רננה שלם. צילום: מילכי אורטנר. חלום ומציאות.

חלום ומציאות.
כן,לא פעם ולא פעמיים זה חלום שמפוזר על הרצפה-רסיסים רסיסים. דמעות. מרחק. חוסר הבנה. חוסר רצון. אני חושבת לעצמי, איך החלומות שלי הפכו להיות הרים של טיפוס. ימים ולילות של זיעה, של אכזבות. של שאלות קיומיות. מחשבות על בחירות וטעויות.

ובצידי הדרך המשותפת הרגשתי איך יד ה' נוכחת שם תמיד, ושהוא מאמין ביחד הזה. מאמינה ומודה על ימים ותקופות של שקט פשוט, של טוב נוכח. מודה על פירות שנולדו מעמל משותף של שנינו ברבדים שונים, נגלים ונסתרים.
למדתי להפנות את גשר-הפערים הגדול ביננו לתפילה פנימית, שמבקשת שנגדל מהשוני הזה, שאזכור שהשוני כאן כדי להגדיל אותנו ולהוציא מאיתנו כוחות חדשים שרק מהחיכוך הזה – נולדים.

יש אתגרים רבים בדרך יחידה וכששתי דרכים נפגשות יש אור חדש, יש התרחבות הלב והגוף. המקום שאני מקבלת שיעורים לאין ערוך לומדת כל פעם מחדש, איך לדבר אל האיש שלי דווקא, איך לשמח את האיש שלי דווקא, איך לעשות את המקסימום מצדי, שכולל גם לא פעם פשוט להרפות מעמל הדרך. אני לומדת וטועה ואנחנו קמים ונופלים כמו כל שניים שמתחברים ועמלים על היחד הזה.

מתפללת
להיות חוף מבטחים עבור עצמינו, עבור ילדינו, להיות שם אחד בשביל השניה ולהיפך, לא לפחד מהדרך, מההרים הגבוהים שהולכים וגבהים,עם כל הר שכבר טיפסנו.

מתפללת ושולחת תפילות לכל הזוגות שבחרו זה בזו לחיים משותפים, שיהיו בנו כוחות שיהיה בנו רצון. שתשאר תשוקה פנימית, שהנר לא יכבה, שנלמד ונתקן ונעיז להישבר

ואז לקום, שלא נכנע לדרך, לרוחות, שיהיו עיננו תמיד מופנות כלפי פנים הבית ולא כלפי מה שקורה בחוץ. שנגדל, ונגדיל. נאפשר ונקבל.
שנהיה אדמה אחד לשני, שנתרחק ונתקרב שנבין שהתנועה הזו הכרחית,לגוף ולנפש.
שנזכור שהשוני משלים חלקים חסרים בנו שאנחנו נכונים אחד לשני, כפי שאנחנו. שנאהב כל אחד את עצמו,הכי עמוק שיש ושהבניה הזוגית תהיה עמוקה וסובלנית, נטולת האשמות.

זוגיות זה שני רכבים שנוסעים עם יעדי נסיעה שונים בנופים שונה וזה בריא ומפרה.
ושרק נפגש בדרך.

הפוסט תפילה לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אם פעם חשבנו שרק מי שיש לו טלוויזיה חשוף לסכנות, היום הכול זמין ונמצא אצל כולנו. להסתיר זו כבר לא אופציה. אם אנחנו לא נדבר עם ילדינו הם ישמעו מהחבר, מהשכן או מכל אדם אחר. סוף האמת לצאת.
השאלה היא לא האם להסתיר, אלא מה לומר? כמה, איך ומתי לספר?
האם לספר את הכול לפרטי פרטים? כמובן שזה תלוי בילד, בגיל שלו ובסיטואציה.

אני נפגשת המון עם השאלות הללו, בעיקר בגלל הפחד של הורים לגלות לילדיהם דברים כואבים. הורים חוששים לשתף במחלות ובאובדן ולפעמים אפילו בהתנהגויות יומיומיות בין חברים, כמו ילד אחר שאינו מעוניין לשחק עם הילד שלהם.
חשוב להבין, בשיתוף הילד אנחנו לא זורקים אותו למים בלי עזרה והכוונה. נשתף ונחשוב יחד איתו מה אפשר לעשות בעניין, מה זה אומר לגביו וכיצד נפעל שונה מכאן והלאה. במקרים מסוימים נחשוב יחד באופן משפחתי, איך אנחנו יכולים להשתפר? איך אפשר להוסיף טוב בעקבות האירוע המצער?

בכל מקרה, חשוב לחזק את האמון שלנו בילד ובכוחות שלו.
זכרו: ילד הוא לא עלה נידף! ילד יכול להכיל המון דברים, להיות כלי לסיטואציות, הוא מסוגל להתמודד, יש לו כוח
והוא יכול לשאת באחריות. תפקידנו כהורים הוא להעביר אליו את המסר שלמרות שמדובר בהתמודדות, הקושי שאנחנו נתקלים בו יהיה מצמיח.

לסמוך עלינו שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדנו. אילוסטרציהמחיר ההסתרה
חברה טובה שלי התעקשה להסתיר מילדיה את העובדה שאביה, לא עלינו, חלה במחלה קשה. מלבד ההתמודדות הנפשית והפיזית הלא פשוטה בשבילה, היא בזבזה המון כוחות ואנרגיות כדי ש"הילדים לא יגלו". לא אשכח איך היא סיפרה לי שרצתה להיות עם אביה בבית החולים, אך בנה אמר שהוא אינו מוכן לחזור הביתה מהגן עם השכנה. אם היא רק הייתה משתפת אותו, בעדינות, שסבא זקוק לה והיא רוצה לעזור לו, שבזכות הוויתור שלו אימא תוכל להיות עם סבא, הדברים בוודאי היו נראים אחרת.

ילד מסוגל להבין מורכבות ואף להיות שותף – לצייר לסבא ציור שישמח אותו ולעזור לאימא כשהיא נאלצת לעזוב את הבית לטובת הטיפול בו.
כמה כוחות יקבל הילד מהאחריות הזאת, כמה זה יגדיל אותו. ברגע שאנחנו משתפים את ילדינו אנחנו מעניקים להם שיעור חשוב: אנחנו מלמדים אותם איך לשתף. הם לומדים שגם אימא היא בן אדם בעל התמודדויות ואתגרים, ומבינים כי מותר לדבר על קושי. אין צורך לטאטא את הקשיים מתחת לשטיח, השיתוף בקשיים מסמן לילד "אם גם אתה מתמודד עם קושי, קטן או גדול, אימא ואבא פה בשבילך!".
חשוב ללמד את הילד שהשיתוף אינו סוף הסיפור, כי אם אמצעי כדי לחשוב יחד מה עושים עם הרגשות שהקושי מעורר בנו ואיך מתמודדים איתם.

אב אחד סיפר לי שהוא מסתיר מבנו בן השבע את העובדה שסבתא רבתה שלו נפטרה, בגלל החשש שהמפגש עם המוות יעורר אצלו פחדים ולחצים. היה לי קשה מאוד לשמוע זאת. אני מאמינה שגם בחוויה של אובדן אפשר לשתף מתוך מקום של חולשה או מתוך מקום של עוצמה.
אפשר לספר שסבתא נפטרה בשיבה טובה שלא כולם זוכים לה, שהיא הייתה ניצולת שואה וגיבורה אמיתית, עלתה לארץ למרות כל הקשיים והקימה משפחה לתפארת עם המון צאצאים. אפשר לחשוב יחד עם הילדים מה הייתה התכונה הכי בולטת שלה ואיך אפשר להנציח אותה, מה היו התחביבים שלה ואיזה גמ"ח אפשר להקים לזכרה.

אני רוצה שנסמוך עלינו, ההורים, שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדינו. אנחנו מכירים את כוחות הנפש שלהם ויודעים מה מינון המידע המתאים להם ואיך נכון להציג אותו. אם אנחנו מתלבטים – נתייעץ, נשאל ונברר ונגיע להחלטה ממקום שלם.
כולי תפילה שנפעל לא ממקום של פחד אלא ממקום שלו, מעצים ובוטח.

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור – 'דרך האמצע' עם תמר ניזרי
להצטרפות מהירה לחצי כאן

הפוסט הסתר או גילוי: מצד אחד הופיע לראשונה ב-פנימה.

הקור הזה, והסוודר שעליי, מזכירים לי את אלו שלא זקוקים לשכבה חמה נוספת- כי כבר יש להם. כל השנה. כאלה, או יותר נכון כזו, שכמו החלזונות- גם לה יש גב קשיח ורצון עז להתקדם למרות ההכבדה שלו עליה. כזו שהחורף הוא זמן של נחת עבורה, הפחתה במעמסה. כזו שלימדה אותי, לאורך שנים, כל כך הרבה.

הסיפור של טל (שם בדוי), התחיל לו אי-שם, כשהייתה בכיתה ב'.
הרופאים גילו עקמת בגבה, מה שדרש מיד את תחילתו של טיפול בעזרת "מחוך", מכשיר רפואי שנועד למנוע צורך בניתוח ולשמור על הגב. מאז ועד היום, כשטל בכיתה ט', המחוך מצוי לו קבע על גבה, 18 שעות ביממה, כולל שינה, הרקדות, בית-ספר ומה שלא תרצו.
הוא מונע ממנה להשתתף בפעילויות ספורט מסוימות, בעבר מנע ממנה גם לינה אצל חברות, והקושי העיקרי הוא- החום שהוא מוסיף. בקיץ המזגן חייב לדלוק כל הזמן, אחרת תישאר רק שלולית קטנה של טל על הרצפה, ולא תמיד החברות מבינות כמה זה חשוב לה ומכבדות את זה.

להפוך יחד את החושך לחוזק. תמונת אילוסטרציה

אבל למרות הכל, ובניגוד לכל הציפיות, טל לא יושבת בבית כל היום שקועה באומללות אין- קץ. היא נערה יוזמת, פעילה, חברותית ולוחמת. היא מוכיחה יום יום שהעקמת לא תשבור אותה.
טל משחקת בנבחרת כדורסל, שותפה במועצת תלמידות, וגם – תתפלאו או לא – חוגגת יום הולדת קבוע למחוך שלה (שקיבל את השם "חביבה"). היא לא מפחדת להציג את קשייה, לבקש הבנה או עזרה, אבל גם לא עושה לעצמה הנחות בקלות, לוקחת הכל בפרופורציות של שמחה- שהרי השמחה בכוחה משברת חומות.

יש כל כך הרבה מה לקחת מסיפורה של טל, על התמודדות בכל הכוח, הכרה בגוף שקיבלתי מה' והשלמה עם יופיו ומגרעותיו, היכולת לקום, לא לשקוע בעצב על המצב הקיים- להפוך את החושך לחוזק.
ובעיניי, מעל הכול- להפנים בחיינו גם את ההבנה שאפשר לבקש עזרה. כל הזמן, ממי שרק מחכה לתת, ואף-פעם לא לוותר על הניסיון להסביר את עצמנו, כדי שאחרים יבינו מה הבעיה. לא לתת לקושי למנוע ממני את מה שאני באמת אוהבת!
מתפללת שכמוני, תקחו גם אתן מטל את האמונה בחוסן האישי של כל אחת מאיתנו ואת החשיבות של אי- הוויתור העצמי, למרות הקושי, למרות שכולם מצפים שאוותר.

את יכולה! את חזקה!

הפוסט דרך הגב: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

שבת בצהריים. בעלי

במהלך המשחק הם זרקו לאוויר מושגים של מי שכבר שוחה בפרטים הקטנים.
"יש למרים אלוף"
"רוצה להחליף איתי חיים " (במלרע) ועוד מושגים שלא הכרתי אך צחקתי ונהניתי איתם.
איזה רגעים מיוחדים. ילדות (שכזו) נשכחת.

בחיים האמיתיים, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להחליף עם מישהו את תיק חייו. ולפעמים,רק לפעמים, נדמה לנו שאנחנו "פסולים" וכל השאר עוד משחקים ונהנים, וזה כ"כ לא נכון ובעיקר לא פייר כלפיי עצמינו.
כל אחד מאיתנו מקבל את הסיפור שנכון באופן הכי מדוייק עבורו.

לפני כמה שנים ישבנו כמה נשים ופטפטנו על הא ועל דא. אחת החברות אמרה בקול בוטח- "כל ערב כשבעלי חוזר-הוא שוטף כלים" ולרגע קטן,זה הזיז אצלי משהו בתוך הלב. הרגשתי אי נוחות.

מה,למה אני "נפסלתי" במשחק? אחרת,איך יכול להיות שבעלי חוזר הבייתה וממש לא שוטף כלים? פספסתי משהו? מה היא עשתה כדי "לזכות" בבעל שמפרגן ושוטף ככה כלים,כל ערב??

אחרי דין ודברים עם עצמי,האסימון נפל,וקול צלצולו נשמע למרחוק, עד היום.
כל אחת והסיפור וההתמודדויות והאיש, הילדים, ההורים, כל אחת וכל אחד. ואי אפשר ולא נכון להקיש מסיפור אחד למשנהו בהישגים או ב"פסילות" שלהם.

הפוסט החיים זה לא משחק ילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.