אריאלה סביר נפגשת עם עצמה מחדש

וקול התור נשמע בארצנו. ועכשיו הגיע התור שלי להציץ פנימה. לעשות סדר במחשבות שלי, בהרגלים וברגשות. אלה שמזכירים לי איך הייתי פעם, לא מזמן. הם גורמים לי צער, רחמים עצמיים ובעיקר – געגוע. אני כל כך מתגעגעת לימים ההם שהייתי יוצאת להליכה עם בוני כלבת הנחייה המקסימה שלי. הייתי מקיפה את הישוב ושרה לעצמי תוך כדי הליכה. אנשים היו עוצרים לידי ושואלים "אפשר ללטף?", ובעיקר היו מתפעלים ממני: "תראו איך היא הולכת לבד, כל הכבוד לה". 

אבל זה היה פעם. מחלת העיניים שלי הכתיבה את המשך הסיפור. כלב נחייה לא מתאים בשבילי היום, הוא אפילו מסוכן לי. יש בי געגוע לעצמאות שלי, לתחושת החירות שאין לה תחליף. משהו בי רוצה להיות כמו פעם.

אופס. המילה הזאת, פעם. היא כל כך חוסמת. מוציאה לי סיפורים מהבוידעם ולא מקדמת אותי לשום מקום. בשורה התחתונה, אני כרגע בבית. מבשלת, מנגנת, סורגת, כותבת, קוראת, מארחת. נשמע טוב, נכון? אבל ההליכה, מה יהא עליה?

ארבע הקושיות 

אני מציצה פנימה ומוצאת בתוכי שאלון אמריקאי. יש לי המון שאלות, ולכל שאלה יש ארבע תשובות. עליי לסמן את זו שהכי נכונה לי.

אני מוצאת את התשובות לשאלה: אז מה את בוחרת לעשות? אפשרות ראשונה, לצאת להליכה עם המקל המסורבל וחסר הרגש. אפשרות שנייה, להפעיל סוף סוף את ההליכון בבית ולעלות עליו יום יום. אפשרות שלישית, לבקש מתנדבת שתיתן יד ותעזור לי בהליכה. אפשרות רביעית, לוותר על כל העניין ולא ללכת.

אני מסמנת את התשובה השלישית. זהו, החלטתי! וכשאני מתבוננת במילה "החלטה", אני רואה ששלוש האותיות שפותחות אותה הן "החל", ובוחרת לפעול מיד. למה מיד? כי יש הארה ברגע הזה. לפני שאקבל רגליים קרות. עליי לעשות מעשה, אף אחד לא יכול לדעת או לנחש שאני זקוקה לעזרה. אני חייבת ליזום את הצעד הראשון וליצור קשר עם העובדת הסוציאלית, והיא כבר תפנה אותי לרכזת המתנדבים.

אני מתקשרת. וואו. באמת עשיתי את זה? מה זה אומר עליי? מה פשר השינוי? מאיפה האומץ? והכי מדאיג, לאן הלכה הבושה? בעצם, לא בטוח שהיא הלכה, ייתכן מאוד שאפגוש אותה בסיבוב. אבל יש כאן עבודה. בכל רגע צריך להשאיר את הראש מעל המים ולא לשקוע.

ובכן, בתוך פחות משבוע נמצאה האישה שהתנדבה לתת לי יד וללכת איתי יחד באוויר הפתוח על רקע פרחי האביב והאדמה הרוויה מגשם. והנה, היא חיכתה לי בסיבוב. הבושה הזאת, שתמיד לא נעים לה. איך זה ייראה מבחוץ, היא לוחשת לי מבפנים. ציפור בחלון משיקה כנפיים ואני מתנערת ביחד איתה, קול התור נשמע בארצנו. אני עוקפת את כל התור הזה, הרעשים והקולות שרוצים להחליש אותי, ופונה ישר לדלפק הקבלה. זהו דלפק הקבלה של החיים. כאן מבקשים עזרה, כאן גם מקבלים. זה המקום וזו הכתובת שבהם האדם עוזר לעצמו לפני שהוא מבקש עזרה מבחוץ.

לפני שאני מקבלת עזרה, אני מקבלת את עצמי. אני שמחה בחלק שלי ומרגישה מאושרת. השמיים מחייכים אליי, פרפרים חגים סביבי ומביאים בכנפיהם את בשורת החופש והחירות. לבקש עזרה זו חירות, ולקבל אותה – זו אהבה. אני גאה בכל מי שנותן, מבינה שרק ככה אפשר לבנות עולם מתוקן, עולם של חסד. וברגע קטן של אמת רוצה גם להיות שם, במקום הזה של הנתינה.

גלגל חוזר

קול שקט ועדין מגיע לאוזניי: "אריאלה סביר?".
"כן", אני מהנהנת ועיניי מחייכות מתחת למשקפי העיוורים האטומים שלי. /
"רציתי להגיד לך תודה".
"לי?", אני תמהה.
"הילדים שלי גדלו על השירים שלך, אין לך מושג איך הנעמת לנו את הילדות שלהם. נתת לנו כל כך הרבה…". אני מסירה את המשקפיים ומחבקת אותה. "זה הכול ממנו", אני אומרת לה, ומרימה את המבט למעלה. 

תודה בורא עולם, שלחת לי שליחה שתסביר לי איך זה עובד בעולמך. כל אחד נותן את מה שיש לו, בזמן הנכון ובמקום המדויק. גם אם זה היה פעם. 

הכותבת היא יוצרת ומאמנת בעיניים עצומות, מעבירה חוגי סלון לנשים | ליצירת קשר: 052-5052366

הטור פורסם במגזין פנימה ניסן. להצטרפות: https://bit.ly/2UL0Jrt