פרופסור ישראל אומן (93), חתן פרס נובל לכלכלה, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית, מומחה לתורת המשחקים ולכלכלה התנהגותית. אב לחמישה, תושב ירושלים
מעט מצחיק לנסות ולהציג את פרופסור אומן, שתמונתו וחיוכו הרחב מדברים בעד עצמם. מאחורי הפרטים היבשים והישגיו הרבים מסתתרת חוויית ילדות מופלאה, חרף שינויים רבים ותקופה היסטורית קשה ביותר לעם היהודי.
הוא גדל בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה חרדית. אביו היה סוחר בדים ואמו השלימה לימודי תואר ראשון, "זה היה חריג באותם זמנים", הוא מדגיש. שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לארצות הברית. "במעבר הזה הפסדנו את כל הרכוש שלנו. ההורים שלי עבדו קשה מאוד – אבי עבד בשתי משרות שונות ואמי בשלוש – כדי שנוכל לקבל חינוך יהודי וכללי מצוין".
מגיל אפס הוא חונך להביט על העולם בעיניים חוקרות. "אפילו בניו יורק אמא שלי מצאה מרחבים שבהם היא יכלה ללמד אותנו על הטבע ועל הכוכבים. היא לימדה אותנו להתעניין בעולם שסובב אותנו".
יש זיכרון ספציפי מההורים שלך שמלווה אותך עד היום?
"אמא שלי הייתה אומרת: 'האמת היא השקר הכי טוב', כלומר מבחינה אסטרטגית, ההחלטה הכי טובה היא להגיד את האמת. אני חושב על זה כשאני מתבקש לעשות דברים שאני לא שלם איתם. לדוגמה כשמבקשים ממני לכתוב המלצה על ספר שלא קראתי או המלצה על מישהו שאינני מעריך, אני מעדיף לסרב מאשר לכתוב דברים שאינני עומד מאחוריהם".
מה היית רוצה שילדיך ייקחו מהבית שאתה הקמת?
"היה לנו בית פתוח, אפשרנו לילדינו לבחור בעצמם את דרכם. כשהילדים היו מתייעצים איתי הייתי אומר להם שאני בישלתי בשבילם, אבל הם אלה שצריכים לבחור מה לקחת מהשולחן. יש לי בן אחד שהוא פרופסור בבר אילן, אבל כל השאר הצליחו מאוד בתחומים אחרים בקריירה שלהם. אני חושב שאפילו בני שלמה, שנהרג במלחמת שלום הגליל, לא היה ממשיך כמוני באקדמיה".
כמי שעוסק בקבלת החלטות, איך אתה רואה את השפעת בית ילדותנו על החלטותינו כבוגרים?
"אינני פסיכולוג, אך אני מניח שהגישה של כל אדם מושפעת מהבית, וקשה מאוד להתנתק מכך. בסוף העבר הוא שמעצב את ההווה שלנו".
אורית סטרוק (63), שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, חברת כנסת מטעם הציונות הדתית. בת 63, אם ל־11, תושבת חברון
"ככל שחולפות השנים אני מבינה כמה דברים טובים קיבלתי מהבית", אומרת אורית סטרוק. אף שפנתה לדרך שונה מזו שחונכה עליה, היא מתארת יחסים קרובים באופן יוצא דופן, מלאי דאגה ואהבה, בינה ובין הוריה.
"הבית שלנו לא היה דתי וההורים שלי היו שמאלנים בדעותיהם. אבי היה פעיל ציבורית ואפילו עסק ביצירת קשרים עם הפלסטינים. לפני גיל 17 חזרתי בתשובה, בחרתי בדרך שהייתה שונה ומקוטבת לגמרי מהשקפת העולם של הוריי, ולמדתי מהם איך חיים יחד בחילוקי דעות, בלי לוותר על הכבוד וההערכה זה כלפי זה. זה משהו שהולך איתי עד היום, שאפשר להכיר אנשים שחושבים אחרת לגמרי ממני ולחיות יחד איתם בהערכה ובאהבה גדולה".
מה העניין הכי משמעותי שלקחת איתך מבית הורייך?
"את תחושת החובה לעסוק בצורכי ציבור. כבר כשהייתי בכיתה ג' אבא שלי הציע לי לרתום את ילדי השכונה לפנות לילדי העולים החדשים מברית המועצות ולהציע להם לשחק איתנו. זאת הייתה המשימה הציבורית הראשונה שלקחתי על עצמי.
"בבית שלנו הייתה הרבה מאוד הכנסת אורחים. תמיד גר איתנו עוד מישהו – פעם זה היה בן דוד שהגיע מחו"ל ופעם בת דודה שהגיעה לתקופה בארץ, כל מיני אנשים שלא היה להם עוגן, והבית של ההורים שלי היה פתוח לרווחה עבורם".
יש זיכרון ספציפי מהורייך שמלווה אותך עד היום?
"כשחזרתי בתשובה הפסקתי ללכת למסיבות וניתקתי הרבה קשרים. יום אחד ניגשה אליי מישהי שלמדה שנה מעליי בתיכון ואמרה לי שגם היא חוזרת בתשובה ושהיא רוצה שנהיה חברות. עד היום אנחנו חברות טובות מאוד.
"רק אחרי הרבה שנים גיליתי שאמא שלי ביקשה ממנה לגשת אליי. היא ראתה מה אני עוברת וחששה שאהיה בודדה בתהליך. ריגש אותי לדעת שהיא ראתה אותי ואת הרגשות שלי מעל הכול. לימים, כשכבר גידלתי את ילדיי, הבנתי מה עזר לאמא שלי להתמודד – ההבנה שהילדים שלנו הם לא שלנו, הם אנשים בפני עצמם. אם כבר – אנחנו שלהם, וקיבלנו את הזכות לתת להם את מה שהם צריכים כדי לגדול".
יש משהו שבחרת להשאיר מאחור?
"בחרתי ללכת בדרך מאוד שונה מהוריי בכל מה שקשור לתורה ומצוות, והייתי צריכה ללמוד את אורחות החיים הדתיים במקומות אחרים, לכן באותם ימים נעשיתי בת בית אצל הרב דרוקמן. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, שיתפתי את הוריי בכך שאני רוצה להתחתן, אך בשונה מהחברות שלי, אין מי שיכיר לי בחורים. אז אבא שלי הלך לבית הכנסת, ניגש לרב דרוקמן ואמר לו: 'אתה החזרת אותה בתשובה – אז עכשיו אתה גם תחתן אותה'. אחרי השיחה הזאת הרב הכיר לי את בעלי. אני מבינה שההורים שלי יכלו לבחור לנתק אותי בגלל הבחירות שעשיתי, אבל במקום זה הם אפשרו לי לחיות בשני העולמות, וזה מה שעזר לי לצמוח נכון".
הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן