צילום: דאפי ספונר
בת שבע דור (79) – אמא לשש בנות וסבתא לנכדים. גרה בהר גילה
מקום אהוב בבית
הסטודיו שבו אני מציירת הוא הכי אהוב עליי. ברגע שאני נכנסת אליו אני מכבה את הטלפון ומתמסרת לציור, גם אם היו לי דאגות או כאב אני שוכחת מהכול. זה סוג של מדיטציה עבורי.
נקודת מפנה בחיים
העלייה לארץ מצרפת, מקהילת שטרסבורג. קיבלנו בבית חינוך יהודי ציוני, אבל המימוש שלו על ידי העלייה שינה את חיי. בעקבות העלייה גרתי בירושלים, התגייסתי לצבא לנח"ל הדתי, הקמתי בית בישראל, כל החוויות הראשונות של העליות לקרקע בשומרון, הצעדה לסבסטיה והמעורבות עם חבורת ההנהגה דרך בעלי.
מה המלחמה שינתה אצלך?
עברנו תקופה, אפשר לומר שאנחנו עדיין עוברים אותה, שמעורבים בה התרוממות רוח, אחדות ואומץ של העם לצד דאגה וכאבי לב ציבוריים ופרטיים. אחד מחתניי נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו בצפון הרצועה. אני רואה איך הבת שלי, הנכדים והוריו מתמודדים, ואני רואה את כל חבורת הלוחמים המקיפה אותו ואת הדאגה הכללית של עם ישראל, ומבינה את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
תחפושת שאהבת במיוחד
אני בדרך כלל לא מתחפשת, אבל כשהילדים היו קטנים הייתי משקיעה כל שנה הרבה מחשבה, זמן ואנרגיה כדי להמציא להם תחפושות. שנה אחת, בזמן העלייה מרוסיה, תפרתי לבנות בגדי בבושקות. כשאני מסתכלת אחורה זה היה מבצע שלם – ללכת לשוק, לקנות בדים ולתפור. חודש שלם של השקעה.
תפילה שאת אוהבת
אני אוהבת את 'אנא בכוח' ששרים בכניסת שבת. אני אומרת אותה כל יום לפני השינה. זו תפילה שמרגשת אותי במיוחד ומחברת אותי לרגעים האחרונים של אבי זצ"ל, כשכל האחים שלי ואני עמדנו ליד מיטתו על ערש דווי והוא ביקש מאיתנו לשיר את זה.
רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו
"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זה מה שאני מאחלת שיקרה לנו ממש בקרוב, בעצם הימים האלה.
שרה בשבילך
מעבר לנוכחות הציבורית והתקשורתית שלה, אני מכירה אותה כמובן כבת אחת מתוך שש, עם תחושת אחריות מתמדת לסביבה ולסובב אותה כבר מגיל צעיר. אולי זה מפני שהיא בכורת הבנות. כשהייתה בת חמש היא הייתה נוסעת עם אחותה אסנת בת השלוש באוטובוס מקריית ארבע לירושלים לבדן לבקר את סבתא וסבא.
עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה
אמי החדירה בנו אמונה תמימה וערכים שלכאורה אינם בשיח המודרני, אבל במבט לאחור יש בהם הרבה חוכמת חיים והם רלוונטיים יותר מהשיח שאנחנו רגילים אליו היום. למשל לכבד את הבעל, לקום לקראתו, להגיש לו אוכל.
מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?
באופי שלי אני בעלת אנרגיות רבות, מאוד פעילה ותמיד חשה שהזמן קצוב והמלאכה מרובה.
אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?
בשביל להיות מאושר בחיים חייבים לחוות את הקשיים והאתגרים. לולא הם, היינו חושבים שהכול מובן מאליו ושום דבר לא היה גורם לנו לשמחה. כשיש לך קושי ניתנת לך ההזדמנות להתאמץ ולהתגבר עליו, ואז אתה מרגיש רגש של אושר. אם החיים מתנהלים על מי מנוחות אני לא שוקעת בנוחות, אלא מחפשת הזדמנות לאתגר את עצמי.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו
שוקולד.
צילום: דאפי ספונר
שרה ב"'ק (48) – אשת תקשורת וראש המיזמים 'זושא', 'חכימא', ו'אגדה – בית סיפורי העם היהודי'. אמא לשישה ילדים, גרה בכפר עציון
מקום אהוב בבית
שולחן האוכל הגדול בבית. סביבו אנחנו מקיימים את סעודות השבת שלנו, המפגשים, האוכל, הצחוקים, השירים והניגונים החסידיים. שולחן שמתאים את עצמו לארוחות קטנות ולארוחות גדולות. כשלא קפוא בחוץ, אני גם מאוד אוהבת את הגינה שלנו.
נקודת מפנה בחיים
להפוך משכירה לעצמאית. אומנם זה צעד שהיה בו חשש וחוסר ביטחון ויציבות, אבל הוא פתח בפניי עולמות עשייה, יזמות ויצירה שלא הייתי מגיעה אליהם בתור שכירה. החלטתי לעזוב את חדשות 12 ככתבת חינוך לטובת תוכנית תחקירים ב'רשת'. זה היה לכאורה מהלך לא מוצלח, כי התוכנית ירדה אחרי עונה אחת, אבל זה אפשר לי לעשות עוד המון דברים אחרים – לפתח את הצד המוזיקלי ולהוביל פרויקטים שאני מאוד גאה בהם כמו 'זושא' ו'חכימא'. לקח לי זמן להבין שאני עושה דרך שבהתחלה הייתה מפחידה, אבל בסוף היא השתלמה.
מה המלחמה שינתה אצלך?
חיבור לעצמי, להיסטוריה, לעם היהודי, לשורשים. לא שהרגשתי קודם מנותקת, אבל הכול מאוד התחדד. יש לכל אחד תפקיד בכתיבת הדף שלו בסיפור שלנו. אני רוצה לתת כמה שיותר מקום בתוכי ועל המסך לאנשים שיש בהם גבורה, רעות, אור וזקיפות קומה.
תחפושת שאהבת במיוחד
אמא שלי השתדלה תמיד למלא את בקשותיי ולהשקיע בכל מה שקשור בתחפושות. תחפושת שאני זוכרת במיוחד הייתה של הליצן העצוב פיירו. הרגשתי אז מאוד אומנותית ומיוחדת. אני גם ממש אוהבת להכין תחפושות לילדים שלי כמו ארטישוק, שקדייה, מלכת הממתקים, הכול הולך.
תפילה שאת אוהבת
כל תפילה שאני בתוכה באותו הרגע. זו יכולה להיות ברכת המזון, תפילת הדרך, שמונה־עשרה של יום חול או קדושה של יום כיפור. אם התפללתי בכוונה, אני הכי אוהבת אותה באותו הרגע.
רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו
ההבנה של אסתר כשמרדכי אומר לה "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". קרה לי בחיים שלא התחשק לי להיות בחזיתות מסוימות, אבל הלכתי על זה כי חשבתי שאולי זו הסיבה שהגעתי לעמדה מסוימת. במהלך השנים פנו אליי כמה פעמים להצטרף למפלגות שונות בכנסת, ובכל פעם סירבתי, כי היה נראה לי שזה לא המקום בשבילי. בסוף הייתה סיטואציה שבה הצטרפתי לבית היהודי. מה שנחמד זה שבסוף זה באמת לא היה המקום בשבילי, וזו דוגמה טובה לכך שלא תמיד אנחנו מפרשים נכון את "מי יודע אם לעת כזאת".
צילום: דאפי ספונר
אמא בשבילך
השראה. טפו טפו, עד 120, היא פצצת אנרגיה. עובדת, מטיילת, מציירת, סבתא. הלכתי איתה לא מזמן לסנפלינג רק כדי לא לצאת הזקנה.
עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה
את יכולה לעשות הכול ואת יכולה להספיק הכול. זה לא משהו שהיא אמרה, אבל לגמרי עבר אליי בלי מילים. אמא שלי היא מדהימה, מצחיקה, קלילה ומהממת. היא מאוד אוהבת את הארץ, לומדת תורה, מרגשת ואכפתניקית, ועושה המון דברים. היא גידלה שש בנות בתחושת מסוגלות ועצמאות מאוד גדולה. כל הדברים האלה הם השורשים שמהם אני יונקת.
מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?
תפילה וספורט. שני דברים שאני רוצה לעשות בנחת והרבה יותר ממה שאני מספיקה היום.
אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". יש בו משהו שמבין את המוגבלות שלנו. אנחנו לא באמת יכולים לשנות את כל העולם. ומעט מן האור זו הדרך שלנו להגיד: "נכון, אני לא יכולה לשנות את כל העולם, בעולם יש הרבה חושך. אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה להוסיף את האור שלי".
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו
הכי קשה לי מול שניצל שיצא הרגע מהמחבת. או עלי גפן שהכינו בבית. או סלט ירקות עם בולגרית… בקיצור, זאת שאלה שעושה אותי רעבה.
מתוך גיליון אדר ב' תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן