אני הבת של הבבא סאלי

אנחנו נפגשות בביתה השוכן באחת מסמטאותיה העתיקות של ירושלים.
פניה המאירות מזכירות מאוד את פני אביה עליו השלום. עשרים ושמונה שנים לאחר פטירתו של רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל, המכונה בפי כל הבבא סאלי, אני נרגשת להיפגש עם בתו, הרבנית פנינה יהודיוף שתבדל"א, לרגל יום ההילולא שיחול בד' בשבט, כדי לשמוע קצת סיפורים מבית אבא.
מספר דקות לאחר הגעתי מצטרפת אלינו באופן ספונטני ליאורה, בחורה צעירה שהיא כבת בית אצל הרבנית מכניסת האורחים. אנחנו מסתופפות סביב השולחן באחד הלילות הקרים שידעה ירושלים השנה, ומבקשות להתחמם באורם של צדיקים.

הרבנית פנינה היא בתו של הבבא סאלי מאשתו השנייה, מרים ע"ה, אותה נשא לאישה בגיל שש עשרה לערך. היא נישאה לרב דוד יהודיוף ע"ה, שזכה להוציא לאור את כל ספרי רבני משפחת אבוחצירא, ונולדו להם ילדים ונכדים.

בחמש עשרה השנים האחרונות היא עוסקת במסירות בקירוב רחוקים, או אם נדייק בקירוב רחוקות. מטעם ארגון טהרת המשפחה של הרב פיש היא ונשים נוספות מנסות לחבב את המצווה היקרה הזו על בנות ישראל, דתיות וחילוניות כאחד

איך זה עובד? אתן פשוט עוברות מבית לבית? אני נדהמת מהעזות דקדושה.
"כן", משיבה לי הרבנית בחיוך ומסבירה לי מעט על פעילותן. "אנחנו לוקחות שכונה, למשל פסגת זאב. דופקות בדלת. כשפותחים לנו אנחנו מוצאות איזו מילה טובה, שואלות האם יש להם זמן בשבילנו ומסבירות מי אנחנו".
כשאני מתפעלת מהאומץ, הרבנית ממשיכה: "בהתחלה היה לי מאוד קשה להיכנס אל תוך הפרטיות של האנשים. אבל ברוך ד', כשאני כבר בתוך זה וכבר רואים את ההצלחות והישועות שהמשפחות זכו להן בעקבות השמירה על הטהרה, זה עושה חשק להמשיך. ב"ה יש סייעתא דשמיא ושכונות שלמות עברו פשוט מהפכה בתחום. היו כאלה שאמרו לנו: "חיכינו לנשים כמוכן שיבואו ויסבירו לנו מה עושים…".

מסירות נפש למען עם ישראל יש לה בשפע, כמו גם, איך לא, סיפורי נִיסים.
איך היה לגדול בבית של מקובל גדול המלומד בנִסים כמו אביך הבבא סאלי זיע"א?
"לא ראינו אחרת. חשבנו שזה נורמלי. לא ידענו איך זה אצל משפחות אחרות. משחר ילדותנו ידענו שאבא שלנו הוא אדם גדול וחשוב וקודש קודשים, אך ככל שגדלנו ראינו יותר את הקדושה שלו. הייתה לאבא דבקות בד' שאי אפשר היה שלא לשים לב אליה. הוא היה קורא לקב"ה 'בעל הרצון' ולא ידע משהו אחר חוץ מהקב"ה.
"אני זוכרת את יראת הכבוד שהרגשנו כלפיו. לא היה לנו איתו כל כך קשר בילדות, כיוון שאבא היה מסתגר בעליית הגג שבועות וחודשים. לא ראינו שהוא אכל או שתה וגם לא איפה הוא ישן. הוא היה כמו מלאך, שייך רק לעליונים".

כילדים ידעתם על התעניות והסיגופים של מו"ר אביכם?
"רק כשגדלנו והתחלנו לדעת גם מדברים אחרים על אבא, נודע לנו גם על התעניות. הוא היה עושה תעניות משבת לשבת, גלגולי שלג, מתגבר על תאוות האכילה ורק טועם מהמאכלים. כשהיה לו מאוד טעים – הוא היה מפסיק לאכול באמצע."

איך מרת אמך הרבנית מרים ע"ה תפקדה כאישה של אדם כל כך קדוש?
"זה לא הנשים של דורנו", ממהרת הרבנית פנינה להדגיש בתחילה ועוברת לספר מעט על אמה. "אימא הייתה אישה מאוד משכילה, מלומדת וחכמה. היא דיברה וכתבה בכמה שפות, וידעה אפילו להתפלפל בגמרא. אבל עם כל זה היא התבטלה בפני אבא שלי וכיבדה אותו מאוד.
"אי אפשר היה לדבר עם אבא שלי מילה שלא במקום. גם אימא, גם הילדים וגם זרים. זה קודש קודשים מולך ובחיים לא ראינו שמישהו העז לומר מילה לא במקום, כעס או ויכוחים. זה היה פשוט בלתי אפשרי מולו.
"הייתה לו רוח הקודש, זה ברור. כמה פעמים היינו באים לבקש ברכה או לשאול שאלה והוא היה עונה על כך עוד לפני שביקשנו או שאלנו".

הקב"ה גוזר – והצדיק מבטל
אינספור סיפורים מרטיטים שמענו אודות הבבא סאלי, על כוחו בעליונים ובתחתונים. עם שרים ומושלים שועי עולם, ולהבדיל עם שרי מעלה. אך אין זה כמו לשמוע כמה מהם ממקור ראשון. הרבנית פנינה נזכרת בסיפור מופת אחד שהתרחש אצל אביה עוד בהיותו במרוקו. "שרים, שייח'ים ומושלים בעולם כולו כיבדו אותו כבוד רב
והגיעו להתייעץ איתו. באחת הפעמים ביקש אבא ממושל אחד לשחרר איזה יהודי והוא התנגד. היה ביניהם דין ודברים ואותו מושל זלזל במשהו מאוד חשוב אז אבא נתן לו סטירה. לא פחות ולא יותר, אותו מושל הוציא את אקדחו וכיוון אותו מול אבא שלי. באותו הרגע השתתקה לו היד ונהייתה מאובנת. רק לאחר הפצרות רבות מצדו והבטחה שהוא משחרר את אותו יהודי ולא אוסר יותר שום יהודי על לא עוול בכפיו – אבא עשה שהוא יוכל לחזור להזיז את ידו.
"כשאדם מתחבר לקב"ה, אז צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא מסבירה את הפלא, "או כמו ששמעתי עכשיו חידוש מאחותי: הקב"ה גוזר – והצדיק מבטל".

 

מקווה ישראל
ליאורה, שמבחינה בכמיהתי הכנה לשמוע עוד ועוד סיפורים, מזכירה לרבנית לספר את הסיפור על המקווה והנחש. "זה סיפור ששמעתי מאחותי ששמעה מהמשמש שהיה עם אבי באותו הזמן", היא ניאותה. "זה קרה במרוקו לפני כשישים שנה בערך. הייתה שמועה שהנשים בעיר לא טבלו כבר כמה ימים כיוון שיש נחש בקרקעית המקווה.
הגיעו לומר זאת לאבי בשתיים בלילה והוא מיד ביקש להגיע לשם, למרות השעה. 'אין שעות למצוות', ענה למשמש ההמום.
הוא לבש את השכמייה שלו ויצא עם נר אל המקווה שהיה בהחלט לא נעים ודי מסוכן. המדרגות לא היו מדרגות. אבא לקח את המקל שלו בידו והוציא משם את הנחש. שמעתי שהוא גם השביע את החיות שלא יפגעו בבנות ישראל. הם יצאו משם והכריזו שהכול בסדר והנשים חזרו לטבול".

הרבנית ממשיכה ונזכרת בסיפור נוסף על מקווה. "אבא הגיע פעם אל העיירה בודנוב שבמרוקו בחודש תמוז וראה שהמקווה במקום אינו כשר. הוא אמר להם שצריך לרוקן את מי המקווה ולתקנו אך הם נבהלו. איך יעשו זאת והרי לא יורדים כעת גשמים כדי למלא את המקווה בחזרה? 'אל תדאגו, ד' ירחם', אמר להם אבא, ולאחר שהם הוריקו את המקווה אבא התפלל וירדו גשמים שמילאו אותו.
"לאחר שאבא בדק אותו שוב הוא ראה שלא תיקנו אותו כמו שצריך והורה להם שוב לרוקנו ולתקנו. ושוב לאחר מכן ירדו גשמים והוא התמלא בשנית, בחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

כל השושלת המשפחתית שלכם מפוארת, כבר מדורי דורות ועד לימינו אנו. מה הסוד לקדושה וגדולה שכזו?
"היה להם כוח בזכות התורה שלהם, בזכות מסירות הנפש שלהם למען עם ישראל ואהבת ישראל שלהם. אי אפשר להגיע לדברים נשגבים בלי מסירות נפש.
"כל אחד בכוחות שלו יכול לעבוד את ד'. אבא בחר לגדול בזכות עצמו ולא בזכות אבות. הוא אמר: יש לי שתי אפשרויות, או לגדול בזכות אבות או להתחיל מחדש, והוא הגיע בזכות עצמו. כל דבר שהוא לשמה – סופו להתקיים. אבא גם היה מסתיר את הגדולה שלו והיה תמיד זוקף הכול לזכות אבות שלו. בעיקר היה מדגיש את זכותו של סביו, רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל, ה'אביר יעקב'".

אולם למרות זכות האבות המפוארת שלהם, היא מבקשת להדגיש כי "התורה אינה ירושה לך וצריך לעמול עליה. לכולם יש זכות אבות אבל התורה היא עבודה".

***

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה, גיליון שבט תשע"ב
רוצה להצטרף למשפחת פנימה ולקבל בכל חודש מגזין עשיר ואיכותי עד הבית?
לחצי כאן