רעות צימרמן (41), רעיונאית, כותבת במגזין פנימה ואשת פרסום. נשואה לנאור, אמא לחמישה ילדים, גרה בנגוהות. בתה חמדה צימרמן (21), רכזת נוער במושב שקף. 

הצד של רעות:

מקום בארץ שהיית רוצה לטעת בו עץ 

כל מקום שהיה בו נופל במלחמה האחרונה. לתת חיים במקום שבו נגדעו חיים, באופן הכי פשוט. עם כל מה שעץ מביא סביבו, את הצל והמקום לשבת תחתיו, את התחושה שכל אדם שהולך בקיבוץ או במרחב הכפרי מרגיש, את ההשפעה והתחושה שנותן העץ. 

מתנה שהיית רוצה להעניק למישהו אחר

אני מרגישה שברוך ה' יש לי ערמות גדולות של חוסן, רוגע וראייה אופטימית על העולם, התברכתי בהם בכמות משמעותית. אילו יכולתי להעניק משהו ממני לאחרים, הייתי שמחה מאוד להעניק את הכוחות האלה. 

מה המלחמה שינתה אצלך

התחושה שלי היא שהמלחמה לא שינתה אצלי משהו מהותי. זה כן נתן לי לגלות שאני יכולה ומסוגלת יותר ממה שאני חושבת. 

בשירות המדינה 

אני עושה כרגע מילואים בפיקוד העורף. המילואים נחתו עליי בהפתעה, אבל בדיוק בזמן. הזדמנות להיות בעשייה ולתרום במה שאני יכולה. גיליתי שיש סביבי, ובכלל במדינה, הרבה מאוד אנשים טובים ומקצועיים מאחורי הקלעים, שתורמים מעצמם גם בשגרה.

למי את מתגעגעת?

לסבא שלי, סבא ויקי. הוא נפטר לפני שנתיים, בחודש שבט, במיתת נשיקה. הוא היה אדם מאוד אופטימי, מלא חיים ושמחה. עד יומו האחרון פיזר סביבו אופטימיות, הודיה והכרת הטוב, והוא חסר לנו בתקופה הזו. אני חושבת שאם הוא היה כאן עכשיו, האופטימיות שלו הייתה מצליחה שוב לנצח, והיינו מקבלים ממנו השראה להתמודדות. 

נקודת מפנה משמעותית בחיים 

בערך שנה אחרי שילדתי את אחיה, הבן הקטן שלי, הלכתי ללמוד קופירייטינג. הלימודים האלה היו נקודת מפנה. היה לי כבר תואר בתקשורת וידעתי שזה הכיוון שאני רוצה בחיים, אבל לפני כן היה לי עשור שילדתי בו חמישה ילדים, ברוך ה'. תמיד עשיתי דברים, אבל בעיקר הייתי סביב הבית. בתקופה הזו אמרתי לילדים שלי: "עוד מעט אמא תעבוד בחוץ". זאת הייתה החלטה שבסופו של דבר הביאה אותי להתקדמות מקצועית וגם עיצבה את האישיות שלי בכל מיני דרכים, וממשיכה להשפיע על החיים שלי ועל הכיוון שלי. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

אמא שלי מאוד מקפידה להסתכל על המציאות בעין טובה ולא לשפוט, ואני אימצתי את זה בחום ומאוד משתדלת לדבוק בערכיה בהקשר הזה.

ספר שקראת שוב

אני קוראת עכשיו בפעם המי יודע כמה את 'הארי פוטר' עם הבן הצעיר שלי, וזה הפך להיות חלק מהעולם ומהשפה המשותפת שלנו. זה בורא קסם ילדי שלא הולך לעולם לאיבוד. כיף גדול לקרוא ספר יחד עם הילדים.

טור שכתבת לפנימה שזכור לך במיוחד 

היה טור שכתבתי על כאב הפרידה מהורות לילדים קטנים, זה קווץ' שממשיך ומלווה אותי מצד אחד, ומצד שני – עזר לי להבין שאני במקום חדש בחיים. 

היה גם טור שכתבתי על הצורך לפנות זמן לעצמך או לזוגיות בימי שישי. הרגשתי שאני עושה שירות לאישה שסחבה על כתפיה את יום שישי כל השנים והייתה צריכה לשמוע את זה, והפידבק שקיבלתי עורר אותי להבין כמה נשים צריכות לשמוע את זה שוב ושוב כדי לפרגן לעצמן.

על מה את לא מוותרת

אני לא מוותרת על גיחות לטבע. אני מרגישה שזה דבר שפשוט מחיה אותי. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות. זה יכול להיות גם עשר דקות בשבוע. בשבועות שאני מאוד עמוסה בהם אני יוצאת אפילו לכמה דקות ליד הבית. אני מרגישה שאני ממש גונבת את הרגעים האלה וחייבת אותם, את החיבור הזה לקרקע, שממלא אותי ופותח בי דברים חדשים.

רגע אהוב בשבוע

בשבת בערב או בצהריים אחרי הארוחה, אני לוקחת את הספר שהכנתי לי לשבת ותופסת את הפינה שלי על הספה עם שמיכה. מבחינתי זה מושלם ולא צריך יותר שום דבר.

חמדה בשבילך

חמדה היא הבת הבכורה שלי, והיא לימדה אותי כל מה שאני יודעת על הורות ואימהות. ההורות היא הדבר הכי משנה חיים שקרה לי, ואני לומדת ממנה המון – גם על עצמי ועל הכוחות שיש בי ובה, וגם על קשרי גומלין בין אנשים. מדי פעם אני עוצרת ומתפעלת שדבר כזה יצא ממני, שזה שלי. ואני גם מבינה שבאיזשהו שלב היא הופכת לאדם נפרד ממני, יש לה את החיים שלה וההחלטות שלה ואת מי שהיא. לא הכול מחובר אליי במאה אחוז.

הצד של חמדה:

 

מקום בארץ שהיית רוצה לטעת בו עץ 

בגבעה שוממה, כדי להגביר כאן את הנוכחות היהודית. להראות שארץ ישראל שייכת לנו ושאנחנו נמצאים בכל מקום. עץ זה משהו שנשאר, ובנטיעה יש אמירה, סימון טריטוריה. 

מתנה שהיית רוצה להעניק למישהו אחר

בעיניי מתנה טובה זה או משהו סנטימנטלי שהשקעת והכנת בעצמך, או משהו שמי שאתה מביא לו אוהב והוא לא יקנה לעצמו את זה סתם ככה. במצב הנוכחי הייתי מעניקה את המתנה הזו לצוותי הרפואה. במלחמה הזו יש כל כך הרבה למי לתת, אבל הם עובדים מאוד קשה ולא מספיק מוערכים. הייתי מעניקה להם נופש משפחתי כדי שיהיה להם זמן מפנק עם המשפחות שלהם.

מה המלחמה שינתה אצלך

אני חושבת שלא הבנתי עד עכשיו כמה עוצמות קיימות בנו כעם. ידעתי שאנחנו משהו מיוחד, אבל לא ידעתי עד כמה. כמה גם אנחנו האזרחים שותפים בעוצמה הזאת. ברוח, בביטחון ובהמשכיות.

למי את מתגעגעת?

טוב, זה קל – זכיתי והבחור שלי בעזה. הפעם האחרונה שחזר הייתה אחרי 82 ימים שלא היה בבית.

זיכרון ילדות משמעותי 

כשהייתי קטנה גרנו בקרוואן בקצה היישוב, והייתה שם עמדה של חיילים. יום אחד, כשהייתי בכיתה א', ההורים שלי ביקשו, בקטע לא ברור, שאתלה כביסה. כשהם ראו את כל הכביסה תלויה הם היו בהלם. פשוט גיליתי להם שהלכתי לחייל בעמדה, אמרתי לו שההורים שלי ביקשו שיתלה את הכביסה שלנו והוא תלה הכול. אני רק נתתי לו מדבקה ואמרתי לו שהוא ילד טוב.

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

להגיד את האמת תמיד, לא משנה מה. בדרך כלל זה פשוט הרבה יותר נוח, אבל גם כשזה יכול להרוס לי. 

ספר שקראת שוב

לצערי אני כמעט ולא קוראת, אבל יש סדרה שראיתי הרבה פעמים, 'החממה'. קשה לספור על האצבעות כמה פעמים ראיתי אותה. זו אולי סדרת הנוער הכי טובה שנעשתה בישראל.

על מה את לא מוותרת

על עגלות קפה. אמא תמיד צוחקת שאנחנו, אחותי ואני, הספקנו לבלות בבתי קפה בחיים יותר ממנה. אני אוהבת עגלות קפה כי אני נהנית מהשקט, מהנוף ומזה שהמחירים בדרך כלל קצת יותר זולים מבית קפה רגיל.

רגע אהוב בשבוע

שבת בערב. משפחה, חברים, נחת, ניתוק מהכול. יש משהו בניתוק בשבת שאין לו תחליף, פתאום זה יוצר שיחות טובות עם חברים ומשפחה. חוץ מזה, אין כמו הנחת הזאת, שאפשר לקום מתי שרוצים. 

אמא בשבילך

עוגן, ביטחון ומישהי להתייעץ איתה על דברים. תמיד יש לה רעיונות טובים ואני גוררת אותה לכל ההפקות שלי. כבר יצא לי לארגן כל מיני דברים כמו עגלה של שניצל בשבוע שלפני פסח, או ערב שהכנתי סושי ועשיתי הזמנות פתוחות באזור. אמא תמיד נרתמת לזה בהתלהבות והופכת להיות שותפה מלאה.

צילום: רננה טנא

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן