רק לאחרונה, כשהגיעה אתי אלבוים למעין מפגש מחזור של בנות כיתתה, נפל לה האסימון בקול רעש גדול. "פתאום הבנתי שכולנו, כל בנות הכיתה, הן דור שני לשואה. אמרתי להן: אני לא מאמינה שכולנו עברנו את אותן חוויות ילדות, ההורים של כולנו התחבאו בצעירותם בבורות או הצטופפו בגטאות או היו במחנות – ובכל זאת, בתור ילדות אף פעם לא דיברנו על כך".
אלבוים (59), סופרת ועיתונאית מוערכת, מאירת פנים כדרכה. אף שאנחנו משוחחות על נושאים טעונים, העין הטובה שלה על העולם אינה נעלמת לרגע. שיחתנו נערכת לקראת יום הקדיש הכללי, עשרה בטבת, המתקרב בצעדי ענק. כמי שנושא זיכרון השואה קרוב לליבה עד מאוד, היא יודעת שגם הפעם תוזמן להרצות ולדבר, להעביר את ההיסטוריה הכואבת לדור הבא. העיסוק בתחום הפך לחלק משליחות חייה, בלי שהתכוונה לכך.
על אף היותה בת לניצולי שואה, אלבוים גדלה בבית שמח ובריא. בשנות ילדותה מיעטו הוריה לשתף אותה ואת שתי אחיותיה במה שעברו "שם". רק כשהייתה אלבוים, בת הזקונים במשפחה, בת 15 וחצי, היא הגיעה לאמה ובפיה בקשה: לשמוע הכול. "אמרתי לה: אמא, את היית בגיל הזה באושוויץ. עברת את זה על בשרך. אני רק רוצה לשמוע", היא נזכרת.
"עד אז ההורים לא סיפרו לנו על השואה בהרחבה כי הם פשוט חסו עלינו. ידענו שבני משפחתם נספו וידענו שהם עברו גיהינום, אבל בתקופה ההיא, בכלל במדינת ישראל, פחות הקשיבו לסיפורים האישיים של הניצולים, והתייחסו יותר לסיפורי הגבורה, כמו מרד גטו ורשה. רק לאחר משפט אייכמן, שבו העידו ניצולים, נוצרה במדינה פתיחות לשמוע את סיפוריהם האישיים של ניצולי השואה. בהמשך הוכנסו לתוכנית הלימודים בבתי הספר לימודי השואה, וכך קראנו ספרים בנושא. רק אז הייתי בשלה לשמוע את סיפורם של הוריי".
ברגע שנפתח הסכר, מספרת אלבוים, הכול נפתח. "אבא ז"ל ואמא שתבדל"א סיפרו לי כל יום ובכל הזדמנות את מה שעברו בשואה. היינו מתיישבים מדי יום עם כוס קפה או תה, אבא ואמא מספרים ואני מקשיבה לסיפורים. מאז, כמעט בכל שיחה הנושא עלה. פתאום שמעתי אותם אומרים בטבעיות במהלך היום: 'זה מזכיר לי שכשהייתי במחנה…'"
הזיכרונות ליוו את הוריה תמיד, אבל בשתיקה, אומרת אלבוים בצער. רק משביקשה היא לשמוע, הרשו לעצמם להסיר את מעטה הבדידות והסוד, "הם הכניסו אותי לשם, למקום הפרטי שלהם. הרגשתי שזו שליחות וייעוד בשבילי לשמוע אותם ולספוג בשבילם".
היו תקופות שבהן היה לך קשה לשמוע?
"בגיל 23, כשחבקתי את בני הראשון, מיד לאחר הלידה, המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה: 'אם הייתי עכשיו באושוויץ היו חוטפים לי אותו. ואולי גם אותי היו שולחים יחד איתו לתאי הגזים'", היא מספרת. מאז כבדו עליה הסיפורים והיא התקשתה להכיל את הזוועות.
"בכל גיל חוויתי את סיפורי השואה אחרת", היא משתפת בגילוי לב, "כשהייתי ילדה חשבתי לעצמי: אילו הייתי באושוויץ, הייתי קופצת מהרכבת, בורחת דרך הסדק הצר שבחלון, ולא אכפת לי אם הייתי נפצעת או שוברת את רגליי. הייתי מתגלגלת תוך כדי קפיצה, רצה ליער ומצטרפת אל הפרטיזנים.
"כשהגעתי לגיל 15 וחצי, הגיל שבו הובלה אמי והוכנסה בשערי אושוויץ, חשבתי לעצמי: ודאי הייתי נוהגת כמו אמי. לא הייתי בורחת מהרכבת כי לא הייתי רוצה להשאיר מאחור את הוריי ואחיי הקטנים. הייתי שורדת את הסלקציה ומעבירה את ימיי באושוויץ באומץ ובתבונה, ממש כפי שעשתה אמי.
"כשילדיי היו קטנים כל הזמן עברו בי מחשבות איך הייתי עוברת את השואה עם ילדים קטנים. והיום, כאישה מבוגרת, אני יודעת שהיו שולחים אותי ישירות אל תאי הגזים".
מאושוויץ לישראל
אמה של אתי, שרה ליבוביץ (94) לבית הרקשוביץ, היא אישיות מיוחדת במינה. היא מרבה לצחוק ולהאיר פנים וחיה את חייה בשמחה. כמעט אי אפשר לראות עליה שהיא מ"שם".
אבל היא ועוד איך מ"שם". כשהייתה בת 15 ועשרה חודשים הובלה עם הוריה וחמשת אחיה ב"קרון הגיהינום" אל הלא נודע. את כל הזוועות שעברו עליה שם היא זוכרת לפרטי פרטים. את הציווי עליהן, נשים צנועות מבטן ומלידה, להתפשט. את הצלפות השוט האיומות. את הרעב הכבד. את הרצח האכזרי של בני משפחתה ואת הרצון לשרוד בכל זאת, בשל הישארותה נצר יחיד בעולם.
עם שחרור מחנה אושוויץ שקלה 28 קילוגרמים בלבד וסבלה מתת־תזונה מסוכנת. למרות זאת, זכתה להבריא ולהחלים. היא פגשה את בן דודה, שלום ז"ל, ששרד גם הוא. הוא היה דואג לה ללחם ומבקר אותה רבות, עד שבגיל 17 החליטו להינשא זה לזה ולהמשיך את השושלת למרות הכול.
למרות תחזיותיהם השחורות של הרופאים, כעבור שנה היא הפכה לאמא וילדה את בתה הבכורה. שלום ושרה הפליגו לארץ ישראל, נשקו לאדמתה וביקשו לפתוח דף חדש בארץ היהודים.
אתי, באיזה מין בית גדלת?
"גדלנו בבית מקסים. שני הוריי הם אנשים טובים וחייכנים והאווירה הייתה תמיד נעימה וחיובית. הוריי תמיד התנדבו ועשו מעשי חסד. במשך השנים הם ליוו עשרות גרים ליווי צמוד כהורים ממש, עד שהפכו לחלק מהמשפחה שלנו. הם היו רצים לשדה התעופה לקבל עולים חדשים. מאוד הערכתי והערצתי את היכולת שלהם לתרום לחברה ולהתנדב. הבנתי שזה סוג של נקמה בנאצים – להרבות אהבת חינם ונתינה בעולם. להוסיף אור. הפוך על הפוך. אני גאה בהם".
מהרגע שהוריה החלו לספר את סיפורם, ביקשה אמה להפוך לאשת עדות בצורה מסודרת. "היא עשתה קורס ב'יד ושם' ומאז, סביב עשרה בטבת ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, הגיע עומס של בקשות להרצאות. היא הגיעה לכל מקום בארץ כדי לספר.
"לקראת אחד מימי הזיכרון, כשהייתי בהיריון ואם לתינוק, אמא קבעה בטעות שתי הרצאות בשני מקומות שונים בארץ לאותו היום", מספרת אלבוים על המאורע שטבע בה חותם. "היא שאלה אותי אם אני מוכנה להגיע להרצות במקומה, מול בנות אולפנה, כדי שלא תיאלץ לבטל. הסכמתי, אני מכירה את הסיפור מגיל 15 ושמעתי אותו כל כך הרבה פעמים, עד שזכרתי הכול בעל פה".
אך מסתבר שהזיכרון בלבד לא היה מספיק. "הטקס התחיל והדמעות עלו לי. התחלתי לחשוב על ילדיי ומה היה קורה לנו עכשיו אילו היינו באושוויץ… כשעליתי לדבר, וכל העיניים הופנו אלי, פתחתי ואמרתי: 'שמי אתי אלבוים, אני דור שני לשואה, ובאתי לספר את הסיפור של ההורים שלי', ואז נשנקתי בבכי. התייפחתי ממש. הושיבו אותי על כיסא והגישו לי כוס מים, אבל רק בכיתי ולא הצלחתי לספר. בכיתי במשך כל ההרצאה… כשחזרתי הביתה אמרתי לאמא: זה לא בשבילי. זה גדול עליי. אני לא יכולה לעשות את זה".
איך צומח ספר?
הקושי הרגשי לדבר על השואה, בייחוד כאמא לילדים קטנים, הוא שמנע מאתי לממש את אחד מחלומותיה של אמה. במשך שנים ביקשה האם שרה שהשתיים יכתבו יחד ספר על קורותיה בשואה, אך רק בשנים האחרונות הרגישה אלבוים כי היא מוכנה להיענות לאתגר.
"לפני תשע שנים, כשששת ילדיי גדלו, הרגשתי פתאום שאני בשלה לעשות את המסע הזה בצורה מסודרת. הגעתי עם מצלמה ומחברת ויצאנו לדרך. הגעתי לאמא ודיברנו בכל פעם ארבע שעות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את כל הסיפור בצורה כרונולוגית. גייסתי את כל הניסיון העיתונאי שלי, ריאיינתי את אמא בצורה מקצועית ומעמיקה ושאלתי את השאלות הנכונות".
היה משהו מאתגר ושונה בלראיין את אמא?
"לניצולי שואה בדרך כלל מאוד קשה לתאר את הרגשות שלהם כשהם מעלים את זיכרונותיהם, אחרת הם יתפרקו. הם מספרים בעיקר עובדות. כל הזמן ביקשתי להחזיר את אמא אל הרגשות שלה – מה הרגשת? האם פחדת? אבל היה לה קשה להתחבר לרגשות, וזה מובן. זו הסיבה, אגב, שהיא מצליחה לספר את הסיפור שלה לקהל ואילו אני מתפרקת בבכי. לכן, כדי להוסיף לספר את פורקן הרגש, הרגשתי צורך להוסיף לו גם את הסיפור שלי".
אלבוים בנתה לבסוף את הספר על סיפורה של אמה כשלאורכו שזורים פרקים הכתובים מנקודת מבטה שלה כבת הדור השני לשואה. התוצאה יוצאת מגדר הרגיל, אך הדרך הייתה מורכבת עד מאוד. כשהיו בידיה 18 שעות הקלטה, נזכרת אלבוים, היא נתקלה במבוי סתום. "לא ידעתי איך אני הופכת את זה לספר. היו לי, נוסף על שעות ההקלטה הרבות, גם המון טקסטים ששכתבתי ושכתבתי בעצמי".
בסייעתא דשמיא השמורה לשליחים, היא שמעה על מכון 'שם עולם' שבדיוק באותם ימים התעתד לפתוח את הקורס הראשון שלו ל"שליחי זיכרון", המיועד לבני הדור השני לשואה. "היינו עשרים משתתפים והפכנו להיות ממש אחים ואחיות", היא מתארת בהתרגשות, "חווינו עשרה מפגשים משני־חיים. שם למדתי איך לספר את הסיפור של אמא, והפכתי להיות שליחת זיכרון". מאז, נוסף על הספר, שנכתב בצורה יסודית, מרתקת ונוגעת ללב, היא החלה למסור הרצאות על השואה בעצמה.
הספר 'נערה באושוויץ' שכתבה יחד עם אמה, ויצא בהוצאת ידיעות ספרים, הפך לרב־מכר, למרות שהוא עוסק בנושא לא קל לקריאה. חברו שם יחדיו כישרון הכתיבה של אתי, הקלילות והפתיחות של שרה ותחושת השליחות של שתיהן.
מתוך מלאי הזיכרונות הכואבים של אמך, איזה סיפור תפס אותך במיוחד?
אלבוים חושבת מעט, בוררת מתוך הסיפורים הרבים, ולבסוף בוחרת אחד. "אמא שלי לא יצאה עם מצעד המוות ב־18 בינואר 1945, כשהנאצים לקחו את כולם לגרמניה, בסוף המלחמה. היא הייתה חולה מדי באותו יום, והושארה שם יחד עם אלפי חולים. ב־27 בינואר, כשהרוסים שחררו את אושוויץ, הם נכנסו למחנה והחלו לטפל בחולים. הם חשבו שהכי חכם יהיה להאכיל אותם בבשר סוס כדי שיבריאו, אז הם ירו באחד הסוסים וחילקו לכל החולים היהודים את הבשר שלו.
"אמא הגיעה ממשפחה חרדית, וכשהיא קיבלה את חתיכת הסוס המיועדת לה, היא אמרה לעצמה: 'אבא הורה לי (באחת הפעמים שראה אותה מבעד לארבע גדרות תיל לפני שנרצח, כשהיה זונדר קומנדו, ה"ל) שאני חייבת לאכול הכול כדי לשרוד ולהתחזק. אז אני חייבת לאכול את הסוס הזה, אבל לפחות אכשיר את הבשר קודם'. היא הלכה עם חברה לקצין רוסי וביקשה מלח. הוא אמר שאין כעת מלח ומחר בבוקר יהיה. אמא וחברתה קברו את חתיכות הסוס שלהן בתוך השלג והלכו לישון. אחר כך התברר שכל מי שאכל מהסוס, קיפד את חייו עד הבוקר.
"בזכות האמונה של אמא והרצון לקיים מצוות אחרי כל הגיהינום שהיא עברה, ולבקש מלח מקצין רוסי כדי להכשיר את הבשר כמו שהכשירו בביתם – היא שרדה. בעיניי זה סיפור מופלא", אומרת אלבוים.
אילו תגובות קיבלתן על הספר?
"אנחנו מקבלות תגובות נרגשות עד היום, מכל העולם. קוראים מספרים שהספר העביר אותם חוויה עוצמתית. בזמן הקורונה תרגמנו את הספר לאנגלית תחת השם 'One Girl in Auschwitz' והוא נמכר באמזון. השנה הצלחנו למכור את הזכויות שלו להוצאת הרפר־קולינס שיושבת בניו יורק והיא ההוצאה לאור השנייה בגודלה בעולם. ברוך ה', זה הישג מרשים מאוד לספר ישראלי. הם מתכננים לתרגם את הספר לשפות נוספות ולמכור אותו ברחבי העולם".
אלבוים משתפת בתגובה אחת, יוצאת מגדר הרגיל, שקיבלה בעקבות הספר. "השיא היה כשפנתה אליי בפייסבוק מישהי נוצרייה מארצות הברית, שהתרגשה מאוד מהספר וביקשה את אישורנו להטביע בכתובת קעקע על זרועה את המספר של אמי, כדי שכל אחד ישאל אותה מה זה והיא תספר את הסיפור של אמי. הייתי בהלם מהבקשה, אבל אמרתי לה שזכותה לעשות מה שהיא מרגישה לנכון".
איך אמא שלך הרגישה כשראתה את הספר המוגמר?
"היא התרגשה מאוד. זה היה החלום שלה במשך שנים, שהעדות שלה תופיע בספר. מבחינתה זו ההנצחה. היו ימים שהייתי מתקשרת אליה בערב ושואלת מה היא עושה והיא הייתה עונה לי: 'קוראת בספר'. הייתי שואלת: 'באיזה ספר?' והיא הייתה עונה: 'מה זאת אומרת, בספר על הסיפור שלי!' היא הייתה קוראת בו שוב ושוב, ובכל פעם מתרגשת מחדש שהוצאנו אותו. הבאתי אותה איתי ליריד בשבוע הספר כדי לחתום על הספר, והיא התרגשה מאוד מהמעמד".
רק להמשיך לכתוב
סיפור חייה של אמה הוא ככל הנראה הספר המשמעותי ביותר מבחינת אלבוים, אך ברצף קריירת הכתיבה המכובדת שלה הוא רק סעיף אחד מני רבים.
מאחוריה כ־28 שנות כתיבה כסופרת, כעורכת, כעיתונאית ואפילו כמחזאית. היא כתבה לא פחות מ־17 ספרי מבוגרים, ילדים, נוער ועיון, ונחשבת לסופרת מצליחה ואהובה מאוד. למרות המעמד המכובד שאליו הגיעה, היא אינה שוכחת את ראשית דרכה המקצועית, שהתחילה בכלל בתחום הדרכת הטיולים, וכללה לא מעט סירובים ודחיות מהוצאות לאור.
את ספר הביכורים שלה, 'סחלבים בשער הגיא', הוציאה לבסוף בהוצאה עצמית, לאחר שההוצאות השונות סירבו לפרסם אותו. לימים הוא צבר פופולריות רבה, נכנס לתוכניות הלימוד לבגרות באולפנות ובתיכונים וזכה להצלחה רבה בקרב בני נוער. עשרים שנה אחרי צאתו הוא אף יצא לאור בשנית בהוצאה מחודשת.
"הספר נכתב עם תינוקת בזרועותיי או תוך כדי נדנוד עגלה עם הרגל", היא מספרת בחיוך. "הוא מספר על המלחמה בדרך לירושלים בתקופת הקמת המדינה. יש בו הרבה תמימות ואהבת ארץ ישראל, וכנראה התמימות הזו גורמת לו להתאים יותר לנוער מאשר למבוגרים. בזמנו הגשתי אותו להוצאות לאור כספר למבוגרים, ואולי לכן הוא לא התקבל". מלבד בני נוער, גם קשישים רבים התחברו לתום ולאירועי התקופה ושלחו לאלבוים תגובות חמות.
ממקומך כיום כסופרת מצליחה ופופולרית, מה היית אומרת לאתי של אז, שהוצאות הספרים השיבו את פניה ריקם?
"הייתי אומרת לה להמשיך לכתוב. כי יום אחד ייפתח השער, בעזרת ה', והספרים יצאו לאור. רק להמשיך לכתוב, להמשיך, להמשיך".
בראייה לאחור, יש משהו בקריירה שלך שהיית עושה אחרת?
"כשהתחלתי לכתוב רציתי מאוד ללמוד בסדנת כתיבה. אז, לפני 28 שנים, לא היו סדנאות זמינות בכל מקום כמו היום, והדבר דרש נסיעה בערבים לתל אביב. בעלי עבד בצבא קבע וחזר מאוחר, הילדים היו קטנים ולא הצלחתי להירשם לסדנה כזו. במשך שנים זה היה החלום שלי.
"לפני כ־15 שנים שיתפתי את הספרנית ביישוב בתסכול שלי, והיא ענתה: 'מה הבעיה, תעבירי סדנה בספרייה שלנו וכך תלמדי'. וכך היה. משם המשכתי להעביר סדנאות כתיבה, ומהן למדתי בעצמי. לפני כמה שנים עשיתי גם תואר שני באוניברסיטת אריאל בתחום ספרות השואה. אז יש לי הרבה ידע בספרות, אבל עד היום חסרה לי חוויית הלימוד כסופרת מתחילה בסדנת כתיבה", היא מודה. לכן, למי שחולמת על עתיד בתחום הכתיבה, אלבוים ממליצה להתחיל במקום שהיא עצמה החמיצה ולהירשם לסדנה. "יש לי עדיין חלום להירשם לאחת בשם בדוי", היא מגלה וחיוכה מתרחב, "אבל סביר שמישהו מהמשתתפים יעלה עליי, ובתור סופרת מוכרת לא נעים לעבור סדנה כזו עם ציפיות גבוהות מכולם".
מלבד אהבתה לכתיבה ולספרות, אלבוים היא בעלת חיבה גדולה לסיפורי התנ"ך ולפרשת השבוע. ספרה האחרון, 'גיבורות התנ"ך', יצא לאור לפני חודשים ספורים בהוצאת ידיעות ספרים. הספר מביא את סיפוריהן של 26 נשים משמעותיות המוזכרות בספר הספרים, על פי מפרשים שונים, ולעיתים גם על פי פרשנות אישית.
"הספר הוא כולו מורשת אבי ז"ל, שנפטר לפני כ־15 שנים", משתפת אלבוים ועיניה רכות. "אבא היה אדם מאוד מאמין שאהב תנ"ך. הוא סיים את הש"ס שבע פעמים ואחרי הפנסיה ישב ללמוד בכולל מדי יום. גם הקורסים שלקח באוניברסיטה היו בתנ"ך. כל לילה לפני השינה הוא היה מספר לנו סיפורי צדיקים וחסידים, וגם סיפורים על דמויות מהתנ"ך. זה היה מרתק. לכן כתיבת הספר הזה הייתה מאוד טבעית עבורי. אבא העביר לי את האהבה לתורה ולגמרא ואת האמונה החזקה בקב"ה. בכל יום אני קוראת חלק מפרשת השבוע כולל פרשנים. הכול בזכותו".
ספר אחד, אם כן, נכתב לאורו של אביה. ספר אחר מספר את סיפורה של אמה. אלבוים היא טיפוס משפחתי ביותר, ולא בכדי המשפחתיות הזו משתקפת בספריה – שרבים מהם מיועדים לילדים ונוער. בין כתיבת ספר אחד למשנהו היא הספיקה להביא לעולם שישה ילדים ולגדל גם אותם לאהבת הספר ולהיכרות עם ההיסטוריה המשפחתית. כיום היא כבר סבתא לנכדים, והזמן שהתפנה לה עם התרוקנות הקן יוביל ככל הנראה לעוד כמה ספרי פרוזה מצליחים שעוד נשמע עליהם בעתיד.
שגרירה של החיים
בשנים האחרונות, ובעקבות הספר שכתבה על אמה, אלבוים לקחה על עצמה ביתר שאת גם את משימת הנצחת השואה. "אני מגיעה לכל מקום שמזמינים אותי אליו ומספרת את סיפורם של הוריי. אומנם לפעמים אני מזילה דמעה, אבל כבר לא מתפרקת כמו פעם".
אלבוים גם הצטרפה אל אמה פעמיים למסעות לפולין עם משלחות נוער. בנסיעה אחרת, מצומצמת ומשפחתית, אף חזרה עם אמה אל התופת ואל נופי ילדותה. מסע השורשים ההוא עבר בין היתר בכפר קומיאט, שם התגוררה משפחתה של אמה, ושם צפו היא וצאצאיה מרחוק על בית ילדותה. "אמא אמרה: 'די לי במה שרואים מכאן. עזבו'", נזכרת אתי בהחלטה שלא להיכנס לבית עצמו.
בבית הקברות היהודי המקומי איתרו בני המשפחה את קברה של סבתא רבתא של אתי, לפי המסלול שאמה זכרה בעל פה, למרות מרחק השנים והשינויים שעבר המקום. "רק כשראינו את המצבה הייתי בטוחה שאנחנו באמת במקום הנכון", מספרת אלבוים. "המקום מאוד השתנה. היום, בדיעבד, אני חושבת שהיינו זמן קצר מאוד בכפר של אמא, אולי קצר מדי. לא תחקרנו, לא שאלנו שם. לא צילמנו מספיק. היינו קצת בטראומה שם, גם אמא. שמענו ממנה הרבה סיפורים חדשים במסע הזה. זה היה מסע־אמא".
לבסוף הגיעו גם אל שערי אושוויץ־בירקנאו. "כשהגענו לשם כל הגוף שלי רעד. לא ידעתי מה אני הולכת לראות. חשבתי שאני נכנסת בשערי הגיהינום. לא יכולתי להכיל את הרעד הזה. את מרגישה שאין לך נשימה. אבל דווקא שם, כשעמדנו מתחת לקשת של שערי אושוויץ ממש, אמא כינסה אותנו ואמרה: 'אני רוצה לספר פה בדיחה'. היינו בהלם. כאן, בפתח השער המפחיד הזה?" היא נזכרת.
"אמא סיפרה על חסיד אחד שבא לרבו ומבקש ברכה למציאת זיווג. הרב אמר לו שייתן לו סגולה, אבל התלמיד אמר: אני לא רוצה סגולה, אני רוצה בלונדינית… כולנו צחקנו ואמא צחקה, וזה נתן הרפיה קלה לנפש שלנו. הביקור באושוויץ היה מתוך עוצמה וחוזק, למרות שהוא היה קשה. אמא כל הזמן אמרה: תראו איך ניצחנו אותם. איזו אמונה בקב"ה שהציל אותנו".
אלבוים מספרת שזו התנהלות טיפוסית מצד אמה: "אלו תובנות שאמא הטביעה בנו. שלא הכול שחור בחיים, יש גם שמחה. וגם אם קרה משהו נורא – את לא יכולה להיות שקועה רק בזה".
למרות העוצמה, הקשר הקרוב ואינספור הפעמים שאלבוים שמעה את הסיפור המשפחתי, היא בטוחה כי היא אינה יודעת הכול. "אמא אמרה לנו לא פעם: 'דעו לכם שלא סיפרתי הכול. יש דברים שלא אספר לעולם, ואקח אותם איתי לקבר אחרי 120 שנה"
לעילוי נשמתה של איתי אלבוים ז"ל.
מתוך גיליון טבת תשפ"ג.
צילום: רעות קרונברג