חצי שעה אחר כך היא נכנסת ללשכה ההומה ככוורת. השרים לעתיד מקבלים הסבר על משמעת קואליציונית וחשיבותה, ואז ראש הממשלה מביט בה ואומר: "בהצלחה, שרת הרווחה".
"במקום ללכת ולהוציא הודעה", היא מספרת במבט לאחור, "אני אומרת לו: ראש הממשלה, הייתי בכותל ודיברתי עם חיים כץ, והוא אמר לי שהוא קיבל את תיק הרווחה. הוא הוציא את כולנו החוצה ודיבר עם חיים כץ ואמר שנחשוב על תפקיד בשבילו, וכל הדרך הביתה אני מרגישה בבטן שמשהו פה לא מסתדר".
בבוקר היא מקבלת טלפון מבנימין נתניהו שמסביר שיש להם בעיה: "אם לא אתן את תפקיד שר הרווחה לחיים כץ אין לנו ממשלה עד הערב", הוא אומר לה. "ואני, כמו תינוקת שאיבדה את האמונה, נחנקת עם הגרון, מסיימת את השיחה ואומרת לה': מאיפה זה בא לי עכשיו? דווקא אני מכולם שרת התרבות והספורט?!"

"הקב"ה שם אותי במרכז העצבים החשופים של החברה הישראלית. כל מה שלא רציתי להתמודד איתו כקצינה וכאישה הוא אמר לי: זה השיעור שלך, בשביל כולם". צילום: סיגל קרימולובסקי

הבטן הרכה של המדינה

אנחנו יושבות בלשכת השרה בתל אביב, אביטל טרקיאלטאוב ואני, ושומעות ממנה על שלושת הימים שלאחר המינוי, שעברו עליה בקושי גדול ובטרוניה של חוסר הבנה. "אבל ברגע שנכנסתי למשרד הבנתי את גודל האחריות ומה בורא עולם עשה ונתן לי. הבנתי עד כמה אין כמו בורא עולם ואין עוד מלבדו", היא אומרת והדמעות המנצנצות בעיניה מסגירות את התרגשותה.

"היה לי קשה, בכיתי לה', איך עשית לי את זה? שמת אותי במרכז העצבים החשופים של החברה הישראלית. כל מה שלא רציתי להתמודד איתו כקצינה, כאישה, ה' אמר לי: לא רצית להתמודד עם זה בקטנה, עכשיו תתמודדי עם זה מול כולם ובשביל כולם, עכשיו זה השיעור שלך. עכשיו נראה אותך כשאת בשלטון. עכשיו יש לך שתי אופציות: להגיע לשלטון ולא לעשות כלום, להיות כמו כולם, להיות נחמדה ולומר להם מה שהם התרגלו לשמוע שאי אפשר לשנות וזה תקנות וקשה – או לעבוד קשה ולשנות. לעשות את התיקון ואת השיעור שהייתי צריכה לעשות מזמן למען המשפחה שלי, למען בני העדה שלי ולמען העולים מצפון אפריקה, ולמען המתיישבים ביהודה ושומרון. למען אלה שלא ספרו אותם", היא אומרת בקול צרוד מכאב.

היא מתארת את הרגע המכונן שבו הניחו לפניה את הספר ובו מפורט תקציב המשרד לפרטי פרטים. או אז נחשפה בפניה תמונת המצב המלאה, שאותה היא מנסה מאז בכל כוחה לשנות. למרות אזהרות אנשיה, והידיעה הברורה
שהיא נכנסת למהלך שיעלה לה בקשיים רבים ובהשמצות, היא נכנסה לכבשן האש בעיניים פקוחות, מתעלמת מהמחיר ומתמקדת במטרה. לימים, אחרי שעברה הכפשות וספגה ביקורת על כל צעד ושעל, היא מודה שלא
צפתה את רמת הקושי, אבל היא אינה מתחרטת לרגע.

מה חיצי הביקורת על מהלכים שעשית כשרה עשו לך באופן אישי?
"ברמה המקצועית זה מאוד איתגר אותי. ברור היה לי שהייתי צריכה לעבור את השינוי הזה ממישהי שהתמנתה לתפקיד למישהי שהיא נבחרת", היא אומרת ומתכוונת למעבר מתפקידה כדוברת צה"ל להיותה נבחרת ציבור.
"כשאתה נבחר ציבור אתה לא יכול להתחבא מאחורי המדים או מאחורי אמירות שאני כאשת צבא נמנעתי מהן, כמו מזרחיות וההתנגדות להתנתקות. אתה חושף את עצמך בעצם הבחירות שלך, וזה לא מצא חן בעיני אנשים שציפו שאגיד אמן".

"זו התעוררות. נדרשתי כאן למאבקים לא פשוטים, חטפתי ביקורת אישית שאין בינה ובין הנושא עצמו כל קשר. הופתעתי, התאכזבתי, אבל דבקתי בדרך שבאתי להתמודד איתה. זה חשף צביעות גדולה של אנשים שהוסרה המסיכה מעל פניהם, וזה דרש ממני להגיד לעצמי: שימי בצד את האגו ואת העלבון האישי, את הילדה שכל אחד מאיתנו סוחב בתוכו, ותובילי דרך. זה כל הזמן להיות בהורדת ידיים – לא ממקום של אגו, אלא ממקום של צדק מתבקש", היא אומרת על הקדנציה הנוכחית.

הביקורת הלא עניינית וההכפשות לא ריפו את ידייך?
"היום אני מבינה מדוע הרבה שרים ונבחרי ציבור לא רוצים את זה. הכי קל להיות בצד שכולם אוהבים אותך ולהסתובב עם כוס יין בפרמיירות. אבל כשנכנסתי לתפקיד ציבורי קיבלתי החלטה שאני עושה את זה כדי לשנות דברים שמבחוץ לא יכולתי לתקן או להביע את דעתי בהם כי אסור היה לי בצבא. מנעמי התפקיד מעולם לא עניינו אותי. באתי כדי לנער אבק, וכשאתה עושה את זה אנשים מתעטשים, חלקם מעקמים את האף ולחלקם מגרד בעין – זה לא נעים. במהלך השירות הצבאי שלי היו החלטות שגרמו לי חשש ופיק ברכיים. בפעם הראשונה שנכנסתי לפורום המטה הכללי, אישה יחידה בתוך מעוז הגבריות של צבא הגנה לישראל, אמרתי לעצמי: 'מירי, יער מורכב מעצים בודדים שאת מכירה אחד אחד, זה רק ההילה שמסביב'", היא מתארת באנושיות.

עיניים לשמיים

השרה רגב היא אדם מאמין, מבית ומחוץ. מתפללת בוקר וערב, הולכת לצדיקים לקבל ברכה ועולה לקברי צדיקים. "יש סטיגמה על מנשקי מזוזות ואני לעומת זאת גאה בכך. כל חיי הרמתי עיניים למעלה לקב"ה. נולדתי לבית עם תמונות של בבא סאלי, וכשהבאתי את התמונה הזאת לכנסת גיחכו אבל לא איכפת לי. אני יודעת להוריד את הראש בפני בורא עולם, ואם לרגע אני מתבלבלת אני מבקשת ממישהו שימשוך לי באוזן. אני יודעת את מגבלות כוחי כבן אדם ומי מנהל את העולם. הקב"ה שם אותי בתפקיד".

העשייה החברתית ליוותה אותה מגיל צעיר, עוד בילדותה בקריית גת. בגיל 17 היא זכתה בתואר "צברית
השנה" של השבועון 'מעריב לנוער' והתנדבה במשך כמה שנים במד"א, הייתה פעילה במועצת הנוער של
קריית גת וארגנה מבצעי התנדבות למען עולים חדשים.

"מגיל צעיר עסקתי בנושאים חברתיים. לא קראנו לזה עשייה חברתית אלא פעילות למען הציבור, למען האחר".
את פעילותה בתנועות הנוער היא החלה בצופים ובהמשך עברה לבני עקיבא, שם הכירה לדבריה את
הרב דרוקמן והתחברה למקורות.

מה המקור לעשייה האינטנסיבית למען הכלל?
"הנתינה התחילה מהבית. התגוררנו בשכונת הרכבות בקריית גת, ואמי הטילה עליי לעשות קניות לקשישים שנמצאים לבד בבית ולכבס להם עם הפיילה. ראינו מצוקה בשכונה, את הקושי של העולים שהיו שם, של המשפחות, והרצון שלי היה לצאת מהמעגל הזה ולזכור מאיפה באתי. התרומה, הנתינה ועשיית הצדק באו משם, ממה שראית כשפתחת אצל השכן את המקרר ולא תמיד היה שם מה לאכול. מראות הילדות שלי היו צלחת העוגיות שעוברת בין השכנים, הריחות של יום שישי", היא נזכרת בערגה. "לפעמים אני אומרת לילדיי שאני כל כך
מצטערת שאין להם את זה. היום כל ילד ספון בחדרו ולא יודע בכלל מי נמצא בבית. אצלנו כולנו ישנו בחדר אחד עם סבתא שלי ז"ל. זה מאוד חיבר אותי לקהילה ולציבור. צמחתי כך לאורך כל הדרך וההתנדבות שיקפה את זה. גם דרכי בצבא באה מהמקומות האלה".

מעדכנת את המשפחה לפני הסערה הבאה. רגב בכנסת, צילום: לע"מ

היית הנערה שעושה למען האחר, וכשנכנסת לפוליטיקה פתאום ספגת מתקפות אישיות. זה הפתיע אותך?
"זה לא הפתיע. כשאת בצבא את על מדים ומבצעת את החלטת המפקדים. הובלתי מדיניות והייתה לעיתים ביקורת עליה. אבל כאשת צבא את פחות חשופה. יש לך מערכת שאת עובדת בתוכה, יש רמטכ"ל ואלופי פיקוד. עמדתי
בפרונט, אבל אני לא דבררתי את עצמי. העמדה האישית שלך לא מעניינת. המטרה היא למקסם את ההצלחות של הצבא ולמזער את כישלונותיו, להוביל את המערכת באירועים כמו חטיפת חיילים או התנתקות. לכן הביקורת עליי
כאשת צבא כמעט לא נשמעה. כשהשתחררתי, הבעתי את עמדתי הברורה בדברים שמעולם לא התבטאתי לגביהם כמו ההתנתקות, ההתיישבות ונושאים חברתיים שהיו בחזקתו של השמאל. אז פתאום אומרים: היא לא ממלכתית. הדמות שלי באה לידי ביטוי רק אז".

לשבר חומות

גם בתפקידה כדוברת צה"ל בתקופתו של הרמטכ"ל דן חלוץ היו מי שביקרו את פעילותה, גם אם בצורה מינורית לעומת הקדנציה הנוכחית כשרת התרבות והספורט:
"כצנזורית צבאית ראשית למשל, קיבלתי החלטה לא ללכת עם השב"כ כי תמיד רצו שאהיה עלה תאנה בנושאים ביטחוניים, אבל בסוף דעתי התקבלה בסוגיות אלה.
"כשאני נכנסת לתפקיד שרה ואני שמה את כובד משקלי על החלטה, זה נבחן בעיניים אחרות. כולם מצפים לממלכתיות ואני שואלת: מה זה ממלכתיות? ממלכתיות זה לא לעשות כלום? ממלכתיות זה לנער, לשנות, זה הרבה פעמים לשבור חומה. להגיד: חברים, יש כאן חומה. אתם לא רוצים לראות אותה, אבל היא קיימת. זה לקבל החלטות מהר כי מה שלא תחליט בתחילת התפקיד אתה לא תעשה אחר כך. אין לך אומץ ואתה מבין מול מה אתה
מתמודד, עם האליטות החזקות שמסביב. יותר קל לעשות שינויים כשאתה לא יודע לקראת מה אתה הולך כי הפחד משתק".

מי ליווה אותך בהחלטה הראשונית ללכת עד הסוף?
"הייתי כאן בחדר עם שניים וחצי אנשים כשהחלטתי על מדיניות של שינוי, והם אמרו לי: את הולכת לשלם על זה מחיר ולא בטוח שאפילו אנשים מהמפלגה שלך יאהבו את זה. אבל אני קיבלתי החלטה שאם ה' שם אותי פה, זה הדבר שאני צריכה לעשות. אלו החלטות שאי אפשר לקבל באמצע תפקיד. מדובר במדיניות שנקבעת ואי אפשר לשנות אותה כל שני וחמישי. כשראיתי את ספר התקציב, את יו"ש – אפס בתקציב, מגזר חרדי שלא קיים, מגזר ערבי שמדברים עליו יפה אומנם אבל לא מקבל הרבה, ועל פריפריה אין מה לדבר. אין גיוון. יש אנשים שמתים על כינור, אבל מה עם העוּד? בן גוריון היה מנהיג נערץ ואין מי שמערער על גדולתו, אבל הוא הפך אותנו לכור היתוך על ידי טשטוש הזהות. זה עשה עוול לכולנו.
"כילדה לא רציתי לשמוע פיוטים ולא רציתי לדבר בספרדית עם סבתי סולטנה שלא ידעה עברית. רציתי להיות כמו אמו של בעלי דרור עם השפה היפה, ולא ידעתי לכבד את העושר התרבותי שהורינו באו ממנו. ז'בוטינסקי אמר שכל אחד ינגן בכלי שלו וביחד זו תהיה תזמורת האומה שיוצאת מן הלב ונכנסת ללב. מי שחושב שאפשר לעשות מלחמות שכולם חוזרים מהן בריאים ושלמים טועה. זו מלחמה קשה על תרבות, על זהות, על מי מגדיר את הזהות. אלו שאלות קשות של זהות וזה פותח פצע, וכדי לסתום את הפה למי שמדברת הכי קל להגיד 'הנה, שוב הבכיינים', זה היה הדפוס במדינת ישראל. המזרחים הודרו במשך שנים מהשיח התרבותי, החינוכי והחברתי, אז אומרים להם שהנה הם עוד פעם מעלים את השד העדתי. זו סתימת פיות".

"לא מעניין אותי מה יגידו", היא מחדדת. "הדרך שלי לשינוי עוברת דרך גיוון, הנגשה וביזור, ושאחרים יהיו חלק מהאתוס הישראלי שהם נשכחו ממנו. מה, סבא של אלי כהן מדימונה הוא לא חלוץ?! החלוצים הם מדגניה, כנרת ונהלל בלבד?! אלו שבאו עם כיפה וג'לביות וסללו כבישים ושמרו בגבולות הם לא חלוצים?!", היא שואלת וזעקת הכאב ניכרת בקולה.
"כשקובי מידן מראיין את הסופר מאיר שלו ושואל אותו מדוע כל הגיבורים שלך הם מאותו דנ"א, הוא עונה לו: 'כי לא ראיתי אותם'. ואני שואלת את מאיר שלו: תגיד לי, אתה לא ראית את החבר'ה במגדל העמק ובעפולה ששמרו על העמק? אתה מבין שנעשה כאן עוול אמיתי לאורך שנים?
"אני לא יכולה בערב להגיד 'שמע ישראל' בערב ובבוקר 'מודה אני' ולדעת שלא עשיתי את כל מה שאני יכולה. את חושבת שקל להיכנס לאולם כשכולם צועקים לך בוז? אבל אני לא רוצה להיות יקירת האליטה, אני רוצה להיות יקירת הקב"ה".

"אני יודעת להוריד את הראש בפני בורא עולם," רגב, צילום: סיגל קרימולובסקי

מאמינה בניסים

בדיעבד, מודה השרה מדי יום ביומו לקב"ה על הניסים שהוא עושה לה כהגדרתה.

מה למשל נס בעינייך?
"כשאני מגיעה לרהט ורואה אישה מבוגרת שבאה לנשק לי את היד, ואני אומרת לה אל תנשקי לי את היד, בסך הכול עשיתי את מה שאני צריכה לעשות, והיא מאושרת מזה שיש לה תרבות על פי הדרך שלה, ובאלעד אני פוגשת ילדה בת 16 מאושרת שמעולם לא הייתה בפסטיבל. שם קוראים לזה 'בין הזמנים' במקום 'לא לדאוגוסט'.
מגיעות אליי אימהות ואני רואה את הפריחה בפריפריה, הבימה מגיעה לחברון, פסטיבל העפיפונים ביו"ש ומרתון התנ"ך וכל מה שקורה הכול ניסים, דברים של אמת ושל צדק שהיה צריך להיעשות ולא רק להיאמר. לתת מקום למזרחיים, לציבור, למכונים תורניים – כי כל מה שיהודי ודתי היה נחשב נמוך. יש לנו כזה עושר תרבותי שרלוונטי לכל עת. צ'כוב זה חשוב, אבל מה עם רבי שלום שבזי, רמב"ם ואבן גבירול?"

למה השינוי כל כך מפריע לאחרים?
"זה משגע אותם. לתחושתם, נדמה שאני עומדת להם כמו עצם בגרון. הם לא יודעים איך לאכול אותי. מצד אחד מזרחית, ימנית, מצד שני אישה, ומצד שלישי מעניקה תקציבים לערבים ולחרדים. הם לא מבינים שכל הדבר הזה נמצא באדם אחד. אני לא בסטריאוטיפ שלהם. אני כל פעם מפתיעה אותם. אני לא מוותרת לא על הקרן לקולנוע ולא על אספקלריא. לכל המגזרים מגיע ליהנות מתרבות, ואין כזה דבר תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. לכל אחד מותר לצרוך תרבות וליצור תרבות. יש תרבות שאני אוהב יותר או תרבות שאני אוהב פחות".
באוקטובר האחרון התארחה השרה רגב באבו דאבי בתחרות הגראנד סלאם השנתית בג'ודו. רגב הגיעה בעקבות הזמנת יו"ר איגוד הג'ודו העולמי, והמארגנים התחייבו לאפשר לספורטאים ישראלים להתחרות עם סמלי המדינה ולנגן את ההמנון במקרה של זכייה במדליית זהב, למרות שלאיחוד האמירויות אין יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל. בשנתיים הקודמות לא הורשו הספורטאים הישראלים שהשתתפו בתחרות להופיע עם סמלי המדינה. על גבם הופיעו ראשי התיבות של איגוד הג'ודו העולמי, וכאשר טל פליקר זכה בשנה שעברה במדליית זהב הושמע על הפודיום ההמנון של האיגוד העולמי במקום "התקווה”.
"אנחנו לא נתבייש לומר מאיפה באנו. דגל ישראל, קבלת שבת והדלקת נרות כמיטב המסורת לא נפקדו מאדמתה של אבו דאבי", קובעת השרה.

קרה שמתחו עלייך ביקורת בתוך הליכוד?
"אני בטוחה שכן, גם אם לא שמעתי את זה. כולם מונעים מאינטרסים. כשהאינטרסים משותפים זה מעולה. לפעמים אני אומרת לעצמי תשאירי משהו לשר או לשרה הבאים אחרייך, ואני לא מסוגלת. אם זה מצריך ממני עוד קצת להתאמץ, לשכנע, יש לי דרייב לעשייה מהאמונה שלי והדרך שלי והקב"ה עוזר לי".

בעין הסערה

זה כבר כמה שנים שהיא לומדת את שיטת ימימה ממורה בשם אורנה סלע. הסיפורים והספרים הם חלק מהווייתה ועולמה, וגם כשאירחה במסגרת חגיגות יום ההולדת של הכנסת ילדים, היא בחרה להקריא להם סיפור.
את דרור בעלה היא הכירה באוטובוס, בדרך הביתה לקריית גת.

"הוא חזר ממילואים ואני מכנס של מד"א ברחובות. ירדנו באותה תחנה, הוא המשיך לרחוב עם הווילות ועצי התפוז ואני פניתי ימינה. "גם אז", היא מוסיפה בחיוך. "לאלו שהאשימו אותי בכך שעוררתי את השד העדתי עניתי:
התחתנתי עם פולני – המשפחה נהדרת ואפילו התרגלתי לאוכל הפחות מתובל", היא צוחקת. "זה לא עניין עדתי".

על הסטטוס קוו המיוחד בבית משפחת רגב אנחנו שומעות כבדרך אגב. משפחתו של בעלה הם ניצולי שואה מפא"יניקים, אווירה שונה בתכלית ממשפחתה המסורתית של השרה. את הקונפליקט היא מכירה מהבית מסתבר, והיא חיה איתו בשלום עם שמירה על עקרונותיה וכבוד הדדי. בביתם הם שומרים על כשרות ושבת.
"שישי זה תמיד בישולים והדלקת נרות שבת. אימא של דרור מכינה גפילטע פיש ואימא שלי מכינה מטבוחה".

איך חיים עם שוני כזה?
"זה שילוב של תרבויות. אין ספק שמעניין ושמח לנו בבית".

בסופו של יום, כשאת חוזרת ממלחמות ההתשה הוא מחזק אותך?
"כן, למרות שהוא אומר לי אם אמרתי משהו שהוא לא אהב".

איך ההורים והמשפחה מגיבים להשמצות כלפייך?
"להורים שלי קשה כשהם רואים מה עושים לבת שלהם". מילדיה, רועי הבכור, יעל ומיכל שמשרתת בצבא, היא מבקשת לא לגונן עליה ולא להיות הדוברים של אימא.
"הנטייה הטבעית שלהם היא לגונן עליי ולומר: אתם לא מכירים את אימא שלי. אני בטוחה שלפעמים קשה להם והם לא משתפים אותי כי הם לא רוצים להכאיב לי, ודרור שם בשבילם כדי לתווך".

רגע לפני שעומדת להתרחש סערה תקשורתית סביבה היא "משתדלת מיד לעדכן את דרור ולבקש ממנו לעדכן את הילדים ואת ההורים שלי שלא יהיו בלחץ. למשל, לפני שפורסם התחקיר השקרי והנבזי של ערוץ 10 על אירועי 'לא לדאוגוסט', או במהלך טקס פרסי אופיר כשגיליתי שעומדים להקריא שם משירי מחמוד דרוויש וזה עלול להיות אירוע נפיץ ומתוקשר, אני מתקשרת אליהם ואומרת: אל תדאגו אם יגידו ככה או יעשו ככה".

למרות הזהירות והרצון האימהי לגונן על בני משפחתה, השרה רגב לא מהססת להיכנס לעין הסערה כדי להביא אמירה משמעותית לדרך שסללה לעצמה. בפסטיבל קאן לפני כשנה וחצי היא ביקשה לעצב שמלה שתהיה סמל לחגיגות חמישים שנה לאיחוד ירושלים.
"לפסטיבל קאן כל אחד מגיע עם אמירה. אמרתי למעצב אביעד אריק הרמן: 'תדע לך, אנחנו הולכים לחטוף ביחד', וגם אמרתי לדרור: 'תכין את כולם'".

הוא לא ניסה להניא אותך מזה?
"הוא יודע שאין מה. כשאני מבושלת על משהו שום דבר לא יכול להזיז אותי מזה. אני באה לשם כי אני מייצגת מדינה. בחמישים שנה לירושלים לא יכול להיות שאבוא עם שמלה שתהיה רק יפה, אלא עם שמלה שיש בה גם אמירה.
"אלו חוויות בונות גם לילדים שלי. כל בחירה זה ויתור על משהו אחר. מי שיגיד שאפשר הכול משקר לעצמו. החוכמה היא לנסות כל הזמן לאזן בין הקריירה, האימהות, הזוגיות ולהיות בת להורים. אלו דילמות בקריירה של נשים שהן הרבה יותר משמעותיות אצל נשים מאשר אצל גברים. הקונפליקט הזה מלווה הרבה מאוד נשים. כדאי לזכור שבכל רגע נתון אפשר לחשב מסלול מחדש ולתקן, לשנות ולעשות".

מה לגבי גורמי מימון מחוץ לישראל שמנסים להשפיע על אופי המדינה?
"כמו שאף מדינה לא רוצה שזה יקרה לה, גם אנחנו צריכים למנוע מצב שבו גורמי מימון מחו"ל מנסים להשפיע על אופי המדינה שלנו כפי שהם מנסים לעשות בעניין מהגרים ומסתננים – להבדיל מפליטים, שאותם נקלוט אותם בכל מקום במדינה, בטבריה, בקריית גת, בקיסריה ובכפר שמריהו".

מה דעתך כיום על פינוי יישובים וכיצד תביעי אותה לכשתצטרכי?
"ההתנתקות הייתה מהלך מוטעה של ממשלת ישראל. במהלך תקופתי בצבא לא יכולתי להתבטא
ברמה הפוליטית והמדינית. היו שם הרבה מאוד קצינים בכירים שהיו צריכים להתמודד עם הסוגיות הלא פשוטות האלה. מרגע שהשתחררתי מהצבא הצהרתי כי לא ארים לעולם יד בעד פינוי יישובים. אני אשמור על ארץ ישראל ומדינת ישראל. לכל מקום שממנו יצאנו נכנס החמאס, הגבולות שלנו מאוד צרים ואין לנו זכות לוותר על אדמה. כמה שלא יחפרו באדמה לא ימצאו מטבע פלסטיני בן 3,000 שנה כי הם לא שייכים למקום הזה, זו מדינת העם היהודי. אני שמחה שלאורך כל דרכי הפוליטית הקמתי שדולה למען ריבונות וארץ ישראל השלמה ופעלתי תמיד למען ההתיישבות. אמשיך לתמוך בהתיישבות ואפעל כדי שהאנשים בה יחיו כמו בכל מקום במדינת ישראל".

לעשות הכול כדי שרוכשי האדמות בעמונה יוכלו לממש את זכות הקניין שלהם ולעלות לקרקע. רגב בטקס הסרת הלוט בעמונה.

לאחרונה ביקרה השרה בטקס הסרת הלוט מעל שלט היישוב עמונה, שהוקם מחדש על אדמות שנרכשו בידי יהודים. בזמן הביקור אמרה השרה: "מה שנקנה בדין צריך לממש אותו. שטחה של חוות עמונה נקנה בכסף מלא של יהודים שרוצים לחזור לשטח שאותו קנו. כפי שאדם קונה שטח בכל מקום בארץ ויכול לממש את הקנייה,
צריכים לאפשר לו לעלות על קרקע שהוא קנה ואותה רשם במינהל האזרחי כדין. לא ייתכן שתהיה סחבת והתעללות במי שרכש את הקרקע. ביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לאפשר להם לממש את זכות הקניין, ולבנות את החווה החקלאית שבעוד כמה חודשים בע"ה נהנה מפירותיה. וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי
שאנשים יחיו כאן בבטחה, ולא כפי שהיה בשבועות האחרונים. בע"ה נבנה עוד ועוד יישובים".

איפה תהיי בכנסת הבאה?
"תשאלי את בורא עולם", אומרת רגב, אך מוסיפה שבוודאי הייתה רוצה להתקדם. "מה שבטוח שבכל תפקיד שאהיה אמשיך ללכת עם הדגלים שאני מאמינה בהם".

תרבות ונאמנות

עד שראש הממשלה הפקיע זאת ממנה, כיהנה השרה רגב כיו"ר ועדת המקומות הקדושים. "פעלתי במשך השנים למען עליית יהודים להר הבית, להרחיב את שעות העלייה ולהגדיל את מספר העולים היהודים. זה המקום הכי קדוש ליהודים, ועלינו לדאוג שיהודים יוכלו לעלות להר הבית בדיוק כמו שמוסלמים עולים להר הבית".

אילו צעדים את נוקטת כדי לשמור על הכותל באווירה המסורתית שבה הוא היה עד היום?
"אני כאדם וכשרה מסתובבת הרבה בחו"ל. ביקרתי במסגד (באבו דאבי – ט"ו) והורדתי את הנעליים כי כך נהוג. מורשת ישראל שומרת על תפילות והפרדה בין נשים לגברים, ולכן היה לי ברור שבוודאי אשמור את הכותל כמקום שהתפילה בו תהיה על פי מורשת ישראל, ולא יהיה נכון לאפשר לנשים עם כיפה וטלית להתפלל בכותל. אני מכבדת את הדרך שבה הרפורמים בחו"ל שומרים על היהדות, אבל בוודאי בארץ, במקום שהוא הסמל של בית המקדש, הכותל, אי אפשר שבו לא יתפללו על פי מסורת ישראל ומורשת ישראל. לראש הממשלה יש את הראייה הרחבה שלו, אבל אני בנעליי כשרת התרבות והמקומות הקדושים לא רוצה לאבד את המקום הזה. הייתה לי מחלוקת גם עם בנט ושקד בעניין הרחבה הרפורמית בכותל, ובסופו של יום ראש הממשלה קיבל את ההחלטה
והפקיע ממני את הסמכות בתחום זה. אי אפשר לוותר על העקרונות שלנו בגלל לחצים. אנחנו חייבים לעמוד על הדרך שלנו. אני רואה את ההפרדה בין גברים לנשים כצניעות ולא כהדרת נשים. אני טוענת שהתפילה בכותל צריכה להיעשות על פי מסורת ישראל ולא בתפילה מעורבת".

נראה שבליכוד דברים זזו קצת, כולם במפלגה צועדים בדרך הזאת?
"דרך הליכוד היא מאוד ברורה. אנחנו בליכוד מייצגים את ההתיישבות לא פחות טוב מהבית היהודי ואולי אף יותר".

מה דעתך על שינוי הסטטוס קוו בשבת במרחב הציבורי?
"אנחנו צריכים לשמור על המרחב שנקרא שבת. פעלתי לשמור על הסטטוס קוו בעניין השבת גם בתחום הכדורגל. אני לא בעד להרחיב את המקומות הפתוחים במרחב הציבורי בשבת, כי פרט לכך שזה יום המנוחה הלאומי של העם היהודי זהו יום מנוחה סוציאלי, ולכן אני מתנגדת להרחבת הסטטוס קוו בשבת".

"זו מלחמה קשה על תרבות, על זהות, ומי מגדיר אותה. אלו שאלות קשות וזה פותח פצע, וכדי לסתום את הפה למי שמדברת הכי קל להגיד: הנה, שוב הבכיינים", רגב, צילום: סיגל קרימולובסקי

את חוק הנאמנות בתרבות היא מכנה "חוק דגל שהייתי צריכה לעבור חסמים משפטיים רבים מול גורמי היועץ המשפטי לממשלה כולל מול וינשטיין ומנדלבליט, ואני שמחה שלאחר שנתיים וחצי הצלחתי להביא חוק מידתי וראוי אשר ימנע העברת תקציבים למוסדות תרבות שנותנים גב לטרוריסטים ולמסיתים כנגד מדינת ישראל.
לא ייתכן שמדינה תממן מכספי ציבור יצירות שמהללות מחבלים כמו וואליד דקה, המחבל שרצח את החייל משה תמם ז"ל, או תממן ערב שירים של המשוררת טארין טטור שישבה בכלא על הסתה. זה פשוט הזוי שמצד אחד מישהי יושבת בכלא על הסתה, ומצד שני משקיעים תקציבים בערב שירים לכבודה. את הביזיון והחרפה האלה צריך למנוע. ואין בין זה ובין חופש הביטוי דבר".

תם ולא נשלם

רגע לפני שאנחנו נפרדות בחיוך ובחיבוק וכמובן בסלפי, אני מספרת לשרה על סבי יעקב ז"ל, שניגן על עוּד כל חייו ולא זכה להגשים את חלומו להופיע. ההחמצה של הדור הזה מהדהדת בחלל החדר ועיניה של השרה מביעות התרגשות. "אז את יודעת על מה אני מדברת", היא אומרת לי כשחיוך של הבנה נמתח בינינו, וקורטוב של הקלה ושמחה על שאישה כמותה הגיעה עד לכיסא הזה מתגנב בשקט לליבי.

***
הכתבה פורסמה החודש במגזין פנימה, בגיליון ה-100
להצטרפות ורכישת מנוי למגזין הנשים המוביל בישראל
לחצי כאן

איפור: אודיה יהב | סטיילינג: ברוריה ברטלר | בגדים: שמלה כחולה: YAEL | שמלה שחורה ופרחונית: מיכל באום בוטיק וסטיילינג 050-8182313 | אקססוריז: הדס תכשיטים | פרחים: זר הכול בשבילך, ענת אשל
צילום: סיגל קרימולובסקי

הפוסט רב תרבותית: ראיון מיוחד עם השרה מירי רגב הופיע לראשונה ב-פנימה.

זר לעולם לא יבין זאת. את אוזרת אומץ לחבוש כיסוי ראש לראשונה, לכסות את השיער העוצמתי והמתולתל שהוא סימן ההיכר שלך מילדות.
קשה לך ואת בוכה בשירותים. ובמקום לזכות למילת הערכה או עידוד אימא שלך, שהיא האדם הכי קרוב אלייך, מסננת לעברך: "מה זה הסמרטוט הזה על הראש? זהו, מהיום ככה תצאי מהבית? את נראית כמו סבתא שלי!".
או כשהיא מגיעה אלייך עם סיר דגים מהביל, באמצעה של השבת, ומספרת לך בהתרגשות שהיא בדקה כל עלה מחרקים ועישרה והפרישה כל מה שצריך והכול כשר למהדרין, אבל את לא יכולה לטעום מהאוכל של אימא שלך, שטרחה עליו כל כך, כי הוא נסע כל הדרך אלייך בשבת.
ולמה את לובשת גרביונים, בשיא החום, והצווארון שלך סגור עד הסוף? ובכלל, פעם היית מבינה באופנה, תגידי, לא חם לך עם כל השכבות האלה? איפה הילדה האהובה שלי שהייתה מלכת בית הספר ועכשיו הולכת לטאטא את הרחובות עם השמלה שלה?

קופצות למים
חזרה בתשובה מזמנת סיטואציות יומיומיות לא פשוטות ביחסים הבין-משפחתיים ובעיקר בין אימא לבת. האימא, שנשארה מאחור, מרגישה שהיא כבר לא נחוצה יותר, וכל ההשקעה שלה בחינוך הייתה לשווא, כי הנה הילדה שלה זרקה הכול. והילדה? היא רק רוצה חיבוק, ולהמשיך להיות הילדה שאימא הייתה כה גאה בה.
קרן אדלר וגל בידרמן (34), חברות טובות, לקחו את הקדירה המבעבעת הזאת, שבקלות אפשר להיכוות ממנה, והכינו סלט מרענן, מרגש ואף מצחיק.

״לדתיים את צריכה להראות שאת מספיק דתייה ולחילונים שאת עדיין שפויה״. גל וקרן. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

שתיהן בוגרות בית הספר למשחק בית צבי, ונחשבו לתלמידות מוערכות בבית הספר.
עם תום לימודיהן פנו ללימודי הוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ושם הכירו את ארגון 'נפש יהודי' המציע לימודי יהדות לסטודנטים, בתוספת מלגה.
הן גדלו בחינוך חילוני למהדרין, קרן בראשון לציון וגל ברמת גן, ואפילו את קריאת שמע שעל המיטה לא הכירו. פתאום, בשיעורי היהדות, לאחר ששתיהן כבר נשואות, הרגישו שנגלה אליהן עולם חדש.
"גם כילדה הייתי מדברת עם ה', שרה לו בחלון, ופתאום מישהו כמו נתן לי כלים לקשר הזה. חיכיתי למתנה הזאת. תקופה ארוכה מאוד כעסתי על הדתיים שלא גילו לנו שיש אלוקים. שלא מתעניינים בזה שיש יהודים שלא יודעים כלום מבורא עולם ואיך להתקרב אליו. שהייתי צריכה להגיע לגיל 26 ואפילו להתחתן בלי לדעת כלום על היהדות", משתפת גל בכאב. היא הייתה הראשונה שקפצה למים, סוחפת אחריה את בעלה גיא.
אצל קרן המסלול היה הפוך. היא הכירה את עידו, מי שהיום בעלה, כשלמד שנה מתחתיה בבית צבי, וכבר אז היה דתי. נגד כל הסיכויים הם התחתנו, כשהיא חילונית בלי כל כוונה לשנות את אורח חייה.

רק לאחר שכבר היו לזוג שתי בנות, בעקבות השיעורים של 'נפש יהודי', היא חברה לבעלה כדתייה מן המניין.
קרן: "גם לי הייתה תקופה קשה שבה כעסתי על העולם שלא גילו לי שיש בורא לעולם. איך יכול להיות שחייתי חיים שלמים בלי לדעת את זה? הרי אם היה לי את ה', היה לי גב. כשחייתי בלי אמונה הייתי כמו עלה נידף. ככה הרגשתי הרבה שנים".

כובשות את הבימה
בשנים הראשונות מאז שינו את אורחות חייהן, הן התמקדו בבניית עולמן הרוחני וביתן החדש, והזניחו את קריירת המשחק.
"חשבתי לעצמי, אחרי שחזרתי בתשובה, שאיזה באסה, הלכה לי הקריירה", מתבדחת גל, "אפילו הלכתי ללמוד דרמה תרפיה, כי אמרתי: שחקנית אני כבר לא אהיה".

נכנסו לנעליהן של האימהות. מתוך המופע 'תאווררי'. צילום: רדי רובינשטיין

נו, מי הרי חלם אז ששתי דוסיות עוד יעלו על בימת 'הבימה' האליטיסטית.
"לפני כשנתיים פנו אליי מ'נפש יהודי' וביקשו שאכין הצגה על יחסי אימהות ובנות שחזרו בתשובה. שמחתי על ההצעה כי אומנם היה לי סיפוק בתור אימא, אבל הבמה הייתה חסרה לי", מספרת קרן איך הכול התחיל. היא פנתה לגל, שותפתה למסע, והן החלו בכתיבת החומרים.
גל: "כתבתי את כל החלק שלי ושל אימא שלי במהירות. זה פשוט נשפך ממני. הקאתי את זה. הייתי אז בחופשת לידה, ובכל רגע פנוי הייתי מתיישבת מול המחשב ושופכת הכול".
קרן: "אני ישבתי יחד עם עידו, שמכיר את הדרך שעברתי לא פחות ממני, ובעצמו שחקן, ויחד נזכרנו בהרבה דברים, וכתבנו. סיטואציות מצחיקות, מרגשות, קשות. כתבנו גם מנקודת המבט שלנו, וגם מנקודת המבט של האימהות שלנו".
עם הטקסט המוכן הן הגיעו לאימהות שלהן כדי לבקש את אישורן. "הן פשוט נקרעו מצחוק מול ההצגה, עד היום, גם אחרי המון הצגות שהן ראו. הן היו כל כך גאות ואפילו עזרו לנו לשפץ את הטקסט והזכירו לנו מקרים ששכחנו או עידנו, ואמרו: אבל זה היה הרבה יותר נורא במציאות…" הן צוחקות.

ההצגה שהפכה לקומדיה מרגשת קרמה עור וגידים, ותוך זמן קצר הפכה לדיירת קבע בתיאטרון הבימה. היא גם מאוד קירבה בין הבנות לאמותיהן, ובכל הצגה הן מגיעות והפכו להיות המעריצות הנלהבות ביותר שלהן.
"בסוף ההצגה אנחנו מעלות אותן על הבמה ויחד משתחוות לקהל. אנחנו מציגות אותן ואומרות: הן הסיפור האמיתי".

איך הצלחתן לפרוץ את תקרת הזכוכית של הבימה?
"חברה שלנו מבית צבי, טלי ביק- קשת, ראתה את ההצגה כשהופענו איתה בפעם השנייה ב'גולה', והחליטה שהיא רוצה לביים אותה.
היא שיפרה ושדרגה, ובעלה אריאל עשה לנו את העריכה המוזיקלית. כשההצגה הייתה מוכנה היא הזמינה את חמיה וחמותה, השחקנים יונה אליאן וששי קשת, לצפות בה. ששי לא הפסיק לצחוק לאורך כל ההצגה ויונה מיד התקשרה לאחראי בהבימה ואמרה לו: אתה אידיוט אם אתה לא לוקח את ההצגה הזאת".

מי חלם ששתי דוסיות יעלו על בימת ׳הבימה׳ בסיפור התשובה. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

תרפיה משפחתית
בהבימה, כאמור, התלהבו והקהל הצביע ברגליים. דתיים, חילונים, חברים מהעבר. כולם מגיעים ויוצאים עם דמעות של התרגשות בעיניים.
"חברים שמגיעים מבית צבי מאוד מתרגשים. הם גם רואים את השינוי שעברנו, ולמרות זאת, נבואות הזעם שלהם לא התגשמו: אנחנו לא עם עשרה ילדים, לא נקברנו בין הסירים לטיטולים, ואנחנו עדיין בקשר עם כולם", צוחקת קרן.
"היה לנו מאוד חשוב לעשות הצגה ברמה גבוהה. להראות שזה שחזרנו בתשובה לא אומר שאיבדנו את חוש הטעם, וגם לדוסים יש סטנדרטים", מוסיפה גל. "כדי לגשת לקהל חילוני את צריכה סטנדרט גבוה. חברים חילונים שמחים לראות שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין נראות טוב, לבושות בצניעות אך בטוב טעם. פעם חברה אמרה לי: אני מרגישה שהגעת למקום שלך. זה קידוש השם".
"זה מצחיק שדווקא אנחנו עשינו הצגה על החיים שלנו, אחרי כל ההתמודדויות והכאבים", קרן מציינת, "דווקא עם זה עלינו לבמה. זה כאילו ה' אומר לנו: קחי מתנה. את חזרת בתשובה, ולא תפסידי מזה. זה עוד ישתלם לך. אני מרגישה שכאילו ויתרתי על המקצוע אבל הוא בחר בי מחדש".

מה לדעתכן סוד הקסם של ההצגה, שמרתקת גם חילונים?
"אני לא עושה צ'כוב ולא שייקספיר אלא את הסיפור שלי", אומרת קרן, "והתגובות לזה נרעשות. אנשים יוצאים בוכים. מסתכלים ורואים את הבנאדם שמולך ולא רק איך שהוא נראה. זה מקרב בין המגזרים. ומתוך הקומדיה צומחת אמת של ה' – אנחנו רוצים זה את זה. יש לנו מה ללמוד זה מזה".
"ההצגה מצחיקה", מסבירה גל, "כי אנחנו אומרות בקול את מה שכולם חושבים על דתיים, וכשאתה רואה שתי דתיות שאומרות את מה שכולם חושבים אבל לא מעיזים לומר, זה קורע מצחוק. אתה מביא את הקהל לצחוק ואז נותן מכה בבטן הרכה עם המסר שלך. שהאימא בסך הכול רוצה לדעת שטוב לבת שלה והיא עדיין אוהבת אותה, והבת רק רוצה שאימא תהיה גאה בה ותקבל אותה כמו שהיא. זו לאו דווקא הצגה על חוזרים בתשובה אלא בכלל, על כל ילד שבחר ללכת בדרך שונה מזו שהתוו לו הוריו".
"לא מזמן עשינו סדנת פסיכודרמה עם בנות שהן דור שני לתשובה ולא מוצאות את עצמן בעולם הדתי. זה נכון לכולם, חוצה מגזרים. כשבן סוטה מן הדרך ולא חשוב לאן, אם לפמיניזם, לטבעונות או לדת – ההורים רוצים לדעת: אתה עדיין זוכר אותנו? אני רוצה להיות אימא שלך, לדעת שאני עדיין חלק מחייך, שאני משמעותית לך ושאתה מכבד אותי".
קרן: "וגם הילדות האלה, שהן כביכול עשו את הדרך ההפוכה ממני. בועטות במה שחשוב לנו. אני והן עכשיו באותו מצב. כי איזה ילד לא רוצה את ההורים שלו? מי לא רוצה שיעריכו אותו ויגידו שהוא מביא נחת?
"אימא שלי הרבה זמן נעלבה מזה – מה רע באיך שגידלתי אותך? לא עשיתי את כל המאמצים? בשלב מסוים אבא שלי עזב את הבית ואימא גידלה אותי לבד. היא חושבת: עשיתי הכול כדי שתצאי הכי טוב, ופתאום את אומרת שהערכים שלי לא מספיקים לך… זו סטירת לחי לאימא. לקח לנו הרבה זמן לשקם את היחסים בינינו. ההצגה ממש עשתה תרפיה למשפחה שלנו".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
לחצי כאן לקבלת מגזין עשיר ומעניין בכל חודש

הפוסט יוצאות להתאוורר הופיע לראשונה ב-פנימה.

התגובות היו מדהימות. שיר גובס

הכירו את שיר גובס, בת 25 ומורה לתאטרון שרק לפני שנה סיימה את לימודיה במכללת אמונה בירושלים אך מתמודדת עם קשיי ההתאקלמות בצעדיה הראשונים במערכת החינוך. בשבוע שעבר, הוזמנה גובס להופיע בפני הוועדה בכנסת שעסקה בנושא קליטת מורים חדשים בהשתתפות שר החינוך נפתלי בנט, ח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, איל רם, ד"ר שרה זילברשטרום, ורדה צימרמן ומנהלים ומפקחים ממוסדות חינוך שונים.

נושא הוועדה סב בעיקר סביב הנושא של נשירת מורים איכותיים וחדורי אידיאולוגיה ממערכת החינוך בניסיון להבין את מקור הבעיה ולשמוע את הקולות מהשטח, ודרך אמנות הספוקן וורד (שירה מדוברת), הצליחה שיר להביא את הנושא בצורה ברורה ונוקבת, ואף מתובלת בהומור.

"הרעיון היה להעלות ולהציף את הקשיים של המורים החדשים," מספרת שיר, "כתבתי את כל החומרים ששמעתי ממורות ומורים חדשים, את הקשיים שהם הציפו, היו אפילו משפטים שאמרו לי שלא נגעתי בהם, השארתי כמו שהם, והתגובות בוועדה היו מדהימות. הרגשתי שממש הצליחו להבין לעומק את הדברים ולהזדהות."

על ההצעה המפתיעה להופיע בפני הוועדה אחראית ראש החוג לתאטרון, רחל מימון- שוורץ, שמלווה ומטפחת את הסטודנטיות ובוגרות המכללה, והקטע שהוצג נכתב בהנחייתה של צביה מרגליות, אחת מאמניות הספוקן וורד המוערכות בארץ, שמנחה את הסטודנטיות במכללה בקורס לשירה מדוברת זו השנה השלישית.

קטע הספוקן וורד בפני הוועדה לכבוד יום המורה בכנסת >>

המילים:

שיחת השיבוץ הראשונה שלי:
מה אמרת שההתמחות שלך? תיאטרון? מ ע ו ל ה ! אז תלמדי תנ"ך!
תעשי להם המחזות.
תלמדי היסטוריה- דרך דמויות.
זה יסתדר לך בדיוק עם השעות.
איזה יופי אני כל כך שמחה שאת איתנו
לא לא תלכי …אני נורא רוצה אותך איתנו בצוות המורות
אני אבדוק מה אני יכולה לעשות.

השיעור הראשון שלי:
ארז..נעמה…אלון…מוריה- אה היא לא הגיעה? מוריה זה בן? אוקיי
גיא..יפעת..(?) יסכה
קורל..נועם ואפיק.
טוב אז אני שיר ואני כאן בשבילכם- ולא רק לתעודה.
תמיד. בכל רגע בכל דקה, גם בהפסקה
אענה על כל שאלה
רק אם אפשר באצבע בבקשה
בכל זאת אני מורה חדשה
ארז? ארז נכון? אה סליחה אלון
ה..פלאפון? אפשר בתיק? תודה

אז הכנתי לכם פעילות היכרות ממש מדליקה
כל אחד יגיד את שמו, תחביב, ו- מה הפסקה?
טוב, שמחתי להכיר אתכם.
נתראה שבוע הבא בבוקר

בוקר טוב תלמידים יקרים,
איך עבר עליכם השבוע?
אה איזה יופי..מזל טוב! נהנית שם? איזה כייף
ארז, נעמה, אלון, מוריה- כייף שאת-ה פה.
גיא, יפעת, יסכה
קורל, נועם, ואפיק.
טוב להוציא בבקשה מחברות, אני מתחילה
ארז? אה, אלון, הפלאפון..? תודה
היום-
לאן את הולכת נעמה? טוב מהר.
אפיק זה לא רלוונטי לשיעור בת כמה אני.
25, מספיק. אפיק.
לא אין לי ילדים עדיין אני לא נשואה.
אלון…לא לדבר בבקשה

אה! זה רק תרגיל חירום
לשבת. לקום.  לא להיבהל.
זה רק תרגיל, נראלי
אמרו לכם משהו על זה?
יופי, נבהלתי.
שלא אמרו לכם.

חדר מורים
היי… אני שיר.
אני המורה ל… בעיקרון לתיאטרון
אבל כרגע אני מורה לתנ"ך והיסטוריה דרך דמויות.
זה משהו נסיוני. בכל מקרה אני…
מתה לקפה.
אולי את יודעת איך זה עובד פה עם הכוסות?
זאת התארגנות פרטית של כמה מורות … אוקיי
אז אני אביא לעצמי מהבית
תגידי …אלון, מה הסיפור איתו? ואפיק?
לא, אין לי שום בעיה איתם
פשוט חשבתי שיש משהו שאני צריכה לדעת, את יודעת .
כן שנה ראשונה אבל נתקלתי במקרים…עשיתי עבודה מעשית
אני כבר משופשפת.
כמה שנים את במערכת?
תגידי מי אמור להודיע על אירועים מיוחדים, פעילויות, תרגילי חירום?
בטח שהכניסו אותי לקבוצה! פשוט ה..וואטסאפ שלי..הפלאפון קרס ו…

או. צלצול!
טוב גם לך המשך יום נהדר
נתראה מחר בבוקר.

בוקר טוב
מחברות
עיניים אליי
אלון , פלאפון
אפיק, גש אליי
אתמול דיברתי עם אמא שלך אפיק
ואני רוצה לספר לה רק דברים טובים עליך
אבל זה תלוי בך
כי אני לא אמציא פשוט דברים
כדי לרצות את ההורים , אתה מבין?
קורל שקט בבקשה
גיא די
לא אני לא עונה על זה עכשיו סליחה
לא סליחה
תוריד את הכיסא אתה השתגעת או מה?
נעמה תרדי מהשולחן מיד! אני מדברת אלייך!!
לא את לא מרססת פה עם דאודורנט בכל הכיתה
לא מעניין אותי שחזרתם משיעור ספורט
לא סליחה
אני מחכה לשקט
אני-מחכה- לשקט.
אני לא ארים את הקול שלי
אני לא ארים את הקול שלי
אני לא ארים את הקול שלי!!!!!!!

מי אני?
אני כישלון
אני המורה שלא רציתי להיות
מה עשיתי לא נכון?
הכל לפי הכללים
כבר קיבלתי את הכלים
ואולי זה בכלל עניין של …אופי?
יופי, למה למדתי 4 שנים.
הכל הולך כל כך רע
כנראה שאני לא ראויה להיות מורה

אני עוזבת…
אני לא עוזבת
מה קרה קצת קשה אני נשברת?
הרי ידעת לאן אני נכנסת
בדיוק בשביל זה באתי.
בשביל לראות את אלה שכבר לא כ"כ רואים.
בשביל לגרום להם להאמין בעצמם שהם טובים ויכולים.
בשביל להראות שאפשר לראות אותם לא רק כמספרים
בשביל לגרום להם לצחוק, או קצת לחייך.
רק תגידו לי אתם-
איך?

הפוסט לראשונה: מופע ספוקן וורד בוועדת החינוך של הכנסת הופיע לראשונה ב-פנימה.

הזוכים בפרס הם אביתר בנאי שקיבל פרס מפעל חיים, אמונה אלון ויורם טהרלב בתחום הספרות והשירה, ליאור אלמליח ונאור כרמי בתחום המוזיקה, אבנר בר חמא וציפי מזרחי בתחום האמנות הפלסטית, טלי אברהמי ומורדי קרשנר בתחום הקולנוע וגיא בירן ורחלי מושקוביץ בתחום התאטרון.

תרבות יהודית. רחלי מושקוביץ במעמד הטקס עם שר החינוך נפתלי בנט והרב איתיאל בר לוי ראש אגף תרבות יהודית. צילום: יוסף איפרגן, לע״מ

מושקוביץ היא שחקנית ויוצרת תאטרון, כתבת במגזין פנימה ובעיתון בשבע, לאחרונה הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה 'שמתי לב' המאגד סיפורים שכתבה, ומי שעומדת בראש תאטרון ובית הספר למשחק לחישה, תאטרון עם אנסמבל נשי שהוציא לעולם את ההצגות 'עד סוף העולם' העוסקת במאבק על הזהות היהודית במציאות מעורבת, 'שלא מדעת', 'אל אשר תלכי' ועוד רבות.

שר החינוך נפתלי בנט במעמד בטקס, צילום: יוסף איפרגן, לע"מ

זוכה בפרס מפעל חיים לתרבות יהודית, אביתר בנאי. קרדיט: שחר רצנברג – שילוח הפקות – צילום יח"צ

יצירותיה של מושקוביץ נוגעות בנושאים נפיצים וחשובים בחברה הישראלית ולצד הנאמנות הבלתי מתפשרת להלכה – עומדים בסטנדרטים הגבוהים והמקצועיים ביותר.

משפחת פנימה מברכת על הזכייה המוצדקת והראויה של רחלי מושקוביץ וגאה לתת במה לכותבת מוכשרת שכמוה.

הפוסט הפרס הנכון: פרס תרבות יהודית לשחקנית והיוצרת רחלי מושקוביץ הופיע לראשונה ב-פנימה.