"הייתי אישה מוכשרת שהכול מצליח לה בחיים והיה ברור שיהיו לי ילדים בקלות, אבל זה לא קרה", מספרת איילה (שם בדוי), בשנות השלושים לחייה, הנשואה כעשור. "לנגד עיניי חלפו נשים, שכנות וחברות, שהתחתנו שנה וחצי אחריי ונכנסו להיריון וילדו. זה לא הסתדר לי, הרי אני התחתנתי לפניהן, איך זה יכול להיות? כל הזמן התפללתי שאהיה בהיריון לפני שחברה מתחתנת, כי הצלחה כזאת של מישהי מציפה את החוסר שלי.
"עיקר ההתמודדות שלי הייתה במפגשים של נשות הקהילה שבהם דיברו רק על לידות והריונות, והיו גם תלונות של נשים שנכנסו להיריון מיד אחרי החתונה ולא היה להן זמן לנשום. ישבתי שם והסמקתי. התביישתי מכך שאין לי ילדים ואני לא בהיריון, והייתי בטוחה שזאת אשמתי ושאני לא בסדר. היה לי חשוב להראות כלפי חוץ שהכול בסדר ובשליטה ולחייך, וזה גזל ממני המון כוחות. היום אני במקום אחר, אבל אז נמנעתי מלצאת מהבית".

סוד בדרך הטבע

איילה התגוררה במקום קהילתי וצפוף עד כדי כך ששמעה מדי ערב את שיר הערש ששרה השכנה לילדיה. הצפיפות, הבדידות, העצות והמבטים המרחמים גרמו לבני הזוג לעבור דירה למקום מאוורר יותר, אך מהתמודדות אחת היא לא יכולה הייתה לברוח: "הקושי העיקרי היה עם חמותי. היה לה מאוד קשה להכיל את ההמתנה שלנו, וזה הגיע לרמה שהיה לה קשה לקבל אותי. בסוף, כשסיפרנו להם שהבעיה העיקרית נמצאת אצל בעלי, הם כמעט נפלו מהרגליים והיו בהלם שיש לבן שלהם בעיה ושזה לא רק הכלה שלהם שבגללה אין לו ילדים".

איך הביקורת השפיעה על הזוגיות שלכם?
"כמובן שזה גם מאוד השפיע על הזוגיות והרעיל אותה ויש לנו מכך משקעים רבים. הפרטיות מאוד חשובה לי, זה הדבר הכי בסיסי שנשאר לנו גם במציאות הטיפולים. לכל אדם יש זכות להביא את הילד שלו לעולם בלי שאף אחד יעז להוציא על זה מילה. זה אמור להיות סוד בדרך הטבע".

בשנה האחרונה נקלטה איילה בהיריון טבעי שנפל בתחילתו. למרות הסודיות האופפת בדרך כלל את טיפולי הפוריות היא בחרה לשתף בכך את המשפחה, אך זו לא הצליחה להכיל ולתמוך בה.
"היו לנו הפלות בעבר, אבל אף פעם לא חווינו אותן בכאב כזה. היה לנו קשר מדהים עם העובר ואני ממש מרגישה שאיבדנו ילד. הרגשתי צורך לכתוב על זה בוואטסאפ של המשפחה, והם הניאו אותי מלעשות כן. זה הסעיר אותי מאוד. איך אפשר לכתוב שם שטויות ולפרסם תמונות של הילדים וטיול משפחתי אבל לא על ההפלה שלנו? היה לי כזה כאב עד שכתוצאה מכך עזבנו את הקבוצה. בוואטסאפ ביקשנו שיהיו רגישים כלפינו, אבל בפועל מיד אחר כך כתבו דברים שהיו לנו כמו מלח על הפצעים ושכחו את מה שעברנו. אנשים מתחתנים ויולדים ילדים, ואני שואלת את עצמי: אני אולי מלאך, כי הטבע לא עובד עליי?"

תקופת ההמתנה מזמנת אתגרים זוגיים, משפחתיים וכלכליים. תמונת אילוסטרציה

רחל, בת 29 ונשואה כתשע שנים, זכתה לחבוק לא מזמן בן בכור, וגם לה יש בטן מלאה על תקופת
ההמתנה הארוכה: "בשנים האחרונות הרשינו לעצמנו להבריז מאירועים ובעיקר מבריתות שבהן ציפו מאיתנו להיות קוואטרים. היו פעמים שננזפנו על כך שלא הגענו לשמחה או למפגש משפחתי, ולא התחשק לנו לפרט שבדיוק עברתי שאיבה, החזרה, אשפוז או הפלה, או שבדיוק קיבלנו תשובה שלילית ולא התאים לנו נסיעות ושמחות. זה מתסכל שבמשפחה לא מגדילים ראש מול זוג שמן הסתם עובר משהו ולא מעוניין לשתף".

ואיך הגיבה הסביבה?
"הסביבה מגיבה מאחורי הגב בצקצוקים ואנחות. למדתי להגיב בציניות על שאלות חסרות רגישות בלי להתחשב ברגשות השואלים. אם אישה זרה או דודה רחוקה מרשה לעצמה לגעת לי בבטן ולשאול 'באיזה חודש את?', אענה בלי לחשוב פעמיים 'חודש תמוז'", היא אומרת בציניות. "התקופה הזאת עלולה לפגוע בזוגיות, ובהחלטה משותפת החלטנו לעשות הכול כדי לחזק זה את זה ולשמור על הקרבה והחברות בינינו. בסופו של דבר יש לנו רק זה את זה בהתמודדות הזאת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה 

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן >> אני רוצה מנוי למגזין פנימה!

הפוסט בטן מלאה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואם לא חנות, אז מתכון,
אפילו של סבתות,
אפילו כזה שרק הסבתות יודעות להכין ורק להן הוא יוצא מושלם.

מתכון של רכיבים לשמחת חיים
ומינונים נכונים.
למשל מתכון של כמה ואיך להשקיע בילדים
מבלי לבזבז משאבים ומצרכים.

הלוואי והייתה מראה שמראה את הפנימיות,
מה דרוש תיקון ואיזה יופי לשמור מכל משמר.
הלוואי והייתה מדפסת שמדפיסה ארוחות לאהובים שלנו
על פי הזמנה.

אם הייתה כזאת חנות גלידה למשל:
חנות של חיזוקים.
הייתי בטח הולכת ומזמינה לפחות 2 כדורים,
בגביע,
בטעמי סיפוק וודאות,
בתוספת סוכריות של חירות ושלווה מעל.

הפוסט חנות בוטיק למחמאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל כשאת רווקה בת 30, השעון הביולוגי מתחיל לתקתק. 
המשפחה כבר לוחצת, שלא לדבר על ההורים המודאגים והדייטים, הדייטים… לכל אחד יש מגילה שהוא כתב לעצמו למה הוא לא רוצה לצאת איתך והוא כמובן חייב לשתף אותך בפניני החכמה שלו. שיברון לב רודף שיברון לב, ובכלל רוב הזמן הוא תקופת יובש אחת גדולה עד שלפעמים נדמה כי הכאב הנפשי הזה הופך להיות פיזי.

השבוע נפגשתי עם מישהו לדייט והיה נורא. אף פעם לא מתרגלים לזה.
תמיד מגיעים עם תקווה שאולי יש סיכוי שסופסוף הוא הגיע והתקווה הזו מתפוצצת כל פעם מחדש,
ושם יקירותיי , שם אנחנו פוגשות את מר ייאוש. זה שלוחש לנו כל הזמן באוזן בלי שנשים לב כמה אנחנו לא טובות, כמה אנחנו פגומות ולא בסדר ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותנו.

שיברון לב רודף שיברון לב. אילוסטרציה

הפעם החלטתי שאני לא מקשיבה לו. אחרי הדייט הכושל התאבלתי קצת על עצמי ובכיתי, בכיתי המון תמיד אחרי שבוכים יש כמו תחושת ריקנות כזו, אבל בתכל'ס- הלב מתרוקן כדי שיהיה לנו מקום להכניס לשם את כל הטוב שבחיים שלנו. 

נכון, רוב הזמן לא מבינים אותנו הרווקות, כל רווקה יושבת כנציגת הרווקות ביקום על כס הנאשמת- נאשמת בבררנות יתר, בחוסר השקעה, באישיות פגומה, במראה פגום, ברצון יתר, בחוסר רצון, ועוד מיליון ואחת סיבות.
אבל אני? החלטתי שהפעם, הפעם אני לא נותנת למר ייאוש להשתלט לי על החיים.
אני לא נותנת לקולות המחלישים לקבוע את סדר היום שלי, אין לי במה להתבייש, אין לי על מה להתנצל.  אני אומרת תודה על מה שיש לי, על הבריאות והמשפחה ועל עצמי.
חיפשתי אהבה של גבר ומצאתי את עצמי- את האהבה שלי לעצמי
"אל תחפש רחוק, תשאר קרוב- כי ככה זה לאהוב את עצמך." (ברי סחרוף, ככה זה)

אז אחותי, תעופי על עצמך.

הפוסט שלושים זה העשרים החדש הופיע לראשונה ב-פנימה.