בשנים האחרונות ענף הדולאות פורח, ונדמה שהרבה נשים בוחרות במקצוע שתומך בנשים בתהליך של הבאת חיים לעולם. אבל מה קורה כשהיריון אינו מסתיים כמתוכנן? 

חני גולד מתמחה במקצוע ייחודי: היא קוראת לעצמה הַפָּדולה, ומלווה נשים בתהליכי פרידה מהריונות שהסתיימו טרם זמנם. שוחחתי איתה על דרכה המקצועית, על האתגרים שבדרך, ועל איך הופכים את רגעי השבר לחלקים מלאי עוצמה במעגל החיים. היא פקחה את עיניי להתבוננות מלאת אהבה על כל מה שאנחנו רגילות להדחיק ולכסות בשכבה עבה של "לא עלינו".

"כשאנחנו עובדות עם השער הזה של הרחם, הדבר שנדרש הוא אמונה. אמונה ביכולת של הרחם, אמונה שבאמת הכול מדויק. אמונה שהמוות הוא חלק מהחיים", פותחת חני ופורשת את משנתה. "אמון כל כך עמוק, כל כך מוחלט, דורש ממך התחברות לאיזשהו שורש. אחד הדברים הכי חמורים שקורים כשיש התערבויות רפואיות – שהן מצוינות כשיש מצב חירום – הוא ניתוק של האישה מהקול הפנימי שלה, מהתהליכים הפנימיים של הגוף שלה, מהחיבור שלה לעוצמות שלה ולעצמה, למה שהיא מביאה לעולם". 

כמו גבר גבר 

היא בת 45, נשואה ואם לארבעה, וגרה בקיבוץ שדות ים הסמוך לקיסריה, שבו גדלה. עד לפני 13 שנים עבדה במפעל והייתה מתפעלת מלגזות על בסיס יומיומי. "אבא שלי עלה מאפגניסטן ואמא שלי מפרס", היא מספרת על השורשים שמהם צמחה. "בתרבויות שהם הגיעו מהן, נשים היו חפץ. כשגדלתי, זה לא שאמרו לי את זה בבית, אבל איפשהו הרגשתי שהערך היותר גבוה נמצא במקומות הזכריים יותר, וככה התפתחתי להיות: היה לי רישיון על משאית, טרקטור, אופנוע. הייתי תקדים בצה"ל – קצינת תותחנים. ניהלתי מפעל, הייתי אלופת הארץ בשיט, ממש גבר גבר". 

נקודת המפנה חלה עם לידת בנה הבכור, שאותו בחרה ללדת בבית. "אף אחת לא ילדה בבית בתקופה ההיא. אמא שלי לא הייתה בעד, היא רצתה שנלך לבית חולים. זו לא הייתה לידה פשוטה, אבל היא הייתה מאוד מעצימה. אני זוכרת שהייתי בשוק מהכוחות שגיליתי שם, והבנתי בעצם שהכוח הגדול שלי טמון ברחם, לא בשכל או ביכולת שלי לפעול ולנהל. הוא טמון באמונה פנימית שיכולה לברוא מציאות". 

אחרי זמן קצר היא נכנסה להיריון שני, "הייתי על גג העולם", אבל הגג קרס כשיום אחד במפעל היא ראתה הכתמה. "לא הבנתי מה קורה, אבל כן הבנתי מה קורה. די בהיסטריה הלכתי למיון נשים, שם הרופאה אמרה לי שאין דופק". הרופאה המליצה באופן חד־משמעי על גרידה, והבטיחה שאין סיכוי שהעובר יוכל לצאת לבד. "אמרתי לה: מה זאת אומרת חייבת גרידה? עברתי עכשיו לידה בבית של תינוק בגודל מלא. איך יכול להיות שעובר בשבוע שמיני הגוף לא ידע להוציא לבד?"

חני חזרה הביתה והתחילה לקרוא. במשך שעות היא קראה כל חומר שמצאה על הפלה מחוץ לבית החולים. המחקר שעשתה שכנע אותה שזה אפשרי, וההפלה אכן קרתה בבית. "עשיתי מסע של עבודה עם עצמי ועם הגוף, הצירים התגברו, ובסוף הייתה לידה של ההיריון הצעיר. 

"בהפלה", היא מסבירה, "כמו בלידה, יש המון הורמונים. הרגישות הופכת למאוד גבוהה. באיזשהו שלב נכנסתי למעין מדיטציה כזאת, ושאלתי את עצמי למה זה קרה. הבנתי שאין לי בחיים באמת מקום לילד כרגע, שהחיים שלי לא מדויקים. היום אני יודעת להגיד שדם הרחם שומר את האישה על הנתיב שלה. 

לידה של ייעוד חדש 

עם השינוי המקצועי הגיע היריון נוסף, אך גם הוא הסתיים כמו קודמו, בהפלה שנייה. "הבנתי כמה זה נפוץ – אחד משלושה או ארבעה הריונות מסתיים בהפלה, זה כל כך נפוץ וזה לא מדובר". ההפלה הזו עברה על חני בצורה אחרת. היא הרגישה ביטחון כי כבר עברה את התהליך בעבר. 

"ידעתי מה עומד בפניי", היא מתארת. "הייתי במקום אחר מהמקום המבולבל, חסר האונים והמפוחד שהייתי בו בהפלה הראשונה. ואז אמרתי לעצמי: איך יכול להיות שאין לנשים הכוונה בתהליך הזה? הנה, עכשיו אני יודעת את הדברים, והרבה יותר פשוט לי! ברגע שראיתי את ההכתמה בהפלה השנייה, הבנתי שזה התפקיד שלי, זה הייעוד שלי, שאני אעשה כל מה שאני יכולה, אלמד כל מה שאני יכולה, כדי ללוות נשים בשער הזה. מאותו רגע, אם שאלו אותי במה אני עוסקת, אמרתי: אני מלווה נשים בהפלות. גם כשלא היה לי ידע ועוד לא התחלתי, אמרתי: זה מה שאני עושה. אני עוד לא יודעת איך אני אעשה את זה, אבל זה מה שאני עושה". 

היא התחילה ללמוד. כיוון שאין לימודים מסודרים בתחום, למדה כל מה שרק יכלה – טיפול רגשי, גינקולוגיה הוליסטית, רפואה אתיופית מסורתית ועוד. אט אט היא פיתחה את גישת "הפלה פעילה" והחלה להנגיש מידע בנושא לנשים בתהליכי הפלה וללוות אותן. לשיטה היא קוראת "השלה", והיא משלבת ליווי והדרכה בתהליך הפיזי של הפלה טבעית, לצד התייחסות לרבדים עמוקים יותר, של טראומה ואנרגיה, ציפיות ונשמה, אבל וחיים. 

מה קורה בהפלה פעילה?

"זו עבודה עמוקה מאוד. הגישה שלי מתבססת על מחקר של פיטר לוין, שבדק למה לחיות בר אין טראומות. הוא מדבר על מנגנון הפריקה האנרגטית. הרחם פורקת אנרגיה, זה התפקיד שלה. לפני שהיא אחראית על הבאת ילדים לעולם, היא אמורה לשרת את הגוף של האישה. המנגנון הזה מנוּון אצלנו לפעמים, אבל כשאנחנו מעירות אותו – עם ההפלה, או לפעמים גם אחריה – הרחם יכולה לפרוק דברים מאוד מורכבים. טראומות מיניות, טראומות מיילדותיות, טראומות ילדות. 

"הטיפול ארוך ומעמיק מאוד. הוא אורך לפחות שלוש שעות, ופוגשים בו הרבה רבדים. אנחנו מתייחסות לכל הסיפור דרך הרחם. כשאישה מחזיקה את התהליך הזה, עובדת עם הרחם ברבדים האלה, יש ריפוי מאוד עמוק שיכול לקרות, יש חיבור. היא יכולה להגיע במצב של אבל כבד, לפעמים אפילו אחרי לידה שקטה, ולצאת מהטיפול במצב אחר לגמרי. להיות מחוברת, להיות עם אמונה, להבין למה הנשמה הזאת הגיעה אליה, להצליח להיפרד בשלום ובאהבה". 

חני מספרת על אישה שעברה הפלה בשבוע 15, שביום ההפלה, בזמן לידת העובר, אמרה לה: זה היום הכי טוב בחיים שלי. "זו הזדמנות", מוסיפה חני. "הגיעה אלייך נשמה כדי לעזור לך לשחרר רבדים עמוקים שהיית צריכה להתייחס אליהם. זה שער מאוד מאוד גדול". 

מקום לתהליך 

בהיריון שמסתיים טרם הזמן, הגישה הרפואית הקלאסית לרוב מציעה שתי אפשרויות, בדרך כלל לפי השלב בהתפתחות העובר: זירוז כימי על ידי נטילת כדורים, או במקרה הצורך שאיבה ו/או גרידה, שהיא התערבות כירורגית פולשנית בהרדמה מלאה. 

"יש שתי תודעות: זכרית ונקבית", מסבירה גולד את גישתה. "הזרע הוא יעיל, מהיר, ממוקד מטרה. יש לנו בעיה – בואו נפתור אותה. יש תוכן ברחם – בואי נוציא אותו. אבל בהפלה יש שלב מאוד קריטי של המתנה, שאחריו מגיעים צירים, ולידה של שק ההיריון והשליה. נשים בעולם שלנו, המהיר והיעיל, לפעמים לא רוצות להמתין. חושבות שאם היריון מסתיים, למחרת הרחם נקייה וחוזרים לעבודה. אבל זה לא עובד ככה. זו תודעה של זרע. 

"יש כאן עבודה תודעתית עמוקה: להתחבר לתודעה של ביצית. להתחבר גם לתודעה של המוות, להבין שהוא חלק מהחיים. רחם בוראת חיים, היא יודעת גם לשחרר חיים ולהתאבל. זה תהליך שאם אנחנו עושות אותו כמו שצריך, הוא יכול להיות מאוד מעצים". 

חני מסבירה שהרבה פעמים הצורך של נשים לסיים מהר את ההפלה יושב גם על קושי רגשי חזק להכיל את הכישלון של ההיריון והמוות של העובר. "נשים חוששות שאם ההיריון הסתיים, זה אומר שיש להן בעיה ברחם. אבל מה שזה אומר זה שהייתה בעיה בחיבור הכרומוזומלי. העובר מורכב מחומר גנטי מסוים, ולפעמים זה לא עובד. אני אומרת: אם העוגה לא מצליחה, זה לא אומר שהתנור מקולקל. לרוב הבעיה היא במרכיבים ששמנו. 

"נשים מפחדות ואין להן סבלנות, כי אין תמיכה ואין ידע. אנחנו לבד בעולם מאוד מהיר. ואז הן אומרות: אני אעשה גרידה וזה ישחרר את זה ממני. כי גם ככה זה מורכב, זה מוות, וקשה לנו להתמודד עם המוות, קשה לנו להחזיק תהליך של אבל. כשאדם חי – יש קבורה, יש שבעה, יש שלושים. פה – את לבד. אז הן רוצות לסיים עם זה, להוציא את זה מעצמן". 

חני מדגישה שהגישה שלה לאו דווקא אומרת לוותר על התהליך הרפואי הקונבנציונלי ולעבור את ההפלה בבית, אלא בעיקר לעשות עבודה תודעתית. "אנחנו רוצות להיזכר איך לטפל ברחם שלנו. איך לנכס אותה בחזרה לעצמנו. איך לתמוך בה. גם לפני ואחרי גרידה אפשר לתמוך ברחם, לקחת עליה אחריות. הפלה היא לידה של היריון צעיר. אפשר להמתין שיתפתחו צירים טבעיים, אבל כל אחת תחווה את זה אחרת. יש נשים שבשלב ההמתנה יבחרו גרידה, או יבחרו זירוז בכדורים. ועדיין, זה יכול להיות תהליך מעצים. הכול עניין של איך את מתייחסת לרובד העמוק. לפרידה, לאבל, לחיבור לרחם".

 כולן היו שכנותיה 

כשאני מבקשת ממנה לספר על ההפלה הראשונה שליוותה, היא מספרת שזה היה עוד לפני שלמדה והתמקצעה בתחום, רק מתוך הניסיון האישי שלה. "הייתה לי שכנה שחוותה הפלה, ופשוט הייתי איתה בזה. תמכתי בה בכך שזה אפשרי, אפילו בלשאול מה שלומה ולהיות איתה. כשמישהי יודעת בזמן אמת מה עובר עלייך, ואת לא לבד עם הדבר הזה, זה הרבה". 

כבר שנים היא מקבלת נשים מכל הארץ, אבל במובן מסוים, כולן היו שכנותיה. "הגישה שלי בטיפול היא מאוד שבטית. אני יושבת עם האישה כמה זמן שהיא צריכה. אם אישה מאחרת או מבטלת – אני אף פעם לא כועסת, זה תמיד בסדר. זה חלק מלקבל אותה כמו שהיא, כדי להצליח להיות איתה איפה שהיא נמצאת ולהביא לשם רפואה. אם אני רואה שחסרים לה בגדים לילדים, אני אקח אותה לחנות היד שנייה בקיבוץ. אם צריך, אדאג לה לארגז של אוכל, אעזור לה להוציא רישיון. אם נוצרה הדינמיקה המתאימה, אני אעזור לה לבנות את החיים שלה מתוך המקום של ההפלה. זו תפיסה הוליסטית". 

ההוליסטיות – תפיסה של החלקים כשלם – נעוצה גם עמוק בתוכן הטיפול עצמו, ולא רק במסגרת שלו. "במצב שאני שואפת אליו, יש אחדות פנימית של הראש, הלב והרחם. לא ממדרים את הרחם מהתהליך כי הראש חושב שהוא יודע לנהל. להפך – אפשר לנהל מתוך אינטואיציה, לחיות מתוך חיבור. כשחיים מתוך אינטואיציה הדברים קורים בצורה מרהיבה, הרבה יותר מאשר אם אנחנו חושבות מהראש". 

מעגל החיים 

ההפלה יושבת על התפר העדין שבין הכמיהה לחיים ובין המוות. אני שואלת את חני כיצד היא מתמודדת עם העיסוק התמידי באבל ובמוות, והיא משיבה שהנושא הזה מאוד מעובד אצלה. "אני לא מרגישה שזה מוות. אני מרגישה שזה החיים, החיים עצמם. אם אנחנו מדחיקות את המוות, או לא יודעות להתאבל, זה לא מאפשר באמת את החיים. אם אנחנו לא מרשות לעצמנו להרגיש עצב או פחד, באותה מידה אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להרגיש שמחה ואהבה. התנועה של האבל חיונית בשביל השגשוג. 

"גם דם הווסת הוא סוג של אבל. בחודש הנשי יש ביוץ – שהוא השיא, אחר כך טרום וסת, ואחר כך הווסת. בווסת את שומטת, מתאבלת, וזה נותן לך כוחות להתמלא שוב אחר כך. גם במעגל של היום והלילה, הלילה הוא זמן של נסיגה והתכנסות. אנחנו לא יכולות להיות כל הזמן בהיי, בפרודוקטיביות. הצד השני חשוב. אם אנחנו לא נותנות מקום למוות, זה יוצר דיכאונות, חרדות, מצוקה. אם אנחנו מדחיקות את פחד המוות, הוא מנהל אותנו. אבל אם אנחנו מסכימות להתמסר לפחד המוות – אנחנו מגלות אהבה". 

מה כדאי לזכור ברגע הזה?

"הייתי רוצה לפתוח את השער להבנה שתהליך ההפלה הוא לא רק פיזי. קשה להתמודד עם אבל, אבל האבל הזה הוא שער. יכול להיות בזה הרבה ריפוי. לא משנה באיזה אופן אנחנו בוחרות לרוקן את הרחם, משנה התודעה שבה אנחנו עושות את זה. אז בשביל הפריון, בשביל ההיריון הבא, בשבילכן – תעשו את זה בצורה הוליסטית. תזכרו את השער". 

צילום: אבישג שאר־ישוב 

איפור: דליה יניב 

הכתבה מלאה פורסמה בגיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט  שער הרחמים  הופיע לראשונה ב-פנימה.

את שמחת תורה חגגנו בבית של אחי ביישוב אחיה. בבוקר החג יובל חזר מהתפילה, אמר לנו שיש בלגן, ניגש להדליק את הטלפון וקיבל עדכון שהוא צריך להתגייס ולצאת למילואים. הייתי אז בשבוע 39, ידענו שהלידה מתקרבת, ויובל היסס. הוא לא רצה להשאיר אותי לבד. 

אני חייתי בסרט ואמרתי לו שאין שום בעיה שילך, הרי אפילו חתן צריך לצאת מחופתו למלחמת מצווה. חיזקתי אותו, והוא הצטרף לכוננות השיא של יחידת התותחנים שלו בצפון. הוא נסע, ואני נשארתי עם הילדים אצל אחי בבית. 

בבוקר למחרת התחילו הצירים. התקשרתי ליובל ועדכנתי אותו, כדי שיצא לקראתי, אבל זמן קצר אחרי שהוא יצא קראו לו לחזור. לא היה באפשרותו להגיע ללידה. אחי הסיע אותי לבית החולים, תרגל איתי נשימות לאורך כל הדרך, תוך כדי שאני מתכתבת עם יובל בהודעות. זה היה היום הראשון ללחימה. קיבלו אותי בחדר הלידה בידיים פתוחות, כל האחיות והצוות רצו לעזור, ובסופו של דבר הייתה לידה חלומית. כל מה שתכננתי יצא לפועל.

כשהגעתי לפתיחה מלאה התקשרתי ליובל בטלפון, הוא היה איתי כל הזמן ברמקול. כשהתינוקת בכתה הוא בירך בקול "שהחיינו" ובכה יחד איתה. שנייה אחר כך הוא אמר לי "מזל טוב", סגר את השיחה וחזר לפלוגה, לספר לחבר'ה שנולדה לנו בת. הוא הספיק לראות תמונה אחת של הקטנה וסגר את הטלפון בלי לדעת מה ילד יום. 

בימים הראשונים אחרי הלידה הייתי באופוריה. הלידה עברה בטוב והייתי בטוחה שיובל יגיע בזמן כדי להשתחרר יחד איתנו מבית החולים. לאט לאט הבנתי שהכול עליי, וההבנה הזו הייתה קשה מנשוא. תודה לאל שהמשפחה והקהילה שלנו היו כאן כדי לעזור, ובכל זאת – שום דבר לא דומה לשותפות של בן הזוג. 

בשבועיים הראשונים למלחמה יובל היה הראשון מהפלוגה שלו שהשתחרר לשבת אחת. השבת הזאת נתנה לי כוח, אבל שנינו היינו מפורקים מתלאות השבוע, הילדים היו לא מאופסים, ובזמן הקצר שהיה לנו רק ניסינו לעכל יחד את כל מה שקרה. כהרף עין הוא כבר חזר לצבא. 

הרבה אומרים לי שאני גיבורה, אבל האמת היא שהסיטואציה קשה מאוד. התקשורת עם יובל לא קבועה, אני מוצאת את עצמי מיניקה ביד אחת, מקלחת את אחד הילדים ביד השנייה, ותוך כדי מדברת בטלפון על רמקול.

ברור לי שמה שיובל עושה שם חשוב מאוד, וזה מה שנותן לי לפעמים את הכוח. כולי תפילה שכולם יחזרו כבר הביתה, שלמים ובטוחים.

וייקרא שמה בישראל: טל אמונה

זה שם שאהבנו לאורך כל ההיריון, ורק בדיעבד הבנו כמה הוא מתחבר לתקופה: הטל יורד כל השנה כדי להחיות את הבריאה, זה מבטא את האמונה שהשגחת ה' היא תמידית, גם כשיש הסתר פנים.
לקח זמן עד שהתינוקת קיבלה את שמה, כי במשך שבוע וחצי יובל לא מצא ספר תורה. בסוף הוא עלה לתורה בתפילת מנחה בשעה שלוש וחצי, אבל רק בלילה, כשהוא הדליק את הטלפון, הוא עדכן אותי שלילדה שלנו יש שם כבר מהצהריים.

רננה חתן, 29, תושבת חספין, אחות טיפת חלב בחצור הגלילית. נשואה לאביעד, אם לשלושה + תינוקת חדשה

כל כך חיכיתי לחופשת הלידה, ובסוף תראו מה יצא… כשקמתי בבוקר שמחת תורה הייתי כבר בשבוע 40+4, היו לי צירים וידעתי שהלידה ממש קרובה. אביעד היה חתן תורה ויצא מוקדם לתפילה, אני ארגנתי את הילדים ויצאתי איתם בהתרגשות לבית הכנסת. כשהתקרבנו ראיתי אותו יוצא לקראתי מודאג, מיד עדכנתי אותו שאני עם צירים – והוא עדכן בתגובה שיש מלחמה ובלגן בארץ. "מה, שוב בלגן בגלל התפילות בהפרדה?!" שאלתי בתמימות. "הלוואי", הוא ענה. "יש מלחמה אמיתית". 

חזרנו הביתה, שמענו שביקשו מכולם לפתוח טלפונים כדי לבדוק אם הם מגויסים. גם אביעד קיבל הודעה שהוא צריך לנסוע, ונכנסנו לדילמה מטורפת: מצד אחד הלחימה היא בדרום וקשורה לפלוגה שלו בגבעתי, ומצד שני היה חשוב לנו שהוא יהיה בלידה. לא רציתי לעצור אותו מלנסוע, וכבר התחלתי לדמיין את עצמי יולדת לבד. אבל הוא התקשר למפקדים שלו והם אמרו לו שלא ידאג, בינתיים יש היענות טובה לגיוס, הם יסתדרו והוא יצטרף מאוחר יותר. 

בצאת החג שמענו חדשות והזדעזענו מהדיווחים. אביעד פירק את הסוכה, ואני הרגשתי איך הצירים מתחזקים. "זה לא הזמן ללדת", חשבתי לעצמי, "איך יכול לבוא משהו כל כך טוב בתוך החושך הזה?!"

בלילה הצירים התחזקו, קראנו לשכנים שישמרו על הגדולים ונסענו לבית החולים. החלטתי להתנתק לגמרי מהרדיו ומהחדשות. היה מאתגר להתרכז בלידה ולהפריד את עצמי ממה שקורה לעם ישראל עכשיו. 

בשבע בבוקר היא נולדה, בלידה מעולה, תודה לאל, מה שאִפשר לי לחזור לעצמי יותר בקלות. אביעד חיכה איתי תשעה ימים כדי לראות איך אני מתאוששת. כל הזמן הזה הוא הסתובב בבית כארי בסוגר, הלב שלו בער להצטרף לחבר'ה שלו בדרום. רק כשהבטחתי לו שאני אקח עזרה ולא אתן לעצמי לקרוס, הוא עלה על מדים ונסע.

אנחנו גרים בגולן, בשבועות הראשונים הרגישו כאן את המתיחות, את המטוסים והדי הפיצוצים, המסגרות לילדים נפתחו חלקית וכיתת הכוננות נכנסה חזק לפעולה. למרות המתח של כולם, היישוב עטף אותנו ברמה שאי אפשר לתאר. מצאתי את עצמי בוכה הרבה. אם לא בכיתי מהקושי, בכיתי מההתרגשות על העזרה שקיבלתי מהשכנות ומהמשפחה. 

וייקרא שמה בישראל: כרמל

התלבטנו בין כל מיני שמות שקשורים למלחמה, אבל בסוף החלטנו ללכת על מה שרצינו וחשבנו עליו כבר בהיריון. בנבואת ירמיהו כתוב "ונאספה שמחה וגיל מכרמל". לפי רש"י כרמל פירושו יער, וזה התחבר לנו חזק למסיבה שנגדעה ולנבואות על הגאולה שעוד יתגשמו בעזרת ה'. בדיעבד, אגב, התברר לנו שכרמל הוא גם הכינוי שנתנו לכיתות הכוננות בקשר הצבאי.

ליאורה בן צור, 28, תושבת עין השלושה, דוברת ומנהלת פרויקטים של כפר עדי נגב – נחלת ערן. נשואה לדור, אם לשניים + תינוקת חדשה

לזכר אמה של ליאורה, מרסל טליה הי"ד, שנרצחה בשבת השחורה

הגענו לגור בקיבוץ עין השלושה שבעוטף עזה לפני ארבע שנים, יחד עם גרעין משפחות מכפר הסטודנטים באופקים. היום אנחנו כבר חברי קיבוץ כמו כולם, ובתשרי האחרון ציפינו לחגוג את שמחת תורה בין שבילי הקיבוץ. ההקפות והריקודים תוכננו מראש, והיו אמורים להיערך עם ספרי תורה שהגיעו לקיבוץ בדרך לא דרך מסוריה ומלבנון בשנות החמישים. 

ביום חמישי בלילה, סוף חג סוכות וליל הושענא רבה, ילדתי. בחרנו לילדה את השם אסיף, על שם החג. בבוקר התקשרתי לאמא שלי, שהתרגשה מאוד, וסיכמנו שהיא תבוא לבקר אותי עם דור והילדים ביום שישי, משם הם ימשיכו לחגוג את החג בקיבוץ, ואני אישאר לנוח עם אסיף התינוקת בבית החולים באשדוד. לא ידעתי שהביקור שלה יהיה מתנת פרידה. לא ידעתי שזאת תהיה הנכדה האחרונה שהיא תזכה להכיר. בעלי צילם תמונה שלה מחזיקה את אסיף, והתמונה השגרתית הזאת הפכה להיות מזכרת מרגשת ממנה.

בשמחת תורה, בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררתי מהאזעקות. שאלוקים יסלח לי – למרות השבת הרמתי טלפון לדור, כדי לדעת מה קורה איתם בעוטף בזמן הזה. הוא אמר לי שהם שומעים בומים ויריות בלי הפסקה והוא לא יודע מה עם אמא שלי, כי היא ישנה ביחידת דיור במרחק כמה בתים מביתנו. ניסיתי להתקשר אליה, אבל היא כבר לא ענתה לי.

באותו הזמן קיבלתי הודעה באפליקציה של הקיבוץ שיש להיכנס למרחבים מוגנים, ומקבוצת הווטסאפ שלנו הבנתי שיש מחבלים בקיבוץ שעוברים בית־בית כדי לרצוח ולבזוז. כנראה שהופעל בקיבוץ איזה מיסוך תקשורת, כי לא הצלחתי לתקשר יותר עם דור. אנשים הסתתרו בבית ולא הצליחו להוציא שיחות למוקד החירום ולמשטרה. במשך שעה וחצי הייתי באפלה מוחלטת לגבי המשפחה שלי. הייתי בטוחה שכבר קרה הנורא מכול. 

בתוך הלחץ הזה פתחתי חמ"ל מהמיטה שלי במחלקת היולדות באסותא: התחלתי לאסוף מיקומים של המחבלים לפי הדיווחים מהווטסאפ של השכנים והעברתי אותם למשטרה. התקשרתי לאחי הגדול, בצלאל, שגר בהר חברון, אמרתי לו שעין השלושה בשליטה מלאה של החמאס, שיאסוף חבר'ה ויבוא לעזור כי צה"ל והמשטרה לא מצליחים לטפל בזה לבד. התחלתי לנצל את כל הקשרים שיש לי מהעבודה בתקשורת: ביקשתי עזרה מחברות בגלי צה"ל וברדיו דרום, מאלופים בצבא ומהמנהלים שלי בעדי נגב. 

תוך כדי, בצלאל חזר אליי לעדכן אותי שהוא לוקח גם את אחינו ידידיה ויוצא לקיבוץ. פתאום נבהלתי. פחדתי שגם הם ייפגעו, ולא הייתי מוכנה לאבד גם אותם ביום הזה. "אנחנו לא שואלים אותך", הוא אמר לי וניתק. אספתי את כל הדיווחים מהיישובים, צירפתי אותם לתמונות ולדיווחים שהתפרסמו בטלגרם על הקיבוץ, והבנתי שאפשר להיכנס לקיבוץ רק דרך הפרדסים. בשלט רחוק ניווטתי את בצלאל וידידיה אל המחבלים. 

לקח לאחים שלי יותר משעה להגיע לעין השלושה, ובכל זאת הם היו הכוח הישראלי הראשון שהצליח לפרוץ לקיבוץ. הם מיהרו לבית שלנו, שם הם פגשו את דור עם סכין שלופה, הם נתנו לו נשק ויצאו לחפש את המחבלים. על אחד השבילים בדרך הם מצאו את אמא שלי, ללא רוח חיים. 

האחים הצדיקים שלי פינו אותה הצידה כדי שלא יהיה ביזוי המת, והתקדמו כדי לחבור לכיתת הכוננות וכדי למשוך את הצבא פנימה במטרה להילחם בעשרות המחבלים שהסתובבו שם. לקראת הצהריים הם הצליחו להבריח את דור והילדים החוצה, ובשתיים דור הגיע אליי לבית החולים, לבשר לי שאמא נהרגה. עד שדור הגיע הייתי בטוחה שבכל רגע אני עומדת לקבל בשורת איוב נוראה מכול. החזקתי את התינוקת שלנו קרוב אליי ולא הייתי מסוגלת להוריד אותה מהידיים. קראתי לצוות הרפואי שיתמוך בי, והם עטפו אותי. האחיות והעובדות הסוציאליות הבינו את גודל האירוע ולא נתנו לי להיות לבד בזה.

השתחררתי הביתה ביום ראשון, היישר להלוויה של אמא. כשפגשתי את דור והילדים הרגשתי שאני מתחתנת מחדש ויולדת מחדש שלושה ילדים. הרגשתי חצי נחמה בכך שקיבלתי אותם בחזרה, והודיתי לה' על הנס הגדול. 

לנצח אוקיר תודה לאחים שלי על היום הזה. אבא שלי נהרג בתאונה לפני כמה שנים, אבל אני בטוחה שאם הוא היה רואה אותנו הוא היה מתפוצץ מגאווה. הוא ואמא שלי חיו כגיבורים כל חייהם והשאירו אחריהם משפחה לתפארת!

צילום: אביאל מנדל

אני אסירת תודה גם על כך שזכינו לקבור את אמא ולשבת עליה שבעה, בימים שבהם עשרות משפחות לא יודעות מה עם האהובים שלהם. זכינו לחסד גדול מהקב"ה.

נכון לעכשיו אנחנו במלון באילת, עוד לא ברור לכמה זמן, אבל ברור לי שצה"ל יכסח בסוף את החמאס, ואנחנו נחזור לקיבוץ האהוב שלנו. לא לכל החברים זה קל, עברנו אירועים קשים, אבל מי שיוכל – יחזור וימשיך ליישב את הנגב. שנים אנחנו נלחמים על המדינה הזאת. אנחנו בשום אופן לא מתכוונים לוותר עליה.

יעל הראל, 40, תושבת בני דקלים, רכזת קהילה ודולה. נשואה לרב זאביק ואם לשישה + תינוק חדש

לזכרו של אל"מ יהונתן שטיינברג הי"ד

ללידה הזאת חיכינו הרבה שנים. היו לי כמה הפלות לפני ההיריון הזה, והרגשתי שהפעם זו מתנה לקראת גיל 40. כדולה, רציתי להגיע מוכנה ללידה, למדתי אצל אורית לייזרסון וכל הזמן אמרתי לעצמי את מה שאני אומרת ליולדות שלי – תהיי צינור ללידה, בלי התניות. תגיעי פתוחה למה שצריך לקרות, כי אין לדעת איך הלידה תתגלגל. והפעם, באמת לא הייתה לי שום דרך לדמיין את המציאות שעמדנו בפניה בסוף.

הגעתי לשמחת תורה אחרי התאריך המשוער, כבר התחילו לי צירים אבל ידעתי שזה ייקח עוד זמן. בבוקר החג ראיתי את השכן נוסע במכונית עם אקדח ביד, והבנתי שמשהו לא רגיל קורה. הרבה שכנים גויסו, וההקפות בבית הכנסת בוטלו. בעלי לא היה צריך להתגייס למילואים, אז ניסינו להמשיך את שגרת החג המשפחתית עד כמה שאפשר. בחמש בערב הצירים התחילו להתחזק. בדיעבד הבנתי שיוני שטיינברג, בעלה של חברתי הטובה יסכה, שהיה מפקד חטיבת הנח"ל, נהרג בערך בשעה הזו בקרב על כרם שלום בעוטף. את ההודעה על נפילתו קיבלנו רק במוצאי השבת, יחד עם הידיעות הקשות על הטבח הנורא. 

בלילה ירדו לי המים. ישבתי על המיטה המומה, איך יולדים במצב כזה?! ניסיתי להזעיק את הדולה שלי, אבל הבנתי שהיא כלואה עם משפחתה בממ"ד ביישוב בני נצרים. פניתי לאמא שלי ולאחותי, אבל גם הן לא יכלו להגיע. כתבתי לאורית לייזרסון, והיא חיזקה אותנו באומרה שזה המצב ושנמצא את הכוח להתמודד. 

אני ובעלי החלטנו להחליף תדר, להתנתק מהמסכים ולהתרכז בלידה. הגענו לבית החולים, עצמנו עיניים מול הטלוויזיות, כיסינו את הלב מול הדיווחים על מספר ההרוגים שהלך ועלה, והתמקדנו בילד שצריך להגיע אלינו. זאת הייתה אקרובטיקה, להתנגד ללב שיוצא אל עם ישראל, אבל אמרתי לעצמי: בזמן שכולם סופרים מתים, אנחנו זוכים להביא חיים. הדבר היחיד שהרשיתי לעצמי לחשוב עליו היה האם יוני חברנו זכה להגיע לקבורה. 

במהלך הלידה ידענו כמה תהפוכות, אבל בסוף הכול הסתדר לטובה וילדתי כמו שחלמתי: לידת מים עם דולה מדהימה שהוקפצה אליי, עם צירים טבעיים ותוך כדי שירה ועונג.

צילום: אורי אריה

לאחר מכן גיליתי כי מלבדי, באותו יום ילדה חברה נוספת, חלק מקבוצת חברות קרובות מאוד שאחת מהן היא יסכה שטיינברג. לא הפסקתי להתרגש מכך שביום אחד יסכה קברה את בעלה – ובתוך שעות אחר כך שתי חברות שלה הוסיפו עוד חיים לעולם.

 וייקרא שמו בישראל: יונתן משה

על שם חברנו יהונתן הגיבור, ועל שם סבא של בעלי שהיה אוד מוצל מאש בשואה. מעמד הברית ונתינת השם היה מרגש. כולם בכו עם התינוק והתפללו יחד לניצחון עם ישראל.

מיכל אברג'יל, 36, תושבת שלומית, חשבת שכר. נשואה לחי ואם לארבעה + תינוק חדש

לזכרם של ארבעת תושבי שלומית שנהרגו בקרב על מושב פרי גן: ראובן שישפורטיש, אביעד כהן, בכור סוויד ואוריאל ביבי הי"ד

עברנו לגור בשלומית בקיץ, תוך כדי שמירת היריון קפדנית. כל ההיריון היו לי צירים, והיה לי תור לניתוח קיסרי ליום שלישי שאחרי שמחת תורה. ידעתי שבשום אופן אסור לי להגיע ללידה טבעית כי זה עלול לסכן את חיי. 

בבוקר שמחת תורה התעוררנו מאזעקות ונכנסנו עם הילדים לממ"ד. שמענו בום אחר בום, ולא הצלחנו לסגור את החלון של הממ"ד. תוך כדי, חבר דפק על הממ"ד ואמר לנו להדליק טלפונים כי יש חשש לחדירת מחבלים. את האזעקות ביישוב אנחנו כבר מכירים, אבל הדלקת טלפונים בשבת הייתה הוראה חריגה. נכנסתי לפחד אימים, ובכל זאת ניסיתי לא לשדר זאת לילדים. 

הלחץ עשה את שלו והתחלתי להרגיש את הצירים מתגברים. החובשת והמיילדת של היישוב, שהכירו את המורכבות של ההיריון שלי, הגיעו לבדוק אותי ואמרו שאני חייבת להתפנות משם. הן ניסו ללא הצלחה להביא אלינו מסוק, והוחלט לפנות אותי ליישוב נווה הסמוך, שם היה עוד צוות וציוד רפואי בשבילי. 

בעלי נשאר עם הילדים בממ"ד, ואני יצאתי לנסיעה המפחידה בחיי. חמש דקות בלבד, שבהן נסענו כל הדרך עם הראש למטה על 150 קמ"ש. גם בנווה הבנו שאין סיכוי להעביר אותי לבית חולים. קיבלתי עירוי להרגעת הצירים, וכשהגוף נרגע החלטנו שאין סיבה לחכות בנווה, וכדאי שאחזור להיות עם הילדים המבוהלים שלי בבית. חבר מהיישוב בא דרך השדות ואסף אותי הביתה. 

בבוקר שלמחרת התחיל דימום והבנתי שאני בסכנת חיים. בעלי יצא לקרוא לאחראי הביטחון ולצוות הרפואי. הם התקשרו לבית החולים סורוקה שיכינו לי חדר ניתוח, והצליחו לסדר מסוק שיחכה לי במרחק בטוח מהעוטף. שוב השארתי את בעלי עם הילדים בבית, העבירו אותי לנווה, העלו אותי על אמבולנס ובו נסעתי עד למסוק. תוך עשר דקות טיסה נחתנו בסורוקה והובהלתי ישר לתוך ניתוח חירום. הניתוח עבר בשלום וזכינו לקבל במתנה תינוק.

כיום אנחנו נמצאים כולנו אצל אחותי בקריית גת, היא דאגה לי מיד עם החזרה מבית החולים לכל מה שהייתי צריכה. תודה לאל, אנחנו מרגישים שאנחנו בידיים טובות, וברגע שנוכל לחזור הביתה – נחזור!

וייקרא שמו בישראל: אביעד ראובן חיים

על שמם של אביעד וראובן, שהיו חברים של בעלי עוד לפני שהגענו לשלומית, ולצערנו הרב נפלו בקרב על פרי גן.

בהיריון רציתי שם אחר, אבל כשהרמתי את התינוק בבית החולים זה השם שנפלט לי. פשוט הרגשתי שלילד הזה קוראים על שם הגיבורים שלנו. התייעצנו עם הרב דוד אבוחצירא, שהמליץ להוסיף לשמות החברים את השם חיים.

לפני הברית בעלי ביקש רשות מהמשפחות של אביעד וראובן לקרוא לבן שלנו על שמם. הילדים שלנו יגדלו יחד, והיה חשוב לנו לקבל את הסכמתם. הם התרגשו מאוד מההצעה והסכימו.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הילדים של חורף 23': לידה תחת אש הופיע לראשונה ב-פנימה.