מראה כהן: נשות משפחת שפירא מספרות על סבתן שהלכה השבוע לעולמה

מי שיחלוף על פני ישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה הירושלמית לא יוכל
להישאר אדיש אל מול המראה מלא ההוד שניבט מחלונות הישיבה. מאות בחורים שוקדים על תלמוד התורה, רכונים אל הספרים, מהדהדים קדושה בקולם.
ממש מאחורי היכל הישיבה שוכנת דירתם של הרב והרבנית שפירא. הרב נפטר לפני עשור. הרבנית,שגילה נושק למאה, עוד שומרת על הגחלת.

כלותיהם ונכדותיהם מתקבצות לאט אל הדירה הצנועה שאותה הן ממשיכות לפקוד באופן תדיר, נאספות אל הזיכרונות, מלקטות את פיסות החיים לכדי תצרף שלם מפעים ומלא חיות.
הרבנית רעיה שפירא, אשתו של הרב יעקב שפירא ראש ישיבת מרכז הרב דהיום, יחד עם גיסתה הרבנית בתיה, רעייתו של הרב שמואל שפירא שמנהל את הישיבה לצד אחיו, הן כלותיו של רב אברום זצ"ל, ובנותיה של רעיה אביטל, חיה וטובי הן נכדותיו.

היכרות מופלאה
הרבנית רעיה, במבטא דרום אמריקאי מתגלגל, פותחת את השיחה: “בעיניי הרב היה דמות מיוחדת במינה, הכהן הגדול מאחיו. היה בו שילוב נדיר של ראש ישיבה עם כל הפלפול של הגמרא יחד עם איש ההלכה. הוא גדל להיות מנהיג בישראל שמוביל את העם בעקביות ובנחרצות יחד עם שמחה גדולה וחיוך תמידי ואפילו קורטוב של שובבות, והוא כבש את כולם. היה נפלא להיות במחיצתו, נעים וטוב, אדם שאומר דברים נכונים בזמן הנכון בשמחה וטוב לב. הוא היה כמו אבא. בליל שבת היינו מגיעים אחרי התפילה, עולים להגיד שבת שלום, והוא היה שם ידיים לא ממש על הראש אבל קצת מעל ומברך אותי כמו את כולם. עם זאת הייתה הרגשה של יראה. ידענו שלא כל דבר אומרים לידו ולא מתבדחים מדי אבל תמיד אפשר לדבר, לשאול, להתייעץ".
“בליל שבת באופן קבוע היינו עולים אחרי התפילה בישיבה לסבא וסבתא לקידוש", מספרת אביטל, בכירת הנכדות. “סבא היה לוקח את כל הבנים והנכדים והנינים ורוקד איתם במעגל בשירת ‘שלום עליכם'. לפני הקידוש הוא היה מברך את כולנו גם בברכת כהנים, אלו היו אנרגיות שנותנות כוח לכל השבוע. כשהיינו שרים למלאכים ‘צאתכם לשלום' הוא היה שואל אותנו בחיוך: ‘ראיתם אותם?'. בתור ילדה הרגשתי שזה שעשוע, אבל כשבגרתי הבנתי שהוא באמת שאל, הוא זכה לראות".

מגן אברהם

הרב זצ"ל והרבנית פנינה תבדל"א הכירו על ידי שדכן בשם הלפרין.
הוא היה מבוגר ממנה בכמה שנים, יליד הארץ שגדל בירושלים, והיא עלתה מליטא כנערה. שניהם התייתמו מהוריהם כילדים, היא מאמה והוא מאביו. הרבנית פנינה היא אחותו של הרב רענן, חתנו של הראי"ה קוק זצ"ל, כך נוצרה הקרבה המשפחתית. אחותה הגדולה ליוותה אותה לרבנית קוק, להיוועץ איתה על השידוך שהוצע. הרב שפירא היה אחד העילויים בישיבת חברון, והיא חששה מחיים עם אדם גדול. “את לא תתחרטי", אמרה לה הרבנית, “הוא נועד לגדולות והוא יהיה גדול בישראל".

לאחר שנישאו התגוררו בשכונת מאה שערים. מצבם הכלכלי היה קשה מאוד, עד שהתמנה על ידי הרב הרצוג לדיין ואז הוטב להם. הבחורים בישיבה כינו את הרבנית פנינה “המגן אברהם", ומתברר שהיא שמרה על בריאותו כבבת עינה. “חלק גדול מאריכות הימים של סבא הוא בזכות סבתא", אומרת אביטל.

במה זה בא לידי ביטוי?
“הוא נהג לערוך חופות לתלמידיו", מספרת רעיה, “ואם הוא היה מעט מצונן והיא לא רצתה שיצא ויחלה היא הייתה מחליטה שהוא לא הולך. היו פעמים שהוא היה מתגנב החוצה. היא ניהלה את הבית ביד רמה. היו המון אנשים חשובים ונכבדים שפקדו את הבית, והיא הייתה מקפידה על הדיאטות שלו ועל הסוכר ולחץ הדם ומה הוא
אוכל ומתי ושלא ייתנו לו יותר מדי, והייתה רומזת לתלמידים ללכת כי כבר מאוחר והוא צריך לישון מספיק, כי מחרת יש לו יום עמוס בדיונים בבית הדין".
במוצאי שבת היה מתקיים בביתם שיעור קבוע. הרבנית הייתה ממש מתחננת לתלמידים שהתעכבו “תניחו לו, הוא צריך לישון". פעם היא כיבתה את האור כרמז עבה, ופעם התקשרה מהמטבח לסלון וביקשה שיסיימו את השיעור.
“הוא היה חוזר מהרבנות הראשית מימי דיונים ארוכים. אני זוכרת אותה פותחת את התיק ובודקת ואומרת: ‘הוא חזר עם שתי הבננות!' ומתקשרת לרבנות להגיד להם שיזכירו לו וידאגו שהוא יאכל. אני ממש זוכרת כילדה איך אני
נכנסת לבית ורואה אותה יושבת ומורטת את השומן מהעוף כדי להכניס למרק העוף שהיה בסך הכול מים וירקות, לא יהיה שומן. הוא היה חוזר מקידוש בישיבה והיא הייתה שואלת ‘מה אכלת?' והוא היה עונה בשובבות: ‘את
הקוגל השני לא אכלתי', מספרת אביטל בחיוך.
“יום אחד מישהו הביא ספר על יהדות פולין לפני השואה. כשסבתא ראתה אותו נאנח ומתעצב ‘אוי מה עלה בגורלו של זה', היא קראה: מי הביא לו את הספר הזה?! אסור לו לקרוא את הדברים האלה זה כל כך מצער אותו והוציאה מיד את הספר מהבית. זה קרע את ליבו".

איך הזוגיות שלהם נראתה מהצד שלכן?
“הם מאוד מאוד כיבדו זה את זה. הוא היה שואל אותה כל דבר ומשתף אותה ומבקש ממנה אישור והיא מאוד מאוד כיבדה את המקום והגדולה שלו. הוא היה קצת כמו ילד, שובב. הילדים היו מתרוצצים וסבתא הייתה מנסה לעשות סדר והוא היה אומר לה ‘זה בסדר, תני להם להשתולל'", מספרת חיה הנכדה. “למרות ההבדלים ביניהם אני מעולם לא הייתי נוכחת ולא שמעתי על חוסר הסכמה. ידענו שסבתא מקפידה על האוכל וסבא לא, והם הסתדרו עם זה. סבא ידע שהיא הבוס בתחומים האלה".

“בראש השנה היו עומדים תלמידיו בטורים ארוכים לקבל ממנו ברכה. הוא היה מברך קודם כול את סבתא ואחר כך את כל השאר", אומרת אביטל. “היה לו חשוב שהתלמידים הצעירים ידעו ויראו ויתחנכו לזה. כשהם היו נותנים לו הזמנה לחתונה הוא היה אומר ‘אני צריך לשאול את הרבנית'".
בגיל 69 , כשהיה הרב מועמד לתפקיד רב ראשי, הרבנית לא רצתה שייבחר. היא דאגה לבריאותו ולגילו המבוגר, ואף הלכה לכותל להתפלל על כך שלא ייבחר. אך הרב נבחר, והרבנית קיבלה את בחירתו בלב שלם.
ברוך ה' הם הקימו מפעל חיים מרשים של תורה, עם ישיבה גדולה ומוסדות כמו רשת נעם וצביה והישיבה לצעירים.

סבא הרב היה גם דיין וגם ראש ישיבה, סבתא עצרה פעם והביטה בסיפוק לאחור?
“סבתא היא אישה אצילית של פעם", אומרת חיה, “מאוד שומרת את פאסון. אפילו בלוויה היא שמרה על ארשת פנים יציבה. זה מה שעזר לה כל השנים לנהל הכול. לא היו התפרצויות של רגש אבל המעמד היה נורא ברור. היא
הייתה מאוד גאה במה שהוא עושה. היא לא דברנית, היא מאוד אהבה לשמוע על העשייה שלו ולהיות מעורבת, והיא עשתה את התפקיד שלה במאה אחוז כדי שהוא ימלא את המשימה הקדושה".

נכדותיו של גדול הדור
על דלת הדירה יש שלט קטן ועליו כתוב בפשטות “שפירא". את הבית ממלאות ספריות עץ ותיקות עמוסות ספרים עד להתפקע, והבית כולו מרוהט בצניעות שובת לב. על הילדות בצל סב שהוא גדול דור, ששימש כעשר שנים כרב אשי לישראל לצד הרב מרדכי אליהו זצ"ל ושקיבל לעיתים קרובות מנהיגים ושועי עולם שהגיעו מקרוב ומרחוק כדי
להתייעץ עמו, מספרות הנכדות כי הן ידעו את מעמדו אך בשבילן הוא היה תמיד סב חם ואוהב. “גדלנו בקריית משה", אומרת חיה, “רוב הוריהן של חברותיי הם בוגרי ‘מרכז' וידענו מי הוא. אבל הוא עצמו? לא היו לו שום גינונים. הדלת הייתה פתוחה תמיד. הוא היה יוצא לבד להתפלל שחרית בלי ליווי ופמליה. הוא לא אהב את הכבוד הזה".
“היה בו משהו מאוד אוהב ולא שיפוטי", מוסיפה אביטל, “הוא היה מאה אחוז איתך, וכשהיה צריך להוכיח הוא גם היה מוכיח. כשנפגשתי עם בעלי באתי להתייעץ איתו. שאלתי: ‘כמה זמן צריך להיפגש?'. הייתי בת 19 וזה היה הבחור הראשון שעמו נפגשתי. אז הוא קרא לסבתא שלי ושאל: ‘פנינה, כמה זמן נפגשנו? ושניהם צחקו, כי מי זכר בכלל וכמה כבר פגישות היו להם. ואז הוא הביט בי וענה לי: ‘כמה שצריך', והוסיף: ‘אבל לא יותר מ‑ 15 ', וזה כבר היה יותר", היא אומרת וכולן צוחקות.

“בעלי בתור תלמיד שלו בישיבה אמר שהוא הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו. והוא היה כל כך זקן והוא היה כל כך צעיר".
“היה בינינו פער של עשרות שנים", מוסיפה חיה, “ופער דורות. אומנם הוא גדל בירושלים בין החומות, אבל התשובות שלו היו כל כך תואמות את החיים שלנו. כשדיברתי איתו על בחור שיצאתי איתו הוא דיבר איתי על אהבה ומשיכה ושמחה וממש הרחיב ופירט והסביר, אולי כי הוא היה מוקף בחורים צעירים וזה היה מרכז העולם שלו אז הוא הכיר את השפה. כשהתלבטתי לגבי בחור הוא אמר לי ‘כשאת עוצמת עיניים ואת מדמיינת את הבית שלך יש לך שמחה ורצון?'. הוא מאוד עזר לי למקד את המחשבה שלי ולהבחין בין עיקר לטפל. זה נתן לי פרופורציות. היו לי סיטואציות ודילמות בשידוכים שבאתי להתייעץ איתו והוא עזר לי ועד היום אני לוקחת איתי חזק הלאה".

נשמע שהוא מאוד הבין בנפש האדם.
“מאוד", עונות כולן פה אחד.
“כשבגרנו היינו מתייעצות איתו הרבה", ממשיכה חיה, “היו שואלים אותנו הרבה על הקשר עם סבא גדול הדור. היחסים היו דואליים, מצד אחד קשר חם וקרוב ומצד שני יראה. הוא היה אב המשפחה במובן הכי הכי".
“אני גדלתי על ברכיו, אומרת טובי, צעירת הנכדות. “הוא היה דמות מובילה וכל דבר היה סביבו. התנהגנו מאוד בטבעיות לידו. הילדים היו מתרוצצים סביבו וזה היה בסדר. לפני כל בחינת בגרות, לפני כל טיול, היינו מבקשות ממנו ברכה. שנה אחת בליל הסדר אני הייתי הקטנה בגיל בית ספר יסודי
ולא גנבתי את האפיקומן. הוא הדריך אותי ואמר לי ‘תגנבי את האפיקומן, זה מנהג', ובסוף גנבתי וביקשתי מתנה".
כילדות, זוכרות הנכדות כיצד בפורים היו מגיעים לסעודת הפורים אישי ציבור כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושואלים את הנכדים למה הם התחפשו. “החזון איש התכתב איתו והזמין אותו להיות ראש ישיבת פוניבז'", הן מספרות על הקשר המיוחד שהיה לו עם כל גוני הציבור. “הרב עובדיה הספיד אותו והם היו חברים טובים מאוד. שניהם גרו בגאולה והיו חברותא". אומרת חיה. “אבא שלי עוד זוכר בתור ילד איך הוא היה מגיע לחברותא
והרבנית מרגלית הייתה קוראת ‘עובדיה, הרב שפירא הגיע!'".
“הם היו בחתונות אחד של השני, והיו לו קשרים עם כל העולם הרבני כולל הרבי מלובביץ'.
סבא הגיע אל הרב עובדיה פעם בסוגיה ארץ- ישראלית, והרב עובדיה לא הפסיק לנשק לו את היד ואמר שהוא מנשק ספר תורה", מוסיפה אביטל.
“זה ההבדל בין גדולי תורה אמיתיים לבין העם", מבארת חיה, “הציבור, כדי להגדיר את עצמו, הרבה פעמים עושה הפרדות. הרבי מגור היה שואל אותו הרבה שאלות הלכתיות. ככהן הוא פדה המון תינוקות ממגוון כל כך גדול של ציבורים".

 

***
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון תשרי התשע"ח של מגזין פנימה
רוצה גם את להיות חלק מקהילת פנימה ולקבל בכל חודש מגזין עשיר מלא בתוכן איכותי שנוגע לך?
לחצי כאן