גם לשגרה ההזויה הזו הצלחנו להתרגל. יצרנו בבית שגרה לצד הדאגה הבלתי פוסקת לשלומו של בן זוג. קיבלנו לבד עשרות החלטות, ביצענו לראשונה פעולות שמעולם לא עשינו לבד, ונאלצנו לוותר על מפגשים ועל לא מעט הזדמנויות שחלמנו עליהן. 

גם הגברים עשו חישוב מסלול מחדש והתרגלו לשגרת לחימה וכוננות. הם היו בשטח, בסיטואציה של מלחמה, ונחשפו מקרוב למצבים מאיימים ומסוכנים שלוו בתחושות של מתח, פחד וכאב. חלקם ראו מקרוב חברים שלהם שנפגעו, ואף חוו אובדנים כואבים מאוד.

המצב החדש שהפריד בינינו פיזית, הציב אתגרים לזוגיות שלנו. ניסינו לשמור על הקשר מרחוק, לקחת אוויר מכל הפוגה ביחד, ובכל זאת, לא מעט צרכים שלנו הודחקו.

הנה אתה בבית 

כעת, כשחיילי מילואים רבים מתחילים לחזור הביתה בהדרגה, הזוגיות איתם צריכה שוב להתארגן מחדש. עברנו לא מעט בתקופה הזאת, ועכשיו כשהאהוב שוב בבית, לגיטימי מאוד להרגיש שצריך דקה כדי להתרגל אליו שוב.

מה הם צריכים? סבלנות, הקשבה, קבלה והערכה. סבלנות, כי הם יצטרכו שניתן להם את הזמן הנחוץ עבורם להתרגל מחדש לשגרה של חיי זוגיות, משפחה ועבודה. הם יצטרכו שנקבל אותם עם כל מה שהם עברו. אנחנו לא יודעות באיזה מצב רגשי הם יחזרו. יש כאלה שירצו לשתף, יש כאלה שירצו לשתף אבל זה ייקח להם זמן, ויש כאלה שיעדיפו לשתוק. הם יצטרכו מאיתנו הקשבה כדי לבטא את הרגשות שלהם. חלק ניכר מהגברים חוו כאב ומצוקה ללא אפשרות וזמן לעכל ולעבד אותם. הם ראויים לקבל מאיתנו הערכה. הם לחמו למעננו ולמען המדינה, היו מוכנים להקריב את חייהם בשבילנו, ומילים טובות ומעריכות שמגיעות מאיתנו, שוות עבורם המון.

ומה בנות הזוג צריכות? דברים דומים. הקשבה, הכרה והערכה. הקשבה למה שעבר עלינו: לרגשות, לקשיים, להתמודדויות. נרצה לקבל הכרה על מה שעשינו במהלך התקופה, וגם על מה שרצינו וויתרנו כי לא יכולנו עקב המצב. ולגיטימי לצפות גם להערכה ולהודיה על התפקוד והשמירה על הבית.

שני בני הזוג צריכים זמן לעכל את התקופה וזמן להשלים את הדברים שוויתרו עליהם עקב המצב, ומובן ששניהם זקוקים להרבה חיבוקים. המגע מייצר חיבור, חום, קרבה ואינטימיות. 

עונת מעבר

תקופת המלחמה התאפיינה בעוצמות גבוהות של כוחות ויכולות שגייסנו מתוכנו לעשייה ונתינה, וגם בעוצמות רגשיות גבוהות. ההתייחסות אל בני הזוג שהיו בשטח הייתה כאל גיבורים בעלי הילה שאופפת אותם. גם המרחק הפיזי שנכפה עלינו יצר דלק מיוחד של התרגשות והתחדשות בזוגיות.

כעת הגיבורים שלנו חוזרים לתפקידים הקודמים, שהם הרבה פחות הרואיים. וזה מזכיר קצת את ההתמודדות עם המעבר מהתאהבות, עם כל ההתרגשות והפרפרים, לאהבה יציבה ומתמשכת. ברגע שנכיר בכך שטבעי להיתקל בקשיים בתקופת המעבר הזו בין המילואים לשגרה, נוכל לגשת אליהם ולפתור אותם בנחת.

אז הנה כלי שיעזור לכם לחצות יחד לחוף המבטחים שלכם, לסגור פערים וליצור קרבה.

אצלך בעולם

זה נקרא "לעבור את הגשר", פרקטיקה לשיח ומפגש משמעותי שמאפשרת לעבור צד ולהתארח בעולם של בן הזוג. הכלי הזה מאפשר לכל אחד באמת לשמוע, להבין ולהרגיש מה עבר כל אחד כאשר היינו בנפרד. כאשר אישה עוברת את הגשר לעולמו של בעלה, היא מקשיבה לו בעיניים סקרניות, רכות ואוהבות. היא פנויה לשמוע את מה שחשוב לו לשתף, ורק כשהוא מרגיש שסיים וקיבל את ההקשבה וההבנה הנחוצות לו, הוא עובר את הגשר אליה ואל העולם שלה ומקשיב לה. זה מאפשר לנקות את עצמנו מהדעות ומהחוויות האישיות שלנו ולתת תשומת לב מלאה לבן הזוג. אפשר ורצוי לחזור על מה שנאמר באופן הנקי ביותר ולאפשר לבן הזוג לדייק את הדברים. 

בשלב הבא מומלץ לנהל שיחת תיאום ציפיות, שבה חושבים יחד מה חשוב לנו שיהיה מעכשיו, ומשתפים בחששות שלנו מהעתיד ובבקשות שיש לנו זה מזה. הדגש הוא לאו דווקא על המסקנות והתוצאות, אלא בעיקר על ההקשבה ההדדית. אפשר גם לתת מקום וללמוד ביחד אילו דברים חדשים וטובים היו לנו בתקופה המיוחדת הזאת, שהיינו רוצים לאמץ ולהגביר בתוך הקשר שלנו. 

מברכת אתכן במה שכולנו מבקשות בלב: רק שיחזרו בשלום. עם כל השאר כבר נתמודד בעזרת ה'.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט להתרגל אליך שוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

אך יחד עם זאת נשים רבות מרגישות שהגיעה העת ומותר לחשוב גם על הצרכים האישיים.
בגיל חמישים פלוס חלק מהילדים כבר בוגרים, מתחילים ללמוד מקצוע ולחשוב על העתיד שלהם.
ההתעסקות בכך יכולה לעורר גם בהורים את הרצון לממש את עצמם. אנחנו ממליצים לילדים ללמוד מקצוע שיאהבו וירגישו בו מסופקים, ואיזו דוגמה אישית אנחנו מהווים בשבילם?
לבחור לעבוד במשהו שאני רוצה משמעותו לתת לעצמי רשות להיות מי שאני ולהשקיע פחות בלנסות להיות מי שאני חושבת שציפו ממני עד עכשיו. אחרי גיל חמישים אנחנו דואגות בקפידה לבדוק את מצב בריאות הגוף פעם בשנה, ומה עם בריאות הנפש? מתי בפעם האחרונה בדקתן האם העבודה שלכן בריאה בשבילכן? האם עיקר
העשייה היומיומית שלכן, העבודה, עונה על הצרכים שלכן?

בלי מגבלות

הגישות הרווחות כיום בתחום פיתוח הקריירה מניחות שהאדם מצוי בתהליך מתמיד של צמיחה והתפתחות וצובר מיומנויות וידע באמצעות חוויות והתנסויות לאורך הדרך. לפיכך אפשר בכל שלב בחיים, ובוודאי בגיל חמישים, לאחר שצברנו ניסיון חיים משמעותי, להתפתח בכל מיני תחומים שמעניינים אותנו, ובלבד שיש בנו מוטיבציה ונכונות ללמוד, להתמקד ולהשקיע.
בעולם בלי מגבלות, או לו היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור, במה הייתן עוסקות? לא פעם נתקלתי בנשים בגיל המעבר שבתשובה לשאלה זו עונות לי בשליפה מהירה מהו החלום התעסוקתי שלהן, ומוסיפות הסברים מלומדים מדוע הוא יישאר לעד בגדר חלום. לרוב נגלה כי לא מאוחר מדי להגשים את החלום.

לתת לעצמי רשות להיות מי שאני. אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

להתחיל עבודה חדשה בגיל המעבר נשמע לעתים “מעבר לקשת”. אנחנו לא מאמינות שזה בר ביצוע. אבל חשוב לדעת ששינוי קריירה ממש לא חייב להיות דרמטי. יש כאלו שאם ימשיכו לעשות אותו הדבר אבל בסביבה אחרת – ירגישו את האושר המיוחל. פעמים אפשר להישאר במקום העבודה ולקבל על עצמנו משימות חדשות שיותר מעניינות אותנו, או לעשות אותו הדבר במינונים משתנים וללמוד משהו חדש.
וכמובן, יש גם את אלו שישנו במאה ושמונים מעלות. גם שינוי כזה לא ייחווה כדרמטי אם ייעשה באופן איטי והדרגתי, כמו מעבר לעיסוק החדש לצד שימור הישן.
הסביבה התומכת של המשפחה והחברים היא חלק בלתי נפרד מהיכול שלנו לחולל שינוי בחיינו. לפעמים להחלטה על שינוי באמצע החיים יש השלכות כלכליות, ולכן יש צורך בהירתמות של כל בני המשפחה.

אם לא נחפש את הייעוד שלנו, לעולם לא נוכל להגשים אותו.
ואם לא חיפשנו אותו עד עכשיו – זה הזמן! אפשר לייצר שתי קריירות במקביל. האחת – עשייה למען הפרנסה, והשנייה – עשייה שמשרתת את הצורך במימוש. התחילי בכך שתעני לעצמך על שלוש השאלות הבאות: מה אני רוצה לעשות? מה עוצר אותי? מה אני עושה עם זה?
וזכרי שהשמים הם הגבול!

***

הכתבה מתוך מגזין פנימה

לרכישת מנוי במחיר מיוחד לחצי כאן!

הפוסט לעולם לא מאוחר: התחלה חדשה בגיל המעבר הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט אורבניקה בלב הספארי הופיע לראשונה ב-פנימה.

והנה, פתאום, משהו השתבש. אירוע מיוחד מחזיר אותך אחורה, מפגש נדיר עם חברת ילדות העלה באוב הרגלים ישנים, עוגה אחת החריבה את כל המבנה המפואר שבנית.
או אז צפים ועולים רגשות של צער, כאב ותסכול. תחושות האשמה, הבושה והאכזבה עולות ומציקות שוב. אנו מחריבות את ביתנו, שורפות את ההיכל ויוצאות לגלות מרה וארוכה. איך נישמר מהחרבת ההישגים שעמלנו עליהם ביזע ודמעות?
כיצד נאפשר לעצמנו להמשיך בתהליך השינוי למרות הנפילות שבדרך? יציבות או תקיעות?

הדבר הראשון שראוי לזכור הוא ששינוי הוא תהליך קשה ומייגע, גם אם הוא שינוי לטובה. אחד הגורמים לקושי של התהליך הוא המנגנון ההישרדותי הטבוע בנו, מנגנון השואף לשמירה על איזון, ברובד הפיזי והנפשי. ברובד הפיזי המנגנון הזה נקרא מנגנון ההומאוסטזיס.
תפקידו לדאוג שהגוף יוכל לשמור על סביבה פנימית יציבה, למרות השינויים שחלים בסביבה החיצונית. כך למשל, בין אם נהיה עכשיו בבומביי באקלים של 50 מעלות או באנטרקטיקה באקלים של מינוס 40 מעלות, חום גופנו יישמר הודות לתהליכים ביולוגיים בגופנו כמו הזעה, שינוי קוטר כלי הדם ועוד.
ברובד הנפשי, על דרך הטבע, הנפש מבקשת לשמר את המצב הקיים ולשמור על איזון פנימי ויציבות. כל אדם נורמלי לא רוצה להשתנות. שמירה על יציבות דואגת לשפיותו של האדם, ומאידך – לא מאפשרת לו להשתנות. בעוד שברובד הפיזי שמירה על המצב הקיים מבטיחה בריאות, ברובד הנפשי היא מבטיחה תקיעות. הרי מטרתנו היא להתפתח, להשתנות ולהשתכלל, וכל אלה כרוכים לעיתים בביצוע שינוי. הנוחות הכרוכה בהישארות במוכר ובידוע, גם אם הוא מזיק, מונעת מאיתנו להתקדם, לגלות צדדים חדשים באישיותנו ולהשתנות. לסלוח לעבריינית שבי.

לצמוח בכל יום ובכל רגע מחדש. תמונת אילוסטרציה מתוך shutterstock

אחת הפרשנויות היפות ששמעתי למילה עבריין היא שעבריין הוא מי שסוחב איתו את העבר. כל מהות התשובה היא התחלה מחדש, היטהרות מכל חטאינו ומכל הזיכרונות הכרוכים בהם. מי שלא מסוגל להניח את העבר במקומו ולחזור להווה מתוך מקום חדש, נקי ומלא באמונה שמעתה יכול להיות אחרת – משול לעבריין. מי שלא מסוגל לסלוח לעצמו ממילא לא נסלחים לו חטאיו.
שמו של חודש אב מרמז לנו על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינינו ובין אבינו שבשמיים. לא משנה מה יעשה הבן – לעולם הוא יישאר בנו של אביו. הביטוי “בני אתה היום ילדתיך“ טומן בחובו את ההתחדשות הכרוכה בהתמקדות בהווה. מה שהיה היה. היום הוא יום חדש, הרגע הוא רגע חדש. אל לנו לאחוז בהרגלים ובדפוסים של העבר, שמשאירים אותנו כפי שהיינו ומונעים מאיתנו להתחדש. נופל וקם מסופר שמיד אחרי שריפת ההיכל עברו חכמים ליד בית המקדש וראו שועל יוצא מקודש הקודשים. בעוד שכולם נשאו קולם בבכי, רבי עקיבא היה מצחק מפני שראה לנגד עיניו את בניית הבית השלישי. בכך מלמד אותנו רבי עקיבא סוד גדול: יש בכוחנו להתאושש אחרי שהכול נחרב, להתחיל מחדש אחרי שהקודש חולל ולשמוח תוך כדי.
חייו האישיים של רבי עקיבא היו רצופי אכזבות ומפלות, אלא שבסיפור חייו הוא מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר מדי. גם המשברים הקשים ביותר לא שוברים אותו. עשרים וארבעה אלף תלמידיו שמתו, בר כוכבא שהכזיב, חורבן הבית והגזירות הקשות – כל אלה מלמדים אותו שכל מה שעושה הקב“ה – לטובה הוא עושה. רבי עקיבא שוחק בראותו את החורבן משום שהוא רואה את התמונה השלמה. במעשה זה הוא אומר שבתוך הגלות טמונה הגאולה. תמונת השועל שיוצא מקודש הקודשים היא חלקית, זמנית, חולפת. יש תמונה רחבה יותר ועלינו להתבונן ממרחק כדי לראות אותה.

אז קדימה, גם את יכולה. קומי עורי, התנערי מעפרך. אל תתמקדי בחורבן, אל תשליכי את כל הישגייך בגלל נפילה אחת. לכי כמה צעדים אחורה והביטי בתמונה הכללית, במה שבנית, בהישגים שהשגת, ששום נפילה זמנית לא באמת יכולה להחריב. למדי להיכשל בלי להתאכזב אלא מתוך שחוק,
והמשיכי לבנות.

הפוסט על עליות וירידות הופיע לראשונה ב-פנימה.