צילום: טל מרנץ

"אסור לנו לאכזב…" פותח הרב בחיוך, "בכל הזדמנות שאנחנו מספרים על עמיחי, הדמות שלו ניצבת מולי והוא אומר לי 'מה שיכולתי לעשות עשיתי, אז אל תפשל כשאתה מדברר אותי. תאמר מה שנכון להגיד'". אחד מהם קם ומניח על השולחן בינינו תמונה גדולה של עמיחי, משעין אותה על האגרטל, ועמיחי הופך לשותף נוכח בשיחה שלנו.

צילום: טל מרנץ

גם בכניסה לבית תלויה תמונה גדולה שלו מאז השבעה, ובמרכז הבית ניצב עמוד עם תמונות רבות, מליל הסדר. "חשבנו איך עמיחי ישתתף", מספרת רחל, "נתנו לכל אחד מהנוכחים מעטפה עם משפט מתוך ההגדה, וכל אחד קישר את המשפט שלו לעמיחי. זה מרומם אותנו". 

אנחנו צופים בסרטונים משפחתיים, ובהם עמיחי תמיד עם ילד על הכתפיים או בידיים. "סיפרו לנו שבליל שמחת תורה הוא וידידיה הי"ד רקדו בכל עוז, עמיחי כמובן היה עם כל הילדים עליו", רחל משתפת, "הוא היה מחובר לאדמה. מביא לנו סברס שהוא קטף, שמן שהוא מסק, ירקות שהוא גידל. היה לו חוש הומור, הוא היה מצחיק מאוד, חיוני מאוד, שמח ומשמח".

בקרוב נציין שנה למלחמה. מאיפה מתחילים לאסוף את השנה הזאת? 

הרב יוסי: "יש כאלה שהפסיקו להגיד קדיש ב־11 חודש למלחמה, אני הולך לפי הדעה שאני מרוויח עוד חודש של אמירת קדיש. אם הייתי יכול לא הייתי מפסיק בכלל, קדיש זה קידוש השם. בכלל מיוחד להגיד קדיש בסיטואציה של מלחמה וחבלי משיח. 'יתגדל ויתקדש' זה מתוך נבואת יחזקאל על ימים גדולים בארץ אחרי שעם ישראל יתקבץ ויהיו מלחמות, גויים יצורו על עם ישראל וה' יתגלה, ותתגלה האמונה בקדוש ברוך הוא. בכל הדורות אמרו את התפילה הזאת מתוך תקווה לזכות לתקופה הזאת שבה מתגדל ומתקדש שמו הגדול, ואנחנו ממש נמצאים בימים הללו".

רוקדים ומתפללים 

אנחנו צוללים אחורה ליום של שמחת תורה. "יחסית לשנים אחרות היינו עם הרבה ילדים נשואים בבית", פותחת רחל, והרב יוסי משלים את דבריה: "בבוקר עצרו את התפילה לפני הלל, וביקשו שכל מי שיכול לקבל צו גיוס ידליק את הטלפון. כרב בוועד רבני בנימין הדלקתי גם אני את הטלפון. ההוראה הייתה לקצר בתפילה ואפילו להפסיק ולבטל את ההקפות, אבל אמרתי לקהל שיש קהילות שלא יכולות לעשות את ההקפות עכשיו, ולכן אנחנו נעשה את ההקפות עוד יותר חזק בשם כל ישראל".

"הסתובבו ביישוב שמועות שקורה משהו בדרום", נזכרת רחל, "כאן היה חשש בגלל הקרבה לרמאללה, והיינו יותר עסוקים בביטחון היישוב ופחות עסוקים בשמועות מהדרום". כשהגיעה שמועה שבכרם שלום שבעוטף עזה, שם גר בנם עמיחי, הכול בסדר – רווח להם. מתברר שההורים של ידידיה רזיאל הי"ד מפסגות התארחו בכרם שלום בחג, ומתוך הממ"ד התקשרו לומר שהכול בסדר. אולם הם עשו זאת בלי שידעו מה קורה בחוץ, ובלי לדעת שגם בנם נהרג.

"בזמן של סעודה שלישית כבר הייתה עננה", היא משחזרת, "מצוקה לאומית, אבל רחוקה מלהיות אישית. לקראת צאת החג ראיתי את נשות המגויסים ביישוב דואגות, וניגשתי לאחת מצוות צח"י כדי לומר לה שצריך לחשוב איך עוזרים להן. אחרי רבע שעה היא חזרה אלינו הביתה ושאלה איפה הרב. אני רגילה שמחפשים אותו בלי שאני יודעת למה, אז ליוויתי אותה למצוא את הרב, שהיה באותו זמן בבית הכנסת. זה היה כבר בערבית של מוצאי החג. התכוננתי לחזור הביתה, אבל היא אמרה שעדיף שגם אני אשאר, ואז הודיעו לנו על עמיחי".

"מיד הבנו שאנחנו צריכים לשלוט בכוחות שלנו כשבבית מחכים לנו ילדים ונכדים", מספר הרב יוסי. "הייתה לנו מחויבות שגם הרגעים הראשונים לא יהיו טראומטיים. כרב יישוב אני יודע שההודעה והרגעים הראשונים הם חשובים מאוד. עוד לא באמת קלטנו את האירוע, זה בא לנו משום מקום. פתאום העננה הלאומית הפכה להיות אישית. עמדנו ככה בחוץ וחשבנו איך לספר לילדים, אבל בינתיים טליה, אשתו של עמיחי, התקשרה הביתה וסיפרה להם".

מחליף כובעים 

הרב יוסי (65) ורחל (62) חיים את החיים במלואם ואין להם רגע דל. עמיחי הוא הרביעי משמונת ילדיהם, "הלב ביניהם", וכילד אמצעי במשפחה הוא היה הגדול שמנהיג את הצעירים ממנו. 

"את חושבת שאני סופרת כמה שנים אנחנו כאן…?" רחל צוחקת כשאני שואלת ונעצרת לחשב. "בערך 38 שנים". הזוג הגיע לפסגות לכולל הדיינות, ובתוך שנים ספורות ביקשו מהרב להתמנות לרב היישוב כשהוא בן 30. "התמודדנו כאן עם הרבה דברים לאורך השנים", הם נזכרים במבט לאחור. "היו כאן שכול ואובדן כמו של משפחת דיקשטיין, או עטר – משפחה שלמה שעלתה בסערה השמימה בתאונת דרכים. היו תקופות של יריות על פסגות, ממש בחזית. עברנו כאן לא מעט בשעות קשות וגם בשעות שמחות של התרחבות". רחל מצביעה על המיקום האסטרטגי של היישוב, בראש ההר.

צילום: טל מרנץ

מחבלים בכרמים 

לקח להם זמן להבין את מה שהתרחש בכרם שלום בשבת ההיא. "הבנו שבכרם שלום היו הקפות מסוג אחר", אומר הרב יוסי, "הקדוש ברוך הוא ראה את ההקפות בפסגות, אבל יותר את ההקפות בכרם שלום בלי ספרי תורה, הקפות של כיתת הכוננות עם רוח גבורה ומסירות נפש".

בשעת בוקר חדרו לכרם שלום ראשוני המחבלים. חברי כיתת הכוננות חשבו בהתחלה שזו קבוצה קטנה של שבעה מחבלים, עד שגילו שמחוץ לגדר יש המונים שבהמשך חדרו פנימה. מי שעמד מולם היו שמונה חברי כיתת הכוננות, רבש"ץ ושלושה חיילים. ג'יפ של הנח"ל נתקל ראשון במחבלים מחוץ לקיבוץ, ובקרב הקשה ביניהם עיכבו החיילים את המחבלים לכמה דקות שבהן חברי כיתת הכוננות הספיקו לצאת מהבתים להתארגנות, זמן יקר מאוד שהציל חיים. 

אנחנו מקשיבים בשקט להקלטות של עמיחי מתוך הקרבות. "לומדים עליו הרבה מההקלטות. הוא שולט ברוחו. איך הוא נלחם, אבל כשהוא מדבר עם טליה הוא מדבר ברוגע ומחזיק ראש. תוך כדי לחימה הוא מחזק את טליה ומבקש ממנה לשמוח עם הילדים: 'תרקדו, תוציאו את כל הממתקים שיש בבית, תחרות ריצה בממ"ד, תעשו תפילה, לעבוד על לעשות להם הרגשה טובה'", וההקלטה נקטעת בקולות ירי. "אני רואה בזה מסר לכולנו", אומרת רחל, "אנחנו הבית, העורף, החיילים שלנו בחוץ, בחזית, ואנחנו כעם צריכים להחזיק בבית את האווירה הכי טובה שאפשר". 

תוך כדי שעמיחי וחבריו נלחמים, מסוק קרב שעלה לאוויר על דעת עצמו יצר קשר עם הרבש"ץ והפציץ את הלוחות הסולריים מחוץ לקיבוץ שתחתיהם התחבאו המוני מחבלים. בינתיים כמה מחבלים חדרו לקיבוץ מחלק אחר בחומה ופרצו לבית של אביטל ועמיחי שינדלר שהיו בממ"ד. עמיחי הי"ד וידידיה הי"ד נלחמו במחבלים ונהרגו בקרב. 

"משעה 12 וחצי המחבלים באורח פלא הפסיקו לירות, לא ברור למה, וזה נס כי התחמושת של כיתת הכוננות נגמרה. עמיחי וידידיה הי"ד הצילו את משפחת שינדלר, את הבית, את הקיבוץ כולו". הזוג ויצן ממשיכים לפרט שרשרת של ניסים לא נתפסים שהקיפו את כרם שלום, ולמרות שהכרתי את סיפורו של הקיבוץ אני משתאה.

"כששומעים את הסיפור הזה רואים כל כך הרבה ניסים ונפלאות", מוסיף הרבה יוסי. "הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות נס נוסף קטן שהמחבל יפספס את עמיחי, אבל אם הוא לא עשה את זה אז כנראה שזה המדויק. זו האמונה. הכול מדויק". רחל מהנהנת ומוסיפה: "עמיחי היה אומר: 'העולם הוא לא פייר, העולם הוא מדויק'".

גיבור בחייו ובמותו 

"טליה התקשרה במוצאי החג", משחזרת רחל, "היא רצתה לצאת משם אחרי שעות מאוד קשות, ועם זאת היא הייתה מסורה לילדים לעזור להם להיפרד". 

הטלפון מטליה במוצאי החג הזכיר לרחל שיחת טלפון אחרת, שקיבלה מהם חמש שנים קודם לכן אחרי שהייתה אצלם שריפה בבית בשבת. "עמיחי לא הצליח להיכנס הביתה כדי להציל את הילדים, וניסה שוב ושוב, ובשנייה האחרונה הוא אמר: איך אני אחיה שנייה אחת אם אני אדע שלא ניסיתי בכל נשימתי להציל אותם? הוא לקח נשימה ארוכה ומשך את עצמו דרך החושך והעשן הכבד עד שהוא פרץ לממ"ד שבו הם ישנו וזרק אותם מהחלון לטליה". 

"נפשנו יצאה להיות איתם", היא נזכרת בתחושות שליוו אותה באותו מאורע, "אבל המרחק היה כל כך גדול ורציתי לתת להם חיבוק עכשיו, מיד. אותה תחושה חזרה במוצאי שמחת תורה".

"אחרי השריפה ההיא עמיחי כתב לעצמו ברשמים אישיים שזה הפסוק שעמד לנגד עיניו: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך' – למסור את הכול", אומר הרב יוסי, ורחל מוסיפה: "בכלל, בחיים של עמיחי הוא הכין את עצמו ואת הילדים לגבורה. הוא תרגל את עצמו להיות גיבור, וזה התבטא בכל מיני דברים, גם בחינוך של הילדים. הוא עודד אותם להצליח ולא להתייאש, סיפר להם סיפורי גבורה על חלוצים. הוא לא אהב בכיינות. אם מישהו אמר לו משפט כמו 'מסכנים הילדים, מסכנה טליה…' הוא היה אומר 'הם יהיו חזקים'. הוא היה אדם מאוד נעים ורך, איש משפחה חם, אבל האמין באידיאלים ולא ויתר לעצמו במהירות". 

עמיחי עבד כרב בישיבה התיכונית־חקלאית חלוצי דרור בחלוצה, ואת אותה דרישה פנימית העביר גם לתלמידיו. "הוא דרש מהם הרבה, וזה התחיל מזה שהוא מאוד האמין בהם. בכלל היה לו אמון גבוה באנשים".

 הנה ימים באים 

"זו הייתה שנה מאוד מאתגרת", משתפת רחל, "כאב גדול, געגוע גדול, וקושי גדול לראות את ההתמודדות של הילדים הקטנים ושל טליה. מצד שני, אנחנו עם אמונה ועם שותפים מפורום הגבורה, משפחות שכולות שמצליחות לא להיות רק בכאב, אלא מבינות שאנחנו חייבים לתת רוח גדולה בעם ולמנהיגים שלנו. 

צילום: טל מרנץ

"בניחומי האבלים הרבים אנחנו שומעים על בחורים מופלאים שמסרו את נפשם, שהיו להם מאור פנים, צניעות, טוב לב, משפחתיות, עין טובה, ומזה אנחנו מסיקים על שאר הלוחמים ומבינים שרוב העם בגדלות רוח. את הרוח הזאת אנחנו מנסים להשמיע ולהעביר הלאה. אנחנו מקבלים כוח מהעם הרב שמגיע למאהל הגבורה ומהמשפחה החדשה שלנו, משפחת השכול". 

אני מביטה בהם במהלך הריאיון, צחוק ודמעות משמשים בערבוביה. חיוכים והומור בצד געגוע כואב.

מה מנחם אתכם ונותן לכם כוח?

הרב יוסי: "אנחנו יודעים שהכאב הוא לא רק שלנו, הוא כאב של הקדוש ברוך הוא ושל כל עם ישראל. 'איכה ישבה בדד… הייתה כאלמנה'. אבל אנחנו לא בדד, הכאב הוא לא פרטי. אנחנו מאמינים שהגאולה מתקדמת, לפעמים רואים איך היא מתקדמת ולפעמים היא נסתרת, אבל הרב קוק אומר שבהסתר היא לא נעצרת אלא מתקדמת בהסתר. עם ישראל יגיע למדרגות חדשות. ולמדנו שאי אפשר לכרות ברית עם הרוע". ועיניו מלטפות שוב ושוב את התמונה של עמיחי.

רחל: "מה שמנחם הוא הידיעה שאנחנו חלק מתהליך של גאולה, סבא שלי וההורים שלי שהיו בשואה אומרים לנו במפורש: לא יכולנו להגן על עצמנו, היינו חסרי אונים, וכאן עם ישראל קם כמו אריה, ממגר את הרוע, מקדש שם שמיים.

וכמו חתימת מעגל, רגע לפני שאנחנו סוגרים את התמונות אני מתבוננת בתמונה מתוקה של עמיחי ובנו בונים סוכה. מתשרי עד תשרי, חלפה שנה. כאב נורא בצד עוצמות מופלאות. מתפללים לנחמה ומרגישים קרובים לגאולה מאי פעם. או כמו שאומר הרב יוסי: "השנה המרחק בין השמיים לארץ הצטמצם".

צילום: טל מרנץ 

המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ה,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עוד עמי חי- ראיון עם הרב יוסף ורחל ויצן הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשאני שואלת אותן מה היה בשבילן גוש קטיף, כולן מגיבות באופן דומה: עיניים נוצצות, חיוך בלתי נשלט וזיכרונות מתוקים. 

צילה: "הגענו לעצמונה עם תינוק בן חמישה חודשים, וגורשנו עם שמונה ילדים, שהקטנה בהם הייתה תינוקת בת חמישה חודשים. המגורים בגוש קטיף היו מין 'בועת גן עדן'. הייתה שם הרמוניה נדירה בין כל סוגי האוכלוסייה – חילונים, דתיים וחרדים על כל סוגיהם. כולם גרו באחדות נפלאה שאני מתגעגעת אליה עד היום, תומכים ועוזרים אחד לשני בלי קשר לרמה הדתית או לסגנון הלבוש. היה לנו שם הכול. זו החוויה שהכי צרובה בי מהגוש – האחדות הנפלאה וההון האנושי. עד שבא הגירוש והעיב על הכול, החיים היו כמו פיסה של גן עדן".

צילום: משה מילנר לע"מ

"אנחנו עלינו מצרפת היישר לגוש קטיף", מספרת חיה את החוויה שלה. "כל הזמן שאלו אותנו 'למה לכם לעלות, מה חסר לכם בצרפת?' ובאמת זה הרתיע אותנו ודחינו את העלייה עוד ועוד. אבל בסוף החלטנו לעלות לגוש קטיף. כששמעו זאת בצרפת, הזדעזעו. הסוכן שלנו צעק: 'מה? אם כן, אני לא מטפל בכם', והעביר אותנו למזכירה שלו שתטפל בנו. הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר, למה דווקא לעלות למקום המסוכן הזה? אפילו הסוכנות היהודית הרתיעה אותנו. אך למרות הכול עשינו זאת", היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת. 

"בנווה דקלים גרנו במשך עשר שנים. חיינו ביחד עם הערבים ועשינו בעזה את הקניות שלנו. יש לי חברה שאפילו למדה קוסמטיקה בעזה… העירייה וקופת החולים שלנו היו בחאן יונס. עוד לא מספיק הבנתי אז את המורכבות שבחיים כאלה", היא מודה, "אך היו לנו שם חיים יפים ומלאי שלווה. היו גם תקופות רעות – החל משנת 2000 – אבל עד אז זה היה כמו גן עדן, ממש ככה הרגשנו".

"אנחנו גרנו בתחילה בבית אל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לבוא לגור בנצרים ולחזק את היישוב", מצטרפת אופירה. "הדרמנו עם תינוקת קטנה ליישוב נצרים, ושם גרנו תשע שנים, עד הגירוש. אומנם יצאנו ונכנסנו רק עם ליווי, אך הקהילה הייתה תומכת מאוד, אוסף של אנשים שיצוקים באמונה גדולה ובדיבוק חברים, ולמרות הקושי מסביב, האחדות שהייתה שם נתנה המון כוח. 

"בחודש האחרון לפני הגירוש היה לנו מבצע שנקרא 'מאמין וזורע'", נזכרת אופירה בחוויה שנצרבה בה. "החקלאים החליטו לשתול למרות שידעו שלא יהיה מי שיקטוף את זה. הרעיון היה שאנו עושים מצווה בלי להסתכל על התוצאה, אלא על הערך שלה. כמו שלא מנתקים מכונת הנשמה לפני המוות הסופי…"

ביום שהכול התחיל 

אירועי השנה האחרונה שמו על המפה שוב ובגדול את גוש קטיף. אל אותם מקומות שבהם שכנו היישובים שפונו, חזרו חיילי צה"ל כדי להילחם במחבלים. 

המלחמה שמשתוללת כעת החלה מהבתים שלכם ממש, מגוש קטיף. והנפגעים העיקריים היו תושבי עוטף עזה, שהפכו להיות הגבול לאחר שהגוש נעקר. איפה המלחמה פגשה אתכן? 

צילה: "בשבת שמחת תורה התארחנו במרכז, ופתאום על הבוקר נשמעו אזעקות. לא הכרתי את זה, כי בגוש קטיף היה נופל פצמ"ר ורק אחר כך הגיעה האזעקה… נכנסנו לממ"ד, והאזעקות היו בתכיפות גבוהה. היו אנשים שעדכנו אותנו תוך כדי מה קורה, אבל אמרנו שזה לא הגיוני וזה בטח פייק ניוז. אני ובעלי ניסינו להרגיע את כולם כי לא האמנו שזה אמיתי. במוצאי שבת חווינו טלטלה נוראית כשהגיעו הידיעות הבלתי ניתנות לעיכול. הבנו שאם יש עכשיו מלחמה ולי יש שבעה בנים, זה אומר שכולם מגויסים למילואים, חלקם בתפקידים בכירים. וכך אכן היה.

"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל קפצו לי מחשבות שהטריפו את דעתי. תחשבי מה זה לב של אמא שיש לה שבעה בנים במילואים. מתחילת המלחמה היו שבועיים שהלכתי סהרורית מצד לצד, לא יכולה לאכול ולישון ולא לתפקד. אחרי שבועיים החלטתי שדי, מרגע זה אני מתנתקת מהתקשורת ובוחרת להיות חזקה ולבטוח בריבונו של עולם. הצטרפתי ל'סיירת אור', וכל יום שלחתי אור ואהבה עם תפילה לשמירה על ילדיי, על החיילים ועל כל החטופים".

חיה: "המלחמה פגשה אותנו בביתנו בנתיבות. אומנם לא ידענו כלום על מה שנעשה בחוץ, אבל הרגשנו שזה לא משהו רגיל. בכל שבת בבוקר אנו אוכלים אצל הוריי, וגם הפעם יצאנו וחזרנו בלי לדעת שיכולנו חלילה לפגוש מחבלים בדרך. כשהגענו שמענו שסגרו את בית הכנסת. חשבנו שזה בגלל הטילים, לא ידענו שבגלל המחבלים. כל השכנים היו בחוץ וחגגו את שמחת תורה, ואף אחד לא ידע מכלום. במוצאי שבת היינו בהיסטריה וכמעט התעלפתי כששמעתי מה קרה. במשך חודש ימים לא הצלחתי לישון. אני ישנתי בממ"ד, והבת שלי ישנה לידי והחזיקה לי את היד. למרות כל מה שעברתי בגוש, חדירות מחבלים ועוד, בחיים שלי לא חוויתי משהו כזה. לא רציתי לראות או לשמוע כלום מהחדשות. בנתיבות לא היו מפונים – מי שרצה התפנה מעצמו. אבל אנחנו נשארנו כאן באומץ".

אופירה: "בשמחת תורה היינו בבית בשדרות. הבנים יצאו בשש בבוקר לתפילה, והבנות תכננו לצאת מאוחר יותר, אבל אז התחילו האזעקות. אני החלטתי בכל זאת לא לוותר ולנסות לצאת לבית הכנסת, אבל לא היה רגע של הפוגה. ברוך ה', בסופו של דבר כוח עליון השאיר אותי בבית. החתן שלי כן יצא, אבל חזר ואמר שכל בתי הכנסת נעולים. לא הבנו מה קורה – אנחנו באופן אישי לא פתחנו את הטלפונים. לא הבנו כלום, המשכנו בשירים כרגיל, בעלי יצא למנחה וערבית, ועדיין לא ידענו מה קורה. רק במוצאי שבת הבנו את גודל הזוועה". 

עלו בכן רגשות של תסכול, שאילו לא גורשתם מגוש קטיף, כל זה לא היה קורה? 

צילה: "הרגשות שעלו לי בעקבות הטבח הם בעיקר צער גדול. אין לי שום טרוניה על אף אחד, לא מהממשלה ולא מהשמאל. אני מאמינה שכל מה שהם עושים וחושבים זה כי הם מאמינים בדרך הזו. אני לא מעיזה להגיד 'הנה אתם רואים!' כי לצערי הם מאמינים בדברים שגויים. אני לא חושבת שלומר 'אמרנו לכם' עוזר לאחדות בינינו. אני כן מקווה ומתפללת שכולם יתפכחו ויבינו מי האויב ומי האוהב. אני אוהבת כל אחד מעם ישראל". 

חיה: "בקיץ שעבר, לפני השבעה באוקטובר, דיברתי עם הבן שלי, שמתעניין מאוד באקטואליה. היינו שומעים על החמאס ועל מה שהם מסוגלים, והבן שלי הסביר לי שמדברים על מה שיכול לקרות אם הערבים יחברו נגדנו, ויכול להיות שיהיו חטופים, מה שלצערנו באמת קרה. כששמעתי ממנו את זה אז, דפק לי הלב ואמרתי לו, 'ששש, אתה מפחיד אותי', אז הוא אמר לי: 'אל תדאגי, יש מדינה וצה"ל'. והנה אחרי כמה חודשים זה קרה! שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה שלנו ומה יש לו להגיד על זה עכשיו, והוא אמר: 'אנחנו כבר לא מאמינים באף אחד, איבדנו את כל האמון בכל הממסדים'. זה הרבה יותר מתסכול". 

אופירה: "אני מרגישה שאנחנו עדיין בסוג של בירור. אשמה לא מקדמת אותנו, אנחנו רוצים שהמנהיגים שלנו יקבלו אחריות. אנחנו רוצים ניצחון סופי ולא עוד מבצע, משהו שמוחץ אותם. אנחנו מאמינים בחזרה לשם ושואפים לזה. קודם כול, זה נותן ביטחון שישראלים חיים שם, וברובד הרוחני – 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', אנו רוצים לתקן את העוול של הגירוש שנעשה".

צילום מהאלבום משפחת סופר

אחרי הטבח בשמחת תורה דובר שוב על היחסים בין תושבי הגוש דאז לתושבי העוטף, שתמכו בהתנתקות, ואני שואלת את הנשים בזהירות אילו תחושות עלו בהן ביחס לכך אחרי הטבח הנורא. חיה משיבה שלא היה מקום למחשבות כאלה בכלל: "הרגשתי שזה הדם שלי והלב שלי ממש. צערם הוא צערי. היה מה שהיה, וזה כואב ושורט, אך לרגע קטן לא עלתה בי חלילה המחשבה שמגיע להם. זה כמו ילד קטן שההורים מחנכים אותו לא לעשות משהו מסוכן והוא לא שמע להם וקרה לו משהו רע. אז מה, האם נעלה על דעתנו חלילה שההורים שמחים בצערו? כך הרגשתי: הם טעו, העם לא הבין עד הסוף מה ההשלכות של הפינוי, וכשהתעוררו זה כבר היה מאוחר מדי".

צילה מחזקת את הדברים ומספרת שיש לה בני משפחה קרובים שמחזיקים בהשקפת עולם שמאלנית, ועדיין, זה לא השפיע לרגע על היחסים. "ידעתי שמה שהם אומרים זה כי הם מאמינים שזאת האמת וזה מה שיביא את השלום. למרות שאני יודעת שהם טועים, הם עשו את זה בלב שלם. אהבתי אליהם לא נפגעה. הם מאמינים שאנחנו מהווים מכשול לשלום, למרות שזה בדיוק ההפך". 

"אין 'אנחנו' ו'הם'", מוסיפה אופירה, "אנחנו נשמה אחת שמחולקת לגופים. אני עובדת במקום שיש בו את כל סוגי האנשים והדעות, והרבה כבוד והבנה. איבדנו גם את אחת המטפלות הטובות שלנו בעבודה, תושבת כפר עזה. אין מקום להסתכלות צרה כזו של לא להצטער בצערם. אנחנו חיים את צערם, כולנו עברנו וחווינו את הצער הזה". 

יש לי אמונה והיא תנצח 

השנים שחלפו עמעמו מעט את כאב העקירה. למרות המשבר הגדול שבפינוי מהבית ובפרידה מכל המוכר והאהוב, הן בחרו, כל אחת ממקומה, להמשיך בחיים ולבנות עולם חדש תחת זה שנשבר. יחד עם זאת, המחיר ברמה הלאומית חי ומוחשי מאי פעם. 

"אני יכולה לומר שבתחילה היה לי כאב ענק", משתפת צילה במבט שלה על התהליך, מפרספקטיבה של 19 שנים. "לקח לי שנה לעכל שחבל הארץ הזה פשוט נמחק. אבל היום אני יכולה לומר שהמהלך של הקב"ה היה הכי נכון בשבילנו. לצערי הרב, העם לא היה איתנו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו גרים שם. אם חלילה עדיין היינו שם וחלילה היה קורה לנו מה שקרה בשמחת תורה… אני אומרת בכאב גדול שהמדינה והעם והעולם לא היו מגיבים בתמיכה כמו עכשיו". 

"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות", אומרת חיה חד וחלק, "וגם אם ננסה לדון לכף זכות שהם ידעו דברים שאנחנו לא יודעים מבחינה ביטחונית, בכל זאת הייתי משאירה שם את הצבא. בעיניי זו הייתה טעות נוראית להוציא משם את הצבא". 

עברתן מגוש קטיף לאזור שנמצא היום גם הוא בקו האש. לא רציתן לעבור למקום בטוח יותר? 

צילה: " אחרי הגירוש היינו שמונה חודשים באוהלים בעיר האמונה מול נתיבות, ומשם עברנו לשומריה ולאחר מכן לרמת הגולן. כבר 16 שנה שאנחנו ברמת הגולן, ואז הוא לא היה קו האש, אלא מקום פסטורלי. אמא שלי ז"ל שאלה אותי, 'למה תמיד את עוברת לקצוות?' אבל גם עכשיו, כשהתחילה כאן מלחמה, אין לנו חרטה לרגע שאנו נמצאים פה, ברור לנו שאנחנו כאן ולא קמים ועוזבים. זו הארץ שלנו ואנחנו נאמנים לה ואוהבים אותה".

חיה: "לא הייתה מחשבה כזאת. כשהגענו נתיבות פחות הייתה בקו האש, אבל התרגלנו שאם יש מבצע זה לזמן קצר ואז חוזרים לשגרה. נתיבות הייתה סוג של המשך של הגוש, לכל אחד בנתיבות היו קרובי משפחה שגרו בגוש, ולכן מבחינה נפשית ומנטלית הרגשתי יותר בטוחה שם".

אופירה: "לא תכננו לעבור לקו האש, אבל זו הייתה השליחות שנקראנו אליה בשדרות. בכל מקרה, לא באנו לעולם הזה בשביל נוחות, אלא בשביל לעבוד. אנחנו מסתכלים מה אנחנו בתור משפחת סופר נדרשים לעשות עכשיו בשביל עם ישראל. מאז ומתמיד היינו בקו האש, אנחנו רגילים לזה, אבל כשאתה חי בתחושת שליחות, אין מקום לשום רגשות של חרטה. גם בשדרות פגשנו קהילה מדהימה, תורנית, מלוכדת ותומכת, מלאה באמונה ובחוסן".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על קו הגבול הופיע לראשונה ב-פנימה.

6:30 בבוקר- שמחת תורה, כ"ב בתשרי- בני נצרים 

אנחנו מתעוררים לקול אזעקות ובומים מחרישי אוזניים. יושבים בממ"ד ומנסים להסדיר נשימה. 8 נפשות וכלבה קטנה. האזעקות מתריעות בזו אחר זו והבומים חזקים מאי פעם.

אלישיב, בתפקידו במילואים, אחראי על איתור וזיהוי חללים בגזרה, ובאזרחות הוא מתנדב בזק"א. הוא מחזיק את הטלפון ומנסה לברר מה המצב. אני חושבת שהוא קצת מגזים – זה אומנם חזק מהרגיל, אבל לא מעבר לכך.

השכנים עם ארבעת ילדיהם מצטרפים אלינו, כי אין להם ממ"ד. אלישיב לוקח חלקים של משחק וממחיש לילדים את היחס בין עזה לישראל, ומדגיש כמה אנחנו חזקים לעומתם. ה' שומר עלינו. אבל אנחנו עוד לא מבינים את גודל האירוע, יודעים רק שמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה בשדרות.

אלישיב יוצא לכיוון. רק כמה ימים אחר כך אנחנו מבינים את גודל הנס שהיה לנו. כשהוא רצה לנסוע, חבר מהיישוב חיכה בשער ולא נתן לאף אחד לצאת: "אני יורה כדור בגלגלים למי שיוצא מהשער. לך תתארגן על אפוד וקסדה ואז נדבר".

זה מעכב את אלישיב, אבל בהמשך, כשהוא יוצא, הוא מגיע לאזור פתחת שלום, ושם רואה רכבים מחוררים. מהר מאוד הוא עושה אחורה פנה בחזרה ליישוב, ומטפל בינתיים בפצועים מכרם שלום ומפריגן. המראות קשים מאוד.

אנחנו מעבירים את החג בבית בחוסר ודאות גדול. הפסקת חשמל. פרקי תהילים. הרבה שוקולד וחיבוקים. לאף אחד אין חשק לאכול.

טל ממן הי"ד ומשפחתו.

אביעד כהן הי"ד ומשפחתו

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד

18:54- מוצאי שבת – בני נצרים 

בצאת השבת אני מריצה בראש את כל החברים והמכרים מהאזור. שולחת עשרות הודעות מודאגות כדי לברר שכולם בחיים. מרגישה בסרט רע. שולחת הודעה לנאורה, חברה יקרה לליבי מהיישוב השכן שלומית. 

היא עונה לי בבכי ומעדכנת שבעלה, בכור, יצא בבוקר כדי להצטרף לכיתת הכוננות בקרב במושב פריגן ומאז נעלמו עקבותיו. הוא נעדר כמה ימים, ימים שנמשכו נצח, עד שלבסוף נמצאה גופתו.

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד. זאב וזהבה הקר, שצילמתי את אירועי בת־המצווה של הנכדות שלהם בבארי היפה. משפחת שוש מבארי, שנוי, אב המשפחה, נלחם באומץ בממ"ד והציל את אשתו מחול ואת הילדים, אך נהרג. ראובן שישפורטיש ואביעד כהן משלומית, שנלחמו שניהם בגבורה בקרב בפריגן, ואת המשפחות של שניהם זכיתי לצלם לקראת בת־המצווה של הבנות, בנות אותו גיל. 

טל ממן נהרג בקרב במושב מבטחים. אותו ואת אשתו צילמתי במסגרת יום הולדת לסבתא, בחיק המשפחה המורחבת. טל, אשתו והילדים הגיעו ראשונים, וכל שאר המשפחה איחרה. וכך יצא משמיים שצילמתי רק אותם במשך 20 דקות. ועוד ועוד… 

בימים רגילים אנחנו אלישיב ויעל בוחבוט, הורים לשישה מתוקים, גרים ביישוב בני נצרים. תמיד כששואלים אותי איפה אני גרה, אני עונה במין תשובה ארוכה כזאת: "בני נצרים, גבול מצרים, עוטף ישראל, מועצה אזורית אשכול". מועצה של יישובים, מושבים, קיבוצים, חקלאות ענפה, נופים מרחיבי לב. אנשים טובים ופשוטים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים.

10:00 בבוקר- יום שני, כ"ד בתשרי -בדרך לירושלים 

ביום שני שאחרי שמחת תורה אנחנו אורזים במהירות ויוצאים בשיירה דרך כביש 10, ממש צמוד לגבול מצרים. אני מסתירה דמעה סוררת, ונשארת דרוכה כל הדרך.

אנחנו מתפנים עם כל היישוב למלון שערי ירושלים, מגיעים ומקבלים חיבוק ענקי מעם ישראל. צריכים לכבס בגדים? קיבלתם. תרופה דחופה באמצע הלילה? קיבלתם. פרחים לפני שבת, ממתקים, הופעות. תחושה חזקה שאומנם אנחנו עברנו את הטראומה, אבל החיבוק החם של העם הזה לוקח מאיתנו חלק מהטירוף. איזה עם מתוק.

ירושלים.

הכול מסביב גושי בטון שכל כך זרים לי, אבל הלב של ירושלים ואנשיה מרככים אותי.

כל רגש מורגש בעוצמה הכי גבוהה שיש. הודיה עצומה על הניסים שקרו לנו. שמחה גדולה להיות חלק מעם גדול וקדוש כזה. כאב אינסופי על חברים שלא יחזרו… צער על החוויות והמראות הקשים… פחד מהלא נודע.

כל רעש קטן מקפיץ אותי. המקרר בחדר חורק כל הלילה ומתערבב עם הסיוט הלילי. בלילות אני מתעוררת כמה פעמים אחרי שחלמתי שעובדי המלון הערבים חוטפים אותנו ואני חושבת על דרכי מילוט, ואיך אצליח לברוח עם שישה ילדים.

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בדרך מירושלים לבני נצרים

חודש אחרי שמחת תורה אני מחליטה לנסוע לבקר בבית. לסגור מעגל. חברות שלי מפצירות בי לקחת איתי מישהו, אבל אני מרגישה שאת הנסיעה הזאת אני צריכה לעשות לבד. עולה על הרכב ומתחילה את המסע – הביתה. שלוש מילים שחיכיתי להגיד בקול: אני נוסעת הביתה!

כל דבר מציף אותי ופותח את סכר המודעות. פותחת ווייז, ומודה לאל שהוא עדיין מגדיר את בני נצרים כ"הבית", ורק מזהיר אותי: "זהירות, אתה נוסע לאזור מסוכן".

השירים ברדיו כאילו מתאימים את עצמם לסיטואציה. אני מתקרבת לנגב המערבי, אותו אזור שקיבל את התואר "עוטף עזה", ולא בכדי. אותו אזור שאני מתעקשת לקרוא לו "עוטף ישראל". אני עוברת בצומת סעד, ממש לא רחוק מהלוקיישן האהוב עליי, גן הקקטוסים. כמה רגעים ראה הגן הזה. כמה משפחות… 

ממשיכה, והדרכים יפות ומוכרות, אך ניכרים סימני מלחמה. אני נזכרת בכל הלוקיישנים האהובים שצילמתי בהם עשרות משפחות. פרדס הלימונים בין עלומים לשוקדה. יער שוקדה, שדה ירוק בין בארי לרעים.

ממשיכה בדרך, מימין חניון רעים. האזור היפהפה של הנגב המערבי כולו פורח ומלא במרבדים אדומים משמחים. כל שנה בחורף, המונים מגיעים לדרום אדום. אלה ימי חג עבורנו, האזור הופך להיות קסום ומלא יופי. תמיד אני צוחקת שזה הופך להיות המשרד שלי בימים האלו.

והנה חניון רעים, ממש פה ליד הייתה המסיבה. מאות אנשים נרצחו ונטבחו. והפער הוא בלתי נסבל. בצומת מעון, רק המיגונית המאוירת מימין נשארה כעדות אילמת לטבח שהתרחש פה.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בני נצרים 

מגיעה ליישוב, הנה השער הצהוב, הביתה. אלישיב מגיע מהבסיס כדי שלא אהיה לבד, ומכין ארוחת צהריים. כמה אוכל יכול לנחם. אני קופצת לדיונה. הדיונה שבה היינו מבלים אחר הצהריים. ילדים יחפים, כלבה שובבה, מצלמה ושמיים.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'. תראי, ילדה שלי, יש יציבות. יש אדמה ויש שמיים. אני כאן איתך, תמיד.

החיים במלון מעורבבים, בין הזויים למצחיקים. תחושת פליטות איומה בארצנו. הזמנים נקבעים על פי הארוחות. רעש והמולה תמידיים. ילדי מושב יחפים מתרוצצים בין מלצרים המומים, ידיים קטנות אוחזות בשקית ממתקים פתוחה. מעליות עמוסות לעייפה.

תרומות בלי סוף, סדנאות, הפוגות. הופעות ושיחות של הרבנית ימימה, אהרן רזאל, יונתן רזאל, ריקה רזאל ועוד רבים וטובים. 

בתוך כל הטירוף, נוכחת כל הזמן הדאגה לאלישיב שנמצא בעוטף. דאגה לגוף שלו, ויותר מכך גם דאגה לנפש, שראתה מראות קשים מנשוא. ואני מחזיקה. מחזיקה את עצמי, ואת ששת ילדיי וצורכיהם. ורק בלילות אני מרשה לעצמי להתפרק. לבכות ולפרוק את המציאות הכואבת שאנחנו חיים עכשיו.

אלישיב מגיע בימי שישי לבית בבני נצרים, ומפיח בו חיים וריחות של שבת. מבשל דגים ואופה חלות, רמז לחיים שהיו פה ועוד יהיו, ואז ממשיך משם בחזרה לבסיס.

במלון, החברויות מתהדקות. מסדרון ארוך וחדרים קטנים. המון לבבות של נשים וילדים, מותשים, תלושים, אבל אנחנו יחד. אנחנו כוח של דאגה ומסירות עד הסוף. אני מתיידדת עם נשות שדרות טובות הלב. חודשיים וחצי אנחנו שוהים במלון.

יום חמישי, ט' בטבת- חודשיים וחצי אחרי שמחת תורה 

אחרי התלבטויות אינספור, אנחנו מחליטים לחזור הביתה. לרגע נדמה שחוזרים לחיים שלפני. אבל לא. החזרה מורכבת ומלווה בחששות. אנחנו חוזרים לאזור מלחמה, שירותי מועצה חסרים, בן ה־16 נוסע יום יום בהסעה בדרכים, והדאגה נוכחת.

בלילות הבית רועד. רוב היישובים השכנים עוד לא חזרו. המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל אני כאן. ואני רוצה לדמיין סוף טוב. ואני יודעת שהסוף יהיה טוב. כי אנחנו עם של נצח.

עוד נשוב לחיות, לבנות, לצמוח. השדות יוסיפו לפרוח.

כתיבה וצילום: יעל בוחבוט

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק  הופיע לראשונה ב-פנימה.