רננה שלם. צילום: מילכי אורטנר. חלום ומציאות.

חלום ומציאות.
כן,לא פעם ולא פעמיים זה חלום שמפוזר על הרצפה-רסיסים רסיסים. דמעות. מרחק. חוסר הבנה. חוסר רצון. אני חושבת לעצמי, איך החלומות שלי הפכו להיות הרים של טיפוס. ימים ולילות של זיעה, של אכזבות. של שאלות קיומיות. מחשבות על בחירות וטעויות.

ובצידי הדרך המשותפת הרגשתי איך יד ה' נוכחת שם תמיד, ושהוא מאמין ביחד הזה. מאמינה ומודה על ימים ותקופות של שקט פשוט, של טוב נוכח. מודה על פירות שנולדו מעמל משותף של שנינו ברבדים שונים, נגלים ונסתרים.
למדתי להפנות את גשר-הפערים הגדול ביננו לתפילה פנימית, שמבקשת שנגדל מהשוני הזה, שאזכור שהשוני כאן כדי להגדיל אותנו ולהוציא מאיתנו כוחות חדשים שרק מהחיכוך הזה – נולדים.

יש אתגרים רבים בדרך יחידה וכששתי דרכים נפגשות יש אור חדש, יש התרחבות הלב והגוף. המקום שאני מקבלת שיעורים לאין ערוך לומדת כל פעם מחדש, איך לדבר אל האיש שלי דווקא, איך לשמח את האיש שלי דווקא, איך לעשות את המקסימום מצדי, שכולל גם לא פעם פשוט להרפות מעמל הדרך. אני לומדת וטועה ואנחנו קמים ונופלים כמו כל שניים שמתחברים ועמלים על היחד הזה.

מתפללת
להיות חוף מבטחים עבור עצמינו, עבור ילדינו, להיות שם אחד בשביל השניה ולהיפך, לא לפחד מהדרך, מההרים הגבוהים שהולכים וגבהים,עם כל הר שכבר טיפסנו.

מתפללת ושולחת תפילות לכל הזוגות שבחרו זה בזו לחיים משותפים, שיהיו בנו כוחות שיהיה בנו רצון. שתשאר תשוקה פנימית, שהנר לא יכבה, שנלמד ונתקן ונעיז להישבר

ואז לקום, שלא נכנע לדרך, לרוחות, שיהיו עיננו תמיד מופנות כלפי פנים הבית ולא כלפי מה שקורה בחוץ. שנגדל, ונגדיל. נאפשר ונקבל.
שנהיה אדמה אחד לשני, שנתרחק ונתקרב שנבין שהתנועה הזו הכרחית,לגוף ולנפש.
שנזכור שהשוני משלים חלקים חסרים בנו שאנחנו נכונים אחד לשני, כפי שאנחנו. שנאהב כל אחד את עצמו,הכי עמוק שיש ושהבניה הזוגית תהיה עמוקה וסובלנית, נטולת האשמות.

זוגיות זה שני רכבים שנוסעים עם יעדי נסיעה שונים בנופים שונה וזה בריא ומפרה.
ושרק נפגש בדרך.

הפוסט תפילה לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הכיורים מלאים, ב"ה, אני לא מחפשת לעצמי עוד עבודה

לא חכמה בעייני לשמור על בריאות ולחנך אחרים שיאכלו בכלים בריאים ובלי מיקרוגל ובשמירה על האקולוגיה,
אבל את נפשם הם מלכלכים ומחליאים. כשהנפש מדויקת, נקייה, מתהלכת באסירוּת תודה על כל מה שיש בחיים, אזי כל הטוב מתדפק על הדלת של אותה נפש.
ואז כשיש איזון והבריאות הנפשית מונחת על השולחן, אפשר להקפיד ולהחמיר בלא לבשל בחד פעמי.

שלא תבינו לא נכון,אני לא נגד שמירה על הגוף הפיזי.
אני פשוט בעד שקודם נשמור על נפשינו נקייה ומכוונת וחסרת טינה.
אותה טינה שיוצרת חסימת עורקים לא מאפשרת לדם לזרום בכל חלקי הגוף, ואז פתאום יש בעיה עם לחץ הדם וקצב פעימות הלב.

בואו ניקח אוויר
ננשום פנימה מילים טובות, מחשבות טובות
על עצמינו ועל העולם שסובב אותנו
ונשתה כוס קפה, בספל זכוכית.
לחיים!

הפוסט בריאות הנפש והחד פעמי הופיע לראשונה ב-פנימה.

הקור הזה, והסוודר שעליי, מזכירים לי את אלו שלא זקוקים לשכבה חמה נוספת- כי כבר יש להם. כל השנה. כאלה, או יותר נכון כזו, שכמו החלזונות- גם לה יש גב קשיח ורצון עז להתקדם למרות ההכבדה שלו עליה. כזו שהחורף הוא זמן של נחת עבורה, הפחתה במעמסה. כזו שלימדה אותי, לאורך שנים, כל כך הרבה.

הסיפור של טל (שם בדוי), התחיל לו אי-שם, כשהייתה בכיתה ב'.
הרופאים גילו עקמת בגבה, מה שדרש מיד את תחילתו של טיפול בעזרת "מחוך", מכשיר רפואי שנועד למנוע צורך בניתוח ולשמור על הגב. מאז ועד היום, כשטל בכיתה ט', המחוך מצוי לו קבע על גבה, 18 שעות ביממה, כולל שינה, הרקדות, בית-ספר ומה שלא תרצו.
הוא מונע ממנה להשתתף בפעילויות ספורט מסוימות, בעבר מנע ממנה גם לינה אצל חברות, והקושי העיקרי הוא- החום שהוא מוסיף. בקיץ המזגן חייב לדלוק כל הזמן, אחרת תישאר רק שלולית קטנה של טל על הרצפה, ולא תמיד החברות מבינות כמה זה חשוב לה ומכבדות את זה.

להפוך יחד את החושך לחוזק. תמונת אילוסטרציה

אבל למרות הכל, ובניגוד לכל הציפיות, טל לא יושבת בבית כל היום שקועה באומללות אין- קץ. היא נערה יוזמת, פעילה, חברותית ולוחמת. היא מוכיחה יום יום שהעקמת לא תשבור אותה.
טל משחקת בנבחרת כדורסל, שותפה במועצת תלמידות, וגם – תתפלאו או לא – חוגגת יום הולדת קבוע למחוך שלה (שקיבל את השם "חביבה"). היא לא מפחדת להציג את קשייה, לבקש הבנה או עזרה, אבל גם לא עושה לעצמה הנחות בקלות, לוקחת הכל בפרופורציות של שמחה- שהרי השמחה בכוחה משברת חומות.

יש כל כך הרבה מה לקחת מסיפורה של טל, על התמודדות בכל הכוח, הכרה בגוף שקיבלתי מה' והשלמה עם יופיו ומגרעותיו, היכולת לקום, לא לשקוע בעצב על המצב הקיים- להפוך את החושך לחוזק.
ובעיניי, מעל הכול- להפנים בחיינו גם את ההבנה שאפשר לבקש עזרה. כל הזמן, ממי שרק מחכה לתת, ואף-פעם לא לוותר על הניסיון להסביר את עצמנו, כדי שאחרים יבינו מה הבעיה. לא לתת לקושי למנוע ממני את מה שאני באמת אוהבת!
מתפללת שכמוני, תקחו גם אתן מטל את האמונה בחוסן האישי של כל אחת מאיתנו ואת החשיבות של אי- הוויתור העצמי, למרות הקושי, למרות שכולם מצפים שאוותר.

את יכולה! את חזקה!

הפוסט דרך הגב: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

לבחור להיפגע ולהיעלב פוגע רק בי. אילוסטרציה

הפוסט זו ילדותי השניה הופיע לראשונה ב-פנימה.

היא עולה בשיעורי הבית של הילדים, שתמיד ייעשו "יותר מאוחר", היא עולה כשיש לנו ערימות של כביסה לקפל, טלפונים לעשות, לסגור נופש, לדאוג לצלמת לבת מצווה של הבת ועוד.

רגעי הדחיינות מתחלקים לשניים: האחד, הרגע עצמו בו אנחנו דוחים את הדברים שאנחנו צריכים לעשות עכשיו. אלו רגעים קסומים שאין כמותם בהם אנחנו פנויים ממטלות ולרגע משתכנעים מהאשליה שהמטלה אכן תיעלם אם רק נדחה אותה.

ויש את החלק השני, של הרגע שאחרי. אנחנו מוצאים את עצמנו עם ערימת המטלות, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, פספסנו דד ליין לבצע אותן.

נראה שבשביל כל האנשים שחשבו שמאוחר מדי, יש מענה. אתר "מברוק 90", מציע את שירותיו בדיוק עבור דחיינים כרוניים ולאנשים מהירי החלטה.

אירוע בדקה ה-90. מתוך מברוק 90

האתר מציע מגוון של ספקים שיעזרו לאנשי הרגע האחרון ומהירי ההחלטה כאחד, להפיק לעצמם אירוע במהירות, בטווח של שלושה חודשים. ניתן למצוא באתר ספקים להפקת האירוע- החל מאולם האירועים, דרך צלמים ועד ונעלי כלה. בנוסף, למי שקצת מתקשה להתמצא באתר, יש טלפונים לסיוע.

בשיטוט מהיר באתר מוצא בעל השמחה כמעט את כל מה שהוא יכול היה לחלום עליו באירוע, לאחר שבחר תאריכי יעד ואזור בארץ, משם הדרך קצרה למציאת שירותי הפקה, אטרקציות מיוחדות, אקססוריז ושמלות כלה, ואפילו ירח דבש במגוון יעדים.

בסופו של דבר צריך קצת זמן להתלבט על סוג התחרה בשמלת הכלה וגוון הסיכה בשיער. אבל בכל זאת, לאנשים עם פרופורציות ומטרה ברורה, נראה שיש מקום מספיק טוב להגשים את היעדים שלהם לקראת האירוע.

הפוסט חתונה לדחיינים בלבד הופיע לראשונה ב-פנימה.