שושנה זילבר נולדה ביפו. אביה הוא שלמה קאלו, סופר ופילוסוף. בנערותה התגרשו הוריה, וכיום אביה נשוי לזמרת רבקה זוהר.
באיזה בית גדלת?
"היינו בית שקורא הרבה. בית של אמנים הוא בדרך כלל בית מתוח ונתון למצבי רוח קיצוניים. יש משהו ביוצרים שהם חיים על הקצוות, ככה נולדים הדברים. גם בבית של אריאל ושלי אנחנו אומרים תמיד שאנחנו או צועקים או צוחקים, אין לנו שום דבר באמצע. אנחנו לא יודעים אחרת".
היא מספרת שהבית היה מסורתי ותמיד הרגישה חיבור ליהדות. "מאז שנולדתי האמנתי באלוקים אמונה שלמה, שוחחתי איתו על בסיס קבוע מגיל אפס. אני לא זוכרת את עצמי בלי לדבר איתו או לעשות איתו עסקאות. בבית תמיד שמרו על פסח ועל יום כיפור. המסורת הייתה בי. ליהודים עירוניים אין עכבות כמו לקיבוצניקים, הם לא צריכים להיות אנטי", היא אומרת ומתכוונת להבדלים בין ביתה לבין הבית של אריאל.
"אבי היה פילוסוף וחיפש תמיד. מתוך ארבעה אחים, חזרנו בתשובה אני ואחותי שמתגוררת בארה"ב. היא הולכת לחב"ד ושומרת שבת. אני מרגישה שאנחנו היהודים החדשים – לא משויכים במאה אחוז, עושים מה שמתחברים אליו. פעם ניגש אליי אדם דתי ושאל: 'למה את מעשנת?' עניתי לו: 'זה ביני ובין הקב"ה'.
"בניגוד אליי, אריאל גדל בקיבוץ, שם הדבר הנורא ביותר הוא לקיים מצוות. הוא לא שמר אפילו יום כיפור. בשנה הראשונה לנישואין הלכתי אחריו, רציתי להיות כמוהו. זה היה נורא בשבילי. שנה שלמה הייתי עייפה, ממש כך. לפני זה הייתי הולכת לבית הכנסת ביום כיפור או לפחות קוראת את הסליחות, אפילו שלא ידעתי בדיוק מה אני עושה.
"בהמשך החלטתי לחזור לעשות מה שהייתי רגילה. הרגשתי שבלי חשבון הנפש הזה, בלי העצירה מכל הימים של הריצות והריבים, אני פשוט עייפה. אני לא יודעת איך להסביר את זה".
צילום: איילת השחר
איך הכרת את אריאל?
"נפגשנו כמה פעמים בחיים, אבל היינו אטוּמים אחד לשני. באותה תקופה למדתי קולנוע בבית הספר למשחק בית צבי, והתגוררתי ברמת גן יחד עם שני שותפים לדירה. הייתי כותבת הרבה שירים, והשותפים שלי היו גונבים אותם ומקריאים לבחורות…
"אחד השותפים בדירה, טייס ממוצא פולני, היה שרוף על מוזיקה מזרחית. כשהיה מגיע סוף השבוע הוא היה אומר לי 'בואי נלך לראות הופעה', תמיד משהו מזרחי. באחד הערבים הוא שכנע אותי לצאת למקום שנמצא בדיוק ליד הדירה שלנו, תחנת דלק שבימי חמישי היו בה הופעות של מוזיקה מזרחית. הדבר המצחיק הוא שבעל הבית החליט שהוא רוצה להביא את אריאל זילבר, ואנחנו לא ידענו איזו הופעה הולכת להיות באותו יום.
"כנראה שככה אלוקים רוקם תכניות", צוחקת שושי, "הוא אמר: אני מפגיש אותם שוב ושוב והם לא מבינים את הרמז. עכשיו ניתן להופעה לעשות את שלה".
מכיוון שהכירה את המתופף בלהקה, עלתה שושי בסוף הערב על הבמה כדי להגיד לו שלום. "אריאל ואני עמדנו קרובים ליד הפסנתר ופשוט חטפנו התקפת צחוק מטורפת. כשנפגשנו ידעתי שאני מתחתנת איתו, לא יעזור שום דבר. אפילו אמרתי לו את זה, והוא כמעט התעלף. יש בינינו שבע עשרה שנים, אני הייתי בת עשרים ושלוש והוא היה אחרי גיל ארבעים. מאז לא נפרדנו, כבר עשרים ושמונה שנים של נישואין.
"שנה ומשהו אחר כך נולדה לנו בת. קראנו לה בת-דרור, כי הייתה לנו הערכה למתירנות, לחופש. שנה אחרי בת-דרור נולד הבן השני, בן-עמי. אם היינו דתיים כמו היום, המפגש בינינו לא היה קורה. הכול היה מטורף: הפרש הגילים, הצורה שבה נפגשנו". בשנת 1990 נולדה לבני הזוג זילבר בתם השלישית, שלהבת.
משפחת זילבר הצעירה התגוררה אז בתל אביב. "אנחנו הקמנו את שינקין. היינו בין הראשונים ברחוב הזה ורק אחר כך הוא הפך להיות הרחוב שהוא היום. קנינו מתפרה ועשינו ממנה בבית. באותה תקופה שינקין היה רחוב מפחיד, ומחמש בערב הסתובבו בו רק שיכורים. חזרנו למתת דווקא אחרי שאימא של אריאל נפטרה והשאירה לנו בית באפקה. לא הסתדרנו שם, כי זו שכונה מאוד עשירה ואנחנו מאוד עממיים. פתאום העיר התחילה להעיק עלינו".
הייתם לחלק מהברנז'ה?
"אי אפשר להגיד בוודאות. במציאות – אין ברנז'ה. אריאל כל חייו עוסק במוזיקה והוא מכיר הרבה מאוד מוזיקאים ואמנים, אבל ההתנהלות היא לפי הצורך – למשל שמישהו ינגן. ברגע שאריאל הביע את הדעות הימניות שלו והתנגד מאוד לגירוש, התקשורת עשתה לו חיים קשים. זה לא עניין של חברים.
"אין לי בעיה עם עורכים של תכניות מוזיקה שמאלנים קיצוניים שלא מוכנים להשמיע חומר של אמן ימני קיצוני. אמנות צריכה להגיד את דברה. אין דבר כזה שאלוקים נותן למישהו כישרון והוא לא יעשה איתו משהו בעולם, רק ינגן מוזיקה ויענג. הכעס שלי הוא שמנגד אין עורכים ימניים. זה בסדר שעורך אומר 'אני בעד שהיהודים יעשו קולות של שטיח וכל היום ידרכו עליהם', ולפי זה הוא עורך את התכניות שלו. הבעיה היא שאין מימון, אנשים מוכשרים יש.
"הדעות של אריאל הוצגו כגזעניות נגד הערבים. פעם הזמינו אותו להופעת התנדבות למען חולה סרטן, והוזמנו גם נגנים ערבים. הנגנים שילמו למונית שהביאה אותם, אבל בסוף שכחו להחזיר להם את ההוצאה על הנסיעה. הדרבוקאי הערבי ביקש שוב ושוב בעברית עילגת שיחזירו לו את הכסף ששילם למונית. המארגנים של המופע הגדול הזה הצליחו לגייס הרבה כסף, אבל כל השמאלנים היפים שהביאו את הלהקה שכחו לשלם. היחיד שנלחם עליהם היה אריאל. ככה אני רואה את הדברים, הכול דיבורים".
מה גרם לך לחזור בתשובה?
"יום אחד לקחתי את אמי לרופא בנהריה בגלל בעיה בציפורן. כשסיימנו, יצאתי עם האוטו מהחנייה כדי לאסוף אותה. תוך כדי נהיגה הרגשתי זעה קרה ופעם ראשונה שלא יכולתי לעשן. חשבתי לעצמי שמשהו לא נורמלי. כשהיא נכנסה לאוטו אמרתי: 'את יודעת, אימא, משהו לא בסדר. אולי אכנס לשאול את הרופא?' אבל כנראה בגלל שקמתי כדי להכניס אותה לאוטו נכנס לי אוויר והרגשתי קצת יותר טוב.
"בנסיעה למתת שמתי לב שהרגל שלי רועדת עד כדי כך שאני לא יכולה להכניס את הקלאץ'. אמרתי לה: 'אימא, אל תיכנסי להיסטריה, אני עוצרת בצד ומזמינה אמבולנס'. בינתיים הרגשתי כאילו יש על החזה שלי פטיש חמישה קילו. זה היה כאב שאי אפשר להבין אותו. לידה זה אפס קצהו של הכאב הזה", היא מתארת.
ניכר כי שושי מתרגשת מאוד לספר את הסיפור. היא נושמת עמוק וממשיכה. "באותו הזמן הרגשתי שמודיעים לי מהשמים שיש לי עוד שלוש עשרה דקות. הדבר שהבחנתי בו בכל התהליך הוא שהשעון לא הומצא סתם, יש לנו אותו בגוף והגוף סופר את הדקות בצורה מדויקת. בתחושה הזמן יכול לעבור מהר או לאט, אבל הדקות נספרות בדיוק אותו הדבר.
"אחרי שתי דקות התקשרתי למד"א ואמרתי למוקדנית: תראי, את חייבת לשלוח מישהו, אני קרובה לבית החולים אבל לא יכולה לנהוג לשם. היא ענתה: שלחתי לך אמבולנס. ביקשתי ממנה שיפעיל את הסירנה, רציתי לשמוע אותו כשהוא מגיע.
"הגיע אמבולנס ובתוכו רופאה ושני מתנדבים בני שבע עשרה. משמיעת השיחה הבנתי שהם לא יודעים איפה לשים את הא.ק.ג, הם התחילו לקרוא את ההוראות והזמן עובר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: עשיתי כל מה שצריך ובכל זאת אני אמות… בינתיים הם מתעסקים ב‑Right וב‑Left. זה באנגלית או בעברית? צריך לשים את זה כאן או כאן?
"פתאום הגיע אמבולנס נוסף של טיפול נמרץ, הפרמדיק מיד שלף אותי החוצה ולמעשה הציל אותי. הוא העלה אותי לאמבולנס. עוד הספקתי לשאול איפה אימא שלי, והוא הראה לי את אימא יושבת בתא הקדמי".
בדיוק אז נגמרו שלוש עשרה הדקות ששושי הרגישה שנקצבו לה. היא הובהלה לבית חולים, שם אבחנו הרופאים דום לב. ניסיונות ההחייאה נמשכו, אבל הם כבר חשבו להרים ידיים ולקבוע את מותה. "המחשבה הארצית האחרונה שלי הייתה שכל החיים שלי רציתי לנסוע באמבולנס, ועד שזה קרה אני רואה את זה מבחוץ…", היא אומרת בחיוך ומתארת מה שרבים מתארים שמתרחש במקרה של מוות קליני.
"אני עולה למקום שהוא אור חי", מתארת שושי את ההרגשה, "אני חלק מהאור. הבנתי מה זה אומר שמשה קיבל תורה בהר סיני. איך הוא קיבל תורה ברגע אחד? הרי אנחנו מתקיימים משפט אחרי משפט, חומש אחרי חומש. אבל שם הכול נמצא כל הזמן, ובלי זמן. וזה המסר המרכזי שנתנו לי. שבכל האפשרויות אני אדע שאין זמן. גם מהבחינה שהזמן לא קיים, אנחנו בנצח. ומצד שני שאין זמן לכל מה שאני צריכה להספיק לעשות בעולם הזה.
"לא רציתי לצאת משם", היא ממשיכה לתאר, "הייתי אצל הקב"ה, הכול היה ברור, לא היה צריך להסביר כלום. עד היום דברים קורים לי ואני מבינה שזה משם. זו הייתה תחושה נפלאה – לא חסר כלום. אי אפשר להסביר את זה".
ובכל זאת?
"אנחנו משוחחות עכשיו בגלל שלך חסר את מה שיש אצלי ואני צריכה להבין מה את רוצה ממני. זה כך כל הזמן. אם אנחנו צמאים אנחנו צריכים להגיע לברז משום שחסרים לנו מים. אבל שם שום דבר לא חסר, אין פערי מידע. זו תחושה שאין טובה כמוה, היא שלמה. אין בה את הצורך לחשוב שזה תכף ייגמר, כי זה לא ייגמר. רציתי להישאר שם, אבל פשוט בעטו בי בחזרה".
אחרי ארבעים וחמש דקות אריאל כבר היה בבית החולים, ושושי קיבלה הרבה מכות חשמל. "לאריאל הם אמרו שלא נראה להם שיש סיכוי, שזה אבוד. כל הזמן הזה אני הייתי אצל אלוקים. ואז, פתאום, חזרתי לעולם. בשנייה אחת הייתי כאן. וכאן ההרגשה היא כאילו העולם הזה מטונף לעומת מה שיש שם.
"הרגשתי צער איום על זה שהחזירו אותי. הסיעו אותי באלונקה לצנתור ואני שקועה בצער. ואז בזווית העין ראיתי את ההליכה של שלהבת, הבת הקטנה שלי. זה המיס לי את האבן של הצער שהייתה לי, והרגשתי כאילו שקלתי שבע מאות קילו… ראיתי רק את הצללית של התנועה שלה, אבל אתה מכיר את הילד שלך, אתה מכיר את האנרגיות שלו".
בעקבות האירוע הדרמטי הזה התחילה זילבר לעשות דברים מעשיים יותר בדרך ליהדות. "הקב"ה רצה להיפגש איתי ואני התחלתי לשמור שבת, ללכת עם כיסוי ראש. כל פעם נכנסתי יותר לעומק".
באמצע הריאיון אריאל נכנס הביתה ושואל אותי: "היא אומרת לך כמה שהיא גדולה? כמה היא חכמה ונהדרת? הגיע הזמן שיידעו כולם! אני אומר בשבילה…".
שטויות עם הילדים
במשך השנים לימדה שושי ספרות ומקרא בתיכונים ובבתי ספר שונים, ועסקה גם בכתיבה. עד היום היא מפרסמת באינטרנט – בעילום שם – דברים שהיא כותבת. "צורת הכתיבה שלי חריפה ולא תמיד מתאימה לפורום דתי. התואר הראשון שלי הוא בספרות ומקרא. אין דבר שאני אוהבת יותר ממילים".
"תמיד בחרתי במקצועות שלא יפגעו בזמן שלי עם הילדים", היא מציינת, "לא מבחינה חינוכית אלא כי אני אוהבת להיות איתם, אני אוהבת לעשות איתם שטויות".
"מהבחינה הזאת אריאל ואני אנשים מאוד ילדותיים", היא מגלה, "אנחנו רבים עם הילדים באותה צורה שילדים רבים, 'זה שלך וזה שלי'. אין לנו יותר מדי השקפות חינוכיות נשגבות. אנחנו גדלים ביחד, זורמים. פעם קיבלנו ממישהו מפורסם הזמנה לחתונה עם בקשה לא להביא ילדים. לא הלכנו. זה לא בגלל השקפה מגובשת, פשוט אין לנו את העניין הזה שאנחנו רוצים את הזמן שלנו או שהילדים מפריעים לנו".
למה החלטת ללמוד עריכת דין?
"אנשים בסביבתי תמיד אמרו לי 'את צריכה להיות עורכת דין', אבל אני דווקא לא בטוחה בזה. עורכי דין הם בדרך כלל אנשים קרים, ואני מאוד רגשית. גם המשרד שלי מתנהל ככה. כולם חברים שלי, לא יוצאים מהמשרד. מטלפנים אליי גם בתשע בערב ומדברים איתי שעתיים על המצוקות שלהם. כל לקוח שלי נהיה משפחה".
צילום: איילת השחר
איך זה מסתדר, לעבוד בתל אביב ולחזור לבִקעה?
"זה משהו שאני עושה הרבה שנים. בעיקר אני אוהבת את הדרך מתל אביב לגיתית. כשבאים מהעיר עוברים בראש העין. משמאלך כל הכפרים, אדמה שהיא חצי טרשים חצי זיתים. הרים של השומרון שמזכירים את הגליל אבל יותר נמוכים ופחות שופעים. מצומת תפוח ממשיכים לבקעה – ובלי להרגיש אַת במדבר. מבחינת הנפש זה מרנין. כשאני מגיעה לתל אביב ומיד אני צריכה לחפש חניה זה עולם שונה לגמרי. כאן אתה זורק את האוטו ולא זוכר איפה", היא צוחקת.
"המעברים הקיצוניים האלה מאוד נעימים לי. אני אוהבת את העיר, אוהבת דופק מהיר, למרות שגם כאן יש לי חברות והן אפילו אוהבות אותי, אולי כי אני בדחנית וגם עורכת דין ויכולה לחתום להן על מסמכים", היא אומרת בקריצה.
"החיים שלנו מתנהלים. אנחנו לא מתכננים. למשל, הבית כאן בגיתית הוא שכור, וכך אנחנו מתייחסים אליו. בעוד חודשיים אולי תוכלי לראות אותנו באמצע תל אביב. זה כנראה העניין של האמנות, היכולת להכיל את הניגודים. בתחילת הדרך למדתי קולנוע, יכול להיות שעכשיו אני אעבוד על סרט. אולי בסוף הכול יתגבש לדבר אחד שלם".
מגזין פנימה משתתף בצערם של משפחת זילבר ומתפלל שלא תדעו עוד צער.
מתוך גיליון תמוז תשע"ג