יום אחד ישבתי על הספה והינקתי את אלישע. לא משהו חריג בחיי בעת הזו… אבל אז אורי מרים הגיעה אלינו, ונתנה לי מכה.
אוי אורי, אמרתי לה, זה לא נעים לי. אבל היא המשיכה ונתנה עוד מכה. מספיק מתוקה, אנחנו לא מרביצים. עוד מכה, הפעם לאלישע. מספיק! אני לא מרשה! כבר קצת כעסתי. אבל זה חזר על עצמו גם בהנקה אחר הצהריים למחרת, ועוד פעם… ועצרתי רגע. מה קורה לה?
ופתאום קלטתי. מאז שאלישע נולד, אורי מרים עוברת מסע. ילדה מתוקה שרוצה לקבל אותו באהבה, לעזור, "אמא הוא בוכה!" ורצה להביא לו מוצץ או משחק, מלטפת ועושה קולות ופרצופים כדי להצחיק, וגם מצליחה מאוד.
ועדיין, זה לא קל לה. היא, שהגיעה לעולם אחרי שנים של המתנה וגעגוע, הייתה במרכז של העולם שלנו. כולנו עליה, קשובים לרצונותיה, מתפעלים מכל תנועה, מילה, נשימה… והנה נכנס יצור לחייה. וככל שהזמן עובר, הוא נהיה חמוד וצוחק ומגיב יותר ויותר, והוא מושך תשומת לב – ששייכת לה, מה זאת אומרת?! כך נוצר בה תסכול שהופך לתוקפנות.
אבל… גם בתוכי יש ילדה קטנה. וכשמרביצים לה, היא מתקוממת. כשמציקים לה ומתקיפים אותה, היא מתעוררת להיות תוקפנית בחזרה. וזה לוקח שבריר שנייה, משהו קדמוני, כשמישהו חותך בכביש, או כותב מילים רעילות ברשת, היא הופכת להר געש של לבה רותחת שעומדת להתפרץ.
ואני האמא. של שתיהן.
ובתור אמא, אני רוצה להיות בוחרת ולא מופעלת, קשובה למה שרוחש שמתחת. לתת מילים לאילמות. כשאני מנכיחה את הכאב שלה במילים, יחד עם רצון כן למצוא פתרון – זה מרפא אצלה משהו. עוד לפני הפתרון, רק מעצם התנועה שנובעת מעין טובה, מאהבה, אני מרגישה אותה נרגעת, כמו אומרת: "יש על מי לסמוך. יש פה אמא. אני לא לבד, רואים אותי. מבינים אותי".
ולא פחות חשוב – המילים האלה, המנחמות, שבאות מתוך בחירה, משפיעות גם עליי לא פחות. הילדה הפנימית שלי מבינה, וגם היא נרגעת. והמוח שלא נעכר מרגשות שליליים, נשאר צלול לחשוב על פתרונות יצירתיים למצב.
עטופה ברחמים
בתקופה הסוערת שלנו אני שומעת הרבה סביבי, וגם שואלת בעצמי, מי כאן המבוגר האחראי? מי יניח מילים שירפאו? מי תיקח אחריות לתנועה של עין טובה, של אהבה? והפסקתי לחפש בחוץ. אני מוצאת את עצמי נלחמת מלחמה אחת: להוציא את עצמי מתוך הסערה, להיות בעצמי האמא.
במרחב הפנימי, אני מוצאת שכל הקולות הנשמעים היום עמוסים להתפקע ברגש. רוב העם היושב בציון אינו בקיא בכל סוגיה שעולה – משפטית, ביטחונית או תרבותית. ובכל זאת, כמעט כולם תופסים עמדה ברגע, על סמך כמה משפטים שנאמרים בטון מסוים. ומיד יש לנו מה להגיד, וממה להיכנס לחרדה או לכעס, ויש את מי לשנוא.
כל הפצעים שהנחנו להם כי כאב מדי לגעת שם, ונראה שאי אפשר לרפא אותם בכלל, מדממים עכשיו מחדש. ומי שרוצה לרפא, לא יכולה להיות חולה. הדבר היחיד שאני רוצה לחפש, זה את מה שרוחש מתחת למילים הקשות שנאמרות, מילות הקצה.
כשאני נשאבת למערבולת תסכול על המצב, אני עוצרת ושולפת את עצמי בכוח. מחפשת מילים לאילמות. נכון שזה כיף להיות ילדה קטנה, חסרת אחריות, שמחכה שמישהו ינקה אחריי, אבל אי אפשר לברוח מאחריות. אם לא נשמור על ניקיון, ולא ננקה גם את מה שאחרים שופכים, רק יהיה פה מסריח יותר, ויהיה קשה יותר להאמין בטוב ולפעול מכוחו.
כולנו מבוגרים שאחראים על הילדים שאנחנו. אחראים לנשום, למצוא בתוכנו חמלה. לחפש את הכאב שמתחת, לתת לו מילים ומקום. לא לפחד לעשות את זה גם אם ברגע הראשון אין לנו תרופה, אין פתרון.
עצם התנועה שנובעת מתוך עין טובה ואהבה, מעוררת גם בצד השני את אותו התדר. וגם כשאני לא יודעת כמה זמן ייקח, וגם אם אני פיצית ולכאורה חסרת חשיבות, טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. ים רחמים. זה מה שאנחנו זקוקים לו…
המון אימהות, רחם ועוד רחם, שיעטפו ביחד ברחמים מציאות חדשה שצריכה להיוולד, ויזינו בכוחות של אמונה ואהבה. את מוכנה להצטרף, אמא?
מתוך גליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי וערכי במיוחד עברוך הצטרפי למגזין פנימה בלחיצה כאן