ימים מורכבים עוברים עלינו, ימים של חושך עם אור שהכול מעורבב בהם יחד, כמו עיסה לא ברורה של כאב עם שמחה. תמהיל יהודי קלאסי, אם חושבים על זה לעומק. אנחנו הרי יודעים לעבור משכול לשמחה, מיום הזיכרון ליום העצמאות. ה' יודע שאנחנו מורגלים במעברים חדים.
אבל האמת שכבר עייפתי. נראה לי שכולנו עייפנו. עייפנו מלקבור את מיטב בנינו, עייפנו מלקוות לחבק את חטופינו ולקבור את נעדרינו. עייפנו מהמריבות ומהפילוג, עייפנו מהחושך שחונק. רוצים אור. אור חזק בוהק, אור של גאולה. לא עוד צירי לידה, רוצים את הדבר האמיתי. רוצים שאתה, ה', תעשה שפטים בכל האנשים הרעים שכל מבוקשם הוא למחוק אותנו מהעולם. שתיקום את נקמתנו, אתה ולא מלאך, אתה ולא שרף, אתה ולא שליח. האדמה זועקת את בכי הילדים שנרצחו, הנשים שנאנסו, הגברים שראו ואז נרצחו. הגיע הזמן שתערוף את ראש הנחש, את האלימות והרוע הטהור.

מקום לכאב

ברוב הימים אני מצליחה לשמור על אופטימיות ותקווה שהנה הגאולה קרבה. אבל יש ימים, או רגעים, שאני נשברת. שהכול נראה לי כל כך קשה ובלתי פתיר, עד שאני מתיישבת על הספה בחוסר אונים ודמעות יורדות לי על הפנים. היום זה יום כזה. אולי לא הייתי צריכה לכתוב את הטור שלי ביום כזה, באמת שהתלבטתי, אבל הגעתי למסקנה שזה קורה לכולנו, ורציתי לשקף את הנורמליות של הירידות. אולי זה יכול לתת כוח יותר מאשר סיפור כזה או אחר.
תוך כדי העבודה שלי אני פוגשת על בסיס יומי משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, לוחמים גיבורים שיצאו להגן עלינו ולא חזרו. אני מרגישה זכות ענקית לתת במה להורים או האחים, לספר את הסיפורים של הגיבורים שלנו, שכל אחד מהם הוא אור, עולם שלם, למשפחה ולחברים שלו. המדהים הוא שהמשפט הנוראי, שה' לוקח את הטובים ביותר, נכון. אבל הכי נכון שיש. בצורה הכי כואבת שיכולה להיות. ואני מסתכלת להם בעיניים, מודה שאני בוכה איתם לא פעם, נשברת מול הטרגדיה והכאב שלהם, שהוא בעצם לא רק שלהם, הוא של כולנו, ומנסה לתת להם מקום. מקום שיוכלו להנציח. מקום שנחזיק יחד איתם את יקיריהם. כאן איתנו.
ואז אני חוזרת הביתה ומנסה להמשיך את הנורמליות של החיים שלי, כי ככה צריך. בשביל הילדים יותר מהכול. אבל כלום לא נורמלי וכלום לא שגרתי. באמת שאני לא יודעת איך אפשר לחזור לשגרה כשגיבורים כאלה כבר לא איתנו. האוויר של ארץ הקודש חסר. חסר אותם. תמונות הנופלים שראיתי בשידור מלוות אותי, הן נחקקות לי בזיכרון. צרובות בדמעות ובצער, על הילדים היפים שאינם עוד.

 רק לצעוק אל ה'

אני רוצה לזעוק לה' חזק, הכי חזק שאפשר – די!!! אני לא רוצה לפתוח את הנייד בבוקר ברעדה ולחשוש אם יהיה שם ה"הותר לפרסום" הארור. לא רוצה שסאונדים מסוימים יקפיצו אותי כי הם דומים לאזעקה, לא רוצה מחבלים שנכנסים לרעננה, העיר השקטה שלי, ומבצעים פיגועי דריסה באמצע היום. לא רוצה להסתובב בבית עם סכין מטבח גדולה, כדי שלפחות יהיה לי משהו ביד בעת הצורך ולא אלך חלילה כצאן לטבח.
רוצה שאתה, ה', תתגלה אלינו בהתגלות שלמה. שהטוב שלך ישטוף את כל הרוע מהעולם, שכל שונאינו ישלמו על שהכאיבו לילדיך. רוצה אותך לא בהסתרה שבהסתרה, אלא בית מקדש, שכינה, וגר זאב עם כבש. כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
מי ייתן ונזכה בקרוב ממש לגאולה שלמה. לראות את כל החטופים חוזרים הביתה. את כל הפצועים מחלימים. את כל פגועי הנפש נרפאים. שכל העקורים יחזרו לביתם בשמחה ובביטחון. אך עד אז, בבקשה ה', שמור על החיילים הגיבורים שלנו, ועל כוחות הביטחון ששומרים עלינו, והכי חשוב – שמור עלינו מחילוקי דעות, מפילוג וממריבות מיותרות.
שנדע להתאחד מתוך אהבה ולא מתוך מלחמה.
אמן.

 

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן