הצלצול הצורם מרים את הסייעת שבגן ללחוץ על מתג השער. אני דוחפת אותו ומשתדלת להיות שקטה ככל האפשר. בצעדים איטיים נעמדת מול חצר החול, מול מתקני הגן. כל הבנות כמעט כבר הבחינו בי. הנה היא, ידה שלובה בשל חברתה. בחיוך גדול ובצעדים בטוחים היא מתקרבת לעברי. לרגע ליבי מנתר – היא ראתה אותי. היא ראתה. אך יסכה אפילו לא מזיזה את ראשה, היא חולפת על פניי בדרך לגינת הפרחים.

חברתה מופתעת. בכוח היא גוררת אותה לכיווני, עד ששתיהן נעמדות מולי. החברה מחייכת, אבל יסכה לא מבינה – מי האדם הזה שהיא הוליכה אותה אליו. מושיטה יד מהוססת, נוגעת בחצאית שלי. ואני מתכופפת ומישירה לעיניה מבט. "יסכה", אני אומרת בחיוך. תמיד בחיוך. "אימא באה לקחת אותך מהגן".

*

"בשביל מה את עושה את זה לעצמך?" גלית לא מבינה, "שום דבר לא השתנה מלפני חודשיים, ולא מלפני שבועיים, ובטח לא מאתמול", היא קובעת נחרצות. "חבל על כאב הלב". הלב שלי מתכווץ. אני מנסה לבחור מילים, לומר שבעצם כן השתנה ובעצם כן השתפר, ולפני שנתיים מי היה מאמין שהיא בכלל תראה, ותלך, ותהיה בגן רגיל. ואולי היא כן ראתה אותי אבל הפרחים היו כל כך יפים, והיא בעצמה שתלה אותם, אז ברור שהיא תרוץ אליהם. ברור.

"כן, את צודקת", אני אומרת לבסוף, חסרת כוח לשיחת אמונה. איך אסביר מה הלב שלי אומר לי, מה הלב שלי רואה. וכמה קשה המתח הזה, בין להודות על הטוב ולהמשיך להאמין, לבין להסתכל למציאות בעיניים. שם, במקום הזה, בבחירת המילים – הדבר שאני טובה בו כל כך, קשה לי יותר מהכול.

כמה טוב שמול הקדוש ברוך הוא לא צריך לבחור שום מילה. אפשר לשתוק. אפשר לעצום עיניים, לכוון את הלב. הוא כבר יודע כמה אני אומרת תודה וכמה אני מתפללת על מה שעוד ארצה.

*

כמו כל דבר שהיא אוהבת, אני אף פעם לא יודעת אם לרצות שהוא יבוא. חיוך של תינוק. ציפור. גשם. אבל הבריאה אינה מתעניינת ברצונות שלי, החיים פשוט חיים ואנחנו בתוכם. תינוקות נולדים ותמונות נשלחות, ויסכה עושה עצמה מתלהבת עם כולם. ציפורים מגיעות לגינה ויסכה משתרכת אחר אחותה במרדף ילדותי. וכשהשמיים מתקדרים וילדיי מצמידים את אפם לזגוגית החלון, מצמידה גם יסכה את אפה. עיניה מתעגלות. כולם עומדים בציפייה דרוכה, ולבסוף, כשמתחילות לנטוף טיפות קטנות, צוהלים הם יחד: גשם, גשם! רק יסכה ממששת את החלון ברגע זעיר של צער, מתעשתת ומייד רצה לפתוח את דלת החצר, עומדת על הדשא, ראשה לשמיים, ידיה פתוחות. גשם דק מלטף את לחייה, מאשר גם לה לשמוח יחד עם כולם.

כמה טוב שגשם הוא לא רק שקוף. הוא גם רטוב, ודק, ונעים, וניתך. ומתופף ורך. והוא גם ריח, ריח של גשם. וריקוד וברכה. ברגעים כאלה אני נזכרת במה שאמרה לי תומכת הראייה, כשהתייעצתי איתה לאן ללכת עם הילדים בחופש, כך שגם יסכה תיהנה, שלא תרגיש שונה. "אין מניעה ללכת לכל מקום שתרצו", היא אמרה בטבעיות. "כל אדם יכול ליהנות מחייו, עם הכלים שיש לו. אפילו עיוורים" – כואב לי כשהיא אומרת את המילה הזאת – "הולכים לבלות. אז בטח שילדה עם לקות ראייה יכולה ליהנות, ולשמוח, ולראות. הרבה דברים מרכיבים חוויה, לא רק הצבע שלה".

הרבה דברים מרכיבים חוויה. אי אפשר להאמין כמה דברים אנחנו לומדים על עצמנו דרך העיניים שלה. כמה מתנות אנחנו מקבלים. כמה רגעים מוארים באור אחר. הלכנו אז למעיין. והשמש החמה, והמים הקרים, ואפילו עצי התאנה – לא נעלמו מעיניה. ומה שנעלם, הושלם. בַּאהבה, בַּכיף, בַּשמחה. בַּחיים. בַּאור האחר.

*

"אימא, השמלה הזאת כל כך יפה לך!", יסכה יושבת על המיטה בערב שבת ומתבוננת בי. היא אוחזת חזק בבד השמלה ומצמידה אותו לפניה. תכף שקיעה, השמיים נצבעים במשיחות כהות, והאור שבחדר מתעמעם ומיטיב עם יסכה. לא פעם נדמה היה לי שדווקא בחושך היא רואה היטב. בתנועה אינסטינקטיבית יסכה מכניסה את הבד לפיה. אני מושיטה יד ואז עוצרת את התנועה האינסטינקטיבית שלי, להוריד את היד שלה מכל דבר, להוציא לה כל הזמן דברים מהפה. הבד נרטב אבל אני שותקת. הרגע השקט מאפשר יישוב הדעת, לא כמו ביומיום השוטף, שבו קשה כל כך לזכור – לא לכעוס כשהיא מפרקת, כשהיא בוחנת, כשהיא נוגעת, כשהיא טועמת. לא להפריע לה לראות גם דרך הידיים והפה.

זה הרי כל כך מתעתע. פעם כן ופעם לא. ולא הרופאים ולא אף אחד מאיתנו יודע עד מה, עד מתי.

"גם השמלה שלך יפה", אני מחזירה ליסכה ומקבלת חיוך. מסתכלת בעיניה. האם פעם היו הן נראות אחרת? האם המבט הזה היה קרוב יותר, חם יותר, ולא כמו מסך דק נמסך מעליו?

כן. חייבת לזכור כדי להתגעגע, כדי להתפלל. יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי שכל הכאב הזה הוא רק בשביל שלא נשכח לצעוק, שלא נשכח להיות קרובים. הוא רק בשביל שהאדמה של העולם לא תישאר יבשה עד שיגיע אדם ויתחנן. וברגע אחד הכול יכול להשתנות, להיברא מחדש. הרי כך הקדוש ברוך הוא… מחדש בטובו בכל יום. רק עוד כמה תפילות.

רק עוד כמה תפילות. שוב המתח הזה – האם התפללתי מספיק, האם עשיתי מספיק. האם נחתי והנחתי מספיק מקום לקדוש ברוך הוא. ועד כמה אלו שני קווים מקבילים, האמונה והמציאות. ההשגחה והטבע. התפילה והתודה. ועד כמה כרוכים הם זה בזה. פעם אולי היה הכול מובן מאליו, ואילו עכשיו אנחנו מבינים כמה איננו – – – כמה שברירי הוא הטבע, ההרגל. כמה הוא שכיח. חולף לידנו ואיננו מספיקים להודות.

דמעות זולגות מעיניי. התודה והתפילה מתערבבות זו בזו. יסכה קרובה כל כך, היא לא רואה אותן אבל איתה כבר למדתי שלדמעות יש קול וריח ואפילו האוויר מרגיש שונה ליד מישהו שבוכה. היא נדרכת ואילו אני עוצמת את עיניה בעדינות ומנשקת אותן. יסכה מושיטה אצבעות קטנות ללחיים שלי.

"אימא, למה את בוכה?" היא שואלת בתמימות. "מה, את לא אוהבת את השמלה שלך?"

ואני צוחקת ומרימה אותה ביחד איתי, בדרך לנרות של שבת.

*

עם השבת מתמלא הלב בשמחה, בקדושה, בשלום. ונרות השבת המאירים מבהיקים באורם את הבית, נותנים גם בי שלום פנימי ונחת, ונוסכים בי אמונה חזקה – עיניה של יסכה עוד יאירו גם הן. אני נזכרת בערב שבת חיי שרה לפני שלוש שנים. בלונים תלויים על מיטת האשפוז וכולנו שרים "היום יום הולדת". עין במר בוכה ולב שמח. והנה, יסכה עומדת לצידי בבית, בשמלה לבנה ועיניים מאירות. רק עוד כמה תפילות. עוד כמה תודות. עוד קצת סבלנות בחושך… הלא כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא. וככל שהיא הולכת, היא הולכת ורבה, ומאירה.

הפוסט סיפור: עיניים של אימא / חנה נקי הופיע לראשונה ב-פנימה.

חיה פוליטית מילדות. שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

הימים היו ימי הסכם אוסלו, תקופה קשה מאוד מבחינה ביטחונית ומלאת מאבקים מבית ומחוץ. בעוד היא עומדת עם חברותיה על גג האולפנא עם שלטי "העם עם הגולן" שהכינו, הבינה ב"ק את כוחה העצום של התקשורת.
"הייתי חיה פוליטית כבר מגיל 12 . קיימנו הפגנה מול משרד החינוך עם המון בנות אולפנא וישיבות. עמדנו עם שלטים שצבענו בגואש, והדבר היחיד ששכחנו היה להזמין את התקשורת. כשהם לא הגיעו הבנו כמה כוח יש שם. ראיתי את זה כל יום בבית כשאבא שלי היה מעביר הודעות לעיתונאים והבנתי כמה התקשורת היא כלי חשוב.
"התחתנתי בגיל 18 וחודשיים. בבוקר יום החתונה רצו לפנות בית כנסת ביריחו, ושמעתי את אבא שלי מעביר הודעה לעיתונות שבגלל הפינוי הם רוצים להעביר את החתונה של הבת שלו לבית הכנסת הזה. בסוף הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לא לעשות את זה ולקיים את החתונה כמתוכנן, אבל שתביני באיזה בית גדלתי", היא מספרת בחיוך.

תיק תקשורת

אחרי שבעים שנה יש מקום לעוד קולות להישמע. ב"ק ברדיו גלי ישראל, צילום: מיכאל אנקרמן

ב"ק, בת 43 , מתגוררת בכפר עציון, נשואה לרב אפרים ב"ק ואם לשישה. אחרי השירות הלאומי ואחרי שנישאה הלכה ללמוד קולנוע בבית הספר מעלה, שם למדה את רזי הטלוויזיה. משם המשיכה לעבודה ככתבת חינוך ורווחה בחדשות 2 דאז.

בתור כתבת, היא מסבירה, לא היה מקום להביע דעה פוליטית. היא עסקה בנושאים ענייניים, והתרחקה מזה כשחשבה שפוליטיקה לא מולידה שיח ורק יוצרת פירוד. כיום, היא מעידה, היא במקום אחר.
במשך כמה שנים הגישה ב"ק את החדשות בתוכנית 'ערב חדש' בערוץ הראשון לצידם של דן מרגלית, עידן קוולר ואראל סג"ל, ואז גם את 'ערב חדש לילדים' יחד עם קובי מחט, עד לסגירתו של הערוץ וחלופת התכנים. היום היא
מגישה רצועת בוקר יומית ברדיו גלי ישראל וכותבת טור במעריב, שם דעותיה מגיעות לידי ביטוי הן בבחירת האייטמים והן במונולוגים הנוקבים שבהם היא חותמת את תוכנית הבוקר שלה.
"אני במקום אחר היום, אני מרגישה שאני יכולה להשפיע. ברדיו זה שלח לחמך על פני המים. אני מדברת ולא יודעת למי זה מגיע, ואני מקבלת תגובות מדהימות מאנשים במהלך ואחרי התוכנית על כמה שזה מדבר אליהם".

יש הבדל בין עבודה במקום עם אנשים בעלי דעה פוליטית דומה לשלך ובין עבודה במקום שלא?
"בגלי ישראל אני מרגישה בבית", היא עונה, "זו תחנה מאוד מיוחדת וזה גם קשור לעובדה שאלה אנשים שהאגו שלהם הוא לא במקום הראשון וזה נדיר בעולם התקשורת. וגם במעריב, העורך גולן בר יוסף הוא דמות שנדיר למצוא, נטול אגו, והמקומות שאני עובדת בהם היום מחפשים קודם את האנושיות והמקצועיות. ספינת התקשורת די שוקעת בגלל פריחת הרשתות החברתיות וריבוי הקולות. זה די מדהים שאחרי שבעים שנות מדינה רק עכשיו יש את ערוץ 20 , ישראל היום ורדיו גלי ישראל ונותנים לעוד קולות להישמע".

את התוכנית שלה בגלי ישראל, יחד עם רצועות האקטואליה של הבוקר, ישדרו בקרוב בערוץ 20 בשידור ישיר שם היא תקבל פלטפורמה רחבה יותר של רדיו וטלוויזיה יחד.

את כניסתה לתקשורת וגישתה המחודשת לגבי פוליטיקה והבעת עמדה, מסבירה ב"ק בסיפור חסידי שהיא שולפת בקלות ממאגרה העצום. "מסופר על החסידים של הרבי מסלונים שהגיעו לבית המדרש", היא מספרת, "דפקו דפקו והיה סגור. אחד הילדים הצליח להיכנס פנימה דרך פתח קטן ושמע רעשים מהשירותים. שם הוא ראה את הרבי בכבודו ובעצמו מנקה את השירותים כשכל הידיים שלו בג'יפה של הביוב. הייתה סתימה שגרמה להצפה והודיעו שאם לא יסדרו את הסתימה יסגרו את בית המדרש. הרבי השביע את הילד שלא יספר לאף אחד שראה אותו, ואמר לו: דוד המלך אמר 'מי יעלה בהר ה'? נקי כפיים ובר לבב'. להיות נקי כפיים זה לפעמים להכניס את הידיים לביוב, ובר לבב – מי יודע?
"זה נכון גם לגבי הבחירות ברשויות המקומיות וגם לגבי התקשורת. מסתכלים מהצד ואומרים שהתקשורת זה משהו מלוכלך, אבל כדי להשפיע באמת, לתקן ולהיות נקי כפיים צריך לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך".

כדי להשפיע באמת, צריך גם לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך. צילום: דעאל סבטיה

מה הסיפור?
עולם הסיפורים החסידיים מלווה את שרה ב"ק בשנים האחרונות והפך לשליחות שלה. סיפורים בכלל מלווים את העם היהודי מראשית דרכו, ובאמצעותם אנו לומדים על האבות, על גדולי האומה ואורחות חייהם, על מוסר ותיקון המידות. סיפור טוב נשאר איתנו כל החיים ומצליח להטביע בנו חותם גם כעבור שנים.
בסיפור אף טמונים הכוחות ליצור שינוי וריפוי לנפש, תוכיח שיטת הביבליותרפיה אשר משתמשת בכלים של קריאה וכתיבה כדי לטפל, ומצליחה לעקוף מחסומים רגשיים ונפשיים באמצעות הסיפור.
בעידן שבו המילה הכתובה הולכת ומתקצרת לכדי תווים בטוויטר או מקסימום סמיילי בווטסאפ וסיפורים מפה לאוזן כבר לא מסופרים מאב לבן, החליטה ב"ק כי הגיעה שעתם היפה של הסיפורים החסידיים לראות אור ולקבל את הבמה הראויה להם, נגישים וברורים לכל בית וסמארטפון בישראל.
יחד עם ד"ר זאב קיציס, מומחה לספרות חסידית ונצר לאחד מתלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב, הם הקימו את מיזם 'זושא – מגלים את הסיפור החסידי', אתר נגיש ונעים ובו כ‑ 800 סיפורי חסידים עם מקורות ומושגים בחסידות, תקציר המבהיר את מהותו והמסר הנלמד ממנו. בחלק מהסיפורים אף מצורף תצלום של הסיפור המקורי, כפי שסופר לראשונה.
"יש סיפורים שמגיעים אלינו עם גלגולים שונים וצריך לחפש היטב ולהגיע לסיפור המקורי הראשון", מסבירה ב"ק. "יש בספרים הללו פשוט אוצרות. החלק שהכי מרגש אותי בפרויקט הזה הוא כשאני מסתכלת על המקור של הסיפור, אם זה ספר משנת תרנ"ז (1896) שמצאנו בספרייה הלאומית וכתוב בכתב רש"י עם המון ראשי תיבות, ואפילו ספר משנת התק"מ (1780), בין העתיקים שמצאנו. תביני, אף אחד לא היה מגיע לסיפור הזה אם
לא היינו מוצאים אותו, אנחנו גאלנו את הסיפור הזה ממרתפי הספרייה".

כל סיפור מתויג לפי נושאים קשורים, דמויות שמופיעות בו, מקומות שמוזכרים בו ומושגים מעולם היהדות והחסידות. כך למשל סיפור על ר' שניאור זלמן מלאדי מכיל תגיות של בחירה, שינוי, נשים בחסידות, תפילה, משפחה, יחיד וחברה ולימוד תורה, וזירת ההתרחשות היא "בדרכים", בערים לאדי, מזריטש ווילנה.
"המטרה היא שאלו לא יהיו רק סיפורי פולקלור ומופתים, אלא סיפורים עם מסר רלוונטי להיום. אני רואה את מילות החיפוש של אנשים באתר. הם מחפשים שמחה, תפילה, בין אדם לחברו, אלו דברים שמדברים לכל אחד".

גאה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח, ביאליק, בובר ועגנון  . שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

ב"ק מתארת את ראשית הקמתו של 'זושא'. היא חשבה שזה יהיה  דבר גדול לכנס את כל הסיפורים החסידיים למקום אחד, אך גילתה שהיא לא הראשונה שחשבה על כך. חיים נחמן ביאליק, שעסק רבות באיסוף ובכתיבת חומרים מהתרבות היהודית העתיקה ומסיפורי חז"ל, פנה לפני כמאה שנים לסופר ש"י עגנון ולמרטין בובר, חוקר ופילוסוף יהודי, וביקש מהם לכנס את הסיפורים החסידיים לכדי ספר אחד שיהווה את המענה הרשמי לכך. לספר יקראו 'קורפוס חסידיקום', והוא יהיה אוסף של מאות סיפורים חסידיים שיקיף את אוצרות הסיפור החסידי.
ביאליק האמין מאוד בהקמתו של הקורפוס, ואף הכריז לידידיו כי הספר יהיה רלוונטי לאלף שנה.
הסופר והחוקר נענו לאתגר של ביאליק והחלו לעמול על הפרויקט המשותף. אחרי שסיימו לערוך ולכתוב את הכרך הראשון בסדרה, פרצה שריפה בביתו של עגנון בגרמניה וכילתה את עבודתם יחד עם כמעט כל החומרים לכרכים הנוספים. דפים בודדים ששרדו את השריפה ונמצאו מפויחים מוצגים היום בספרייה הלאומית, עדות למפעל שעליו עבדו. השריפה כילתה גם את המוטיבציה להמשיך ולעבוד, כמו גם מחלה שתקפה את עגנון, והם נטשו את הפרויקט.
ב"ק מצידה מרגישה זכות גדולה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח ולהגשים את חלומם הגדול – הקמת קורפוס חסידיקום של שנות האלפיים.

***
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה
להצטרפות מהירה או השארת פרטים ונחזור אלייך לחצי כאן>>
אני רוצה מנוי למגזין פנימה

הפוסט חיי שרה הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש סטריאוטיפ על שחקנים. רחלי מושקוביץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9

"חרוטה בי תמונת ילדות, שבה אני יושבת ליד סבא במרפסת הקטנטנה בדירתם בנתניה, לידי היה שולחן קטן שעליו מכונת התפירה הגדולה של סבתא מצד אחד ומכונת הכתיבה של סבא מן הצד השני, כל מכונה על קולותיה ונקישותיה. אני זוכרת את סבא יושב ומקיש מילה במילה, את זרועות המכונה הארוכות נשלחות ומנשקות את הדף בנשיקת דיו. מדי פעם הוא היה נותן לי לרדת שורה, לגלול את הדף או להסיט את הגליל המרכזי חזרה למקומו. זה היה כמו קסם, הרעיונות של סבא הפכו למילים על הדף". רחלי מפליגה בזיכרונות וממשיכה לספר על צעדיה הראשונים בעולם הכתיבה. "יום אחד סבא נתן לי דף ועיפרון ואמר לי: 'תכתבי משהו'. הלכתי לפינת האוכל וכתבתי שיר. הייתי אולי בכיתה ג'. נתתי לסבא את הדף ועד היום אני זוכרת אותו קורא את השיר ומחייך בשביעות רצון. זו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".

משחק חייה

מושקוביץ מוכרת לכולנו מסיפוריה במגזין, אך רוב זמנה מוקדש לא לכתיבה, כי אם לתיאטרון 'לחישה' שאותו הקימה לפני כעשור. לאחר שסיימה לימודי תיאטרון במכללת אמונה שבירושלים החלה לעסוק ביצירה בתחומי התיאטרון, המשחק והכתיבה. "התיאטרון הוא לב היצירה שלי, זה העיסוק המרכזי והמלא שלי. במקביל אני גם כותבת, פרוזה וקצת כתיבה עיתונאית. אנסמבל השחקניות של 'לחישה' ובית הספר למשחק שלנו מנוהל על ידי שני שח"ם, שותפתי היקרה לדרך. התיאטרון תובע ממני כל פיסת זמן, והכתיבה נדחפת לשעות הקטנות של הלילה, מתחננת לחמצן".
כתיבה ומשחק הם תחומים שמפרים זה את זה?
"גם בתיאטרון הכתיבה משחקת תפקיד משמעותי, במחזאות. כל הצגה טובה מתחילה בכתיבת המחזה. יש מחזות שכתבתי בשבועיים, ולעומתם יש לי מחזה שנכתב במשך יותר משנתיים. הכתיבה היא עולם שכולו מילים. התיאטרון לעומת זאת הוא עולם שמבוסס על עבודת הגוף, שעל גביה נוספות גם המילים. בעיניי זו השלמה מופלאה – כשאני משחקת אני מביאה לבמה דרך הגוף שלי את המילים שכתבתי".
בתיאטרון אנחנו רגילים לראות אנשים מוחצנים ודרמטיים. כתיבה לעומת זאת היא מקצוע שנמצאים בו הרבה אנשים שבאופיים נחבאים אל הכלים. מי זו רחלי?

"מישהי פעם שאלה אותי מה העבודה שלי, ולא האמינה לי שאני שחקנית. היא נתנה לי מקסימום מעצבת גרפית אם לא מורה… יש איזה סטריאוטיפ ששחקן הוא אדם רעשני שמקהיל סביבו אנשים, נותן אותה בפאנצ'ים, ויש לו לוק מופרע עד מפתיע. אני לא עונה לקריטריונים האלה, יש בי משהו אפילו ביישן מעט במפגשים חברתיים. אני לא יודעת איך וגם לא מנסה לתת 'שואו' בחיים. אבל על הבמה זה אחרת, ברגע שאני עולה להציג אני מתמרכזת פנימה, ואז אני יוצאת במלואי, בגדול, בקצב ובאדרנלין שוטף. הרי זו בכלל לא אני – על הבמה אני בעצם גאיה על חוף בהודו, או יעל יעקובי, או עברייה מארץ גושן. זה פלא להעביר דרכי מישהו אחר ושונה ממני. בהצגה 'שלא מדעת' למשל, אני מחליפה תשע דמויות, כל אחת מהן חייבת להיות היא עצמה, אמיתית עד קצות האצבעות. זה ממלא אותי תחושת חיים מדהימה. ככה אני חיה ואני לא מרגישה סתירה פנימית. רחלי
הרגועה והשקטה חיה בטמפרמנט שלה, ועל הבמה כדמות היא תזעק, תשתולל, תכרע ותמריא".

רואה את השליחות שלי בעשיה. רחלי מושקוביץ עם הספר 'שמתי לב'. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9יצירה יהודית ואיכותית
רחלי מתגוררת במעלה אפרים שבבקעת הירדן, "ממש מול פסגת הסרטבה", נשואה לאורן ואימא לחמישה ילדים. בשבילה תרבות היא לא רק מקצוע, תחום עניין או תחביב, אלא דרך חיים ושליחות אישית. "אני רואה את השליחות שלי בעשייה שמביאה ליצירה נשית בטהרתה. אני מייחלת להגשים את זה באופן מלא – בתיאטרון, בבית הספר למשחק ובכתיבה.
אני נמצאת בשדה תרבותי מאתגר, גם בתוך החברה הדתית לא תמיד יודעים איך לאכול את 'לחישה' שמופיעות רק בפני נשים. בשבילי זו משימת חיי – ליצור תרבות איכותית, אומנות מזוקקת ועמוקה, בלי להתפשר על ההלכה. אם השם נתן לי את הכלי הזה, מתבקש שאשתמש בו על פי רצונו", היא אומרת נחרצות, "אחרת – במקום לעבוד את השם אני עובדת את השם שלי. בהרצאה שאני מעבירה על תרבות יהודית, יצירה נשית ומה שביניהן, אני חווה שליחות נוספת – להצמיח קהל תורני שצורך תרבות, מבין תרבות ויוצר בעצמו תרבות".
ימי הזוהר של התרבות הדתית- אמונית עוד לפנינו, אומרת רחלי, "השטח עובר מהפכה, והיצירה היהודית הולכת ומתמקצעת. אם פעם הציעו בעיקר תוכן, עם הזמן גם מביאים אותו בכלים מוקפדים יותר. סימן לדרך הזאת קיבלנו השנה, כשהיינו שותפות בהוספת אפיק חדש לתוכנית המנויים של היכל התרבות באריאל – מנוי נשי אותנטי, לקהל נשי בלבד. הבשורה הזאת מתפתחת וצומחת. בעיניי אלה פעמי גאולה. בתיאטרון, במוזיקה, במחול ובספרות. באמת, שמתי לב", היא מחייכת.

מתי התחלת לכתוב?
"בגיל בית הספר היסודי. למדתי ב'תחכמוני' בנתניה, ובכיתה ג' זכיתי במחנכת מקסימה, אסתר שטארק שמה. היא נהגה לתת לנו משימות כתיבה. פעם אחת התבקשנו לכתוב חיבור בהשראת תמונה גזורה מעיתון, ועד היום אני שומרת בשולחן העבודה שלי את החיבור שהיא החזירה לי. היא כתבה עליו 'כדאי לך לשלוח חיבורים לכתבי עט לילדים ולזכות בפרסים'. בערך באותה התקופה התחלתי לכתוב בחשאי שירי ילדים. הערצתי את לוין קיפניס וחיים נחמן ביאליק, התלבטתי כמו מי מביניהם אני רוצה לכתוב. כתבתי שירי ילדים על חלוצים ופירות הדר ועל החיים דרך מבטו של ילד. עד היום הם שמורים באהבה במגירה, הם היו צעדי בראשית שלי".
"בלי הרבה בושה החלטתי שאפילו שאני ילדה, אין סיבה שלא אכתוב ב'הצופה לילדים'", מגלה רחלי. "שלחתי להם סיפור שכתבתי, וביקשתי לכתוב אצלם סיפורים. עד היום לא קיבלתי מענה. אבל לאורך כל השנים בבית הספר תמיד המשכתי לכתוב".

היו לך רגעי שיא כילדה, שבהם הבנת שתוכלי להגיע רחוק?
"בכיתה ח' היה לי רגע מכונן. הייתה ב'הצופה' פרסומת מטעם עמותת 'בינינו' שקראה לילדים לכתוב חיבורים בנושא אחדות העם, הפרס הראשון היה מחשב. כתבתי שני דפים ושלחתי. יום אחד חזרתי מבית הספר ומיד הטלפון צלצל. האישה על הקו בישרה לי שהסיפור שלי זכה במקום הראשון בתחרות. מרוב התרגשות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לזכייה היו הרבה הדים: טקס הענקת הפרס, מפגש עם המשוררת חמוטל בן זאב, תוכנית בערוץ הילדים, טקס הקראה בבית הנשיא. כל הרעש סביב זה, יחד עם הזרות שהייתה בו, נתן לי ביטחון בכתיבה שלי".
איך נולד 'שמתי לב'?
"מהתגובות. קוראות, ומתברר שגם קוראים, חזרו ושאלו אותי לגבי ספר שיאגד סיפורים נבחרים. עם הביקוש, הרעיון החל להתרקם במחשבה. עם דחיפה ואמון ממערכת פנימה והוצאת מים – זה קרה".

הסיפורים התפרסמו כפי שהופיעו במגזין?
"החלטתי שלקראת הספר הסיפורים צריכים נגיעה נוספת. לכן רחלי לביא היקרה הופקדה על העריכה הספרותית. על כל סיפור שרציתי להכניס קיבלתי שיעורי בית ומשימות. דמויות מסוימות השתנו, אחרות הועמקו, דימויים הוחלפו וכל מילה נשקלה לפחות 12 פעם. הסיפורים לא השתנו מקצה לקצה, אבל הם עברו ליטוש אומנותי שבשבילי היה חשוב. את הטיוטות שלחתי גם לאמונה אלון ואסתי רמתי היקרות. הספר עבר עריכה לשונית, תיקונים, הגהות נוספות והתהליך כולו ארך קרוב לשנה".

איך נולד סיפור?

איך מגיעים אלייך רעיונות לסיפורים?
"מכל פינה. זה יכול להיות תמונה בעיתון, התרחשות בתור בסופר, משפט ששמעתי באקראי באוטובוס, כל פינה היא פנינה להשראה. בעלי כבר מכיר אותי, יש לי נטייה לבהות באנשים זרים מסביבי ולבנות להם בראש סיפור חיים. זה משחק שאני ממש אוהבת, סיפורים יכולים לצוץ מערבוב קסום של דמיון ומציאות. קרה גם שמישהי ביקשה שאכתוב סיפור על התמודדות שהיא עוברת, שמחתי ואשמח לעשות זאת עוד.
יש גם דברים שנובעים מהעולם האישי שלי, אבל הם עוברים מטמורפוזה. אם קיבלתי השראה ממקור אחד מאוד ברור, אני משתדלת לשנות כל פרט אפשרי וליצור לגיבורים מעטפת חיים חדשה, ובכל זאת לא פעם אנשים קרובים היו בטוחים שהסיפור נכתב ממש עליהם. להם ולכולם הקדשתי את הסיפור האחרון בספר, 'איך סיפור נולד'. הוא אומנם נכתב בקריצה, אבל מכל הלב".
"סיפור יכול להיכתב גם בארבע לפנות בוקר אחרי הצגת לילה, ואני מתפללת שמשהו מכל המילים והדמויות ייגע במישהי ויפתח לה מקום חדש בלב, ייתן לה כוח, יחולל משהו טוב בעולם. אני מאוד שמחה ומתרגשת לקבל תגובות. כשאני מקבלת תגובה מקוראת אני מרגישה שהמכתב הגיע ליעדו, מישהי אספה את המילים לליבה. יש תגובות שמגיעות במייל, בוואצאפ, בפייסבוק, אבל רוב התגובות מגיעות אחרי הצגות, נשים שמגיעות אל מאחורי הקלעים בסוף הצגה כדי להודות על סיפור שנגע בהן".

הייתה תגובה שריגשה אותך במיוחד?
"היו כמה. היו סיפורים שנגעו כנראה במקומות רגישים מאוד. למשל 'מקווה', 'אוכלת את עצמי' ו'בואי ניפגש'. אלו סיפורים שנוגעים בדימוי גוף, בעומק הזוגיות, באינטימיות, בחוץ ובפנים, הם קיבלו הרבה תגובות".

הכתיבה בפנימה הכריחה אותך להתמיד ולכתוב מדי חודש סיפור חדש. המחויבות יצרה משהו חיובי?
"זכיתי לכתוב בפנימה מהגיליון הראשון, זה אומר שמינוס כמה חודשים עמוסים, כתבתי בערך 80 סיפורים. בשבילי זו זכות וגם מתנה. כי כל חודש מחדש למדתי להתחדש, גם כשהייתי משוכנעת שאין עוד שום רעיון בעולם ושהתייבשה לי היצירתיות. זה המקום גם להודות לעורכות המגזין לאורך השנים, שהיו שותפות מדי פעם לשאלה 'מה אני עושה? אין לי רעיון', וליוו בעצות טובות ובפרגון, עד שהסיפור התבשל וקרם עור וגידים. אני רוצה להודות למערכת פנימה גם על העריכה הלשונית ועל העיצוב הגרפי, ולכל מי ששמה את ליבה בספר הזה".

הפוסט חולמת בהקיץ: רחלי מושקוביץ מספרת את הסיפור מאחורי הסיפורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

כדי לפחות לנסות להבין את הסיפור נתחיל מהברכה של יצחק:

רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.  כח וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ–וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ.  כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.

לעומת הברכה שנועדה ליעקב:

 אֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים.  ד וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ–לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.

בברכה ליעקב ניתן לראות שיצחק מעביר ליעקב את השרביט כממשיך דרכו, והברכה לעשיו שניתנה בלא יודעין ליצחק – אין אזכור לברכת אברהם והיא ברכה גשמית לחלוטין. מנחמת בהנאות העולם הזה.
יצחק כבר ידע שיעקב יהיה היורש שלו ואף ידע שעשיו לא הולך לכיוון טוב בחייו, אך כמו כל אב אוהב ודואג הוא רצה לחזק את בנו על אף שסר מדרך הטוב והתפלל עליו, שיראה את הדרך הנכונה. יצחק רצה לתת לעשיו כלים לחיים, סוג של פרס ניחומים ובאמת הברכה שלו ארוכה ומפורטת יותר מהברכה ליעקב, כי ליעקב כבר הובטחה ברכת אברהם, עם הבטחה לעם גדול ועצום שיצא ממנו.
אך יצחק לא ידע שמעשיו יצא לאום אחר ועם אחר, הנבואה הזו – ניתנה רק לרבקה. היא ידעה את התמונה המלאה כיוון שקיבלה נבואה מהקב"ה והתגלות בתחילת הפרשה:

 וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר

היא הבינה שעשיו הוא לא סתם תינוק רגיל ולא יהיה רק האח של יעקב, הנבחר. הוא יהיה ההפך הגמור שלו וכל הצלחה שלו תבוא על חשבון יעקב והעם היהודי כולו. רבקה גם יודעת את גדולתו של יצחק ,היא יודעת שיצחק בעלה לא היה מברך את יעקב בברכה הגשמית כביכול בשום מצב אחר לכן בחרה שלא לספר ליצחק על הנבואה שידעה, ועוזרת ליעקב לקבל את הברכה הגדולה מאביו.
והברכה הזו, שקיבל יעקב, משפיעה עלינו עד היום הזה.

הפוסט כוחה של אמא: פרשת תולדות הופיע לראשונה ב-פנימה.