ועדיין,הייתי במוּד אחר.
כל הזמן חשבתי לעצמי שזה כל כך מקביל לנפש,
בטח לנפש שלי.

ב- 31 שנות חיי על האדמה
כמה מחלפים בניתי בנפשי כדי להצליח לנוע בתוכי
בין הטיפות,
במצבי רוח שונים  ומשתנים, אתם יודעים, כמו ארבע עונות,
כדי לצלוח את התנועה הנפשית הזו בתוכי.
בניתי מחלפים
כבישים מקבילים עליהם אני יכולה לנסוע כשיש עומס בחלק מהצירים
בניתי בעמל רב
מנהרות שלא יקרסו בתוכי
מכל גשם ודמעה
שלא אסדק ואשבר מכל משפט שנאמר לכיווני
שלא אקבור את עצמי תחתיי
אחרי כל העמל של השנים והדרכים.

אין דד ליין לסיום עבודת הנפש. אילוסטרציה

וכשאדם בוחר ללכת לטיפול אישי,
אגב, אתם ראויים לטפל בעצמכם, לכו
אזי כולו נמצא בעבודות בכביש
ושם, בנבכי הנפש,
אין דד ליין לסיום
כי העבודות אף פעם לא נגמרות.

תמיד יש צורך בבנייה של מחלפים נוספים
כי הנפש בונה עוד קומה בתוכה
וצריכה מענה חדש ועמוק יותר
רחב יותר,
שיאפשר ליותר נתיבים להתפרס בפנים
כדי שהתנועה תוכל לזרום,
כדי שהכול ייסע כמו שצריך.

ורק מתפללת לא להפסיק לבנות
ורק מודה על המתנה הזו שקוראים לה חיים
חיים שיש בהם יגיעה ובניה
וכלום בהם לא מובן מאליו.
שניבנה
ונגדל ונתרחב,בתוכינו
שזה יהיה עם כמה שפחות הפרעה לתנועה של אלה שסביבנו.
או שלפחות נתחשב בשעות שנוחות להם.

הפוסט עבודות בכביש הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

הפוסט נר השם נשמת אדם הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת מהנגניות שיופיעו השנה בפסטיבל היא עליזה קרן, כנרית שהגיעה לז'אנר הזה כמעט במקרה, אחרי שנים של לימודי מוזיקה קלאסית.

"לפני עשרים שנה הכרתי קלידן שניגן בכליזמרים והוא חשף אותי למזוזיקה הזו אחרי שכבר למדתי קלאסית וג'אז ומייד התאהבתי בה," מספרת עליזה, "המוזיקה היהודית היא עממית ופשוטה, ויש בה אנרגיות ושורשים ועוצמות מיוחדות של עם. בקונסרבטוריון לימדו אותנו שגדולי המלחינים לקחו מנגינות עממיות פשוטות ועיבדו אותן ליצירות קלאסיות ואני רואה איך אנשים שונים ממגזרים שונים מתחברים לנשמה שבמוזיקה הזו."

Keren Aliza project – עליזה קרן והלהקה. צילום: ולרי לפשוב

היא עלתה לארץ לפני כעשרים וחמש שנה מרוסיה והיא בעלת תואר שני במוזיקה קלאסית מטעם הקונסרבטוריון בסן -פטרבורג. בשנים האחרונות, היא מספרת, היא עברה תהליך נפשי ורוחני עמוק. לפני שנתיים ביתה נפטרה ממחלה. מהרגע שחלתה, הפסיקה עליזה לנגן לחלוטין והתמסרה לטיפול בביתה.
לאחר שנתיים של מאבק במחלה ביתה נפטרה, ובכל הזמן הזה, היא מספרת, במהלך ארבע שנים בהן לא מתחה את מיתרי הכינור ולאחר המשבר על מות ביתה, היא עברה תהליך עם עצמה, עם תובנות נפשיות ורוחניות והרגישה שהיא גדלה, ומתפתחת נפשית. היא שינתה את שמה מאינה לעליזה ושם משפחתה לקרן 'כדי להביא שמחה לעצמי ולאחרים' והקימה את הלהקה שלה 'Keren Aliza project' איתה היא מופיעה בפסטיבל הכליזמרים עם עיבודים שיצרה יחד עם נגנים נוספים.

"עד כה לא הרביתי לנגן במופעים, הופעתי אבל לא בצורה אינטנסיבית. העדפתי להישאר עם ילדיי הקטנים בבית, ולימדתי נגינה ילדים ומבוגרים באופן פרטי. אבל עכשיו התחלתי להופיע בפני הקהל הרחב."

הפסטיבל פונה לאוכלוסיות דתיות רחבות, חלקן שמרניות מאד. איפה זה פוגש אותך?

עליזה: "אני לא שומרת שבת לדוגמא, אבל עוד ברוסיה גדלתי עם הידיעה שאני יהודיה לגמרי וככל שהתבגרתי אני מעמיקה בזה יותר. המוזיקה מחברת אותי לא-לוהים ואני מרגישה שליחות לחבר דרכה גם אנשים אחרים מכל הגוונים."

פסטיבל הכלייזמרים השנתי. צילום: אשר אלמקייס

פסטיבל הכלייזמרים הבינלאומי בצפת יתקיים בתאריכים: 

ג'-ה' באלול, 14-16 באוגוסט

הכניסה חופשית!

הפוסט בנבל וכינור הופיע לראשונה ב-פנימה.