האישה שראתה הכל: הצלמת מירי צחי הלכה לעולמה אחרי מאבק במחלת הסרטן

לקבוע ריאיון עם מירי צחי היה כמעט בלתי אפשרי. לתפוס אותה בטלפון לקח כמעט שבועיים, היות שהיא הייתה בכלל הרחק בהרי ההימלאיה. כשחזרה לארץ, הצלחתי לזכות בשעה, וגם זו הייתה בחסד עליון. "מירי, מה התכניות שלך היום או מחר?" שאלתי בשיחת טלפון, "אין לי מושג עדיין, אבל כל יום יש משהו", היא השיבה. כאדם שמתכנן את חייו חמש שנים מראש, היה לי קצת קשה לתמרן את לוח הזמנים שלי ולהתאימו ללוח הזמנים הספונטני פלוס שלה. "את יכולה לבוא איתי הלילה, לאירוע 'תפילת חנה בתל שילה'", היא הציעה, "או לכרם שלום", הוסיפה. בין הצעותיה היו גם אירוע צעקה במדבר, גדר ההפרדה ושלל אטרקציות נוספות לכל המשפחה. בין אירוע לאירוע ובין שוט לשוט הצלחנו לדבר קצת על מצלמה, על חיי משפחה ועל קריירה תקשורתית מפוארת. כצלמת מתחילה זו הייתה חוויה לימודית מענגת. כעיתונאית זו הייתה חתיכת הרפתקה.

היא נולדה למשפחה חילונית תל אביבית. "בגיל שתים עשרה ביקשתי מאבא שלי מצלמה כמתנה לבת המצווה", היא נזכרת במצלמה הראשונה, "קיבלתי מצלמה טובה". מאז, למעשה, מירי לא הניחה מצלמה מידה. בכלל, אמנות תמיד הייתה מנת חלקה, "למדתי צורפות, ציור ורישום, וגם לימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית". מירי עלתה לירושלים בשנת הלימודים הראשונה לאוניברסיטה, ושם הכירה את בעלה. "הוא היה בחור שהגיע מבית דתי", היא מספרת, "ואחרי מלחמת יום הכיפורים בחר בנתיב אחר משל משפחתו, דתל"ש מה שקוראים היום".
אחרי החתונה התיישבו בני הזוג על גבעה מעל נביעת המים עין פרת שבאזור המדברי של כפר אדומים, והקימו עם עוד שני זוגות צעירים את היישוב ענתות. שם נולדו שני בנים מתוך החמישה שיש לבני הזוג היום.
אחרי לידת בנה היא עברה אירוע מטלטל שגרם לה לחשב מסלול מחדש ולחזור בתשובה. "בני נולד ונקרא בשם יהונתן", היא מספרת. "בגיל חודשיים הוא חלה מאוד ואושפז בהדסה הר הצופים. הרופאים אמרו שאין כבר מה לעשות והם מרימים ידיים. תוך כדי טיפולים וניסיון להישאר שפויים, החלטתי פעם אחת להיכנס לבית הכנסת. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שנכנסתי לשם. בבית הכנסת של בית החולים יצאה ממני בפעם הראשונה בחיי תפילה מעומק הלב. הוספתי לו שֵם, בלי לדעת אם זה אפשרי אפילו. עליתי בחזרה למחלקה ולמחרת החום שלו פשוט נעלם. לרופאים לא היה הסבר להחלמה שלו והם הגדירו אותה כנס. זה היה יום שישי", היא נזכרת, "החלטתי שאני עושה שינוי בחיים שלי. הייתי אז בת שלושים, אימא לשני ילדים. את אותה שבת שמרתי, בני יצא מבית החולים, ומאז למעשה התחלתי את הדרך חזרה".
כיצד קיבל בעלך את השינוי הזה?
"הוא פחות או יותר זרם בדרכו. בתחילת הדרך נמשכתי לכיוון החרדי. זמן קצר אחר כך, בעזרתו של בעלי, כיוונתי יותר לציבור שאני שייכת אליו היום, הדתי-לאומי".
מירי מבקשת לקחת נשימה, ומתפנה לרגע לשליח של 'מקור ראשון', העיתון שבו היא עובדת כבר חמש עשרה שנה. עוד הרבה הפסקות כאלו היו לנו במהלך הריאיון, מה שהשאיר אותי די במתח לגלות מה קרה לאחר מכן.
"אחרי שחזרתי בתשובה", היא ממשיכה, "החלטתי שאני לוקחת פסק זמן מהחיים בחוץ שכללו עבודה ולימודים וחוזרת הביתה, להיות עם הילדים. לגדל אותם כשאני נוכחת כל הזמן. לא היו מטפלות ולא הכנסתי אותם למעון. אפילו מיטת תינוק לא הייתה בבית. כולם ישנו איתי. הייתי אימא במשרה מלאה. מתוך בחירה חופשית לחלוטין גידלתי את כל ילדיי במשך כל שנות התבגרותם, ובזמן הפנוי המשכתי לעסוק באמנות וכמובן גם לצלם. כשהבן הקטן שלי היה בן שלוש עלה לדיון ציבורי כל הנושא הפוליטי של יצחק רבין והסכמי אוסלו. בעקבות הסערה הפוליטית שזה יצר חיפשתי לתעד את ההתרחשות הזו ברחובות, בהפגנות, במודעות. בדיוק באותה תקופה הוקם העיתון שאני עובדת בו היום, 'מקור ראשון'. הבאתי את הצילומים שלי לעורך דאז, עמנואל שילה, ושאלתי אותו מה הוא חושב. הוא אהב את העבודות ולקח אותי לעבודה".
את צלמת שחיה בשני עידני המצלמה, עידן הפילם ועידן הדיגיטל. את מרגישה שיש שינוי בצילומים שלך בין שניהם, ויזואלית וחשיבתית?
"יש שינוי נגלה בין התמונות של אז לתמונות של היום. בעידן הפילם, אמנם היינו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה אך לדעתי התמונה הייתה הרבה יותר מושקעת. בכל צילום הושקעה מחשבה. זה לא כמו היום, שמתקתקים כל כך הרבה קליקים ובטוח יֵצאו תמונות טובות ויפות, ואפילו כאלה שבכלל לא תכננת. אז, הושקעה בכל תמונה מחשבה היות שחומר הגלם, הפילם, היה יקר. זה לא כמו היום שהכול נשמר על כרטיס זיכרון, ברצותו מוחק וברצותו משאיר".
יש לך אמירה בתמונות שאת מצלמת?
"כמעט בכל תמונה יש אמירה", היא אומרת בנחרצות. "האמירה היא תמיד לגופו של עניין. זו יכולה להיות אמירה לאומית, ציונית, דתית או כל דבר אחר. כשצילמתי למשל את הפינוי בגוש קטיף, הייתי באתר ההרוס של חומש ושאנור. הסתובבתי בין ההריסות, צילמתי ונתקלתי בספר טלפונים גדול פתוח שהיה כתוב עליו 'שרון'. שתלתי אותו בקצה התמונה של ההריסות שפורסמה בתקשורת, והרי לך אמירה גדולה בתמונה אחת קטנה".
כצלמת תקשורת, נשלחה מירי  לסקר את הפינוי הכואב. כהכנה לריאיון איתה נתקלתי באינטרנט בבלוג מרגש שכתבה על הצילומים של הימים האחרונים של הגוש.

הנסיכה עם העדשה

אם תראו את מירי – לא תוכלו שלא להבחין בה. עם כל הציוד הכבד הזה, הכולל גם פלאשים ומטריות שונות, היא מדלגת על ג'בלאות ותופסת את הזויות המרגשות ביותר, לא פעם תוך סיכון ממשי. "יש לי גם רקעים אם צריך", היא מוסיפה. "האוטו תמיד מלא ציוד".
מלבד ציוד המצלמה, יש לה ציוד חיצוני המאפשר צילום במצבים לא נעימים, כמו למשל מסיכת גז שהיא מחזיקה ברכב באופן קבוע. "כשאני נכנסת לתעד מעבר לקו הירוק, ישנה אלימות כזו או אחרת ולא פעם משתמשים ברימוני גז. האמת היא שאני צריכה גם קסדה, אבל קשה לי עם המטפחת", היא מעירה. "היו פעמים ששכחתי לקחת את המסכה וצילמתי דווקא בצד של הפלשתינים, וכשכוחות צה"ל ירו רימוני גז אני זוכרת שכמעט נחנקתי והתעלפתי. אני לא מאחלת לאף אחד חוויה כזו. להפתעתי הפלשתינים דווקא הכניסו אותי אליהם הביתה ועזרו לי".
זה לא מסוכן להסתובב כאישה דתייה מעבר לקו הירוק?
"כשאני שם אני לא נכנסת בלבוש הרגיל של אישה דתית. אני בדרך כלל עם בגדים אחרים וכובע מצחייה במקום מטפחת".
בצילום תקשורתי יש משהו קצת אלים. מתנהלים בקצב שונה ונתקלים לא פעם במצבים לא נעימים.
"יש בזה משהו מאוד גברי", מסכימה מירי. "זה עולם של גברים וצריך להידחק ולהיכנס פנימה. אם אני צריכה להיכנס בין גברים, אז יש לי את הטכניקה שלי לשמור מרחק. יש עליי מצלמה מימין ומצלמה משמאל שמתריעות על הימצאותי שם וכך הם זזים. לא פעם אני נמצאת באירוע שמלווה באלימות או בדוחק, למשל פוליטיקאי שכולם רצים לצלם או פינוי כזה או אחר. אני נדחקת בין כולם, משתדלת להתכופף, והיום החברים לעבודה שהם צלמי עיתונות אחרת די מפרגנים ונותנים לי את הנישה שלי. בדרך כלל הם מכבדים את היותי אישה דתית. יש פעמים בהן אנחנו צריכים להגיע לאיזה מאחז שהוא שטח צבאי סגור, אז נותנים לנו לטפס מעל כל מיני גדרות ולהזדחל. לא משנה חורף או קיץ, אני כמו כולם".
באמת לא רואים או שומעים על עוד נשים שהן צלמות עיתונות.
"יש מעט מאוד צלמות תקשורת. יש לי חברה שהיא צלמת של הניו יורק טיימס. היא שייכת לצד הפוליטי ההפוך ממני, ולמרות זאת אנחנו ידידות מאוד טובות ואנחנו מפרגנות ומגיבות זו לזו על עבודות. שתינו כמעט יחידות בתחום, כך שאין ברירה".
היום מירי היא אֵם לחמישה, בוגרי מסלולי הסדר ונחל חרדי, וסבתא לנכדים. כצלמת עיתונות היא בכוננות תמידית, ומסקרן אותי לשאול איך משפחתה מתמודדת עם עבודה כל כך לא שגרתית. "המשפחה התרגלה לזה", היא עונה. "כשהילדים היו קטנים   הייתי איתם במאה אחוז מהזמן. עכשיו, כשהם גדלו, הם התרגלו לעובדה שיש לי עבודה לא שגרתית. יש פעמים שאני ישנה ברכב שלי", היא מספרת לי בגילוי לב. "על כל פנים, שבת זו שבת".
את בטח נתקלת במהלך העבודה בשאלות מוסריות ודתיות למיניהן.
"אני נתקלת בהרבה שאלות מסוגים אלו, אבל יש לי עקרונות. אני לא אפרסם צילומים של אנשים במצבים מביכים. גם אם אני לא מסכימה עם הדעות או עם המעשים של אותם אנשים. אלא אם זה משהו מאוד לא מוסרי, שאז דווקא אבחר לפרסם את הצילומים. במגרון למשל, ליוויתי אישה שפונתה מביתה זו הפעם השנייה. היה לה במגרון בית שנהרס לפני שנה, ועכשיו פינו אותה מהקרוואן שבו השתכנה עם משפחתה. היא חזרה לקחת כמה דברים אחרי הפינוי השקט, ומצאה את חבורת היס"מניקים שפינו אותה עושים מנגל בחצר שלה. היא עמדה וצעקה עליהם, הוכיחה אותם על בושתם. לא היו לי שום ייסורי מצפון וצילמתי את מה שראיתי. זה היה מצב לא מוסרי בעיניי והתמונה הזו פורסמה בעיתון והתגלגלה בפייסבוק".
רוב העבודות של מירי נעשו בשטחי יהודה ושומרון ובלב סכסוכים משפטיים על פינוי כזה או אחר. לכן נדבק לה הכינוי "צלמת הפינויים".

את מרגישה שליחות בעבודה שלך?
"מאוד מאוד מאוד", היא מדגישה. "עשיתי שאלת רב לפני כמה שנים אצל הרב שלי, שהוא רב חרדי, והוא עודד אותי להמשיך בעבודה הזו. אני רואה בצילום העיתונאי ממש שליחות לעם ישראל, לכל הכיוונים. כשצריך אני מתעדת את הצדק החברתי. כשאני מרגישה שצריך להעלות נושא מסוים לשיח הציבורי אני מביאה אותו, לאו דווקא בפינויים. למשל, לפני כמה חודשים צילמתי זוג עם תסמונת דאון שהתחתן. הייתי שלוש פעמים בצפת, נסעתי על דעתי ועל חשבוני, צילמתי ותיעדתי את החתונה. תיעדתי גם את ההכנות של הכלה, וראיתי שליחות להביא את הסיפור הזה לעין כול. אין סיבה שזוג עם תסמונת דאון לא יתחתן. הגעתי אליהם אחרי הנישואים. הם מתגוררים מתחת להורים, והם מאושרים זה לצד זה. זה היה מקסים".
איך את מסבירה את ההצלחה שלך, את היותך מוכרת ואת העובדה שעבודתך מפורסמת בארץ ובעולם?
"סייעתא דשמיא. אני באמת מתכוונת לזה", היא אומרת בענווה. "כשיצאתי לעבוד בחוץ, עמדתי מול צלמים שרובם היו צעירים ממני. לא חשבתי שאגיע לאן שאני היום. התמונות כנראה מדברות בעד עצמן. בואי נגיד, עברתי מסע לא קל בחיים. גם לפני החזרה בתשובה וגם בחזרה בתשובה עצמה. מסע עם הרבה כאב. אני מנסה להביא את הכאב הכללי, לא רק שלי, אלא של הזולת. את הרגישות. אני לא יודעת איך קרה שהעבודות שלי מפורסמות, אבל אני יכולה להגיד לך שאני מאוד דבקה במטרה וכשאני לוקחת פרויקט אני עובדת עליו קשה ובשיא הרצינות.
עשיתי סדרה של צילומים על פינוי המאחז 'מעוז אסתר'. כמעט שנה עקבתי אחרי זוג שהרסו את ביתו אינספור פעמים. אמה של אם המשפחה, אסתר, נרצחה לא רחוק משם. סדרת הצילומים הזו זכתה במקום הראשון בתחרות צלמי עיתונות שנקראת 'עדות מקומית'. ובכניסה למוזיאון הארץ ברמת אביב הייתה תמונה בגובה של שלושה מטר שביטאה את הכאב הזה שהאם של אותה משפחה חשה. ההרס הטוטאלי והאינסופי הזה. כל התהליך הסיזיפי שלה כשהיא מנסה להיאחז והורסים אותה.
סדרה אחרת שלי, שזכתה גם כן במקום ראשון, היא סדרה על קבר יוסף, כשהיה עוד שרוף לגמרי, הרבה לפני ששיפצו אותו. אנשים שכבו על הציון השחור מאפר והיו יוצאים עם פחם על הפנים. התקרה הייתה שבורה, ובחרתי להתמקם על הגג ולצלם את הנשים המתפללות. זה היה צילום מרהיב שזכה במקום ראשון. סדרה נוספת שזכתה היא סדרה שבה תיעדתי אנשים שגרים במקומות הזויים ביהודה ושומרון. בתוך אוטובוסים, באוהלים טיבטיים. שמחתי שגם זה בא לידי ביטוי. מגורים ביהודה ושומרון כברירת מחדל לא פעם הם זכות של אותם אנשים".
כידוע, צחי הוציאה לאור ספר אחד על גוש קטיף, ודווקא הייתה רוצה למצוא זמן להוציא ספר נוסף ובו נגיעות שלה בחיים. "לאו דווקא על פינויים ועל יהודה ושומרון", היא אומרת. "הרוב בטח יהיה משם אבל אני אוסיף הרבה טבע ואדם. יש לי מה לומר לעולם, אבל זמן אין לי".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצו כאן