יש לי זיכרון ממש מדויק של עצמי בשיא גיל ההתבגרות, יושבת ללמוד לאיזה בגרות בנושא שהכי לא מתחברת אליו וכולי מיואשת מהשעמום, אומרת לעצמי 'כשאהיה גדולה אני אהיה עצמאית ואעשה רק מה שאני אוהבת ומתי שאני רוצה וכמה שמתאים לי'. תזכירו לי איך קוראים לזה?

אההה, תמימות!

בכלל, קלטתי שיש בי צד אנטי מערכתי- ממסדי שכזה, שזה תמיד משעשע אותי איך אני בורחת ממסגרות כמו מאש אבל להיות יהודייה שומרת תורה ומצוות? לאא… זה לא מערכתי בכלל, מה פתאום.. קובעים לי מה להגיד, מה ללבוש, מה לאכול, והרבה מאוד מה לא.
ואיך שהוא, בתוך התורה, לא הרגשתי את התחושה המערכתית הזאת, כי אני וה' זה כל כך מעבר למערכת, זה פשוט שייכות ולב.

כשנולד לי הילד הראשון הרגשתי שאיבדתי את העצמאות שלי לעולם, ואכן, צדקתי לגמרי.
כשהילדים התחילו לגדול קצת הבנתי שזאת משימת חיים בשבילי לגדל ילדים עצמאיים, אלף – כדי שיצליחו לשרוד בעולם בלעדיי ובית – כי אז אולי סופסוף תחזור אליי עצמאותי.

בוא נאמר, שעצמאות עסקית במדינת ישראל זה לא ממש כמו שחלמתי ; יעני ביטוח לאומי, יעני מע"מ, יעני פנסיה, יעני מס הכנסה… הרבה בירוקרטיה ומערכת נוקשה ולעיתים אטומה עד כאב.
לקח לי זמן להפנים שעצמאות זה להיות הבוסית של עצמי, ולפעמים אני חייבת להיות בוסית שיא הקשוחה ולפעמים שיא המכילה.

וכשתעודת העוסק- מורשה שלי הגיעה בדואר התרגשתי מאוד, כמו שמעתי את ה' עונה לי: 'אני מרשה לך לעסוק. אבל תעסקי שמעת?'

זאת אומרת, יש תעודה, יש לך רשות – ועכשיו תספקי עבודה. עכשיו תצדיקי את כל מה שנתתי לך וצאי לדרך.

אז יצאתי.