מה כותבים? מה נכון להגיד? יש בכלל "נכון" בזמן מטורף כזה? במה נאחזים? 

אני רוצה לשתף אתכן בלב פתוח במה שעובר עליי בתקופה הנוכחית, תושבת רעננה שאין לה ילדים בצבא, ועל הנייר, כמו שאומרים, לא אמורה להיות בבעיה גדולה מדי. ובכל זאת, אני בבעיה… בעיה גדולה מאוד. 

ראיתי סרטונים. נוראיים. כמו הרבה שלא הבינו את גודל האסון בהתחלה, וחשבנו אוקיי, זה בטח יהיה נוראי, ומזעזע, אבל בואו נראה במה מדובר. 

אבל אף אחד לא הכין אותי למה שראיתי. פתחתי. ומההלם והשוק, לא הצלחתי לסגור את הסרטון. קפאתי על מקומי. הזוועות נכנסו לי ללב, לנפש, עד לנשמה. במשך כמה ימים לא הפסקתי לבכות. 

אנשים ביקשו עזרה, וניסיתי קצת לעזור, לחבר, אבל כל מי שביקש משהו מעֵבר, כמו להשתמש ברשתות החברתיות שלי, נענה בשלילה גדולה. כי אני לא יכולה. אני מרוסקת. אני חולמת חלומות זוועה. 

אני מבינה שבמסלול אחר, יכולתי למצוא את עצמי במסיבה הזאת! בעברי אהבתי מאוד מסיבות טבע. בכל אירופה הייתי נוסעת למסיבות טבע, לרקוד, לאהוב, לפתוח את הלב, להתאחד עם המון אנשים יפים באהבה קוסמית, אהבת הלב הפתוח. 

ובמקום זה הייתי בבית הכנסת, בריקוד אחר. רקדתי עם התורה, עם האור האינסופי של הטוב. עם המסע של עם ישראל. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. על הפניות בחיים שמשפיעות בצורה כל כך מטורפת על המציאות העכשווית שלנו.

 

על טייס אוטומטי 

 

המחשבות. בשבועות הראשונים טבעתי בלופ של מחשבות. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על השבויים, החטופות, הילדים, הסבתות. מה איתם, מה עושים להם? מה עושים להן. מה.

אבל כאימהות לילדים, לאף אחת מאיתנו לא הייתה פריווילגיה לשקוע לגמרי. צריך להכין אוכל, צריך לקפל ערמות של כביסה (כי אפילו העוזרת ברחה לי), ואיכשהו, מתוך הפעולות הקטנות האלה, הרגשתי שאני קצת מרימה את עצמי. 

היה שלב שעודד בעלי חשב שאני צריכה כדור הרגעה, או משהו שלפחות יעזור לי לישון בלי לבכות מתוך שינה, אבל לא רציתי. והאמת, שגם התביישתי. מה יגידו ההורים שהילדים שלהם אינם עוד? מה יגידו המשפחות שיקיריהן אי שם בתוך עזה? את נכנסת להתקף חרדה? מה יש לך? תתאוששי! 

אבל הפסקתי עם רגשות האשם. אני מצטערת בצער העם שלי, וזה ממש בסדר. אני לא מצליחה לתת מעצמי כלום כי המילים נעתקו לי מהפה, וזה בסדר. כי כל אחד, ובעיקר כל אחת, מגיבים אחרת למה שעברנו כעם. 

בהתחלה הייתי במצב שוק. טייס אוטומטי שעושה רק, אבל רק, מה שחייבים. ואז לאט לאט התחלתי לצאת מהחושך. כי אנחנו כאלה. ב־DNA שלנו אנחנו שורדים. אנחנו קמים ומשקמים. אנחנו בונים מחדש. מתוך ההריסות אנחנו מצליחים להיבנות.

 

מחולשה לכוח 

 

ואני נוסעת לדרום לחזק שם נשים, אבל האמת שאני נוסעת בשביל להתחזק בעצמי. לאט לאט אוספת עוד כוח, בעדינות, ומתחזקת. 

לאט לאט אנחנו ניבנה, אנחנו נקום מתוך ההריסות, נתנער מעפר ונמשיך. אנחנו חייבים את זה לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם.

אין לאף אחד מושג מה באמת הולך להיות, כל מה שנשאר לנו זה להיתלות באמונה שלנו, גם אם אנחנו מרגישים שהיא קטנה עכשיו יותר מפעם, גם זה בסדר. הכול התבלבל, ומתוך הכאוס יבוא סדר חדש, אמיתי יותר, מחובר יותר. 

אנחנו נמשיך לרקוד ולשמוח, כי זה העם שלנו. אנחנו חזקים כל כך, גם כשנראה שאולי נחלשנו. ודבר נוסף שחשוב לזכור הוא שהעובדה שהשנה התחילה ככה, לא אומרת כלום על ההמשך. הכול יכול להתהפך לטובה. מתוך החושך יבוא אור גדול.

בעזרת ה'. מתוך אהבת ישראל, מתוך האחדות, יגיעו זמנים אחרים. אמן. 

 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן