן הגיעו לאימהות שלהן כדי לבקש את אישורן. "הן פשוט נקרעו מצחוק מול ההצגה, עד היום, גם אחרי המון הצגות שהן ראו. הן היו כל כך גאות ואפילו עזרו לנו לשפץ את הטקסט והזכירו לנו מקרים ששכחנו או עידנו, ואמרו: אבל זה היה הרבה יותר נורא במציאות…" הן צוחקות.

ההצגה שהפכה לקומדיה מרגשת קרמה עור וגידים, ותוך זמן קצר הפכה לדיירת קבע בתיאטרון הבימה. היא גם מאוד קירבה בין הבנות לאמותיהן, ובכל הצגה הן מגיעות והפכו להיות המעריצות הנלהבות ביותר שלהן.
"בסוף ההצגה אנחנו מעלות אותן על הבמה ויחד משתחוות לקהל. אנחנו מציגות אותן ואומרות: הן הסיפור האמיתי".

איך הצלחתן לפרוץ את תקרת הזכוכית של הבימה?
"חברה שלנו מבית צבי, טלי ביק- קשת, ראתה את ההצגה כשהופענו איתה בפעם השנייה ב'גולה', והחליטה שהיא רוצה לביים אותה.
היא שיפרה ושדרגה, ובעלה אריאל עשה לנו את העריכה המוזיקלית. כשההצגה הייתה מוכנה היא הזמינה את חמיה וחמותה, השחקנים יונה אליאן וששי קשת, לצפות בה. ששי לא הפסיק לצחוק לאורך כל ההצגה ויונה מיד התקשרה לאחראי בהבימה ואמרה לו: אתה אידיוט אם אתה לא לוקח את ההצגה הזאת".

מי חלם ששתי דוסיות יעלו על בימת ׳הבימה׳ בסיפור התשובה. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

תרפיה משפחתית
בהבימה, כאמור, התלהבו והקהל הצביע ברגליים. דתיים, חילונים, חברים מהעבר. כולם מגיעים ויוצאים עם דמעות של התרגשות בעיניים.
"חברים שמגיעים מבית צבי מאוד מתרגשים. הם גם רואים את השינוי שעברנו, ולמרות זאת, נבואות הזעם שלהם לא התגשמו: אנחנו לא עם עשרה ילדים, לא נקברנו בין הסירים לטיטולים, ואנחנו עדיין בקשר עם כולם", צוחקת קרן.
"היה לנו מאוד חשוב לעשות הצגה ברמה גבוהה. להראות שזה שחזרנו בתשובה לא אומר שאיבדנו את חוש הטעם, וגם לדוסים יש סטנדרטים", מוסיפה גל. "כדי לגשת לקהל חילוני את צריכה סטנדרט גבוה. חברים חילונים שמחים לראות שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין נראות טוב, לבושות בצניעות אך בטוב טעם. פעם חברה אמרה לי: אני מרגישה שהגעת למקום שלך. זה קידוש השם".
"זה מצחיק שדווקא אנחנו עשינו הצגה על החיים שלנו, אחרי כל ההתמודדויות והכאבים", קרן מציינת, "דווקא עם זה עלינו לבמה. זה כאילו ה' אומר לנו: קחי מתנה. את חזרת בתשובה, ולא תפסידי מזה. זה עוד ישתלם לך. אני מרגישה שכאילו ויתרתי על המקצוע אבל הוא בחר בי מחדש".

מה לדעתכן סוד הקסם של ההצגה, שמרתקת גם חילונים?
"אני לא עושה צ'כוב ולא שייקספיר אלא את הסיפור שלי", אומרת קרן, "והתגובות לזה נרעשות. אנשים יוצאים בוכים. מסתכלים ורואים את הבנאדם שמולך ולא רק איך שהוא נראה. זה מקרב בין המגזרים. ומתוך הקומדיה צומחת אמת של ה' – אנחנו רוצים זה את זה. יש לנו מה ללמוד זה מזה".
"ההצגה מצחיקה", מסבירה גל, "כי אנחנו אומרות בקול את מה שכולם חושבים על דתיים, וכשאתה רואה שתי דתיות שאומרות את מה שכולם חושבים אבל לא מעיזים לומר, זה קורע מצחוק. אתה מביא את הקהל לצחוק ואז נותן מכה בבטן הרכה עם המסר שלך. שהאימא בסך הכול רוצה לדעת שטוב לבת שלה והיא עדיין אוהבת אותה, והבת רק רוצה שאימא תהיה גאה בה ותקבל אותה כמו שהיא. זו לאו דווקא הצגה על חוזרים בתשובה אלא בכלל, על כל ילד שבחר ללכת בדרך שונה מזו שהתוו לו הוריו".
"לא מזמן עשינו סדנת פסיכודרמה עם בנות שהן דור שני לתשובה ולא מוצאות את עצמן בעולם הדתי. זה נכון לכולם, חוצה מגזרים. כשבן סוטה מן הדרך ולא חשוב לאן, אם לפמיניזם, לטבעונות או לדת – ההורים רוצים לדעת: אתה עדיין זוכר אותנו? אני רוצה להיות אימא שלך, לדעת שאני עדיין חלק מחייך, שאני משמעותית לך ושאתה מכבד אותי".
קרן: "וגם הילדות האלה, שהן כביכול עשו את הדרך ההפוכה ממני. בועטות במה שחשוב לנו. אני והן עכשיו באותו מצב. כי איזה ילד לא רוצה את ההורים שלו? מי לא רוצה שיעריכו אותו ויגידו שהוא מביא נחת?
"אימא שלי הרבה זמן נעלבה מזה – מה רע באיך שגידלתי אותך? לא עשיתי את כל המאמצים? בשלב מסוים אבא שלי עזב את הבית ואימא גידלה אותי לבד. היא חושבת: עשיתי הכול כדי שתצאי הכי טוב, ופתאום את אומרת שהערכים שלי לא מספיקים לך… זו סטירת לחי לאימא. לקח לנו הרבה זמן לשקם את היחסים בינינו. ההצגה ממש עשתה תרפיה למשפחה שלנו".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
לחצי כאן לקבלת מגזין עשיר ומעניין בכל חודש

הפוסט יוצאות להתאוורר הופיע לראשונה ב-פנימה.

לבחור להיפגע ולהיעלב פוגע רק בי. אילוסטרציה

הפוסט זו ילדותי השניה הופיע לראשונה ב-פנימה.

שבת בצהריים. בעלי

במהלך המשחק הם זרקו לאוויר מושגים של מי שכבר שוחה בפרטים הקטנים.
"יש למרים אלוף"
"רוצה להחליף איתי חיים " (במלרע) ועוד מושגים שלא הכרתי אך צחקתי ונהניתי איתם.
איזה רגעים מיוחדים. ילדות (שכזו) נשכחת.

בחיים האמיתיים, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להחליף עם מישהו את תיק חייו. ולפעמים,רק לפעמים, נדמה לנו שאנחנו "פסולים" וכל השאר עוד משחקים ונהנים, וזה כ"כ לא נכון ובעיקר לא פייר כלפיי עצמינו.
כל אחד מאיתנו מקבל את הסיפור שנכון באופן הכי מדוייק עבורו.

לפני כמה שנים ישבנו כמה נשים ופטפטנו על הא ועל דא. אחת החברות אמרה בקול בוטח- "כל ערב כשבעלי חוזר-הוא שוטף כלים" ולרגע קטן,זה הזיז אצלי משהו בתוך הלב. הרגשתי אי נוחות.

מה,למה אני "נפסלתי" במשחק? אחרת,איך יכול להיות שבעלי חוזר הבייתה וממש לא שוטף כלים? פספסתי משהו? מה היא עשתה כדי "לזכות" בבעל שמפרגן ושוטף ככה כלים,כל ערב??

אחרי דין ודברים עם עצמי,האסימון נפל,וקול צלצולו נשמע למרחוק, עד היום.
כל אחת והסיפור וההתמודדויות והאיש, הילדים, ההורים, כל אחת וכל אחד. ואי אפשר ולא נכון להקיש מסיפור אחד למשנהו בהישגים או ב"פסילות" שלהם.

הפוסט החיים זה לא משחק ילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.