הכיורים מלאים, ב"ה, אני לא מחפשת לעצמי עוד עבודה

לא חכמה בעייני לשמור על בריאות ולחנך אחרים שיאכלו בכלים בריאים ובלי מיקרוגל ובשמירה על האקולוגיה,
אבל את נפשם הם מלכלכים ומחליאים. כשהנפש מדויקת, נקייה, מתהלכת באסירוּת תודה על כל מה שיש בחיים, אזי כל הטוב מתדפק על הדלת של אותה נפש.
ואז כשיש איזון והבריאות הנפשית מונחת על השולחן, אפשר להקפיד ולהחמיר בלא לבשל בחד פעמי.

שלא תבינו לא נכון,אני לא נגד שמירה על הגוף הפיזי.
אני פשוט בעד שקודם נשמור על נפשינו נקייה ומכוונת וחסרת טינה.
אותה טינה שיוצרת חסימת עורקים לא מאפשרת לדם לזרום בכל חלקי הגוף, ואז פתאום יש בעיה עם לחץ הדם וקצב פעימות הלב.

בואו ניקח אוויר
ננשום פנימה מילים טובות, מחשבות טובות
על עצמינו ועל העולם שסובב אותנו
ונשתה כוס קפה, בספל זכוכית.
לחיים!

הפוסט בריאות הנפש והחד פעמי הופיע לראשונה ב-פנימה.

"לעתים, בתקופה שנראה שהלומדת נוגעת באור,
נמצאת בחיבור ובאיזון, מופיע יום שיש בו עצב.
אז תפתח ראייתה למקום הזה ותעשה צפייה.
לא תחפש את סיבת העצב, לא תחטט בעומס,
אלא תראה כי נפלה בידה הזכות להכיל עצב
שחיכה שתהיה מסוגלת להכיל".

(ימימה אביטל ע"ה)

הימים שלפני חנוכה חשוכים וקצרים, ומועדים לעצבות או לנמיכות הרוח בתוכנו. החלק המקסים שלפנינו מדבר על העצבות והחרדה, אולם ימימה, בדרכה המיוחדת, מראה לנו עד כמה העצבות והחרדה הן רק סימן לכך שאנחנו בדרך הנכונה.

העצבות עלתה דווקא בזכות זה שהתחזקנו. אילוסטרציה

המבנה המתואר כאן הוא שלפעמים דווקא כשנראה לנו שאנחנו במקום טוב, מאוזן והכל עובד יחסית טוב, מופיע יום שיש בו עצב, סוג של מועקה לא מובנת.
על פי רוב, רגעים כאלה מבהילים אותנו, ואנחנו מפרשות אותם כאובדן של כל הטוב שהצלחנו להשיג עד כה. שהרי, אם הצלחנו במשך תקופה שלא לכעוס ופתאום כעסנו, סימן שאיבדנו את מה שעשינו, וכעת עלינו להתחיל מהתחלה.
בא הלימוד ומחדש לנו מבנה חדש: העצבות, או כל סוג של עומס וחולשה, לא עלו בגלל שכל מה שעשינו עד עכשיו לא היה יציב, אלא בדיוק להיפך: בזכות זה שהתחזקנו, המערכת שלנו יכולה כעת לשחרר מתוכה חלקי עומס שהיו רשומים בה ממילא, עוד מילדות. בזכות זה שהתחזקנו, נוכל להכיל את החלקים הללו, את העצבות, את הכעס, את החולשה, בלי ליפול. נפלה בידינו הזכות להכיל עצב שחיכה בתוכנו עד שהמערכת תתחזק מספיק, וכעת, משהתחזקנו, אנחנו יכולות להכיל אותו.

כשמופיעה העצבות, קשה לנו לעמוד מולה פנים אל פנים, אז אנחנו ממהרות לחטט, לחפש סיבות, "כשיש עומס – ממהרים לעשות עשייה" (ימימה), ואילו כאן נאמר לנו "לתת לדברים להיות". פשוט לפתוח את הראייה ולִצפות, כמו בסרט שמוקרן על המסך לפנינו, בלי לנסות להזיז את הדמויות ולהכניס להן משפטים לפה. רק לצפות כמעט מבחוץ, ממידת רוחק. ככל שלא נחטט בעצבות, היא תוכל להשתחרר בצורה תקינה יותר, ללא התנגדות ומאבק.

הרצון לתקן מהר מהר את העצבות נובע מעומס, כי קשה לנו להיות עצובות, המערכת מפרשת את העצבות כאי-תקינות ואף נבהלת מקיומה. ואילו כאן נאמר לנו ההיפך: ככל שנרשה לעצמנו להיות עצובות ולהרגיש את העצבות הזו במלואה, כך היא תוכל להשתחרר מאיתנו ללא שאריות של מיותר, ואף יותר מזה, אם נלמד את מלאכת העצבות, היא תוכל לתת לנו מברכותיה.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט הזכות שנפלה בידינו לתקן הופיע לראשונה ב-פנימה.

"איך את מוכנה אחרי החגים? האם לבך נשאר אחרי החגים שמח? 

האם מתגעגעת ויש כיסופים רוחניים להישאר בזמן החגים, בטהרה, התחברות, ייחוד, כוונה. 

כל זה צריך לבדוק, את המצב המאפשר תיקון לכל אחת. 

אם הייתה עלייה בחגים, אחרי החגים מה עם הילדה העיקשת, הלא סולחת ולא שוכחת? 

היום נבדקות ובודקות, זו ראשית שנה שלמעשה היא ראש לכל השנה. 

אחרי שמחת תורה הרי מרגישות אחרת. מה קורה ביום-יום ובמעשה? 

קורה שעולים בחגים וזה לא נשאר. לאזן זה לשמור על העלייה בקו מאוזן, בהבנה עמוקה,

בלי שהילדה נוכחת, מעכבת ונלחמת. זה מאוד חשוב".

(ימימה אביטל ע"ה)

החגים הוציאו אותנו מן השגרה, לטוב ולרע, אך יש בזה גם משהו מרענן ומשמח. כעת, האם הלב שלנו נשאר שמח אחרי החגים? האם אנחנו מרגישות שקיבלנו מהחגים את כל האוצרות שיכולנו לקבל – את הטהרה, את החיבור, את הכוונות שכיוונו בכל ברכה שבירכנו – את עצמנו, את קרובינו ואת כל עם ישראל? את כל אלה צריך לבדוק, ואלה שאלות שכדאי לשבת עם מחברת ולענות עליהן בכתב; מה מצב הלב עכשיו, מה מדד השמחה שבו, מה מעיב על השמחה ומה אנו יכולות לעשות כדי לשמוח יותר?
אנחנו בשלב של בדיקה, כעין הכנת תשתית חדשה לכל הפעולות והמלאכות שיבואו עלינו לטובה בעזרת ה' בשנה שהתחילה. אנחנו מקבלות כעת חלקים גדולים, ורוצות להגיע אליהם מוכנות ונכונות.

הילדה העיקשת, שלא שוכחת ולא סולחת ולא מקבלת את זה שההורים עשו מה שידעו, מכתיבה לנו חיים מתוך עומס. ככל שאנו נאבקות בחלקי הילדוּת שלנו ולא מקבלות אותם, זה מפחית מאיתנו את כוח הבחירה העכשווית. אנו לא מתעלמות מכאביה של הילדה, אך בהחלט לא נותנות לה לנהל אותנו ולשכנע אותנו שמה שהיה הוא שיהיה. כעת אנו מקבלות חלקים חדשים לתיקון עכשווי, ומסכימות להיות לומדות בזמן הווה.

לא לתת לילדה שבנו לנהל אותנו. אילוסטרציה

היום אנחנו נבדקות ובודקות את עצמנו כיצד להמשיך את המלאכה מכאן.
ושאלה נוספת: מה קורה ביום-יום ובמעשה? מה קורה בבית ובחוץ, כיצד אנחנו מתנהלות, מה מוביל אותנו, מהי המחשבה ששוזרת בתוכנו את המעשים שלנו ונותנת לנו דרייב לפעול, או להיפך, מרפה את ידינו?

קורה שהעלייה והאורות של החגים לא נשמרים, אך אנחנו לומדות למתן ולאזן את המערכת, ולהיכנס להבנות עמוקות של הלומדת, מה שיאפשר לנו לבנות בסיס יציב ולא רק להתעלות על סמך ריגושים רגעיים. כשהילדה נוכחת, הכל הופך להיות רגעי ואינטנסיבי יותר. ללומדת יש מבט ארוך קדימה, מתוך הבנת התהליך, וזה מה שמאזן אותנו ועוזר לנו לפעול בשיקול דעת ולא בדחיפות שמרמזת על עומס של הילדה שרוצה הכל כאן ועכשיו. אנו נכנסות כעת אל השנה מתוך הבנה של תיקון, של דרך, של התחזקות בכך שאנו יכולות לכוון את עצמנו ואת רצונותינו, ולעזור למלאכה שלנו לצמוח, להנביט עוד הבנות, לסעֵף ענפים של הבנות שמחברות אותנו לעצמנו ואל השני. כך אנו נכנסות אל השנה ומכינות כלים יציבים וחזקים יותר לכל האורות שהושפעו עלינו באלול ובחגים, שיאירו לנו כל השנה כולה.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט אחרי החגים יתחדש הכול הופיע לראשונה ב-פנימה.

"האם אתן מוכנות לסלוח לעצמכן?
בתוך הלב הפנימי וגם לבני הבית לסלוח, בחוץ,  וגם לבקש סליחה מאמת
מאהבת השם יתברך, מאהבה שבה הרבה גמישות דרך לב שהתנקה. 

אין המחשבה עוסקת בעבר, היא לא נעצרת,
הלב לא רושם את המִשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מבינות שהאשמת עצמנו והאשמת אחרים אינה מחזקת אותנו, האם אנחנו באמת מוכנות לסלוח לעצמנו ולאחרים, לנקות את הלב בחמלה רבה ולא להשאיר בו שרידים לאותם כעסים והאשמות? האם אנו מסוגלות להפסיק לעסוק בעבר, לבחוש ולחטט, להפסיק להזכיר לעצמנו כל הזמן את מה שהיה? לפני הסליחה ישנו מנגנון של גמישות, גמישות הבאה מאהבת החיים, אהבת הקיום האנושי, שהוא גם מוגבל, שוגה וטועה. כעת מתעוררים בנו כוחות חדשים:

"ברגע שאין הרהור על המִשגה, וחוזרים לתיקון ומתקנים, כי אז כוח התיקון מפחית את כוח המשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו לא אוחזות בעבר, השגיאה שעשינו יכולה להתקבל כמיותרת. כלומר: אנו מקבלות אותה, עומדות מולה בכנות ומזהות אותה כשגיאה, אך גם מזהות שהיא נובעת מהמקום האנושי, המוגבל, החסר, ההישרדותי והעמוס בתוכנו, ולכן היא לא מהותית לנו. אפשר להבין וללמוד ממנה, ולצמוח הלאה אל מקום טוב.
אין לנו הרהור על השגיאה, אנחנו לא מחטטות בה, לא מקימות ועדת חקירה למה עשינו ואיך קרה לנו ומפחדות שלא נצא ממנה לעולם. אלא בענייניות אנו מזהות את השגיאה כשגיאה מיותרת לנו, מיותרת לאופן בו היינו רוצות לנהוג, ואז חוזרות לתיקון, שכוחו גדול הרבה יותר מהשגיאה, וכשאנו ממוקדות בו – הוא מפחית את כוחה של השגיאה.

אלול הוא זמן למחילה ולחמלה . אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

"כשמתקנים, כוחו של התיקון מפחית את המשגה.
הלב לא רושם את המשגה, יש פה פיוס ושמחה חוזרת, מאותה הבנה, הלב ייפתח לשמחתו ויגרש עצבותו".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מפרידות בין התיקון למשגה והולכות עם התיקון, אנו מתפייסות עם עצמנו ועם סביבתנו, והשמחה חוזרת. כל עוד אנו לא מקבלות את זה ששגינו ונאבקות בעומס, בכך אנו רק מכפילות את כוחו. אנו יודעות שיש עומס, תמיד היה ותמיד יהיה, אבל הוא אינו העיקר. ברגע שנתחם אותו וניתן לעצמנו שם חום והבנה שאיננו זקוקות לו יותר על מנת להתפתח, נוכל להבין שהתיקון לא חייב להימשך הרבה זמן, ושאפשר ממש בחלקיק שניה לחזור מהשגיאה אל התיקון, שכוחו גדול הרבה יותר. פנינו אל העתיד, העומס משאיר אותנו בעבר.

אלול הוא זמן מרוכז למחילה עצמית וכללית, מלא וגדוש בחיות של חמלה מעבר למידה הרגילה, והחמלה הזו מעבירה אותנו אל זמן הדיוק. ואז מתרחש פלא של ממש: כל דיוק מפחית מהרישום של המשגה. גם אם פגמנו לפני שניה, אנחנו יכולים כעת, בעזרת הדיבור המתוקן, הקשב המתוקן והנתינה המתוקנת – לתקן רטרואקטיבית את מה שהיה. וימימה ע"ה בדבריה מחדשת לנו אופטימיות מופלאה ומשמחת: "כל רגע הוא זמן לדיוק".

הפוסט כוח התיקון גדול מכוח הקלקול הופיע לראשונה ב-פנימה.