"יש לי יכולת להתנהל בכל מקום בצורה שבה אני לא מדכאת את עצמי ואת דעותיי וגם לא מתנגשת עם המערכת", היא אומרת. "המטרה שלי אינה להגיע דווקא לבמה שמאלנית, אלא שיאפשרו לי להתבטא כמו שאני רוצה וחושבת, בלי צנזורה".

דרומי רגילה להיות שונה. "מילדות, בכל מקום שהייתי בו, הייתי חריגה", היא מעידה על עצמה, ומסבירה כיצד למרות היותה אשת ימין מובהקת, היא מרגישה בנוח גם במעוזי השמאל: "אני אוהבת לגור בתל אביב, שם אני מרגישה בנוח עם הזהות שלי. נולדתי בטבעון, מקום שמאלני מאוד, וההורים שלי היו ועודם מאוד ימניים. גדלתי בבית פוליטי: אני זוכרת את רפול מבקר בבית הוריי, אבא שלי היה לוקח אותי לאוהל של צומת באלונים, אני גם זוכרת הערות שהמורות שלי הפנו כלפיי בנוגע לדעותיי".

צילום: שיר טורם

במחאות האחרונות נגד הרפורמה המשפטית היו בתל אביב הפגנות גדולות והרבה זעם כלפי הימין. כתל אביבית, הרגשת שזה פוגש גם אותך?

"לא. במובן מסוים, עכשיו כשאני יותר מוכרת, אני אפילו מרגישה בסוג של שליחות. פונים אליי בשקט אנשים מהשכונה, מחמיאים לי על ההופעה שלי בטלוויזיה, או קורצים לעברי ושואלים אם אני מגיעה להפגנת הימין הערב. אני גם משמשת כתובת. התקשרה אליי אמא שהבן שלה לומד בבית הספר של הילדה שלי. הילד שלה חזר הביתה ושאל: 'למה אומרים שאבא טיפש?' הוא הסביר לה שאמרו לו בבית הספר שמי שמצביע לביבי הוא טיפש. אני לא יכולה לתאר לך כמה ההורים שלו משכילים, בכירים במקצועם וליברלים, והילד שלהם צריך ללכת עם המטען הזה. קבוצות ווטסאפ של הורים הפכו לפוליטיות וללוח מודעות להפגנות. מישהי אמרה לי פעם: 'אצלנו אין אף ימני, כולם שמאל'. שאלתי אותה אם היא לא חושבת על האפשרות שאולי הימניים מפחדים לדבר בקול".

להרתיע במקום להכריע

לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר הביכורים של דרומי, 'פרחים בקנה'. הספר, בהוצאת סלע מאיר, עוסק בשינוי האתוס ההתקפי של צה"ל, ומתייחס לראשונה בצורה מקיפה, עמוקה ומסודרת לתהליכי עומק המשנים את הצבא מבפנים. דרומי מאבחנת וסוקרת את השינויים הטקטוניים, פוליטיים וחברתיים כאחד, שעובר צה"ל מאז המהפך של שנת 1977, עם עליית בגין והימין לשלטון, ועד היום. הספר זכה לשבחים רבים ולפרס מולדובן לספרות צבאית.

אף ששירתה בצה"ל כמדריכת שריון וכקצינה, דרומי מבהירה כי לא עברה הצבאי הוא שהוביל לכתיבת הספר: "צריך בסך הכול סקרנות, אכפתיות ועיניים פקוחות כדי להבין שמשהו לא טוב קורה בצה"ל".

התהליך שעבר על צה"ל בעשורים האחרונים, מאז עלה הליכוד לשלטון לראשונה, שינה את מטרות הצבא מהכרעת האויב והבסתו – להרתעתו בלבד, אומרת דרומי. לצורך הספר היא ערכה ראיונות עומק רבים עם אנשי צבא בכירים כמו האלוף לשעבר יאיר גולן, תת־אלוף צ'יקו תמיר, שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון ורבים אחרים.

מה הוביל אותך לבצע צלילת עומק אל תוך קרבי הצבא הישראלי?

"הרבה זמן הלכתי עם המחשבה שתגובת השמאל למהפך של 77' לא הסתיימה רק בהפיכה המשפטית ובאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, אלא נכנסה והשפיעה גם על מערכת הביטחון. איך יכול להיות שמפא"י הייתה מיליטריסטית מאוד, ואילו דור ההמשך שלה, אנשי המערך, פתאום התחילו לדבר על שלום ועל ויתורים? הבנתי שלא מדובר רק ברחמים על הפלסטינים, ושחלק גדול מזה הוא תגובת נגד לעליית הימין לשלטון".

דרומי מתארת בספרה כיצד בעשורים האחרונים מתרחשים תהליכים אנטי־מיליטריסטיים בצבא, המכרסמים בחוסנו וביכולותיה של מדינת ישראל להגן על עצמה. הדבר מתבטא, בין היתר, בכניסתם של גופים אזרחיים בעלי תפיסות של פמיניזם רדיקלי, פציפיזם וכדומה, אל תוך שערי הבסיסים. עם שינויה של התפיסה הצה"לית, וככל שהדרג הפיקודי הפנים כי מטרתו של צה"ל אינה הכרעת האויב אלא הפעלת מנופים ולחצים כלפיו, כמו פתרונות מדיניים או לוחמה פסיכולוגית, הסכר נפרץ, ולצבא פרצו תפיסות שאינן קשורות לביטחון כי אם לפוליטיקה, מגדר וחברה.

צמרת מנותקת

ספרה של דרומי עוקב לא רק אחר השפה הצה"לית שהשתנתה, אלא גם אחר המחירים הכבדים ששילמו חיילים וקצינים בעקבות השינויים האלו: מושגים מעורפלים כמו "הוגעה", "מנופים" ו"אפקטים פיזיים ותודעתיים" הפכו לשגורים בפי הדרג הבכיר, אך היו לא ברורים למפקדים בשטח.

בצמרת צה"ל אולי חשבו שמושגים אינטלקטואליים ודיון ערכי מפותל בחדרי ישיבות ממוזגים יכולים להיות מתורגמים ללחימה בשטח, אך בפועל הם יצרו בלבול וטשטוש בשדה הקרב כאשר מפקדים לא ידעו כיצד להתאים וליישם אותם במלחמה אמיתית. הפער הזה עלה בחיי אדם.

אחרי כל זה, את חושבת שאמא בישראל יכולה לשלוח את ילדיה לצבא ולהאמין שישמרו עליהם?

"אם לא נוכל להאמין בזה אנחנו בבעיה גדולה. אנחנו חייבות להאמין בזה".

אם היית עכשיו אמא לילד בגיל גיוס, היית שולחת אותו לשירות קרבי?

"ליחידות הכי קרביות", היא עונה בלי היסוס. "אין לנו צבא אחר, אין לנו מדינה אחרת".

את מתארת בספר כיצד הצליחו ארגונים פמיניסטיים להיכנס לתוך הצבא ולחולל מהפכה מתחת לאפם של בכירי צה"ל. מה הוליד את המהפכה הזו?

"גם הסיפור הזה התאפשר כי צה"ל ויתר על עקרונות צבאיים בסיסיים. אני מביאה בספר את ההיסטוריה של הפמיניזם והקשר בין הפמיניזם לפציפיזם, שהפך להיות עיקרון מוביל של ארגוני הנשים. בישראל הפמיניזם הרדיקלי מעורבב עמוק עם השמאל הרדיקלי. הנשים שהביאו את הרעיונות האלה לצבא לא באו מתוך דאגה לנשים, אבל זה היה סיפור כיסוי טוב, כי אישה שתבוא ותגיד שצה"ל הוא צבא כובש ושלדעתה צריך להחליש אותו, מי יקשיב לה?"

את חושבת שהמצב שהגענו אליו הוא בר־תיקון?

"זה תהליך שייקח שנים, אבל במובן מסוים מה שקרה עם הסרבנות במחאה נגד הרפורמה הוא התחלה של תיקון. על אחד השלטים בהפגנת הימין נכתב 'תודה לטכנאים על המטס'. הסרבנות בעצם הובילה למחאת נגד ופקחה את עיניהם של רבים, לכן אני חושבת שהשינוי יגיע מלמטה. הצבא קשוב לציבור, שומע את הביקורות וזה מחלחל.

"אני בשום אופן לא מספידה את צה"ל. המבצע האחרון היה נחוץ לא רק לביטחון ישראל אלא גם כדי להזכיר שעל אף המשבר הגדול, הצבא עדיין חזק. האויב חשב שהחברה הישראלית חלשה בגלל המחלוקות הפנימיות, והמבצע החזיר את ההרתעה מול אויבינו, ולהבדיל אלפי הבדלות – הראה למתנגדי הרפורמה מהו הקו האדום"

דרומי סבורה כי הידלדלות המחאות והידרדרותן לגבולות הגרוטסקה קשורות גם לעובדה שהן נגעו בצה"ל, ציפור נפשו של הציבור הישראלי. "במשך שנים השמאל זועק שצה"ל הופך לצבא של סרוגים, ופתאום הוא אומר שהצבא שלו בטאבו. בעיניי השמאל הישראלי מצוי במשבר גדול מאוד. תראי איך הוא זנח לגמרי את הסוגיה הפלסטינית – המהירות שבה הם השליכו את דגלי אש"ף ולקחו את דגלי ישראל כדי להוכיח שהם פטריוטים מראה כמה אין שם עקרונות מלבד אנטי־ימניות".

תיק תקשורת

מאחורי דרומי עבר תקשורתי עשיר, על אף שמלכתחילה היא כלל לא דמיינה את עצמה כעיתונאית. היא סיימה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית, וכן למדה בתוכנית המצטיינים לזהות ומדיניות של המכללה למדינאות.

את דרכה בתקשורת החלה בערוץ 20 כמגישה של תוכניות שונות. ב־2016 החלה לכתוב טורי דעה בעיתון 'הארץ', כתיבה שנמשכה חמש שנים והסתיימה בטריקת דלת. כיום היא לוקחת חלק בתוכנית 'מבקרי המדינה' בערוץ הכנסת, מגישה מספר תוכניות קבועות בערוץ 14, בעלת טור קבוע ב'מקור ראשון', כתבת מגזין באתר מאקו וכותבת טורי דעה ב'ישראל היום' וב'ידיעות אחרונות'. כמו כן, דרומי מכהנת כמנהלת 'פורום המזרח התיכון' בישראל.

אירוע טלוויזיוני

תרבות הפוליטיקלי קורקט, אומרת דרומי, הרסה את היכולת לנהל שיח, ואילו 'הפטריוטים' לא מיישרת קו עם תרבות הדיבור החדשה הזו. "אנשים אוהבים לשמוע את האמת כמו שהיא. אצלנו צוחקים על הכול. חוץ מזה, אנחנו אוהבים אחד את השני וזה עובר גם לצופים", היא מעידה, ומספרת על יחסים קרובים עם חברתה למסך, הסופרת והפובליציסטית עירית לינור. "אני מתייעצת איתה, אנחנו נפגשות מדי פעם ומעבירות זו לזו קישורים לבגדים של זארה".

כתבת: הדס צורי

צילום: שיר טורם

איפור: רותם זוהר מרפלד

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה של חודש תמוז

להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט העיתונאית והפובליציסטית נוה דרומי בריאיון נוקב ואישי במגזין פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכניסה את הידיים לבוץ כי זה חשוב לי. העצני, צילום: אילה איבגי

העצני-כהן לא מתביישת ולא מפחדת להתמודד דווקא עם השאלות המדיניות הקשות, ומעבירה הלאה את דעותיה בלי כחל וסרק ובלי להתחנחן, גם אם הדברים שהיא נושאת לא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי או העולמי, ובין אם תקשורת המיינסטרים אוהבת את מה שיש לה לומר או לא.
"אני מכניסה את הידיים שלי לתוך הבוץ, כי חשוב לי ואכפתי לי".

היא ירשה מנפתלי בנט ואיילת שקד את הנהגת 'ישראל שלי' אחרי ששניהם עזבו לפוליטיקה, בזמן שהיא עוד הייתה המנהלת החינוכית של תנועת בית"ר העולמית ובחודש השישי להריונה הראשון. החידוש של תנועת 'ישראל שלי' הוא בנושאים שבהם היא בוחרת להתמקד, במטרה לשנות תודעת הציבור. בזמן שהרוב מנסה להימנע ובורח להייטק, לסייבר ולהצלחות של ישראל בעולם, 'ישראל שלי' נכנסת לוואקום הקיים ועוסקת בנושאים שיותר טעונים אידיאולוגית: "ברגע שאתה מתחמק והצד השני כל הזמן חותר למגע, אז אתה מפסיד, ואלה הסוגיות שבסופו של דבר הכי משפיעות על מה שקורה פה".

נתפסים ברשת
מאז 2012 העצני-כהן עומדת בראש עמותת 'ישראל שלי', תנועה לעשייה ציונית ברשתות החברתיות. העמותה הוקמה ב‑ 2010 על ידי נפתלי בנט ואיילת שקד מתוך ההבנה שאנשים היום פחות אוהבים לצאת מהבית להפגנות. "אתה מרגיש שהכוח שלך יכול להיות גם ברשת, ובשביל מה לקום מהספה, תנצל את הזמן שלך לדברים אחרים. בקרב הציבור הלאומי זה עמוק יותר, שם קיים גם שבר ההתנתקות, השבר של אובדן האמונה בהפגנות בעקבות הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. היו אז הפגנות מטורפות, הייתה השרשרת האנושית מכיסופים ועד לכותל, אני עמדתי בגינות סחרוב. היו בין 150 ל‑ 200 אלף איש. זה היה מפגן עוצמה יצירתי וגימיקי. ומה בסוף? בסוף גילחו את גוש קטיף בפחות משבוע. אז בן אדם אומר: בשביל מה להפגין?".

"במשך שנים היינו שבויים בידי התקשורת", העצני. צילום: אילה איבגי

במקום להילחם ברוח הזמן, ב'ישראל שלי' בוחרים לדבר לדור הזה בשפה שלו ולחשוב באופן יצירתי.
"הסנטימנט הוא אותו סנטימנט – אכפת לאנשים איך שהמדינה נראית, מהחיילים, מהתדמית, משקרים. יש המון פטריוטיות בציבור הישראלי בכלל ובקרב הציבור הלאומי בפרט. צריך לחשוב איך מנתבים את הרגשות האלה לכיוון של אקטיביזם שהוא לאו דווקא לצאת לרחובות להפגין. אפשר לשנות מציאות דרך הרשת, ובסוף גם כשרוצים להוציא אנשים מהבית משתמשים ברשת".
לתפיסתה של העצני, "בלי הרשתות החברתיות אנחנו, הימין, נכים. במשך שנים היינו שבויים בידי תקשורת חד צדדית ועוד על חשבוננו. כספי המיסים שלנו מימנו את התעמולה הזאת, שהיום הרשתות החברתיות מפצות עליה מעט, כי הן נותנות יותר כוח לאדם הפרטי. יש היום יותר איזון ומגוון ממה שהיה פעם, גם אנושי וגם אידיאולוגי, אם כי זה רחוק מלהיות אידיאלי"

להתבונן לפיל בעיניים
העצני-כהן לא אוהבת את המילה "הסברה". לדעתה, ישראל צריכה לרדת מהעניין של הסברה וללכת יותר לכיוון של הפרכת השקרים והנגשת המציאות בישראל.

ירשה את תנועת 'ישראל שלי'. בנט ושקד, צילום: לע"מ

לאחרונה הוציאה העמותה סרטון קצר, אסטרטגי ומושקע באנגלית על חברון, שהפך לוויראלי וזכה לכמעט מיליון ציפיות ברשת. הסרטון לוקח את הסיפור של חברון ומנפץ את כל השקרים סביבו.
"כשאני מראה את הסרטון הזה, ובטח לקהל מחו"ל, הוא מטלטל. אנשים הפסיקו סיורים עם 'שוברים שתיקה' באמצע בזכות הסרטון הזה".
היות שחברון היא נקודת תורפה, היא הפכה למוטיב מאוד מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית. ארגוני השמאל "גרים שם", ומשתמשים בעיר כדי להכפיש את ישראל,
"בזמן שאנחנו בורחים מלדבר על חברון בדיוק מאותן הסיבות, כי המציאות שם מורכבת. ארגוני השמאל כל היום חותרים למגע ואנחנו עסוקים בלהימנע כי זה לא נעים. אז לוקחים אנשים לטעימות יין בשומרון – תיקחו לחברון, תנמקו, תיתנו את הקונטקסט. הרי לא סתם סגרו חנויות, סגרו חנויות כי היה טרור, אז תסבירו את זה, תסביר שיש סיבה ותוצאה. הכול פה כל כך הגיוני, למה לא להסביר את זה?".

הביקורת שלה על ההסברה הישראלית לא נעצרת רק בעצם ההגדרה ובאופן הפעולה, אלא גם בתכנים שבהם אף אחד במיינסטרים הישראלי לא רוצה לגעת. "יש נטייה להתעלם מהפיל הגדול שבחדר שקוראים לו יהודה ושומרון. לא נעים לגעת בו".
לכן, העצני-כהן בוחרת להיכנס במלוא המרץ והכוח לתוך הוואקום הזה, לעסוק דווקא ביהודה ושומרון ולגעת בסוגיות הכי לא קונסנצזואליות, כי לדבריה "בסופו של דבר הן הכי משפיעות על מה שהולך פה".
"אל תיתנו לי לשווק את החופים היפים או את ההייטק המשגשג – יש הרבה אנשים שעושים את זה הרבה יותר טוב. אני הולכת על הלב, אני הולכת על ההארדקור – מה קורה ביהודה ושומרון ולמה צריך לחשוב אחרת על הסכסוך.
'ישראל שלי' מתמודדת באהבה עם הסיפור של יו"ש ולא בורחת ממנו. אני מתנחלת גאה".

אג'נדה שמציבה חלופות.  צילום: אילה איבגי

את הנושא המדיני והשינוי התודעתי לקחה העצני-כהן צעד אחד קדימה במטרה לנפץ את הפרדיגמה של שתי מדינות ולהציב לה חלופות. לצורך כך, בכ"ט בנובמבר הקרוב 'ישראל שלי' מכנסת ועידה רעיונית בהשתתפות פוליטיקאים ואנשי אקדמיה מהשורה הראשונה ומכל גוני הקשת הפוליטית, במטרה לדון בחלופות המדיניות לסכסוך. "אני לא רוצה לדבר לעצמי במראה, אני רוצה לקיים שיח מאתגר, אבל אני גם רוצה לקבוע את מסגרת הדיון – אני המארחת. לא אני שרה, אלא האג'נדה הזאת שדוחקת את פתרון שתי המדינות ומציבה חלופות. המסגרת תהיה כזאת שמאמינה בארץ ישראל, דוחקת את החלוקה ודוחקת את שלב הנסיגות – נגמר, זהו, לא יהיה, לא יכול להיות. לא פרקטי, לא אנושי, לא מוסרי".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה 
רוצה להצטרף למשפחת פנימה? השאירי כאן פרטים!

הפוסט עוקפת מימין: שרה העצני מחממת מנועים לקראת הכניסה לפוליטיקה הופיע לראשונה ב-פנימה.