בדירת הרווקות שלי יש חדר מיוחד, חדר המתחתנות.
אתם יכולים לא להאמין, אתם יכולים להטיל ספק, אבל עם עובדות לא מתווכחים. חדר המתחתנות כשמו כן הוא, החדר שממנו את יוצאת בתוך חצי שנה לחופה.
הגדרה לא עצמית
הייתי בת 32 , תואר מכובד, עבודה מסודרת. כל הדברים הללו היו יכולים להגדיר אותי די טוב, אבל במקום שממנו אני באה, נחשבתי לפני הכול ל"רווקה זקנה".
אם אתם רוצים להבין מה המשמעות של המונח, דמיינו לכם מבטי רחמים מהשכנות, עקיצות מההורים, תפילות בכל קבר של צדיק אפשרי, ומעל הכול אינספור דייטים עם בחורים מכל הסוגים והמינים, העדות, הזרמים, הגבהים והעיסוקים.
בכל דייט שכזה, שהתקיים אחרי מקלחת טובה, בחירת בגדים מייגעת ואיפור קפדני, חלמתי שהפעם זה יהיה "זה". קיוויתי, ביקשתי, התפללתי, רק כדי לגלות עוד בחור לא רלוונטי. הסיבות התחלפו, הבחורים התחלפו, התוצאה נשארה בעינה. נשארתי לבדי.
באותה תקופה, עד כמה שזה יישמע מוזר, אחת הדאגות הגדולות שלי הייתה למצוא ארוחות שבת – מקום שאוכל לסעוד בו כדי לא לנסוע שוב הביתה (אל מבטי הרחמים וצקצוקי הלשון) וכמובן, כדי לא לאכול בעליבות לבדי בדירה. העובדה ששבת מגיעה פעם בשבוע יצרה אצלי לחץ קבוע, שהלך והתעצם ככל שהשבוע התקדם. עם הזמן אימצתי לעצמי כמה משפחות מארחות, והן מצידן אימצו אותי. טלפון אחד בערב שבת – וכבר מצאתי את עצמי יושבת לצד שולחן ערוך מלא כל טוב, שירי שבת מרוממים ותחושה נעימה של בית.
אחת המשפחות הנחמדות ביותר הייתה משפחת העזובים. לא, זה לא היה שם המשפחה שלהם, כמובן.
אבל הם אימצו בחום אנשים, מכל גוני הקשת, שהרגישו לבד. התארחו שם בדרך כלל החוזר בתשובה, העולה החדש, הרווקה הזקנה (זאת אני! כמובן), הנ-נחמן האוסטרלי, הגרוש הטרי ועוד כמה. עם הזמן התיידדנו בינינו, אנחנו העזובים.
נהיינו מעין חבורה מגובשת, שאומנם נפגשה רק בשבתות כאלה ואחרות, אבל עדיין חלקה איזה קסם משותף.
מעבר חד
השבוע ההוא היה השבוע הראשון של הקיץ, שבו כולם עוברים לבגדים קצרים וקלים, ומסיטים את הבגדים הארוכים הצידה מתוך ידיעה ברורה שהפעם הבאה שיזדקקו להם תהיה אולי באזור החגים. השותפה מחדר המתחתנות עמדה להתחתן בעוד כמה ימים, ושותפה חדשה כבר כמעט חתמה במקומה. בעודי עוזרת למתחתנת לארוז אמרתי פתאום, ספק לה ספק לעצמי:
"אני עוברת לחדר הזה".
"מה?" היא שאלה.
"אני עוברת לחדר הזה", חזרתי ואמרתי ביתר נחרצות.
"לא נראה לי שזה כל כך משנה", היא אמרה.
"זה משנה לי", עניתי. היא משכה בכתפיה, והמשכנו לארוז יחד בשתיקה.
עוד באותו יום הזמנתי נגר מוסמך שפירק את הארון הענקי בחדר שלי. כעבור שלוש שעות ומינוס 600 שקלים היה לי ארון ענק וריק בחדר המתחתנות. הכנסתי את החפצים שלי בחזרה לארון, מנצלת את ההזדמנות לנקות פינות אפלות ולהשאיר עכבות ישנות בחוץ.
כשסיימתי, עייפה אך מרוצה כמו שנהוג לומר, הסתכלתי על הארון בסיפוק, העברתי מבט על החדר ורק מחשבה אחת הדהדה לי בראש: אני מתחתנת!
ביום שישי הזמנתי את עצמי למשפחת העזובים. החבורה הרגילה ישבה סביב השולחן, ואני העפתי מבט בכל אחד ואחד מהם. הנ-נחמן האוסטרלי תפס את מבטי לזמן ארוך יותר. בחור חביב, פאות מסתלסלות מתחת לכיפת ברסלב גדולה עם פונפון, זקן מדובלל עם נגיעה ג'ינג'ית בצד שמאל, עיניים מחייכות שמקרינות אמונה פשוטה.
כמובן שכבר נפגשנו פעמים רבות בעבר סביב אותו שולחן, אבל משום מה, הפעם הציק לי שהוא מקדיש תשומת לב רבה יותר לבחורה שלצידי. "לא ייתכן", חשבתי לעצמי. משיחות חולין קודמות ידעתי שהעתיד שצייר לעצמו וזה שציירתי לעצמי היו שונים בתכלית, ועד לרגע זה ממש לא עלה על דעתי שאפשר לגשר בין הפערים העצומים בינינו. אבל משהו בכל זאת השתנה ואיזה מחסום קטן בלב ירד.
צעדתי הביתה אחרי הארוחה, והנ-נחמן האוסטרלי, במקרה או שלא במקרה, צעד מאחוריי. "אנחנו גרים כל כך קרוב זה לזה", חשבתי לעצמי. מוזר שעד היום פגשתי אותו רק בסעודות השבת אצל העזובים.
בימים שלאחר מכן, ראיתי אותו בכל מקום. פתאום הוא הולך מולי ברחוב, אנחנו מחליפים ברכת שלום הדדית, שואלים בנימוס "מה נשמע" וממשיכים הלאה. הנה הוא, יושב על ספסל בגן הציבורי, מנגן בגיטרה ושר לשני נערים. אני אומנם ממהרת מאוד, אבל הקול שלו מושך אותי להישאר עוד קצת.
הנה הוא שוב, צועד מולי בהליכה הקופצנית שלו. שוב הנהון שלום, אבל נראה לי שהפעם גם מלווה בקריצה וחיוך. ברגע שחלף על פניי, התקשרתי לחברה הכי טובה שלי. "אני חושבת שמצאתי", אמרתי לה. "את אולי לא תאמיני. הוא נחמן כזה. אוסטרלי. אני מכירה אותו כבר הרבה זמן, אבל פתאום נראה לי שזה מתאים".
"תנסי", היא אמרה, "זה עוד עשוי בטעות להצליח".
ביום שישי התקשרתי לעזובים. יותר משרציתי למצוא ארוחה לשבת, רציתי לפגוש אותו. "תראי", היא אומרת לי, "זוכרת את הנחמן האוסטרלי שאוכל אצלנו מדי פעם? הוא שאל אותי עלייך. אולי תרצי לצאת איתו?" הוא שאל עליי? ככה פתאום? הוא רוצה לצאת איתי? בא לי לצעוק "כן" בכל הכוח, אבל אני מתעשתת ואומרת בנינוחות שבוודאי שכן, ובשמחה, ושגם אני חושבת שהוא בחור נחמד מאוד, ושאולי, ובעזרת השם ותודה.
אני מנתקת את השיחה בהתרגשות – הוא רוצה!
אנחנו יוצאים, והפגישות שלנו הולכות ומתארכות, והשיחות מעמיקות ומשתבחות. נעים לי, רגוע לי ושמח לי. אבל הוא כל כך שונה מכל מה שתכננתי לעצמי, וכל כך אחר מכל מה שחלמתי, שכעבור שבועיים, כשהוא מגיע לדירה שלי מוקדם בבוקר עם כוס של מיץ תפוזים טרי, אני כמעט מתעלפת כשהוא אומר לי שהוא רוצה להתחתן איתי.
עובר עוד חודש שבו הוא ממתין לי בסבלנות וברוגע שכל כך מאפיינים אותו, ואני כבר יודעת שזה "כן" גדול ועצום. "כן" של אהבה וכבוד הדדי, של רצון אמיתי לבנות משהו משותף. "כן" לחתונה ולהרבה שנים שיבואו בעזרת השם אחריה. אני אומרת לו כן, והנה אני מתחתנת.
הנסתרות והנגלות
התקשרתי לבעל הבית שלי כדי להודיע לו שאני עוזבת לרגל נישואיי הקרבים. הוא איחל לי מזל טוב בלבביות, וידעתי שהוא שמח בשמחתי באמת.
"מזל שעברתי לחדר המתחתנות", אמרתי לו.
"חדר ה-מה?" הוא שאל.
"חדר המתחתנות. לא ידעת שיש בדירה הזאת חדר שכל מי שנכנסת אליו מתחתנת בתוך חצי שנה?"
"על איזה חדר מדובר?" הוא שאל פתאום בקול מעט סדוק.
"החדר שמשמאל לשירותים".
שתיקה השתררה מעבר לקו. לרגע חששתי שהשיחה התנתקה, אבל אז הוא חזר לדבר.
"את יודעת? הדירה הזאת הייתה שייכת לאחותי ז"ל. היא לא התחתנה מעולם. לאחר שנפטרה, שיפצתי את הדירה כמיטב יכולתי, חוץ מחדר אחד, חדר השינה שלה. החדר שמשמאל לשירותים".
"חדר המתחתנות", לחשתי.
ניתקתי את השיחה והלכתי להדליק נר לזכרה של הרווקה שבזכותה כל מי שגרה בחדר הזה התחתנה. "תודה לך שהשתדלת גם בשבילי", אמרתי לה, "תודה על החדר המיוחד הזה".
מתוך מדור 'עד החתונה' במגזין פנימה