צריך להבין, שפרעה החשיב עצמו כאלוהים, כאילו הוא מנהיג העולם ואין עוד מלבדו. ויוסף, במקום להתכונן לשיחה המפתיעה עם מלך פרעה שהכתיר עצמו ככל – יכול, יוסף לא מתבלבל ומעמיד את פרעה על מקומו מההתחלה: " וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.(מא,טז)
תדע, קודם כל יש מישהו מעליך!

בהמשך,כאשר יוסף מתגלה לאחים,שוב הוא מקשר הכול לקב"ה: "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם," (מה,ה)

צדיקתו של יוסף ומבטחו בקב"ה עד יומו האחרון מתארים איש אמת של ממש, ועם זאת קשה שלא לתהות על מידת הנקמנות של יוסף ביחס לאחים ובמשחק שלו בהם. הוא מכריח את האחים להביא את בנימין, על אף שהוא כלל לא השתתף במכירה, ולוקח מהם את שמעון ואוסר אותו בלי הסבר הגיוני.
אך נראה שזה לא קל לו:

"וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם."

בוכה ואז עושה? אם כואב לו כל כך על מעשיו למה לעשות זאת? ובמה חטא שמעון דווקא משאר האחים?

כשהאחים חוזרים בלית ברירה הוא מערים עליהם ומודיע כי ברצונו להפוך את בנימין לו לעבד. ושוב, חוזר בינימין ואנחנו לא מבינים מדוע יוסף קושר אותו לעניין אם הוא לא השתתף במכירה, ומדוע הוא מתעלל כך באחים במקום להתוודות מייד שהוא אחיהם, ואיך מסתדר כל הסיפור הזה עם ביטחונו המוחלט של יוסף בהשם?

כדי להבין את זה ניגש אל ספר "הלכות תשובה" של הרמב"ם:

"אי זו היא תשובה גמורה?
זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו,
ופירש ולא עשה מפני התשובה." (פרק ב,הלכה א)

אי זו היא תשובה גמורה – שבא לידו דבר שעבר ולא עשה מפני התשובה.

יוסף יודע שיש קטרוג גדול על האחים בגלל מעשה המכירה. על אף שהאחים היו רק שליחים בידי שמיים, יש עניין לא להיות שליח למקום ויוסף גם יודע, שאם יגלה להם מיד את זהותו הם יתנצלו ויתחרטו כי הרי הוא מולך על מצרים עכשיו והתשובה שלהם לא תהיה אמיתית ושלמה. הוא הבין כי הדרך היחידה של האחים לתקן היא בעצם להגיע לאותה הסיטואציה, ולפעול אחרת.

לכן ביקש יוסף להביא את בנימין, בנה השני של רחל כדי להפוך אותו לדמות יוסף בהצגה שארגן להם, הצגת המכירה והוא מציע להפוך את בנימין לעבד תמורת חירותם. את שמעון, הוא החליט להרחיק מהאחים כי לשמעון הייתה עזות ועוצמה, ויוסף פחד שינסה לבוא במלחמה על מצרים.
והנה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והאחים יכולים שוב למכור את בנה של רחל הפעם תמורת חייהם, אך מי שקם למנוע זאת היה בדיוק מי שלא קם בפעם הקודמת, וזה יהודה. יהודה חוזר לאותה הנקודה ובוחר לשנות את המצב.

יוסף אהב את האחים, עם ולמרות מה שעשו, והוא יודע כי הכול היה מאת השם יתברך. לאורך הפרשה רואים כי יוסף בוכה על מה שהוא עושה לאחים וזה קשה לו, אך הוא יודע, כי רק כך יוכלו אחיו לתקן, ובזכותו, הם אכן תיקנו.

הפוסט לשוב לאותו המקום, והפעם לתקן: פרשת מקץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

"האם אתן מוכנות לסלוח לעצמכן?
בתוך הלב הפנימי וגם לבני הבית לסלוח, בחוץ,  וגם לבקש סליחה מאמת
מאהבת השם יתברך, מאהבה שבה הרבה גמישות דרך לב שהתנקה. 

אין המחשבה עוסקת בעבר, היא לא נעצרת,
הלב לא רושם את המִשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מבינות שהאשמת עצמנו והאשמת אחרים אינה מחזקת אותנו, האם אנחנו באמת מוכנות לסלוח לעצמנו ולאחרים, לנקות את הלב בחמלה רבה ולא להשאיר בו שרידים לאותם כעסים והאשמות? האם אנו מסוגלות להפסיק לעסוק בעבר, לבחוש ולחטט, להפסיק להזכיר לעצמנו כל הזמן את מה שהיה? לפני הסליחה ישנו מנגנון של גמישות, גמישות הבאה מאהבת החיים, אהבת הקיום האנושי, שהוא גם מוגבל, שוגה וטועה. כעת מתעוררים בנו כוחות חדשים:

"ברגע שאין הרהור על המִשגה, וחוזרים לתיקון ומתקנים, כי אז כוח התיקון מפחית את כוח המשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו לא אוחזות בעבר, השגיאה שעשינו יכולה להתקבל כמיותרת. כלומר: אנו מקבלות אותה, עומדות מולה בכנות ומזהות אותה כשגיאה, אך גם מזהות שהיא נובעת מהמקום האנושי, המוגבל, החסר, ההישרדותי והעמוס בתוכנו, ולכן היא לא מהותית לנו. אפשר להבין וללמוד ממנה, ולצמוח הלאה אל מקום טוב.
אין לנו הרהור על השגיאה, אנחנו לא מחטטות בה, לא מקימות ועדת חקירה למה עשינו ואיך קרה לנו ומפחדות שלא נצא ממנה לעולם. אלא בענייניות אנו מזהות את השגיאה כשגיאה מיותרת לנו, מיותרת לאופן בו היינו רוצות לנהוג, ואז חוזרות לתיקון, שכוחו גדול הרבה יותר מהשגיאה, וכשאנו ממוקדות בו – הוא מפחית את כוחה של השגיאה.

אלול הוא זמן למחילה ולחמלה . אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

"כשמתקנים, כוחו של התיקון מפחית את המשגה.
הלב לא רושם את המשגה, יש פה פיוס ושמחה חוזרת, מאותה הבנה, הלב ייפתח לשמחתו ויגרש עצבותו".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מפרידות בין התיקון למשגה והולכות עם התיקון, אנו מתפייסות עם עצמנו ועם סביבתנו, והשמחה חוזרת. כל עוד אנו לא מקבלות את זה ששגינו ונאבקות בעומס, בכך אנו רק מכפילות את כוחו. אנו יודעות שיש עומס, תמיד היה ותמיד יהיה, אבל הוא אינו העיקר. ברגע שנתחם אותו וניתן לעצמנו שם חום והבנה שאיננו זקוקות לו יותר על מנת להתפתח, נוכל להבין שהתיקון לא חייב להימשך הרבה זמן, ושאפשר ממש בחלקיק שניה לחזור מהשגיאה אל התיקון, שכוחו גדול הרבה יותר. פנינו אל העתיד, העומס משאיר אותנו בעבר.

אלול הוא זמן מרוכז למחילה עצמית וכללית, מלא וגדוש בחיות של חמלה מעבר למידה הרגילה, והחמלה הזו מעבירה אותנו אל זמן הדיוק. ואז מתרחש פלא של ממש: כל דיוק מפחית מהרישום של המשגה. גם אם פגמנו לפני שניה, אנחנו יכולים כעת, בעזרת הדיבור המתוקן, הקשב המתוקן והנתינה המתוקנת – לתקן רטרואקטיבית את מה שהיה. וימימה ע"ה בדבריה מחדשת לנו אופטימיות מופלאה ומשמחת: "כל רגע הוא זמן לדיוק".

הפוסט כוח התיקון גדול מכוח הקלקול הופיע לראשונה ב-פנימה.