אל תתקשרו אליי.
מה זאת אומרת מתי?
לא לפני שמונה בבוקר (עוד לא התעוררתי), לא אחרי שמונה בערב (יש לי חיים), לא אחר הצהריים (אני עם הילדים), לא בין שתיים לארבע (בכל זאת, אני נושאת בתוכי מטען גנטי יקי), לא במהלך היום (אני צריכה לעבוד מתישהו!) וכמובן, כמו בכל הודעת מכר – לא בשבת.
אני אומנם אוחזת, שלא לומר נאחזת, במכשיר שנושא שם זהה לזה שנתן אלכסנדר גרהם בל למכשיר שהמציא, אבל זה לא אומר שאני אמורה להשתמש בו באותו האופן. בעולם שבו קיימים המייל והווטסאפ על שפע קבוצותיו ואימוג'יו, ולהבדיל מוצרי שטן דוגמת זום וחבריו, תמוה בעיניי שאנשים עדיין מצפים ממני לענות לצלצול.
שלחתם מייל? שיגרתם ווטסאפ? אין צורך להתקשר ולוודא הגעה. ראיתי, עניתי. כן, אני מאלו שתמיד עונים. וכן, אימוג'י תגובה, כשמו (שהמצאתי) כן הוא – תגובה.
אל תתקשרו אליי גם עם הערות לטקסט. הו לא. מיטב מתכנתי העולם יצרו אפשרות לתגובה בהערות בכל פורמט שאפשר להעלות על הכתב. אנחנו מדברים פה על טקסט, למען ה', פשוט תכתבו.
במשך שנים נהגתי לומר שנולדתי לדור הנכון, שבו אין צורך לדבר עוד והודעות הטקסט שולטות בגאון. ואז הגיעה לעולם מפלצת ושמה הודעה קולית.
אז קודם כול – סחתיין עליכם שלא התקשרתם, הבנתם את הדיבר המרכזי. אבל כמה קשה להבין שהודעות קוליות הן רק גרסה מתקדמת ומעצבנת לא פחות של שיחה?
מתי אני אמורה להקשיב להודעה? הרי אני לא יכולה לתת לה לשבת סתם כך ולהבהב בתודעה מופרעת הקשב שלי, היא צריכה להישמע ומיד, אבל מתי? אני בדיוק בפגישה או בדיוק ממש לא רוצה להקשיב לה. ובכלל, מי יתמלל אותה? מי יזכור מה נאמר בה? איך נוכל לעשות צילום מסך שלה כהוכחת נצח לצדקתנו? רק המחשבה על האזנה חוזרת לרצף הודעות קוליות כדי להיזכר מה נאמר בהן מעוררת בי אימה!
אני לא אנטיפתית, לפחות לא יותר מכם ומהדור שלוש פלוס ומעלה, אני דווקא חובבת בני אדם ואין לי בעיה לנהל איתם שיחה פנים אל פנים. הבעיה שלי היא עם המכשיר הזה, שקורא את מחשבותיי ונוהג לעבור מיידית ל"השתק" ברגע שאני מנסה (למה?) להתחיל שיחה.
תקשורת ישירה
חוקי התקשורת במדינתו לא עודכנו יובלות. חוק יסוד ראשון בתחום שצריך לעבור הוא חוק הפנייה הישירה. יש לך הודעה שמיועדת לאדם אחד בקבוצה? תפנה אליו בפרטי בלבד, אין סיבה ליידע את כל הקבוצה. מי שצריך לראות ככל הנראה לא יראה, וכל השאר יתהו מן הסתם, כמוני, למה כתבת את זה כאן.
הבעיה עם חוקי יסוד היא שתמיד יהיה מישהו שיבוא ויערער עליהם. אם תשאלו אותי, ברוב מכריע שאפילו בג"ץ יאשר, אלו יהיו הילדים שלנו. במקרה שלהם אני מגלה שהתובנות שלי צעדו דור אחד קדימה מדי, שהדור הצעיר לא הבין שלפעמים זה לא שאפשר להתקשר, זו פשוט חובה.
כך מצאתי את עצמי בוגדת בכל עקרונותיי ומרצה לילדיי: "אבל התקשרת?" "לא מספיק לשלוח הודעה", "תתקשרו, נו, עוד לא התקשרתם?" "מתי תתקשרו?"
מה מסתבר? שאצלנו, הדור שידע את משמעות החיוג (כן, כן, הטלפון עם החורים, זה לא רק אייקון עיצובי או וינטג', זה אשכרה חייג), נותרו שרידים של ידיעה בשכל. אנחנו יודעים שלא הכול כתיב ולא כולם זמינים כל הזמן, אנחנו יודעים שלפעמים (לפעמים?) טון לא עובר בכתיבה, ולפעמים שיחה של שתי דקות יכולה לפתור השתלשלות מיילים שכמעט גמרה לכם את המקום בענן, או אפילו להיות תחליף ראוי לאימוג'י מחבק או קורץ. ההבנה הזו נעדרת אצל הדור שמעולם לא הפיל אסימונים. אולי יצא לי קצת חריף, אבל ככה זה, בכתיבה זה נשמע קצת אחרת.
ובכל זאת, אל תתקשרו אליי.
אם משום מה יהיה בזה צורך, אני כבר אתקשר אליכם.
הטור המלא בגיליון אייר תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן