שאלה: בחודשים שעברו מאז שהתחילה המלחמה התרגלתי כבר לעשות הכול בלעדיו: לפזר למסגרות, לאסוף, לקלח, להשכיב, ואפילו לעשות קידוש והבדלה. אבל יש דבר אחד שאני עדיין לא יודעת: לשים גבולות כמוהו. הילדים יודעים שמילה של אבא היא מילה. אבל של אמא? זה כבר סיפור אחר… אני מחכה כל כך שהוא כבר יחזור, אבל בינתיים – יש דרך לגדל את עמוד השדרה הפנימי הזה?

הטיפ של זיוה מאיר:

מה אומר ומה אדבר אליכן, נשות אנשי המילואים שמחזיקות את בתי ישראל לבדכן שבועות רבים, מטפלות, מחנכות ומתַחזקות הכול לבד. את רובכן מלווה דאגה לשלום הבעלים המגויסים לקרב, ואולי קוראות כאן גם נשים יקרות שלמגינת ליבנו איבדו את יקיריהן שנהרגו על קידוש השם. אתן מופלאות, איך למרות החסר בנוכחותו של הבעל ולמרות הדאגות אתן ניצבות שם בשליחות עבור ביתכן ובעצם עבור כולנו – בית ישראל.

אני זוכרת מימי צעירותי כמה זה לא פשוט… כשהייתי אם לחמישה פעוטות, בעלי היה מגויס למלחמת לבנון, וכמובן לימי מילואים בשגרה. אני זוכרת את המתח והדאגה, וכמה מאמצים נדרשו ממני כדי להתנהל לבד עם חבורת הקטנטנים.

 

מה את רוצה?

 

הועלתה כאן שאלה של אישה שבעלה הוא סמכות הגבול בבית. יש כאלה שאצלן זה הפוך – הן הברורות יותר והבעל מעגל פינות. אצלך, כשבעלך מגיע זה הגבול, והנה הוא עכשיו לא נמצא ימים רבים, הוא יצא להציב את גבולות הארץ, ואת בבית ממלאת את תפקיד שניכם.

גבולות זה דבר מאוד מאוד חשוב בהורות. זהו בעצם אחד משני היסודות הכי חשובים: גבולות ואהבה. גבולות שניתנים באהבה הם החוסן. ילדים עם גבולות מרגישים שיש להם הורים לסמוך עליהם ולהישען עליהם. כשהורים לא מציבים גבולות, הילדים משוועים להם. אומנם בעלך לא נמצא, אבל ברור שגם לך יש גבולות, ואת רק צריכה למצוא את הדרך להציב אותם.

יש יתרון בזה שילדים זוכים להיוולד לאבא ולאמא, כי ככה הם מקבלים בצורה מאוזנת משני הצדדים. טבעי שכשאבא לא נמצא, סגנון הצבת הגבול הייחודית לו חסר, וזה משפיע על סדר היום של הבית. טוב ונכון לקבל את המציאות הזו, שאתם בימים יוצאי דופן. הקבלה כבר מביאה הקלה ומורידה מהלחץ שהעניינים ידפקו כבשגרה.

עם זאת, לא ניתן להפר לגמרי את כל הגבולות. כבר אמרנו – גבולות הם צורך בסיסי מאוד, ולכן חשוב שתצליחי להציב אותם. כשאת רוצה להציב גבול לילדים, נסי לברר עם עצמך קודם האם הגבול בהיר לך. אם הוא לא בהיר, בררי עם עצמך מה בדיוק את רוצה. ברגע שהגבול ברור, אין צורך להילחם עליו ולא לצרוח אותו, אלא פשוט להציב אותו, ועל פי רוב הוא עובר היטב לילדים. אם החלטת שאת לא קונה ממתק וביררת עם עצמך שכך נכון, את שלווה ורגועה עם ההחלטה, וכשהילד מבקש לקנות ממתק את אומרת את ה"לא" באהבה ובבהירות. אם החלטת שלא נכון לילדים לשבת ימים שלמים מול המחשב, את מגדירה כמה זמן את כן מרשה ומעדכנת את הילדים, וכשמסתיים הזמן את מזכירה להם ועוזרת להם להיפרד מהמחשב. כשאת רוצה לסיים את היום ושייכנסו למקלחות את מבקשת בפשטות ובבהירות, עם אנרגיה טובה שסוחפת את הילדים.

 

רוח המפקד 

 

ראיתן את הסרטונים של חיל האויר מפוצץ מטרה כשברקע נשמעת הפקודה בקשר "שתיים, שלוש, ש־גר"? עוד לפני שהפקודה הזו הפכה לבדיחת המלחמה, ראיתי את הסרטון הזה, ושלוות הנפש של נותן הפקודה הותירה בי רושם עז. המפקד נותן פקודה כל כך קריטית וכל כך עוצמתית, והוא אומר אותה ביישוב הדעת. חשבתי לעצמי ש"שתיים, שלוש, ש־גר" יכול להיות משפט מעורר השראה כשרוצים לנהוג בסמכותיות וברוגע. 

אני מציעה לך ברצינות הצעה מצחיקה: ללמוד את הקצב והטון שבהם נאמרה הפקודה הזו, ולנסות בזמן של לחץ ללחוש לעצמך את הסיסמה "שתיים, שלוש, ש־גר", ככה בפשטות. זה מזכיר לנו להיות במוד של שלוות נפש, גם אם אנחנו עכשיו בתוך "שדה הקרב" של הבית והילדים. בהצלחה רבה! את אשת חיל!

הטיפ של אריה אקרמן:

אני רוצה לחלק את התשובה לשאלתך לשתיים: הצבת הגבולות, ו"מילה של אמא".  

ראשית, האם אמא צריכה להציב גבולות? ילד צריך לקבל בחייו שני דברים עיקריים: אהבה ללא תנאי, וגבולות בריאים. זה כמו הדרך ומעקה הבטיחות שבצידי הדרך. שניהם חשובים מאין כמותם, ובאותה מידה. ילד צריך לדעת שאוהבים אותו בגלל מי שהוא ולא בגלל שהביא תעודה טובה, הבקיע גול, הקשיב או שטף כלים בלי לפצות פה. אהבה ללא תנאי היא נקודת מוצא חשובה לגידול של אדם מהותי ולא תדמיתי, שמביא לעולם את הצבע המיוחד שלו ולא את האור הספציפי שהוריו מבקשים לראות דרכו. 

הגבולות הבריאים הם כמו מעקה. אבל המעקה צריך להיות מרופד. ילד לא אמור לפגוש גדר תיל בשנייה שהוא סוטה מהדרך. הגבול אמור להיות קיר בטון יציב, אך מרופד במזרון. רך, אבל יציב ולא ניתן לתזוזה.

הגבול מאפשר לו שלא לסטות מהדרך הנכונה. שני הדברים חשובים, אך החלוקה ביניהם, ובין האמא והאבא שנותנים אותם, משתנה במינונים. 

 

חזית אחידה

 

לרוב, אבא יהיה הדמות שיותר נותנת את הגבול, ואמא את החום והאהבה. מובן שיש בתים שבהם זה הפוך, ושבשני ההורים יהיה גם מזה וגם מזה. אך חשוב שתשימי לב: כשאת במקום שנותן גבולות, אוטומטית תיתני פחות חום ואהבה. ודווקא בימים אלה, על אף חשיבותם של הסדר הטוב והגבולות הבריאים בבית, את לא רוצה לחסוך מילדייך את החום והאהבה שלהם הם זקוקים כל כך. 

בבתים שבהם האם נוכחת כל הזמן, היא מבטאת את האהבה ללא תנאי, זו שנוכחת תמיד. והאב, שנכנס ויוצא, מבטא את הגבול שנוכח לסירוגין. כשאבא נמצא בבית, נכון יותר שהוא ייתן את הגבול. 

אז איך מילה של אמא תהיה מילה, בלי להוריד מהחום ומהאהבה שהילדים זקוקים להם, ובימים אלה ביתר שאת? בימי שגרה, הדרך הטובה ביותר עבורך לגרום לילדים להקשיב לך היא לעמוד מאחורי בעלך, לגבות אותו גם כשלטעמך הוא טועה. שאבא יהיה הסמכות בבית. חוץ מזה שזה עושה פלאים לזוגיות ולחיים, זה עושה פלאים גם לחינוך. 

הדרך הקלה להרוס זאת היא לבטל אותו בנוכחות הילדים כשהוא אומר להם משהו. את לא מסכימה איתו? זה קורה וזה בסדר, נשמי עמוק וחכי לזמן המתאים שבו תהיו רק שניכם כדי ללבן את הדברים. 

כשאת עומדת מאחורי בעלך במה שהוא אומר לילדים, אתם משדרים להם חזית אחידה. הילדים מבינים שאבא ואמא זו יחידה אחת, והילדים הם יחידה אחת, ושתי היחידות ביחד זו משפחה. ולא חלילה שאת ובעלך שתי יחידות נפרדות. השדר האחיד יוצר אצלם ביטחון בסמכות המשותפת שלכם.

כך, כשאת ממשיכה את המילה שלו גם כשהוא לא נמצא, "מילה של אמא" היא לא רק מילה של אמא. היא גם המילה של אבא. והילדים מבינים זאת, ומבינים את העובדה שאת מתמידה עם אותם חוקים וכללים שנקבעו בבית שלכם בימי שגרה, וכך קל להם יותר להפנים ולקבל את המילה שלך. 

 

רוצה לשאול שאלה והמומחים שלנו יענו? שלחי אלינו למייל madorim.pnima@gmail.com

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן