כי להם זה פשוט לא היה אכפת שהצטרף אליהם עוד בן לחבורה.
ואגב הייתי יותר טובה מהם בכדורגל, שזו נקודה מביכה כשלעצמה.

ואז הפעם הזה עבר. וב"ה גדלתי ונהייתי לאישה קטנה. והבנתי שלא, שירי, את לא יכולה לתת לאמא שלך לקחת אותך לרינה הספרית שתגזוז אותך למוות. תגדלי עמוד שדרה ותהיי בחורה!
אז גידלתי. והבנתי שעם השיער המתולתל שיש לי כל שעליי לעשות הוא שביל באמצע, למתוח את השיער כמה
שאפשר עם קרם או ג'ל, קוקו נמוך וזהו. חיפשתם את מלכת היופי הבאה? Here I am!!

ואז הכרתי את בעלי, והתביישתי להראות לו תמונות מהילדות שלא יברח כל עוד נפשו בו, וגיליתי את נפלאות כיסוי הראש – שעשה לי פלאים! כי הוא הסתיר את השיער והכל הסתדר.

אז מה אני בעצם רוצה לומר בטור רדוד זה?
אני רוצה שהילדה המתולתלת שקוראת עכשיו את הטור ובטוחה שהיא יפה – תדלג עליו רגע ותביא לי את אמא שלה. ואני אומר לך כך אמא יקרה: תביני. יש ילדות שנולדות עם תלתלים. זה נכון.
ורוב ההורים לא יודעים להתמודד עם תלתלים. זה גם נכון.
לכן אני מתחננת בפנייך – קודם כל, אל תגזזי לילדה את הצורה אם את רוצה שיהיו לה חברות. תלתלים זה אופי! כן כן, כל תלתל הוא חיוך בנפש של הילדה שלך. בנות מתולתלות הן הדבר הכי שמח שיש.
תגדלי אותם, תני לכינים להתפלש לה בתלתלים, ובחיים, אבל בחיים אל תקחי אותה לספרית של גברים!
היא לא צריכה להיראות כמו רונן חדד.
כמה שתלתליה יהיו חופשיים – כך נפשה תהיה משוחררת כציפור והיא לא תאשים אותך כשתגדל.
סתם. היא כן תאשים אותך. אבל לפחות לא בעניין הזה.

היום בראייה לאחור אני אומרת לעצמי- איך לא השתמשתי בכוח המדהים של התלתלים שלי? איך הפכתי למשה -השחקן הכדורגל הכי טוב בשבט של הבנים?

ובי נשבעתי – שכשתהיה לי ילדה, לא אגע בתלתליה. אקח אותה למתולתלת אחרת שתראה לה את היופי בהם, ואשיר לה כל היום שהיא הכי יפה בעולם. ואחתן אותה מהר מהר לפני שתספיק לומר "רינה הספרית" כדי שתוכל להסתיר את הדבר הזה ואז היא באמת תהיה יפה.