אני רוצה לשתף אתכן בלב פתוח במה שעובר עליי בתקופה הנוכחית, תושבת רעננה שאין לה ילדים בצבא, ועל הנייר, כמו שאומרים, לא אמורה להיות בבעיה גדולה מדי. ובכל זאת, אני בבעיה… בעיה גדולה מאוד. 

ראיתי סרטונים. נוראיים. כמו הרבה שלא הבינו את גודל האסון בהתחלה, וחשבנו אוקיי, זה בטח יהיה נוראי, ומזעזע, אבל בואו נראה במה מדובר. 

אבל אף אחד לא הכין אותי למה שראיתי. פתחתי. ומההלם והשוק, לא הצלחתי לסגור את הסרטון. קפאתי על מקומי. הזוועות נכנסו לי ללב, לנפש, עד לנשמה. במשך כמה ימים לא הפסקתי לבכות. 

אנשים ביקשו עזרה, וניסיתי קצת לעזור, לחבר, אבל כל מי שביקש משהו מעֵבר, כמו להשתמש ברשתות החברתיות שלי, נענה בשלילה גדולה. כי אני לא יכולה. אני מרוסקת. אני חולמת חלומות זוועה. 

אני מבינה שבמסלול אחר, יכולתי למצוא את עצמי במסיבה הזאת! בעברי אהבתי מאוד מסיבות טבע. בכל אירופה הייתי נוסעת למסיבות טבע, לרקוד, לאהוב, לפתוח את הלב, להתאחד עם המון אנשים יפים באהבה קוסמית, אהבת הלב הפתוח. 

ובמקום זה הייתי בבית הכנסת, בריקוד אחר. רקדתי עם התורה, עם האור האינסופי של הטוב. עם המסע של עם ישראל. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. על הפניות בחיים שמשפיעות בצורה כל כך מטורפת על המציאות העכשווית שלנו.

על טייס אוטומטי 

המחשבות. בשבועות הראשונים טבעתי בלופ של מחשבות. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על השבויים, החטופות, הילדים, הסבתות. מה איתם, מה עושים להם? מה עושים להן. מה.

אבל כאימהות לילדים, לאף אחת מאיתנו לא הייתה פריווילגיה לשקוע לגמרי. צריך להכין אוכל, צריך לקפל ערמות של כביסה (כי אפילו העוזרת ברחה לי), ואיכשהו, מתוך הפעולות הקטנות האלה, הרגשתי שאני קצת מרימה את עצמי. 

היה שלב שעודד בעלי חשב שאני צריכה כדור הרגעה, או משהו שלפחות יעזור לי לישון בלי לבכות מתוך שינה, אבל לא רציתי. והאמת, שגם התביישתי. מה יגידו ההורים שהילדים שלהם אינם עוד? מה יגידו המשפחות שיקיריהן אי שם בתוך עזה? את נכנסת להתקף חרדה? מה יש לך? תתאוששי! 

אבל הפסקתי עם רגשות האשם. אני מצטערת בצער העם שלי, וזה ממש בסדר. אני לא מצליחה לתת מעצמי כלום כי המילים נעתקו לי מהפה, וזה בסדר. כי כל אחד, ובעיקר כל אחת, מגיבים אחרת למה שעברנו כעם. 

בהתחלה הייתי במצב שוק. טייס אוטומטי שעושה רק, אבל רק, מה שחייבים. ואז לאט לאט התחלתי לצאת מהחושך. כי אנחנו כאלה. ב־DNA שלנו אנחנו שורדים. אנחנו קמים ומשקמים. אנחנו בונים מחדש. מתוך ההריסות אנחנו מצליחים להיבנות.

מחולשה לכוח 

ואני נוסעת לדרום לחזק שם נשים, אבל האמת שאני נוסעת בשביל להתחזק בעצמי. לאט לאט אוספת עוד כוח, בעדינות, ומתחזקת. 

לאט לאט אנחנו ניבנה, אנחנו נקום מתוך ההריסות, נתנער מעפר ונמשיך. אנחנו חייבים את זה לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם.

אין לאף אחד מושג מה באמת הולך להיות, כל מה שנשאר לנו זה להיתלות באמונה שלנו, גם אם אנחנו מרגישים שהיא קטנה עכשיו יותר מפעם, גם זה בסדר. הכול התבלבל, ומתוך הכאוס יבוא סדר חדש, אמיתי יותר, מחובר יותר. 

אנחנו נמשיך לרקוד ולשמוח, כי זה העם שלנו. אנחנו חזקים כל כך, גם כשנראה שאולי נחלשנו. ודבר נוסף שחשוב לזכור הוא שהעובדה שהשנה התחילה ככה, לא אומרת כלום על ההמשך. הכול יכול להתהפך לטובה. מתוך החושך יבוא אור גדול.

בעזרת ה'. מתוך אהבת ישראל, מתוך האחדות, יגיעו זמנים אחרים. אמן. 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על סף תהום הופיע לראשונה ב-פנימה.

אמי ע"ה, שהלכה לעולמה כבר לפני 35 שנה, הסתייגה בכל פעם מחדש מנוהג מטחי הכבוד בלוויות צבאיות, ואני מסכימה איתה בהחלט גם היום.

לפי נוהג שנקבע מן הסתם לפני שנים בוועדה כלשהי לסמלים ולטקסים, לקראת תום טקס הלוויה מספר חיילים מכוונים את רוביהם באלכסון כלפי מעלה, ולפי פקודה הם יורים בתיאום שלושה מטחים. אלה נחשבים לכבוד אחרון לאותו חלל צה"ל.

חיפשתי הסבר לנוהג התמוה בעיניי, והתברר לי שמקורם של מטחי הכבוד הוא בקרבות באירופה. שלוש היריות ציינו את תום הפסקת האש שנועדה לאיסוף הפצועים והמתים.

גם אם יש מקור היסטורי למנהג, ראוי לבחון מחדש את התאמתו לחיינו ולטקסינו היום. שורש יהודי אין לו, זה כבר ברור מעבר לכל ספק.

אני תוהה: למה להמחיש למשפחת החייל שנפל את רגעי האימה ואת הרעש הנורא שיקירם חווה בקרב? במיוחד אחרי הקרבות העזים בירי אוטומטי במתקפת הטרור, האם נראה למישהו שעוד קצת יריות – זה מה שחסר למשפחה ולחברים?

כשחילי טרופר היה השר הממונה על חגיגות יום העצמאות בהר הרצל ובכלל, הוא ביטל את שיגור זיקוקי הדינור הרועשים בתום הטקס הממלכתי בהר הרצל, וביקש להשקיט אותם בכל הארץ, כדי להתחשב בהלומי הקרב, לבל ישמעו רעש שמזכיר יריות. והיריות עצמן – לא מזכירות יריות?

תם הטקס

גם לפני מלחמת חרבות ברזל נוכחתי לראות פעמים רבות איך כל מטח כזה מעלה יבבות בכי מהקהל המצטנף במקומו עד יעבור זעם. אז למי זה טוב, אני שואלת. מדוע הנוכחים אמורים לעצור את נשימתם כאילו זה טיפול רפואי מכאיב ולחכות עד יעבור זעם?

כפי שראינו, יש מדינות שבהן ירי טקסי נחשב למתן כבוד. בישראל בוטלו 21 מטחי הכבוד שהיה נהוג להשמיע בביקורים רשמיים של מנהיגי מדינות, כדי למנוע תבהלה בקרב הקהל עקב ריבוי פיגועי הטרור. אצלנו, במיוחד לאחר מתקפת הטרור המפלצתית של חמאס שגבתה יותר מ- 1,500 הרוגים ונרצחים, נוהג מטחי הכבוד בולט עוד יותר כתלוש וחסר טעם.

רוצים להביע ממלכתיות? אפשר להוסיף לטקס את שירת ההמנון. אל תנקבו את דממת הפרידה באש חיה. 

עמנו אינו שוחר מלחמה אלא שואף לשלום. אצלנו אין יריות להבעת שמחה, וראוי שגם לא יהיו יריות להבעת אבל, שמפלחות את הלב בכאב. "וקול דממה דקה יישמע". דווקא השקט הוא שנחשב למרומם ביותר ביהדות – זה המגיע לאחר כל הצלילים, לקראת מתן תורה או במעשה המרכבה, ובו מתגלה כבוד ה'.

השמעת היריות ממלאת כנראה צורך להביע את השבר הנורא, להיפרד מהחלל בקול. בתרבויות אחדות מקובל להביא נשים מקוננות שזו מומחיותן, לעורר את הקהל להביע את כאבו בבכי.

אם מחפשים במקורותינו, אז למעשה עוד משנים קדמוניות קיים האמצעי היהודי הווקאלי והערכי להבעת שבר ותפילה – קול השופר. הוא איתנו עוד ממעמד הר סיני הנשגב, ובו נהגו אבותינו לתקוע ביציאה לקרב. גם הוא, אומנם, חודר ללב – בימים הנוראים מכל סוג – אך יש בו תפילה ובקשת רחמים עלינו ועל העולם כולו.

בתפילות לימים שקטים יותר, 

מגזין פנימה גיליון חשוון תשפ"ד> להצטרפות 

הפוסט וקול דממה דקה יישמע הופיע לראשונה ב-פנימה.

אך מעל הכול, נדמה שהחלוציות המשמעותית ביותר מתבטאת דווקא בגישתם החינוכית הסבלנית והמיוחדת של הזוג הגר. בעולם שמקדם הישגיות ותחרותיות, הם שמים דגש על ערכים כמו קבלה, שונות והכלה. לאורך השנים העניקו בית לא רק לשמונת ילדיהם, אלא גם לתלמידי המכינה, לנערים ולנערות שחיפשו דרך, ולכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת ולמיטה חמה.

באמצע שום מקום

הזוג הגר הכירו בילדות, ונישאו כשהיו בראשית שנות העשרים לחייהם. הרב משה היה אז לקראת סיום שלוש שנות קבע בצה"ל ושירת בסיני. התקופה הייתה אחרת, ואביה של רונית לא הבין כיצד אפשר להתחתן עם איש צבא.

"כשחזרתי הביתה בלילה שבו החלטנו להתחתן, והודעתי להורים שלי שאני מתחתנת, אבא שלי שאל אותי עם מי", היא מחייכת. "מוישי בדיוק חתם עוד פעם קבע, זה היה הלם בשביל אבי, וזה באמת היה מאתגר. מוישי היה בסיני, ואני בדיוק התחלתי ללמוד משפטים בבר אילן, הייתי טסה אליו בטיסות צבאיות".

בתוך שנה מיום נישואיהם השתחרר הרב משה, ורונית עודדה אותו ללכת לישיבה: "אמרתי למוישי שאני מרגישה שאנחנו חייבים נשימה. הרגשתי שחייבים ללכת לישיבה, אני לא יודעת אפילו להסביר למה". הוא הקשיב לעצתה, ולמד במשך שלוש שנים במרכז הרב אצל הרב צבי יהודה קוק. באותה התקופה רונית למדה חינוך מיוחד בירושלים.

בשלהי שנות ה־70, שניהם ספורות לאחר שנישאו, יצא הרב משה עם חברים לטיול במדבר יהודה, והגיע לבית היערן ביער יתיר. כשחזר הביתה הוא אמר לרונית: "מצאתי את המקום שבו נגור". במקביל, גם חברו רוני שכנר (לימים ראש המועצה הראשון בדרום הר חברון) היה בטיול באזור. השניים נפגשו בישיבת מרכז הרב, ושם רקמו את רעיון ההקמה של יישוב חדש.

הם החלו לאסוף חברים לגרעין הראשון, והשאר היסטוריה; המושב בית יתיר הפך לעובדה מוגמרת. הרב משה מראה לי תמונה של המבנה הנטוש של המשטרה הירדנית באמצע המדבר. "כך נראה דרום הר חברון כשהגענו אליו בפעם הראשונה", הוא אומר. בהמשך הוקמו באזור גם היישובים מעון, כרמל וסוסיא.

מאתגר לאתגר

מסע חייהם של הזוג הגר רצוף תחושת שליחות עמוקה. כשהיו השניים כבר הורים לחמישה ילדים וליישוב בראשיתי פורח, נקרא הרב מוישי לדגל – והתבקש לחזור לצבא הקבע למשך שנה אחת.

השנה הייתה 1990, בנם הבכור של השניים היה בן תשע בלבד, ורונית הייתה בהיריון לא רגיל – של שלישייה. "זה היה חלום חיינו", היא נזכרת באולטרסאונד שבו קיבלה את הבשורה, וההתרגשות של אז עדיין מהדהדת בקולה. את ההיריון כולו עברה בשמירת היריון, בעוד בעלה שומר על הגבול הצפוני של המדינה בלבנון.

איך הסתדרת לבד?

"הסתדרנו", אומרת רונית כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "אמא שלי הייתה באה פעם בשבוע וגם אבא של מוישי. זה היה אתגר, אבל ידעתי שאין מצב, הוא לא יכול להפסיק תפקיד כזה. בסופו של דבר הייתה שנה מדהימה, רצופה בהרגשה של שליחות בכל החזיתות".

הרב השתחרר ארבעה חודשים לאחר לידת השלישייה, והמשיך להתקדם לתפקידים בכירים במסגרת שירות המילואים. הוא כיהן כמג"ד, סמח"ט וסגן מפקד אוגדה בדרגת אלוף משנה.

עוד בטרם השתחרר הרב משנת הקבע הנוספת והאחרונה שלו, כבר ידעו הזוג הגר מהי שליחותם הבאה: הקמת מכינה ייעודית לצעירים דתיים לפני צבא. "בשנת הקבע מוישי ראה את הקושי של מי שמגיע לשירות צבאי מלא ומנסה להישאר דתי. זה היה הטריגר להקמת המכינה", מספרת רונית. "כשהוא בכלל התלבט אם לצאת לשנת הקבע הזו, אמרתי לו שאני הייתי שמחה מאוד אם לילדים שלי היה מג"ד דתי. כשקמים בבוקר ורואים את המג"ד עטור טלית ותפילין זה אחרת. אלו היו חלק מהשיקולים, והיה ברור שנלך על זה".

איך בפועל הקמתם את המכינה?

הרב משה: "באתי לרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, עם ארגז ענבים מהכרם, ואמרתי לו שאני רוצה להקים מכינה. הוא אמר לי: 'תחליט בעצמך אם למדת מספיק כדי לעשות זאת'. קיבלתי את הצעתו בכך שמאז הקמת המכינה אני לא מפסיק ללמוד תורה".

רונית צוחקת ומוסיפה: "אנחנו בקשרים טובים מאוד. הרב סדן היה מדריך של מוישי בבני עקיבא".

המכינה הקדם־צבאית ביתיר היא המכינה הוותיקה ביותר במדינת ישראל (מכינת עלי הוקמה במקור כישיבה). בכל שנה לומדים בה עשרות רבות של תלמידים, המשלבים בין בניית קומה רוחנית ותורנית, עבודות חקלאיות באזור והכנה לצבא. בוגריה מילאו לאורך השנים תפקידי מפתח בצה"ל.

היום מקומן החשוב של המכינות ברור ומובן, אך בימים ההם פילס הרב הגר דרך חדשה לגמרי, שלא הייתה מובנת ומקובלת על כולם. דחיית השירות הצבאי, למשל, לוותה בהרמות גבה, והרב משה הביא איתו נציגי ציבור ורבנים לפגישה עם שר הביטחון דאז, משה ארנס, עד שהדברים הוסדרו.

גם בישיבות ההסדר קמו מתנגדים רבים למפעל המכינות המתפתח, וכמה ראשי ישיבות אף ארגנו אסיפה אצל הרב שפירא ושטחו בפניו את טענותיהם כי המכינות הורסות את הנוער. הרב סדן והרב משה שמעו על המפגש מהרב נריה, שהתריע על כך בפניהם. הם הגיעו למקום וסיפרו על השינויים שעוברים החבר'ה במכינה. בסיום המפגש אמר הרב שפירא: "נשקו להם את הידיים ואת הרגליים. הם יעשו דברים אחרים ממה שעושים בישיבות". וכך המשיך מפעל המכינות לצמוח.

"במחזור הראשון היו 19 תלמידים", נזכרת רונית. "המחזורים הראשונים היו כמו ילדים שלנו, והיו מאומצים אצל משפחות ביישוב. יש לנו קשרים איתם עד היום".

"המכינה היא קודם כול בית", מוסיף הרב. "אנחנו לא הולכים על כמות, ובדרך כלל אין יותר משמונים תלמידים במחזור. מתאים לנו יחס אישי וקשר משפחתי".

על פי משנתו החינוכית של הרב משה, אין לערוך סינון ומבחני קבלה לתלמידים שרוצים לבוא וללמוד. מי שבא – ברוך הבא. האידיאולוגיה הזו מלווה את המכינה לאורך השנים, ופותחת דלתות בפני נערים המורגלים שהן נסגרות בפניהם.

כבר מראש, כשהקמתם את המכינה, הרעיון היה להיות עם דלת פתוחה?

הרב: "היה צריך להיות אנטי־חברתי במידה קיצונית כדי לא להתקבל לפה. ההגדרה שלי הייתה שיוצאים מפה טייסים צנועים ואפסנאים גאים. זאת אומרת, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכולם יכולים להגיע לפה.

"הגיע לפה פעם בחור עם שרשראות לריאיון, התיישב ואמר לי בקול צרוד ומחוספס: אני רוצה ללמוד אצלך במכינה", נזכר הרב. "ברוך ה', הוא עבר שנה וחצי במכינה, שלוש שנים בצנחנים, והיום הוא גם רב וגם דוקטור ואב למשפחה מדהימה. במקום אחר לא קיבלו אותו באותם ימים. אם מסתכלים על התוצרים של המכינה, יש לה תוצרים נפלאים".

ובכל זאת, כשאין סינון צצות לא מעט בעיות. איך מתמודדים עם נושא המשמעת, למשל?

"זה נושא קשה מאוד", אומר הרב בכנות. "במגזר החילוני יש משמעת ברזל במכינות. אצלנו, במכינות הדתיות, פחות. הסיבה העיקרית, לדעתנו, היא שהחבר'ה מגיעים למכינה במקום לישיבה כי הם סבלו מכפייה של רבנים או הורים, ואז הם מפתחים אנטי. והאנטי גורם נזק גדול מאוד. לכן צריך לחבק אותם, לתת בהם אמון, ולהאמין שיהיה בסדר. ככה נהגנו. אלו תהליכים ארוכי טווח".

בית פתוח

גישתם הפתוחה והמקבלת של הזוג הגר הביאה במרוצת השנים לא מעט נערים ונערות לפתח ביתם, שבו שהו תקופות ארוכות וזכו לעוגן ולהזדמנות שנייה. עבור חלקם, בית משפחת הגר היה תחנה אחרונה לפני הרחוב.

לזוג הגר יש גם ילד מאומץ, שהגיע ארצה בצעירותו באחת העליות מאתיופיה. "הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, עוד לפני שהשלישייה נולדה. הוא הגיע לארץ בגיל תיכון ואמו עלתה אחר כך. באתיופיה הוא היה רועה צאן, כי שם רק ילד אחד במשפחה היה הולך ללמוד והשאר עבדו. בארץ הוא למד בפנימייה, ובחופשים היה בא אלינו. ליווינו אותו כשהוא התגייס, התחתן והקים משפחה מדהימה. הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. כשאנחנו חוסכים כסף לילדים, אנחנו חוסכים גם להם".

לצד הפעילות הערכית הרבה, הקמת היישוב והמכינה, בנו הרב והרבנית גם את ביתם המשותף, והביאו לעולם שמונה ילדים (בצלאל, חרות, הוריה, עיינה, אביה, והשלישייה – כרמי, יהודה ובניה).

בתם השלישית, הוריה ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים טרגית לפני 24 שנה, בוקר לאחר מסיבת אירוסיה. היא הייתה בת 19 בלבד, באמצע שירותה הצבאי.

ליד הספה בביתם של הזוג הגר מונחת "בובת געגוע" שנתנה להם חברתה, שהוכנה מצעיף של הוריה. על קיר הסלון תלויה תמונה גדולה, צילום אומנותי בשחור־לבן של הבת שנלקחה מהם בטרם עת. את התמונה צילם ארוסה, מיכאל, שהיה בן המחזור השלישי במכינה, ונהרג עימה בתאונה כשהסיע אותה בחזרה לבסיס בשעת בוקר מוקדמת.

"באותו בוקר מישהי, כנראה אחת החיילות, צלצלה אליי בשש וחצי ושאלה אותי מה קורה עם הוריה, כי הם כבר רוצים לצאת", משתפת רונית. "רצתי, פתחתי את הרדיו ושמעתי את הסוף של הידיעה. הבנתי שמשהו קרה. ניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. התקשרתי למוקד ואמרתי שאני רוצה לדעת אם קרה משהו בדרך לקריית ארבע. שאלו מי מדברת, ואמרו שהם לא יכולים להגיד. אמרתי למוישי – קרה אסון. קח מהר את האוטו ותנסה לראות. הוא הגיע עד לשער היישוב ושם ראה את ראש המועצה, שהיה בדרכו אלינו".

איך קרתה התאונה?

"התנגש בהם נהג. אנחנו לא שאלנו כלום, אבל הביאו דוח. לא הצליחו לקבוע בדיוק מה קרה, אבל זה היה נהג שכבר היה מעורב בתאונה קטלנית. הנהג בא הנה ביום האחרון של השבעה. מוישי חיבק אותו ואמר לו 'הכול משמיים'".

רונית מוציאה את אלבום האירוסין, קפסולת זמן יקרה מפז. "באירוע עצמו לא חשבנו לצלם, וכשיצאנו מההלוויה חבר של מיכאל אמר לי שיש המון תמונות שהוא צילם אתמול". כך נותרה להם מזכרת אחרונה.

הכתבה המלאה בגיליון אב של מגזין פנימה. להצטרפות לחצו כאן

הפוסט מקום בעולם: הרב משה והרבנית רונית הגר בריאיון שכולו חלוציות ואהבת ישראל הופיע לראשונה ב-פנימה.

התגלות השם אל משה לראשונה נעשית באמצע המדבר, מתוך הסנה הבוער ושם הוא מבקש ממנו להיות מי שיגאל את ישראל. ומשה מתווכח, וטוען כי הוא אינו ראוי לגאול את ישראל, ומתעקש.
והמפרשים אף מוסיפים כי הוויכוח התנהל לא פחות משבוע שלם בו מנסה משה לשכנע את הקב"ה שהוא אינו האדם המתאים.

אז נכון, על משה נאמר כי היה עניו מכל אדם, אך אין זו ענווה פסולה? האם הוא באמת חשב שהקב"ה טועה בבחירה?

תכונות של מנהיג

המדרש המפורסם מספר כי משה רדף אחרי גדי קטן שברח מהעדר, וכשמצא אותו עייף ותשוש החזיר אותו לעדר כשהוא נושא אותו על כתפיו, ואז מוצא משה את הסנה הבוער.

הסיפור הזה, הקטן כביכול, מגלה על תכונותיו של משה, תכונות של מנהיג; דאגה לחלש, תשומת לב לכל אחד מהעדר. וכמו הסנה, שנשרף ואיננו אוכל, סנה בודד במדבר צחיח – גם עליו יש השגחה פרטית, כך גם משה דואג לכל אחד ואחד מה'עדר' שלו.

דואג לכל אחד ואחד. רועה וגדי, אילוסטרציה

והוויכוח בין משה לקב"ה, בא ללמד אותנו על תכונה נוספת של משה ומראה לנו את הסיבה שבחר בו הקב"ה להיות מסתם משה ל- 'רבנו'.
הטענה האחרונה של משה היא: 'ויֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח'. הוא מבקש מהקב"ה שמי שיגאל את ישראל יהיה אהרון אחיו הגדול, וכאן, פחות או יותר משה 'התקבל סופית' לתפקיד.

אדם שאין לו טיפה של גאווה עצמית ושל רצון למימוש עצמי על חשבון אחרים הוא אדם הראוי להיות מנהיג.
התורה מלמדת אותנו, כי מנהיג אמיתי מתגלה בדברים הקטנים, בדברים שאין בהם תהילה לפעמים, שלא תמיד רואים, מנהיג הוא איש אמת, שעושה גם כשלא צופים בו ואף אחד לא יעריך את מעשיו לעולם – כזה אדם ראוי להנהיג את עם ישראל.

ומעידה עליו התורה:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה(במדבר י"ב,ג')

תכונה זאת של משה שבטוח שהוא לא יותר טוב מאף אחד אחר, שבוודאי יש טובים ממנו, ושכל דאגותיו זה מה נכון שיהיה לעם שלו, ולכל אחד ואחד ממנו,
אדם שמוכן להתלכלך על מנת לסחוב גדי קטן חזרה אל העדר, זה מה שהופך אותו להיות האיש, והמנהיג שכל כך ראוי לשמו, המנהיג הגדול בהיסטוריה.

בפתח הכרזת הבחירות הצפויות, נתפלל למנהיג ראוי וטוב לעם ישראל,
כזה שהענווה והאהבה לעם , היא זו שתוביל אותו.

שבת שלום.

הפוסט החומרים מהם עשוי מנהיג: פרשת שמות הופיע לראשונה ב-פנימה.

בהמשך יעקב אף מעביר את הבכורה מראובן אל יוסף, אך במובנים רבים יהודה הוא זה שמיוחסת אליו הבכורה והאחריות, על אף שלא נולד הראשון. נראה אם כן, שהבכורה וסדר האחים מעסיקים את יעקב כל חייו. אחרי הכול, יעקב נקרא יעקב על כך שניסה למשוך בעקב עשיו ולעכב את הבכורה מאחיו עוד בבטן אמו.

בימנו, מעמד הבכורה לא מסמל הרבה, הרי מלבד תענית בכורות בפסח ובפדיון הבן – מתי אנחנו מיחסים חשיבות למי נולד מתי?
אך חשוב להבין כי בתקופות קדומות יותר, לבכורה יש משמעות רבה, החל משושלת מלוכה ועד להקרבת קורבנות.

אז מה מנסה התורה ללמד אותנו דרך סיפורו של יעקב ודרך העיסוק שלו בבכורה?

למעמד הבכורה הייתה חשיבות רבה בתקופות רחוקות. מלוכה שעוברת לבכור, אילוסטרציה

עם ישראל, נקרא על שמו של יעקב – ישראל, ומסע חייו, הנגלל לאורך הפרשות האחרונות, הוא לימוד עבורנו לכך שזה יהיה מסע חיינו, מסע של עם שילווה את כל הדורות עד אחרית היום וישפיע על כל יהודי ויהודי. הברכות ונקודות הציון בחייו של יעקב מעצבות את מסעו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, החל מ"שני לאומים בבטנך" ועד "הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים"

יעקב אמנם לא מגלה מה יקרה באחרית הימים, אך כל כולו, וברכתו, הם מה שיקרו עד לאחרית הימים.
והבכורה, הבכורה מסמלת יותר מכל את הטבע. את החוקיות.
אדם נולד בכור לא לפי בחירתו, ובחירה זה דבר מוחלט, או שכן או שלא, אין באמצע. ודווקא כאן, בסוף ספר בראשית, רגע לפני שישראל יוצאים לגלות קשה וארוכה, שוברת נפשית ופיזית, עם ישראל כל כך זקוק לדמותו של יעקב, יעקב שנלחם כל חייו לשנות את המציאות, לפעול מעל הטבע ולקחת את הבכורה, לקחת את הגורל בידיים שלו ולשנות,
מלמד אותנו לא להישאר פסיביים אל מול המציאות, או אל מול הגזירה. להלחם! להתפלל ולעשות על מנת לשנות את הגורל שנכתב לנו, להתעלות מעל המציאות ומעל הטבע ולפעול לשינוי.
כדי להצליח כנגד כל הנסיונות שעוד עומדים בפניו, עם ישראל צריך להאמין באמונה שלמה, שבידיו היכולת לשנות, שהבכורה – היא בעצם בחירה.

שבת שלום!

הפוסט עקבות גאולה: פרשת ויחי הופיע לראשונה ב-פנימה.

נשים כל כך שונות, כל כך דומות. מתוך המסע למרוקו

בין קזבלנקה למקנס בין רבאט לפאז במיניבוס המשותף לנשים מכל המגזרים שמענו את מוטי שטיינמץ וישי ריבו מנגנים במתיקות את ״נפשי״ ומייד אחריהם את עומר אדם מסלסל בקולו את "מודה אני", בעודנו מספרות לנוסעות את המפגש של בעל התניא עם החוקר בשעת המאסר והפירוש המיוחד למילה ״איכה״ התנגן לו השיר בגעגוע והאהבה עד כלות הנפש.
ואנחנו, נשים יהודיות כל כך שונות וכה דומות, הצלחנו להביע דרך הניגונים את האהבה לבורא, ולהודות הן על המתנות שהגיעו משמים והן על המתנות שהעניק לנו בעל התניא שידע כבר אז מה מצפה לנו בדור הזה.

ספר התניא תפס מקום בחייהן של הנשים. מירי שניאורסון ושותפה למסע בבית הכנסת בקזבלנקה

לא מפליא היה לגלות שעשרות אלפים נשים וגברים פקדו את בנייני האומה במחצית השבוע האחרון. חג הגאולה נחוג במשך ארבעה ימים רצופים כאשר קהל הרבבות שהסתובב במתחמי הספרים והאומנות וכלל את כל מגוון הזרמים והחוגים בעם היהודי. היו שם דתיים לאומיים, חרדליים, מתנחלים ושמאלנים. חרדים אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים. בקיצור, כווווולם.

אין שום צורך לחזור ולמנות את כל הזמרים שעלו לבמה בזה אחר זה וביצעו ניגונים בני מאה ומאתיים שנה. אין שום סיבה לחזור ולתאר את האקסטזה שאחזה בקהל. גם אין צורך להתאמץ על מנת לסכם את דבריה הנפלאים של סיון רהב מאיר כיון ששתי מילים תספקנה לכך – משיח וגאולה.

מאידך, קשה לתאר את האנרגיות האדירות שהיו באולם שעה שהציבור כולו שמנה אלפי נשים, התחבר לנקודה המהותית ביותר –גאולה! גאולת עם ישראל תכף ומיד ממש. היה נדמה כי חסר רק ניצוץ קטן שיצית את עוצמת האמונה ששרתה בחלל האולם.

ניגונים בני מאתיים שנה, אברהם פריד, חיליק פרנק ונאור כרמי במופע צמאה. צילום: Meni yuzevich

אפילו במרוקו, ארץ מוסלמית עם אנשים אדיבים ויהדות מפוארת שכיום נשארו ממנה שרידים מועטים לא יכולה להתנהל יותר בחד–ממדיות. גם הגויים מודים שהעולם כולל מימד בלתי נתפס בכלים הגשמיים. נכון אמנם שאנחנו צריכים להיות כלי קיבול על מנת להרגיש את האור האלוקי הממלא את כל העולם. לשם כך העניק לנו אדמו"ר הזקן את ספר התניא. ספר ההדרכה לכל נפש יהודית. ספר ההכנה לגאולה האמיתית והשלימה בה תימלא הארץ דעה "ולא יהיה עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה'", כלשון קודשו של הרמב"ם.

חג גאולה שמח!

הפוסט ממרוקו באהבה: מירי שניאורסון חגגה את י"ט בכסליו בקזבלנקה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסיפור הזה, יצא לי לחשוב קצת על כל העניין של תרומה לחברה. הרי לכולנו יש אלף ואחד עיסוקים מדי יום, ובכל זאת אנו מוצאים זמן להושיט יד ולהתנדב. לעורר מודעות לדברים שקורים סביבנו, לעזור לאלו שזקוקים לעזרה.  

תרומה לקהילה היא שורש העם היהודי. אילוסטרציה

יצא לי לשמוע בשיחה באולפנה את מייסד עמותת "ידיים", בשיחה על מה שעומד מאחורי העמותה שלו, הדואגת לשפץ חינם בתים של משפחות נזקקות. ביום אחר, יצאתי להתרים לעמותת "אור מיכאל", שמשמחת בבתי חולים ברחבי הארץ. שאלתי את עצמי- "וואו! מה יש בעם הזה, שכל-כך בוער לו לעזור, לתרום ולהירתם לפרויקטים למען החברה והסביבה?? איך זה שיש במדינה אחת קטנה למעלה מ-13,000 עמותות פעילות???"

את התשובה שסיפקה אותי, מצאתי בשורש העם היהודי. אפרופו פרשת וירא.
אברהם, אבי האומה, מתחנן ומתעקש בפני ה' שימצא צדיק אחד בסדום. שלא יהפוך את העיר. זהו עדיין היום הקשה, החם, והכואב ביותר לאברהם- ולמרות הכל, הוא עומד לפני ה' ומפציר בו שירחם על סדום. למה?  כי כל-כך אכפת לו מאחיו. כי הוא יעשה הכל בשבילם, גם זה קצת יבוא על חשבונו. כי הוא מאמין ודוגל בעזרה לזולת, באכפתיות טהורה.

וזה הדבר שנשאר, ועודנו טבוע בנו אפילו אחרי 3,000 שנה. הצורך לעזור לאחינו, לתמוך בהם.
אם זה לשלוח תמונה שלי עם כמה חברות לקהילה שנפגעה, אם להקדיש זמן בין החודש ארגון והלימודים כדי להתנדב בדברים קטנים, אם זה לדאוג לחברה שקשה לה. זה אנחנו. זה עם ישראל.

הפוסט מחוזקים לעולם: טור נוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים–כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם

זהו נאומו האחרון של משה, רגע לפני שהוא נפטר ועוזב את בני ישראל, שמשה היה בעבורם המנהיג הראשון והיחיד שהכירו.
את שירת האזינו נותן משה לישראל מתוך ראיה עתידית, לאחרית הימים ומעניק להם אותה כצידה לדרך, כמו שיר בפנקס קטן שאפשר יהיה להוציא ולקרוא כדי לקבל חיזוק או תזכורת.

במדרש ספרי נאמר:

"גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" ולזה רמז הכתוב שאמר "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה זאת באזני העם" הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו,"

האזינו השמיים והארץ

משה מזמן עדים שיהיו נוכחים במעמד הזה, יזכרו אותו ויהיו אחראים להזכיר גם לישראל אם ישכחו, עדים נצחיים שתמיד יהיו: השמיים, והארץ.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי

השמים והארץ היו הראשונים שנבראו, ומלווים את עם ישראל לאורך הדורות, ועל כן משה מזמן אותם כ"זקני השבט" שכבר ראו הכול ועוד יראו. אך אם נשים לב, משה כלל לא קורא להם להעיד בלבד, אלא פונה אליהם ישירות לכל אורך השירה ועם ישראל הוא רק גוף שלישי שמדבריו עליו.
ובכלל, השירה הזאת לא ממש מלאה בדברי חיזוק לישראל, בלשון המעטה:

עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם….ַ יִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ…. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל,
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם;  וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם

לא מחמיא במיוחד.

שירה שהיא צידה לדרך ארוכה | תמונת אילוסטרציה

מחוייבים לדורות

והנה מגיע השיר לסיומו ורק אז, בארבעת הפסוקים האחרונים מקבל השיר תפנית ומעט נחמה, אך שוב – הפניה היא אל השמיים והארץ:

כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.
אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר;
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם;
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

אפשר לראות בשמיים והארץ עדים, עדים חשובים – אך אם נביט פנימה ( 😉 ) נראה שהם שני השחקניים הראשיים במשחק!

משה ביומו האחרון,יודע עד כמה קשה יהיה לעם ישראל באחרית הימים, בגלות. הוא יודע שהוא לא ממשיך איתם את הדרך ושמעתה עליהם להתמודד עם הנהגה אחרת, לכן הוא מגייס לא רק את מי שתמיד היו ויהיו קיימים, אלא גם מי שתמיד יהיו שם איתם לאורך הדרך והוא יודע, שיבוא יום וכל מה שיישאר ליהודי לעשות זה לשאת תפילה אל השמיים ולאחז בכול כוחו בקרקע.

כשמבינים זאת כך – מצליחים להבין עד כמה נפלאה השירה הזאת: משה מודיע לעם ישראל, רגע לפני הפרידה, שגם ברגעים הכי קשים, גם בחטאים הכי גדולים, בהסתרה שבהסתרה – השם לא יעזוב אותם.
כול עוד השמיים למעלה והקרקע למטה הם מחוייבים לשמור וללוות את העם עד וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

שבת שלום וחג שמח

הפוסט שירה חדשה ישנה: פרשת האזינו הופיע לראשונה ב-פנימה.

וכך מספר המדרש:

"כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל
לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תרצח
אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר  "והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב) ו"על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ)
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף
אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית יט, לו)
הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב
אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה שנאמר "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית טז, יב)
וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה…"

בספרי דברים פיסקא שמג'

המדרש מקשר וממשיל כל אומה לתאווה מסוימת שאופיינית לה ומסביר שכיוון שהיו כה שקועים בתאוותיהם לא נמצאו ראויים לקבל את התורה ולזכות בה.
בפרשתנו משה מגלה לנו עצה נפלאה בעבודת המידות:

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם…"

משה ממשיל את הגויים לתאוות כמו במדרש ההוא, ומעלה את הקושי שכל אחד מתמודד איתו: איך אוכל לנצח את כל המידות שלי? את כל התאוות שיש בי והרי הם רבות וחזקות ממני?

לא לדחוק את השעה
תשובתו של משה לסוגיה הזו היא כה פשוטה וכה יפה:

"וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ–מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר,"

הסוד בתיקון המידות נמצא כאן ב"מעט מעט," לאט לאט, כמו שמה של הפרשה – עקב, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד.
כל הרגל רע, כל תאווה וכל מידה לא רצויה היא דבר שטמוע בנו בצורה שלפעמים נדמה כי היא בלתי ניתנת לתיקון, אך משה אומר לנו, רגע, לאט לאט, להתקדם מעט מעט בכל פעם. לעשות את ה-הכי טוב שלנו  ולהאמין ש:"נָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ.."
אנחנו עושים את שלנו, ואת השאר הקב"ה כבר יעשה אך בתנאי שזה ייעשה "מעט מעט".

רבי נתן כותב בספרו "השתפכות הנפש":

"וְהַכְּלָל כִּי אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל.
כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת אָז צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד מֵהֲרִיסָה שֶׁלֹּא לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רֹב הַהַרְפַּתְקָאוֹת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁזֶּה בְּחִינַת אַזְהָרַת "פֶּן יֶהֶרְסוּ" שֶׁהִזְהִירָם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה.
רַק צְרִיכִין לְהַמְתִּין וּלְחַכּוֹת הַרְבֵּה לִתְשׁוּעַת הַשֵּׁם. שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן' דַּיְקָא,
וּצְרִיכִין לְהַרְבּוֹת רַק בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

שבת שלום!

הפוסט מסע של אלף צעדים – פרשת עקב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:  עֵץ וָאֶבֶן–אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ,"

דברים, ד', כ"ז-כ"ט

בנאומו של משה אנחנו עדים לתהליך שנעבור בגלות, לפירוז, למעטים מול רבים, לעבודה הזרה והרגשת הזרות. אך במקום להביא דברי נחמה, או אזהרות ממה להמנע – מנבא פה משה את נפילתו של העם ומונה את חטאיהם העתידיים.
הרי אם הדברים ידועים מראש, במה אשמים ישראל בחטאים של דור החורבן? ומה אנחנו, בדורנו אשמים בחטאי העבר?

בירושלמי,מסכת תענית נאמר:

"אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול של רומי. שגם שם אף שמלאים גלולים ועבודה זרה גם שם מוסתר הוא יתברך,"

מהו אותו כרך גדול של רומי? זוהי העיר הגדולה של רומי, או רומא, העיר המלאה כולה בעבודה זרה ובטומאה – גם שם, אומרת הגמרא – נמצא ה' יתברך, ואם ישאלו אותך היכן הוא תאמר ששם. למה דווקא שם, במקום הטמא ביותר? לא מוטב לענות שה' נמצא במקומות היפים, הקדושים, הנעלים?  להביא אותו לכותל,לבתי הכנסיות, בתי המדרש הרבים בהם לומדים את התורה, למה דווקא בכרך גדול של רומי המלא בעבודה זרה וכל כך רחוקה מה' ומתורתו?

נקודת ציון בדרך לגאולה. תפילה בכותל המערבי

אם נחזור לדבריו של משה נמצא כי גם הוא רואה את האור והקדושה שבגלות: "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" – משם, דווקא משם!
משה מלמד אותנו שאנחנו צריכים להסתכל על הגלות בכלל בזווית אחרת. הגלות היא לא עונש, היא תהליך שאנחנו כעם חייבים לעבור ומשם לחפש את ה', ולמצוא אותו. משה מספר את זה לעם ישראל לא כנאום הפחדות ואיומים על העונש שיהיה לדורות הבאים על חטאיהם, אלא מסביר את השתלשלות האירועים ואיך למצוא את האור דווקא מתוך החושך.

החידוש שמלמד אותנו משה בדבריו הוא שתשעה באב שציינו השבוע הוא לא יום ציון לחורבן, אלא זה יום של תזכורת לכך שיש לנו עבודה בעולם, שהחורבן הוא רק נקודת ציון בדרך אל הגאולה, ולא בכדי הוא סמוך כל כך לחודש אלול. זוהי בעצם יריית הפתיחה לחודש של חיפוש וקריאה לה', ומציאתו אצלנו, כאן, בשדה.

הפוסט התקומה שלאחר החורבן – פרשת ואתחנן הופיע לראשונה ב-פנימה.