גם כשהכול נשבר

בחג הזה נקרא על שתי נשים בשולי החברה. הן התאלמנו מאיש, שכלו בנים, פונו מביתן ואיבדו את פרנסתן. האישה, שמכונה בחז"ל בשם "בית", נמצאת במגילת רות בעיקר בשדה. המפגש בין שדה ונערה מופיע בתורה בהקשר נורא של אלימות ואונס המושווים לרצח: "צעקה הנערה בשדה ואין מושיע לה… כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".

הן צולעות על רגל אחת בדרכן הארוכה משדה מואב לשדות בית לחם כשכל אחת נשענת על האחרת (מדרש רות רבה), ומלמדות אותנו, בטח בשנה הקשה הזו, את כל התורה על רגל אחת: אישה, אל תוותרי על הברית, אל תוותרי על האהבה. לכי לשבור לחם, גם כשהכול נשבר. 

על התיאור של רות ונעמי, "והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים", שואל הזוהר הקדוש: למה "והמה" ולא "והנה" בנקבה? "אלא שאמר הכתוב על נעמי ורות 'והמה' – שני לוחות הברית שנשברו". וואו. לפי הזוהר, נעמי ורות מגיעות לבית לחם כשהן שברי לוחות. אותיותיהן פרחו, הן אינן ניתנות לזיהוי. תורת הבית שחשבו שהן מכירות טוב כל כך, לא רלוונטית עכשיו. "הזאת נעמי?!" שואלות השכנות. אבל הן באות להילחם שוב, אחרי שנשבר הכול, על הברית, על הבית ועל הלחם.

פעמים רבות כל כך אפשר להתבלבל בין מלחמת הלחם ובין הכמיהה לאהבה. את בטוחה שאת בהתלבטויות על קריירה, על מימוש עצמי, על הצורך הקיומי בפרנסה. מאחורי כל מלחמה על לחם, מגלה לנו החג הגבוה הזה, נמצאת המלחמה על הברית, על הכתובה הזאת שאת כל כך רוצה שתיכתב כבר, שמישהו יחכה לך כשאת שבה מן השדה וימלא את ההתחייבויות שנקראות כלאחר יד בחופה: "אנא אזון ואוקיר ואפרנס…"

החיטה תצמח שוב

לאלמנות המלחמה הצעירות שאני פוגשת, לא חסר לחם. המדינה ומשרד הביטחון משתדלים לספק את הצרכים הבסיסיים. גם כשהיא עובדת ומרוויחה לא רע, ה"מפרנס" איננו. זה שאפשר לדאוג איתו, זה שהיא רוצה כל כך להפתיע אותו בחלה מיוחדת. היא לא רוצה לחם. היא רוצה "שתי הלחם", היא רוצה בית ולחם.

הקריאה במגילת רות קוראת לה: בבקשה, אישה, אל תוותרי על האהבה. 

וזו כל התורה כולה על רגל אחת. חג השבועות הוא בעצם חג ללוחות שנשברו. אותיותיה של ה"כתובה" הזו פרחו באוויר, אז את מה חוגגים? את הלימוד המופלא ושמו "ותקום היא ושתי כלותיה… ותקום ללקוט". את חוגגת את ההבנה שאפשר לקום, שהחיטה צומחת שוב, את חוגגת את ריח הלחם שמתפשט בבית בערב החג הזה, ונשבעת שוב אמונים לאהבה. להיתכנות של כתובה חדשה.

בהפרשת חלה שנערכה בכיכר החטופים השבוע, הושיטה לי בשקט אישה עצובה ספר מתכונים בשם 'שבועות של געגוע – המתכונים שלהם, על השולחן שלנו'. בספר ליקטו קרובי החטופים, בעיקר אימהות, את המתכון שהיה האהוב ביותר על הבן, האחות או האבא שנחטפו.

אני רוצה להביא בגיליון הזה את ריח הלחמניות שלירי אלבג אוהבת כל כך. לירי האמיצה שמתעמתת עם חוטפיה, שכנראה בעת כתיבת שורות אלה עדיין רעבה כל כך ללחם של בית. אני רוצה שממש כמו במעמד הר סיני, לא נקבל תורה מבלי ששוחררו כולם מהשבי.

מחכות לך, לירי, שתשובי מהשדה הנורא. מחכות לך עם לחם חם וטוב. מחכות לך בבית.

המתכון האהוב על לירי אלבג-

לירי ממושב ירחיב, אוהבת אנשים ומוקפת בחברים, בעלת לב זהב, אוהבת את החיים ובטוחה בעצמה. היא חולמת להיות מעצבת פנים.

בואיקוס גבינות 

חלבי | זמן הכנה: 30 דקות | כמות: 12-15 מנות

לבצק:

200 גרם חמאה רכה

2 ביצים L

1 גביע יוגורט 3%

1 גביע (250 גרם) גבינה לבנה 5-9%

300 גרם גבינה בולגרית 16% מפוררת

1/2 כפית מלח

300 גרם קשקבל מגוררת

4 כוסות (560 גרם) קמח

1 שקית אבקת אפייה

להברשה ולציפוי:

ביצה טרופה

2 כפות שומשום

אופן הכנה:

1. מערבבים את כל חומרי הבצק בקערה גדולה או במיקסר. מתחילים עם 500 גרם קמח ומוסיפים את היתר במידת הצורך. הבצק צריך להיות גמיש ולא דביק.

2. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה.

3. יוצרים מהבצק כדורים בגודל כדור פינג פונג. מניחים בתבנית, מברישים בביצה טרופה ומפזרים שומשום.

4. אופים כ-20 דקות עד שהבואיקוס מזהיבים יפה.

מתכון:נעמה פלד

צילום: נמרוד סונדרס

הוצאת המטה להחזרת החטופים דפוס "בארי"

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שדות, בית ולחם הופיע לראשונה ב-פנימה.