האם לספר את האמת? בוודאי שכן, תמיד!
זה כלל ברזל מבחינתי. אנחנו חיים בעולם כל כך פתוח, הכול חשוף ונגיש.
אם פעם חשבנו שרק מי שיש לו טלוויזיה חשוף לסכנות, היום הכול זמין ונמצא אצל כולנו. להסתיר זו כבר לא אופציה. אם אנחנו לא נדבר עם ילדינו הם ישמעו מהחבר, מהשכן או מכל אדם אחר. סוף האמת לצאת.
השאלה היא לא האם להסתיר, אלא מה לומר? כמה, איך ומתי לספר?
האם לספר את הכול לפרטי פרטים? כמובן שזה תלוי בילד, בגיל שלו ובסיטואציה.
אני נפגשת המון עם השאלות הללו, בעיקר בגלל הפחד של הורים לגלות לילדיהם דברים כואבים. הורים חוששים לשתף במחלות ובאובדן ולפעמים אפילו בהתנהגויות יומיומיות בין חברים, כמו ילד אחר שאינו מעוניין לשחק עם הילד שלהם.
חשוב להבין, בשיתוף הילד אנחנו לא זורקים אותו למים בלי עזרה והכוונה. נשתף ונחשוב יחד איתו מה אפשר לעשות בעניין, מה זה אומר לגביו וכיצד נפעל שונה מכאן והלאה. במקרים מסוימים נחשוב יחד באופן משפחתי, איך אנחנו יכולים להשתפר? איך אפשר להוסיף טוב בעקבות האירוע המצער?
בכל מקרה, חשוב לחזק את האמון שלנו בילד ובכוחות שלו.
זכרו: ילד הוא לא עלה נידף! ילד יכול להכיל המון דברים, להיות כלי לסיטואציות, הוא מסוגל להתמודד, יש לו כוח
והוא יכול לשאת באחריות. תפקידנו כהורים הוא להעביר אליו את המסר שלמרות שמדובר בהתמודדות, הקושי שאנחנו נתקלים בו יהיה מצמיח.
לסמוך עלינו שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדנו. אילוסטרציהמחיר ההסתרה
חברה טובה שלי התעקשה להסתיר מילדיה את העובדה שאביה, לא עלינו, חלה במחלה קשה. מלבד ההתמודדות הנפשית והפיזית הלא פשוטה בשבילה, היא בזבזה המון כוחות ואנרגיות כדי ש"הילדים לא יגלו". לא אשכח איך היא סיפרה לי שרצתה להיות עם אביה בבית החולים, אך בנה אמר שהוא אינו מוכן לחזור הביתה מהגן עם השכנה. אם היא רק הייתה משתפת אותו, בעדינות, שסבא זקוק לה והיא רוצה לעזור לו, שבזכות הוויתור שלו אימא תוכל להיות עם סבא, הדברים בוודאי היו נראים אחרת.
ילד מסוגל להבין מורכבות ואף להיות שותף – לצייר לסבא ציור שישמח אותו ולעזור לאימא כשהיא נאלצת לעזוב את הבית לטובת הטיפול בו.
כמה כוחות יקבל הילד מהאחריות הזאת, כמה זה יגדיל אותו. ברגע שאנחנו משתפים את ילדינו אנחנו מעניקים להם שיעור חשוב: אנחנו מלמדים אותם איך לשתף. הם לומדים שגם אימא היא בן אדם בעל התמודדויות ואתגרים, ומבינים כי מותר לדבר על קושי. אין צורך לטאטא את הקשיים מתחת לשטיח, השיתוף בקשיים מסמן לילד "אם גם אתה מתמודד עם קושי, קטן או גדול, אימא ואבא פה בשבילך!".
חשוב ללמד את הילד שהשיתוף אינו סוף הסיפור, כי אם אמצעי כדי לחשוב יחד מה עושים עם הרגשות שהקושי מעורר בנו ואיך מתמודדים איתם.
אב אחד סיפר לי שהוא מסתיר מבנו בן השבע את העובדה שסבתא רבתה שלו נפטרה, בגלל החשש שהמפגש עם המוות יעורר אצלו פחדים ולחצים. היה לי קשה מאוד לשמוע זאת. אני מאמינה שגם בחוויה של אובדן אפשר לשתף מתוך מקום של חולשה או מתוך מקום של עוצמה.
אפשר לספר שסבתא נפטרה בשיבה טובה שלא כולם זוכים לה, שהיא הייתה ניצולת שואה וגיבורה אמיתית, עלתה לארץ למרות כל הקשיים והקימה משפחה לתפארת עם המון צאצאים. אפשר לחשוב יחד עם הילדים מה הייתה התכונה הכי בולטת שלה ואיך אפשר להנציח אותה, מה היו התחביבים שלה ואיזה גמ"ח אפשר להקים לזכרה.
אני רוצה שנסמוך עלינו, ההורים, שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדינו. אנחנו מכירים את כוחות הנפש שלהם ויודעים מה מינון המידע המתאים להם ואיך נכון להציג אותו. אם אנחנו מתלבטים – נתייעץ, נשאל ונברר ונגיע להחלטה ממקום שלם.
כולי תפילה שנפעל לא ממקום של פחד אלא ממקום שלו, מעצים ובוטח.
***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור – 'דרך האמצע' עם תמר ניזרי
להצטרפות מהירה לחצי כאן