על דלת דירתה של קניג מופיע שמה לצידו של שם אביר נעוריה, שחלק איתה את חייו במשך חמישה עשורים, צבי שטולפר ז"ל. כשאני נכנסת היא כבר מאופרת, קוראת לי למטבח הקטן, מכנה אותי "מיידלע" ומציעה לי להניח את התיק הכבד ולקחת משהו לשתות. אני חשה כאילו חזרתי הביתה, למרות שמעולם לא ביקרתי בדירתה הצנועה והיפה. קירות ביתה מספרים בתמונות ובחפצים סיפור חיים מופלא ועשיר של אישה שחצתה יבשות וימים עד שמצאה את מקומה, אי אז בראשית שנות השישים של המאה העשרים, בלב העשייה התרבותית של מדינת ישראל, מדינה שלא שמעה עליה עד הגיעה לגיל הנעורים.

היא מזמינה אותי לסלון ביתה, נעזרת ב"קאדילק" שלה – כך היא מכנה בחיוך את ההליכון שהחלה להיעזר בו לאחרונה. ההומור והאופטימיות הם חלק בלתי נפרד מאתגרי חייה. "חוסר התנועה בתקופת הסגרים החליש אותי מאוד", היא מסבירה, "שאלתי את עצמי איך אוכל להמשיך לשחק, אבל כשסוף סוף חזרנו לשגרת הצגות, פשוט עליתי עם ההליכון לבמה ואף אחד לא התלונן. לא הבמאים, לא השחקנים, והכי חשוב – גם לא הצופים", היא אומרת בחיוך שובבי שלא מסגיר כלל את מניין שנותיה הברוכות, ומוסיפה שמישהו אמר לה כי נוכחותה הדומיננטית על הבמה גורמת להליכון להיעלם ברקע.

ואכן, את הנוכחות הבימתית של קניג אי אפשר להחמיץ. רפרטואר התפקידים שמילאה במהלך חייה, הופעותיה שכללו תפקידי מפתח בולטים גם בקולנוע ובטלוויזיה, תפסו את העין ואת הלב. אנחנו יושבות בסלון החמים וקניג מציעה לי להתכבד ב"צוקרלך" מקערית הזכוכית היפה שעל השולחן. את השיח היא מתבלת במילים ביידיש המוסיפות לה עוד חן, נוסף על זה השופע ממנה ממילא.

בדרך האם

קניג נולדה ב־1929 בלודז' שבפולין לזוג שחקנים ידועים ומוערכים, דינה קניג ואוסקר יוסף קאמיין זכרם לברכה. כשהחלו הגירושים אל מחנות ההשמדה, קניג ואמה נמלטו תחילה לאוקראינה ומשם לסרביה, ולבסוף הגיעו לאזור אוזבקיסטן הסובייטית. אביה, שלא היה יכול להצטרף אליהן, נפטר ממחלה בשנת 1942. המעבר בין הארצות השונות הקנה לקניג שליטה בלא פחות משבע שפות. "אני לא יכולה להגיד שאני מומחית בכולן, אבל הן מאפשרות לי קשר אנושי. כשאת נוסעת למקום ויכולה להחליף מילה עם בן אדם – זה דבר גדול", היא מסבירה. את הקשר האנושי החם והלבבי שהיא מדברת עליו אני מרגישה מעבר למילים – במבט, בחום ובכנות שבהם היא חולקת איתי את סיפור חייה המופלא.

מה את זוכרת מהילדות שלך שם?

"לא הייתה לי ילדות", משיבה קניג בעצב ומסבירה כי שנות המלחמה גזלו ממנה את ילדותה. לטענתה, עד היום נותר באישיותה משהו ילדותי, ההחמצה של אז מלווה אותה גם עשורים אחרי.

בהיותה בת עשר בלבד, לאחר שנמלטו לאוזבקיסטן, חלתה אמה בטיפוס. "רצו לפנות אותה לבית חולים, אבל אני התעקשתי לטפל בה בכוחות עצמי". על אף גילה הצעיר, קניג הבינה כי מצב הרפואה והתברואה בבתי החולים לא יותירו לאמה סיכויים רבים.

שני הורייך היו שחקנים, היה ברור לך עוד מילדות שתלכי בדרכם?

"אמי מעולם לא רצתה שאהיה שחקנית. גם אבי, שנפטר כשהייתי ילדה, וגם אבי החורג שלו נישאה אמי לאחר מכן, היו שחקנים. למרות זאת, או אולי דווקא משום כך, לא עודדו אותי כלל להגיע למקצוע".

אז מה דחף אותך בכל זאת למשחק?

"צביקה שלי", היא משיבה בקול מלא ערגה ומספרת על האיש שהייתה נשואה לו במשך חמישים שנה. אהבה גדולה שררה ביניהם עד פטירתו לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. "כשנפגשנו הייתי רק בת שבע־עשרה. זה לא שבע־עשרה של היום. לא היה לי מושג על מה לדבר איתו. טיילנו בשתיקה זה לצד זו וכדי לשבור את המבוכה התחלתי לדקלם פושקין", קניג עוצמת עיניים ומדקלמת את המילים בשפה הרוסית המתגלגלת על לשונה.

את וצבי עסקתם באותו התחום, אבל את הגעת לפרסום הרבה יותר גדול ממנו. זה יצר מתחים ביניכם?

"בזכותו לא היה שום מתח. הוא תמך ביכולות שלי ותמיד דחף אותי לעשות יותר. בעניין הזה הוא היה דוגמה ומופת לזוגיות. צבי התעסק גם בכתיבת מחזות וגם במשחק, ועם זאת הוא ידע שבתחום המשחק אני חזקה ממנו".

בעקבות דחיפתו של צבי הגיעה ליא לתיאטרון היידיש בבוקרשט, שם גילמה את דמותה של אנה פרנק – תפקיד שהעלה אותה לתודעה וסלל את המשך דרכה המקצועית.

לאורך השנים גילמת למעלה ממאה דמויות. היכולת להזדהות עם כל כך הרבה סגנונות שונים העניקה לך משהו במישור האישי?

"המשחק של טיפוסים שונים ומצבי חיים מורכבים השפיע עליי מאוד. למדתי שגם אנשים שאני מכירה מקרוב יכולים להפתיע, כי מצבי החיים המשתנים גורמים לדברים חבויים לצאת. יהיו שיסתכלו על אדם כזה ויחשבו שהוא שינה את עורו, אני לעומת זאת מבינה, מתוך ההתמודדויות של הדמויות ששיחקתי, שהחיים והאישיות של האדם הם מורכבים ומזמנים שינויים שלא תמיד ניתן לצפות".

קניג מוסיפה שראתה אצל אמה את היכולת להתאים את עצמה למצבים משתנים בתקופת המלחמה. "ברגע היא פשטה את השמלות היפות ואת פרוות השועל, ירדה על ברכיה ושפשפה את רצפת הבוץ המכוסה גללי סוסים במקום שהפך להיות לנו לבית שם באוזבקיסטן. אמא התמודדה בגבורה עם החורף הקשה, הכניסה כותנה שצמחה בשדות לתוך המעיל שכבר היה קטן מאוד למידותיי. עברנו את השנים הקשות בזכות היכולת הזאת שלה, שבאה לידי ביטוי בחיים כשם שבאה לידי ביטוי במשחק".

לתיאטרון יצא שם של עולם סגור שמאוד קשה לחדור אותו. איך את מסבירה את העובדה שהשתלבת בכזו קלות ומהירות?

"עוד לפני שיצאנו ארצה, אמא אמרה לי שכשנגיע אקנה זר פרחים יפה, אגש לתיאטרון הבימה ששמו יצא למרחוק, ואגיש אותו לחנה רובינא, שהייתה באותם ימים כוכבת גדולה. כך עשיתי. אני חייבת לומר שמההתחלה קיבלו אותי יפה ובהערכה גדולה. הם ראו שהגעתי מקצועית, אחרי ששיחקתי כמה וכמה תפקידים, וכבר מההתחלה נתנו לי רק תפקידים ראשיים.

"התפקיד הראשון שלי בארץ היה במחזה בשם 'בראשית'. זה היה אומץ – לתת לעולה חדשה שעדיין לומדת את השפה לשחק תפקיד בשפה תנ"כית. אני מתביישת להגיד, אבל אני מאוד חלשה בסגנון הדיבור התנ"כי, כמעט אנאלפביתית… לא כי לא רציתי, אלא כיוון שלא הספקתי ללמוד, בגלל המלחמה שלקחה מילדותי שנים חשובות. למרות זאת, התגברתי על זה ולמדתי, ובהבימה ידעו להעריך את הדרך שעשיתי".

יש תפקיד שעשית ואת אוהבת במיוחד?

"כולם הפכו חלק ממני", היא אומרת בחיוך וממאנת לבחור אחד. "חשוב לי גם לציין שחוץ מהבמאים והשחקנים שהאמינו בכישוריי, היה זה הקהל שנתן בי אמון מההתחלה. אם כיום, לאחר שישים שנה, ניגשת אליי אישה ואומרת שהיא זוכרת אותי מההצגה 'בראשית' – אז תודה רבה לאלוקים הגדול שעזר לי".

הופעת אתמול בלילה, את מופיעה גם הערב, יש מחזות שעולים ארבע מאות פעם – זה לא מייגע? איך מצליחים לתת לקהל של ההצגה הארבע מאות את אותה האיכות של ההצגה הראשונה?

"זה לא מייגע ולא קשה. מי שבא היום לא היה אתמול, ואולי יבוא מחר אם הוא מאוד מעריץ אותך", משיבה קניג ומספרת סיפור טרי מאתמול. "הייתי בבדיקת עיניים באיכילוב ונדרשתי לחבוש מסכה על הפנים. מולי ישבה איזו צעירה נחמדה, לבושה במדי בית החולים. פתאום היא אומרת לי, 'המסכה לא תעזור לך. אני יודעת מי את'. התחלתי לצחוק, והיא אמרה שהעיניים שלי מספרות הכול. מתברר שהיא מעריצה אותי ובכל הצגה שאני מופיעה היא באה לראות אותי. זה היה כזה קומפלימנט", מספרת מי שזכתה בפרסים יקרי ערך, בהם פרס ישראל לתיאטרון ופרס התיאטרון הישראלי, אך מתרגשת לא פחות מן ההכרה שהיא מקבלת מהקהל.

הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

צילום וכתיבה: אילה יבגי

איפור: רותם זוהר מרפלד

הפוסט משחק חייה הופיע לראשונה ב-פנימה.

המטרה של התערוכות החדשות לתת במה לאמנים ולהראות שני כיוונים מנוגדים לגמרי בעולם האמנות.  כמו כן במהלך היומיים כל אומן יציג עבודות חדשות שיצר בתקופה הנוכחית. לקהל הצופים תהיה הזדמנות להיחשף  "לפינות העבודה"  של האמנים, לראות אותם יוצרים בלייב, במהלך התערוכה תהיה אינטראקציה בין האמנים לקהל הרחב,  כולל הזדמנות לפתוח  דיון עם האמנים, לשאול שאלות ואפילו להעביר ביקורת.

בין האומנים המשתתפים: ציירים, פסלים, אמני זכוכית  ומאיירים, בניהם:  יבגניה אסתר דמין, ליאורה וורשבסקי ג'ני פטיגורסקי, טטיאנה פאיירוביץ, אינה קלטר, אינה קרז'נר, ילנה רזניקוב, טטיאנה בלקין, ריטה בלמס, קטרין פינצ'וק, טוביה חוחלוב.

התערוכות פתוחות לקהל הרחב – ללא תשלום, החל מתאריך 20.10.2020 עד ה 15.11.2020

הגלריה ממקמת ברחוב  דוד רזיאל 6, יפו – טלפון לתיאום סיור – 054-3544218.

לינק לתערוכות הווירטואליות: https://www.facebook.com/unityartproject

https://www.facebook.com/Welcome2UNITYARTHOUSE

הפוסט אומנות ישראלית בצל קורונה הופיע לראשונה ב-פנימה.

גילינו כמה הפערים התרבותיים משמעותיים. צילום: מיכל אביאור

שניהם גדלו במשפחות ליברליות, התחנכו בבני עקיבא ובמוסדות חינוך עם ערכים דומים, אבל כשהחליטו להתחתן גילו עד כמה הפער התרבותי ביניהם משמעותי וכמה סיטואציות מאתגרות ומשעשעות הוא מזמן.

יוסי, שגדל על נימוסי השולחן האנגליים הכוללים את האיסור להניח מרפקים על השולחן, היה צריך להתרגל לכך שבביתה של רותי הארוחה לא כללה סכו"ם. רותי נאלצה להתמודד עם בחירה של מספר מוזמנים מצומצם לחתונה, כאשר במשפחתה מקובל להזמין אנשים רבים מהעדה.

"למרות שהסיפור שלנו מובן מאליו בשבילנו", אומרת רותי, "מסתבר שלאחרים הוא לא. אחרי שהוצאנו את הקליפ 'נס אלוקי' לשיר של יוסי, קיבלנו מהסביבה תגובות נרגשות מאוד. פתאום נזכרנו כמה לא פשוטה הייתה הדרך עד החתונה. כמה מחשבות וחששות היו לנו על איך הסביבה תקבל אותנו".

יוסי ורותי רואים את החשיבות וההשפעה של הסיפור שלהם בכל מקום שבו הם מופיעים. "יש הרבה מקומות שאנחנו מגיעים אליהם ואני האתיופית הראשונה שהם מכירים, ומצד שני כשהופענו לפני אתיופים הם מאוד התרגשו לראות שהסיפור שלהם מקבל מקום".
מופע מרגש ומשעשע על קיבוץ גלויות ועל הנס שנקרא מדינת ישראל.

מופע על קיבוץ גלויות. צילום: דנה כספי

המופע 'נס אלוקי', לפרטים והזמנות: 052-4484178 ,yossi.tur@gmail.com
חפשו "מופע נס אלוקי" בפייסבוק.

***

 מתוך מדור התרבות במגזין פנימה.
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן

הפוסט לא מובן מאליו – ביקורתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה אני נכנסת לתרבות יוון – מערב של ימינו? . אילוסטרציה

בדמיוני, אני חוזרת לזמן ההוא, לאיסורים ולגזירות, לסבל ולאימה, לתרבות יוון המפתה ולקרעים בעם, כשלצידם- תושיית החשמונאים, ההקרבה למען המצוות, הניצחון והנס הסופי של פך השמן. מדמה במוחי המופרע את הקרבות העזים, הדאגה העמוקה למעט שמן עבור המנורה ולהקלה שבקץ המלחמה.

הפוסט בימים ההם בזמן הזה: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

אז קבלו אותן, ההפקות הגדולות של החג:

"מערת האוצר" של חבורת אנדרדוס

'מערת האוצר' המחזמר של חבורת אנדרדוס. צילום: צילום: דורון ישינסקי

חבורת אנדרדוס מונה ארבעה יוצרים מוכשרים- מתן צור, נדב נווה, אשר בן- אבו ויאיר יעקבי, שמפתיעים אותנו בכל פעם מחדש .

לרגל חג החנוכה מעלים חברי אנדרדוס מחזמר מקורי ומצחיק המתאים לכל המשפחה כאשר במרכז העלילה עומד עלי השודד האמיץ שיום אחד מחליט לשנות את דרכו ולחזור למוטב. כמובן, שהמשימה אינה פשוטה כפי שהיא נראית ועלי נאלץ להתמודד עם הסולטן הרשע, כשבדרך ישנו מאבק מערת האוצר המסתורית.
המחזמר משלב קטעי משחק מלאי הומור וקטעי שירה מקוריים.

משך ההצגה: כשעה וחצי עם הפסקה של 10 דקות.

לפרטים על המופעים באזור מגורכם, כנסו לאתר- www.underdos.co.il

"בעקבות הלב" מחזמר מאת שולי רנד

השנה נוכל לפגוש על הבמות את שולי רנד באחד התפקידים הראשיים לצד השחקנים מאיר סוויסה וישי לפידות, במחזמר לכל המשפחה. המחזר "בעקבות הלב" נכתב על ידי רנד כעיבוד לספרו של אדמונדו דה אמיציס – "הלב".
במרכז העלילה עומד נער שמחליט לעזור לאביו בפרנסת המשפחה ללא ידיעת האב, כאשר את חוויותיו הוא כותב ביומן, כשהמשותף לכולם הוא העיקרון- "ואהבת לרעך כמוך".
מדובר בהפקה מוזיקלית מרגשת המביאה לקידמת הבמה את הערך החברות, דרך ארץ ועוד.

משך ההצגה כשעה וארבעים ללא הפסקה.
המחזר על הבמות בכל רחבי הארץ החל מ- כ"א בכסלו ועד כ"ח בכסלו (29 בנובמבר ועד 6 בדצמבר).

לפרטים על המופעים באזור מגורכם, כנסו לאתר: http://www.arips.co.il/

"שירים ונפלאות בממלכת החלומות" מחזמר וקרקס בכרטיס אחד

אחת ההפקות המרשימות שנעשו לציבור הדתי השנה הוא המחזמר "שירים ונפלאות בממלכת החלומות" בכיכובם של גדולי הזמר היהודי- דודו פישר, איציק דדיה, עוזיה צדוק, להקת קינדרלעך, עדי רן ועוד.
בניגוד למופעים האחרים שנודדים בכל הארץ, המחזמר הנוכחי מתקיים במתחם ענק שהוקם במיוחד בשבילו באצטדיון רמת גן, שישמש בתור "ממלכת החלומות".

המחזמר עוסק במסע הרפתקאות משעשע אותו עוברים הגיבורים על מנת להגיע לממלכה בה יוכלו להגשים את חלומותיהן. המחזמר משלב קטעי אקרובטיקה מרהיבים, קטעי שירה ועלילה סוחפת ומלאת הומור.
המופע יעלה במשך שמונת ימי החנוכה כ- 28 פעמים על אותה הבמה. החל מ- כ"ד בכסלו ועד ב' בטבת  (2 עד 10 בדצמבר).

לפרטים על המופעים באזור מגורכם, כנסו לאתר:
https://bit.ly/2Qmvvqn

חנוכה שמח!

הפוסט חנוכה מההצגות: מופעי החנוכה הכי שווים לילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.

הזוכים בפרס הם אביתר בנאי שקיבל פרס מפעל חיים, אמונה אלון ויורם טהרלב בתחום הספרות והשירה, ליאור אלמליח ונאור כרמי בתחום המוזיקה, אבנר בר חמא וציפי מזרחי בתחום האמנות הפלסטית, טלי אברהמי ומורדי קרשנר בתחום הקולנוע וגיא בירן ורחלי מושקוביץ בתחום התאטרון.

תרבות יהודית. רחלי מושקוביץ במעמד הטקס עם שר החינוך נפתלי בנט והרב איתיאל בר לוי ראש אגף תרבות יהודית. צילום: יוסף איפרגן, לע״מ

מושקוביץ היא שחקנית ויוצרת תאטרון, כתבת במגזין פנימה ובעיתון בשבע, לאחרונה הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה 'שמתי לב' המאגד סיפורים שכתבה, ומי שעומדת בראש תאטרון ובית הספר למשחק לחישה, תאטרון עם אנסמבל נשי שהוציא לעולם את ההצגות 'עד סוף העולם' העוסקת במאבק על הזהות היהודית במציאות מעורבת, 'שלא מדעת', 'אל אשר תלכי' ועוד רבות.

שר החינוך נפתלי בנט במעמד בטקס, צילום: יוסף איפרגן, לע"מ

זוכה בפרס מפעל חיים לתרבות יהודית, אביתר בנאי. קרדיט: שחר רצנברג – שילוח הפקות – צילום יח"צ

יצירותיה של מושקוביץ נוגעות בנושאים נפיצים וחשובים בחברה הישראלית ולצד הנאמנות הבלתי מתפשרת להלכה – עומדים בסטנדרטים הגבוהים והמקצועיים ביותר.

משפחת פנימה מברכת על הזכייה המוצדקת והראויה של רחלי מושקוביץ וגאה לתת במה לכותבת מוכשרת שכמוה.

הפוסט הפרס הנכון: פרס תרבות יהודית לשחקנית והיוצרת רחלי מושקוביץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

מָצָאת אֶצְלוֹ פִּינָּה חַמָּה שֶׁהָפְכָה שֶׁלָּךְ
חָזַרְתְּ אֵלָיו תְּמִימָה בְּסוֹף כֹּל יוֹם
אֲפִילּוּ כְּשֶׁיָּדַעְתְּ שֶׁהוּא הוֹרֵס אוֹתָךְ
לֹא דִּמְיַינַתְּ לַעֲזוֹב אוֹתוֹ פִּתְאוֹם

הוּא נִיצֵּחַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפָה שֶׁבַּשָּׁמַיִים
הִתְגַּבֵּר עַל רֵיחַ גֶּשֶׁם זַךְ וְטוֹב
הוּא צָבַע לָךְ כְּבָר אֶת כּל הַמִּשְׁקָפַיִים
שֶׁלֹּא תּוּכְלִי לִרְאוֹת דַּרְכָּם וְלֶאֱהוֹב

וְהִתְרַגַּלְתְּ לְסַפֵּק אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלּוֹ
וְלִלְגּוֹם תָּמִיד רַק חֵצִי כּוֹס רֵיקָה
וְהַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ נִמְחַק מֵהַיּוֹמָן אֶצְלוֹ
וְנֶעֱלַמְתְּ לְתוֹךְ עַצְמֵךְ כָּךְ בּשְּׁתִיקָה

וְהֵם אָמְרוּ לָךְ תִּבְרְחִי מִמֶּנּוּ וּמַהֵר
וְלֹא הֵבַנְתְּ אֵיךְ הֵם הִצְלִיחוּ בְּעַצְמָם
אֶת כּל הַמְּעַטִּים בָּהֶם לָדַעַת לְחַבֵּר
וּלְסַלֵּק אוֹתוֹ לְגַמְרֵי מִתּוֹכָם

וְאָז הִגִּיעַ אֵיזֶה רֶגַע שֶׁל כִּסְלֵיו
שֶׁהֵצִיף בָּךְ מִן גְּבוּרָה פִּתְאוֹם
לִזְכּוֹר אֵיךְ הִצְלִיחַ לְנַצֵּחַ אֶת הַפַּחַד
וְלִימֵּד אוֹתָךְ כֵּיצַד לִבְחוֹר בָּאוֹר

וְהֶחְזִיר אוֹתָךְ לְהִתְרַפֵּק עַל הַנִּיסִּים
וּלְסוֹבֵב לָךְ אֶת הַלֵּב בְּאַהֲבָה
וְהוּא הִצִּית בָּךְ מֵחָדָשׁ שִׂמְחַת חַיִּים
שִׁימֵּן לָךְ אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהִמְתִּיק בִּלְבִיבָה

וְאָז הֵבַנְתְּ זֶה אֶפְשָׁרִי
וְצָרִיךְ פָּשׁוּט לִבְחוֹר
לְהַדְלִיק בָּךְ אֵיזֶה נֵר
לָצֵאת מֵחוֹשֶׁךְ אֶל הָאוֹר.

יוצאת אל האור לחיים חדשים. אילוסטרציה

רוצה לפרסם שיר באתר? שלחי אלינו מייל >>
pnima.webmagazine@gmail.com

הפוסט לבחור באור: שיר של יום ראשון הופיע לראשונה ב-פנימה.

בגיל 31 עם ילדה בת שנתיים, סומך-וצלר מצאה את עצמה מתמודדת עם אלמנות פתאומית.
ההתמודדויות הרבות שהגיעו לחייה בעקבות האבלות קיבלו לחן וביטוי על הנייר, וכעבור 6 שנים גם הפכו למופע סוחף ומעצים במיוחד.
גילי סומך-וצלר, כיום נשואה בשנית ואמא לילדה בת 9, היא זמרת יוצרת שבחרה באופן אמיץ וללא פשרות לשתף את סיפורה האישי.

הופכת את הקהל לשותפות במסע שלה. סומך ולצר, מתוך המופע. צילום: מנחה נופה

במופע "שמחה בהזמנה אישית" שעלה לראשונה ב"גולה" פתח תקווה בתחילת החודש,  חושפת סומך-וצלר את הרגעים הכי אישיים אותם עברה וביניהם- הרגע בו בעלה הראשון נפטר, הרגע בו היא סיפרה לבתה שאביה נמצא בשמים, הבדידות של השבתות והחגים, וההחלטה להמשיך הלאה ולהקים בשנית בית מלא שמחה.

שילוב בין מוזיקה מקורית לשירים מוכרים. גילי סומך- וצלר. צילום: ענת דומן

כשמו של המופע, גילי, בכשרונה הרב ובפנייה כמעט אישית, הופכת כל אחת מקהל הנשים לשותפות מלאות למסע. תוך דקות ספורות מתחילת המופע האולם עמוס המשתתפות מתמלא בפרצי בכי, התרגשות ובעיקר בהרבה צחוק ושמחה. קשה להאמין שניתן לתרגם סיפור חיים שכזה למופע שמח ומהול בהומור, ולמרות זאת גילי יודעת לעשות את זה בהצלחה רבה.

המופע משלב בתוכו שירים מוכרים ושירים מקוריים של סומך-וצלר, אותם היא מבצעת בליוויה המפעים של רבקה מקלס. העיבוד המושקע של הקטעים המוזיקליים והנגינה בלייב על מגוון רחב של כלים, לוקחים את השירה למקום אחר ונותנים רובד נוסף למופע.

 בהחלט ניתן לסכם ולומר שסומך-וצלר היא אחת היוצרות המוכשרות שנראו לאחרונה. יכולותיה להעניק זווית ראיה נוספת לנושא השמחה ולאפשר לכל אחת מהקהל למצוא את העוצמות שבה, הן אלה שישאירו את המופע "שמחה בהזמנה אישית" רלוונטי תמיד.

הפוסט שמחה בהזמנה אישית: ביקורת תרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש בינינו שפות, שפות, שפות

אבל רק אחת שהיא שלנו

אותה אני מבקשת, בּׂא נדבר רק בה.

דבר אליי מילים פשוטות

בשפת הלב

דבר קרוב.

מתוך השיר 'שפת הלב'

מילים ולחן: רוחמה בן יוסף

כל שיר מתגלגל ונולד בדרך אחרת.
שפת הלב הגיע אליי אחרי דרך ארוכה שעברתי, מחשבות וחוויות שנאספו בבישול איטי עד שהגיע הרגע – ויצאו לעולם בבת אחת.
יום אחד ישבתי עם גיסתי היקרה, שעברה תהליך של גיור.
היא דיברה אנגלית ואני עברית, ובשברי מילים הצלחנו לתקשר בכיף. ואז היא שאלה אותי, 'מה זה סגולה?' הסברתי לה מה שידעתי.
חמותי מצטרפת למרפסת ושואלת, על מה אתן מדברות? וגיסתי ענתה לה: 'שאלתי את רוחמה מה זה סגולה',
חמותי אמרה, 'אה, זה נושא מאוד מעניין.. סגולה זה…' והסבירה לה משהו אחר לגמרי ממה שאני אמרתי!
אני זוכרת את ההפתעה שהרגשתי, והמחשבה הראשונה שחשבתי היא – יואו. אם אני וחמותי היינו מדברות על סגולה, היינו חושבות שאנחנו מבינות אחת את השניה, כשבאותו הזמן אנחנו מדברות על דברים שונים.

המעבר בין השפות, להבנות שונות של מילים באותה שפה, היה עבורי חזק.
כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו.
השפה בה אני מדברת , שונה מהשפה שאת מדברת, אפילו שאנחנו כותבות ומדברות בעברית…..
מילים מסוימות יעוררו בנו רגש מסוים, יקחו אותנו למקומות אחרים ואסוסיאציות שונות..
זה כל היופי, לא? המגוון, העולמות , הצבעים, הדרכים לראות דרכם את העולם.
אבל בכל זאת, איך נפגשים לא רק מבחוץ – אלא באמת?
זאת שאלה שנכונה לקשר שלי עם כל אדם, אבל במיוחד בקשר הזוגי.
איך אני מצליחה לדבר באופן שיוביל להבנה אמיתית?
איך אני מגיעה למפגש שמחבר בין העולמות הפנימיים שלנו?
זה תלוי באמון. באומץ ובנכונות להתקלף, להשיל שכבה ועוד שכבה..
להיות כנה, גם אם זה יכאב.
ובעיקר, כמו תמיד, מתחיל ממני- מהרצון והמעשים שמעוררים את התנועה היפה הזאת.

כמו הרבה מהשירים שלי, שפת הלב הוא תפילה.
הוא רצון להפגש עם השפה שמונחת מתחת לכל השפות
להגיע פנימה. לגעת .
לדבר ולהקשיב בשפת הלב.

הפוסט מאחורי הקלעים של שפת הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.