על כל אלה: 15 שנה לפטירתה של נעמי שמר

רבים מאיתנו גדלו על שיריה של נעמי שמר, גם אם לא תמיד ידעו שהיא העומדת מאחוריהם. הללי שמר גדלה עם אימא-נעמי, והיא משרטטת בעבורנו קווים לדמותה. "אימא הייתה אם חמה ואוהבת, שופעת רעיונות, יצירתית ומיוחדת. את השם הללי בחרה מכיוון שאהבה את הצליל לֶלִי, ולאחר מכן המציאה לו שם: הללי, במלעיל. אימא אמרה שהשם הזה משרה אווירה של חיבה, וגם כשכועסים הוא נשמע שמח ואוהב. כזאת היא הייתה". 

על אילו ערכים גדלת? 

"היו רבים. הראשון שעולה במחשבתי הוא נאמנות לאמת הפנימית, ומתוך כך גם קבלת האחר שחושב אחרת ממני. הקשר בינינו היה מצוין, ועם זאת התווכחנו לא פעם בנושאי השקפה שהיינו חלוקות בהם. נקודת המוצא בוויכוחים בינינו הייתה אכפתיות ומעורבות, לכן היה לי חופש מחשבתי להישאר בדעותיי. 

"אימא הקפידה על דיוק, ולא אהבה זיופים, כל מיני זיופים, לא רק במוסיקה. העמדות פנים, למשל".

השירים של נעמי שמר משופעים בנופיה של ארץ ישראל ובאנשיה, ומעידים לא אחת על עמדותיה הפוליטיות. נעמי הזדהתה עם הצד הימני של המפה ולא חששה לחבר שירים שיביעו זאת, כגון 'איש מוזר' ו'הכריש'. האחרון נכתב בתקופת הדיונים לקראת חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ומסירת סיני, ובו מתארת שמר מפגש בין כריש לבין סרדין. הסרדין רוצה לכרות עם הכריש שלום בכל מחיר, אולם הכריש מתעלם. בסופו של דבר מכריז הסרדין כי "תמורת שלום גדול-גדול, אני מוכן לתת הכול", והכריש מחסל אותו. בכל תקופת "תהליך השלום" לא הושמע השיר, אשר בוצע על ידי נעמי שמר, ואף זמר לא ביצע אותו באותה ימים. רק לפני שש שנים הוציא אריאל זילבר את השיר בביצוע מחודש במסגרת הדיסק 'אנבל'. 

ישנה טענה שאמך סבלה בשל דעותיה הפוליטיות, האם זה אכן היה כך?

"אימא אמרה את דעתה באומץ לב. אנשים שלא חשבו כמותה כעסו עליה בחושבם כי לשירים יש השפעה על הציבור, והם חששו מכך. הטענה הזו מוכרת, אך איני בטוחה שבאמת נידו את אימא. בשנת 83' היא קיבלה את פרס ישראל לזמר העברי, ולאחר מכן קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד במספר מוסדות אקדמיים. מעבר לכך היו לה אין ספור הופעות בארץ ובחו"ל, והיא הייתה מבוקשת מאוד".

הללי, אגב, ממקמת את עצמה בצד השמאלי של המפה הפוליטית, "אימא הייתה דעתנית ובעלת רגש, והייתה חייבת להביע את עצמה. לא הסכמתי עם דעותיה הפוליטיות, אבל הקשר בינינו התרומם מעבר לזה". גם הללי כאמה מדגישה שהיא מכבדת את הדעות המנוגדות לה.

הללי שמר עסקה בעבר בעריכת תכניות לימודיות, וכיום היא עוסקת בהוראת התעמלות לפי שיטה הנקראת 'מחשבת הגוף'. התעמלות זו מונעת מהגוף מכאובים ונזקים ומסייעת בריפויָם. בנוסף לכך משקיעה הללי זמן רב בטיפול בעיזבון של אמה, הכולל טיפול בזכויות יוצרים, ליווי פרויקטים הקשורים לשירים ועוד. "בשני העיסוקים המרכזיים שלי יש לי מעורבות אישית גדולה מאוד ומחויבות רצינית לדבר. זהו ערך נוסף שקיבלתי מאימא, התייחסות ברצינות וביסודיות לדברים".

העיסוק במוסיקה דילג עליך? 

"חלילה! המוסיקה היא חלק ממני, ואני לא רואה את חיי בלי מוסיקה. אמנם אני לא עוסקת בכך באופן מקצועי, אך בתור תחביב המוסיקה היא צורך חזק בשבילי. אני מנגנת ושרה, והמוסיקה נמצאת אצלי ברקע כל הזמן". 

להללי שני ילדים, אמנון ונֹגה. 

האם את צריכה להזכיר לילדים את סבתא?

"אין צורך בכך, הם זוכרים אותה היטב. כשהיו קטנים אימא הייתה עדיין בריאה, פעילה ומאוד מעורבת. יש לנו זיכרונות מצוינים מסבתא, שהייתה משחקת ומשתוללת עם הנכדים. אימא הייתה אומרת על עצמה שהיא ילדה ששכחה להתבגר. היא נוכחת בחיינו עם געגוע, גם בגלל הטיפול בעיזבונה, אבל בעיקר בגלל האופי החם והאהוב שלה. ברגעים רבים אני מצטערת על כך שהיא לא שותפה בפועל בחיינו".

העיזבון של נעמי שמר, שנמצא כעת בספרייה הלאומית, מלמד על דמותה. אישה חמה ואוהבת, קרובה למשפחתה, לחבריה ולעמה, ובנוסף לכך אישה פתוחה, בעלת הומור ויכולת הסתכלות נדירה על הסובב. "בעיזבון אפשר למצוא חידונים שכתבה כסבתא לנכדים, ציורים ותמונות, וגם מכתבים רבים שנשלחו אליה, ובהם הביעו הכותבים את האהבה הגדולה שחשו כלפיה. אנשים הרגישו שאימא מבטאת בשיריה את רחשי לבם ושהיא משמשת להם לפֶה, ולכן אהבו אותה מאוד. במשך כל השנים הרגשנו את האהבה הזו, ולאחר מותה היא התעצמה".

אחד המופעים שהעלתה נעמי שמר לבמה נקרא 'שירת יחיד. שירת רבים'. וכמו במופע, כך גם בחייה הצליחה נעמי לחבר בין קצוות שונים ומנוגדים, כשהיא נותנת לכל אחד את מקומו. כך יש בשיריה התייחסויות ליחיד ולרבים, לפרט ולאומה, לעבר ולעתיד, לטוב ולמוטב, לדבש ולעוקץ. פעמים רבות שילבה בשיריה פסוקים, ניבים ומטבעות לשון מהתנ"ך וממקורות יהודיים אחרים, וחיברה את מאזיניה לשורשים ולאהבת הארץ. 

אחד מהסיפורים הידועים של הללי שמר קשור בשיר הידוע לא פחות 'ירושלים של זהב'. באותם ימים, ערב מלחמת ששת הימים, הזמין ראש עיריית ירושלים טדי קולק מנעמי שמר שיר על ירושלים, לכבוד פסטיבל הזמר שנערך באותה שנה בבירה. השיר זכה להצלחה גדולה, ובמיוחד זכורה שירתה של שולי נתן, שהייתה אז זמרת צעירה ואלמונית. נתן נבחרה לביצוע השיר לאחר שקולה הצלול מצא חן בעיניה של הללי, והיא המליצה עליה באוזני אמה. 

בתור ילדה היית שותפה בחיים המקצועיים של אמך?

"הסיפור הזה הולך איתי מגיל שתים עשרה והוא מעיד על הקשר בינינו. אימא שיתפה אותי בדברים רבים, וזה היה הדדי. מגיל צעיר ידעתי מהו הטעם של אימא ומה היא אוהבת. כששמעתי ברדיו את קולה הקסום של שולי נתן בתחרות כישרונות צעירים, ידעתי שהוא ימצא חן בעיני אימא, ואכן כך היה. הקשר בינינו נבנה מכך שאימא התייחסה לכל הילדים בגובה העיניים, והדיבור שלה אליהם היה תמיד מכבד ומשתף". 

 

אגב, לאחר מלחמת ששת הימים הוסיפה נעמי שמר לשיר 'ירושלים של זהב' בית חדש, ובו הכריזה "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית". השיר הושר בפני רבים והפך להיות מעין המנון. מאז הפכה נעמי שמר לפזמונאית הלאומית, ובשיריה הביעה את הלכי הרוח בישראל. 

ילדותך הושפעה ממעמדה המיוחד של אמך?

"בהחלט כן, הייתה לי ילדות לא שגרתית. בהתחלה גרנו בקבוצת כנרת, שם קיבלנו חום ואהבה רבים מהמשפחה – סבא, סבתא והדודים. מנגד עמדה התקופה שבאה לאחריה – המגורים בתל אביב. באותה תקופה הגיעו אלינו הביתה אמנים, ואני נכחתי בחזרות למופעים שונים. לאחר מכן נסענו לניו יורק ולצרפת לתקופה של מספר חודשים. באותם ימים נסיעות לחוץ לארץ היו נדירות, כך שהייתה לי ילדות מיוחדת ולא רגילה. הנסיעות לחו"ל היו אמנם קצרות, אך הן השפיעו על שתינו". 

באילו נסיבות כתבה אמך את השיר "עצוב למות באמצע התמוז"?

"לאימא הייתה נפש של משוררת, והיא חשבה על קץ החיים. כל בדיקה רפואית השפיעה עליה, גם אם לא הייתה בה סכנה ממשית. בשנות השבעים היא סבלה ממחלת הסכרת, ובמהלך אחד הסיבוכים הבריאותיים שעברה היא חיברה את השיר. בשיר מובע העצב על המוות בתקופה שבה העצים עמוסים פירות ומחכים להיאכל". לאחר מכן כתבה שמר גם את השיר 'עוד לא אהבתי די', שהפך ללהיט גדול. שנים לאחר מכן סיפרה בריאיון שהתכוונה לעצמה במילים "עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות". 

יותר מעשרים שנה לאחר כל אלה חלתה נעמי במחלת הסרטן, ובתאריך ז' בתמוז תשס"ד נפטרה. נעמי נקברה בבית הקברות הסמוך לקבוצת כנרת שבה נולדה. לבקשתה, שר המוסיקאי דודו אלהרר על קברה ארבעה שירים: 'כנרת', 'חורשת האיקליפטוס', 'לשיר זה כמו להיות ירדן' ו'נועה'. על מצבתה נכתב רק שמה בצירוף שנת לידתה ושנת פטירתה, וצויר ציור של פרח שהיה בחתימתה האישית. 

כיום ישראלים שרוצים לחלוק לה כבוד אחרון עולים לקברה במסגרת סיורים מודרכים הנערכים בכנרת.