ואיזה יום ענק. מדי שבעה עשר בתמוז אני שרה לעצמי בשקט "היום יום הולדת" ומברכת אותי ומקליטה אותי לעצמי וקוראת לי בתורה, את הפסוק האחרון בתורה אני קוראת לי. הפסוק היפה בתורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". וחז"ל מפרשים שהפסוק הזה מדבר על ידיו החזקות של משה בשעה ששבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז.

היום יום הולדת לתורה חדשה, אמר הרב מוישה שפירא זצ"ל. תורה ל'שבורים'. לכל מי שהרגישה מורא גדול, לכל מי שהרגישה שהחיים באו עליה ביד חזקה מדי, באים הלוחות השבורים ואומרים: רק עבורך שבר משה רבנו את הלוחות. עכשיו – קומי ותאספי את השברים.

משה החזיק בתורה שאהב כל כך, שציפה לה כל כך, ומנגד הביט בעם שלו שאהב כל כך, שמסר את נפשו עליו כל כך, ונאלץ להחליט את הנוראה שבהחלטות חייו: הוא יודע שזו בחירה קשה, או הם או לוחות. אז הוא ישבור את לוחות ליבו וישבור את הלוחות שבידיו. מפני שאתם, העם שלי, חשובים יותר.

אוספים רסיסים

"וכשעובר על אדם שבירה", כתב רבי צבי אלימלך מדינוב, "ידע שעכשיו יתהפך הכל לטוב מפני שמהאין, יבוא עזרי. ועזר"י, הוא התכללות הרע בטוב כי יש במילה זו גם 'רע' אבל גם 'י"ז', בגימטריה 'טוב', ויתהפך הרע לחירות ולטוב אם יבין שהרע – הוא כיסא אל הטוב".

אז לא קישטו לי כיסא לבת המצווה, ולפעמים כיסא ריק הוא "כיסא אל הטוב", הוא המקום של ה'אין' שיביא את ה'עזרי', החוכמה שבראיית הטוב מן הרע.

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ב של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט באמצע תמוז הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה חלק מהאשם הנורא של מגילת איכה: פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ (איכה ה', י"ב). "נהדרו" – מהמילה 'הדרן'; חזרה, בארמית. אף אחד לא חזר אל הזקנים.

וזו הייתה הטעות של אספסיאנוס, המצביא הרומאי שהחריב את ירושלים. "צִיּוֹן – שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו כ"ו, י"ח), כך הוא אמר. "אני רוצה שיחרשו את הר הבית ולא יישאר שם כלום. תפסיקו להיות אנשים גלותיים. די לבכיין איפה היה כל דבר. פה המזבח ושם ארון העדות – מספיק. תהיו אנשים חדשים. תתחילו התחלה חדשה בכל מחיר".

אבל איך נדע לאן נחזור אם לא נדע מאין באנו, אספסיאנוס? חייבים לחזור אחורה. חייבים לזכור מֶה הָיָה לָנוּ (איכה ה', א'), זו העבודה של הימים האלה.

עבר ועתיד במזוודה

ילד שיש לו עבר יש לו עתיד. זו קלישאה ידועה, ונכונה עד כאב. לפני שנתיים הייתי בוועידה גדולה בדרום אפריקה, ושמעתי שם הרצאה של פסיכולוג יהודי בשם גרי ניומן. הוא כוכב עולמי גדול, בן אדם עם כיפה שחורה. הוא סיפר שנערך מחקר נרחב, שאלו ילדים: "מה אתה יודע על סבא? מה סבתא שלך הייתה עושה? מה אתה יודע על ההיסטוריה המשפחתית שלך? איך קראו לאבא של סבא שלך?" ולאחר שהילדים מילאו את השאלונים, עקבו אחריהם לאורך כמה וכמה שנים.

התברר שהילדים שידעו לספר מה סבא עשה ("סבא הקים עסק ודוד ברל חירב לו הכל, סבתא פייגה רצתה להתחתן עם ג'ורג' ודודה אליזבט עשתה פדיחות") הם הילדים שהצטיינו בלימודים, היו מלאי ביטחון עצמי ובעלי חברים והתחתנו באושר ובעושר. לעומת זאת, אלו שלא ידעו דבר על המשפחה שלהם, החיים שלהם היו מבולגנים והבחירות הזוגיות שלהם היו כושלות. זה היה מחקר אבסולוטי ברמת התאמה של תשעים אחוז.

אלה שידעו – הצליחו. והמשמעות היא, שהם גם ידעו איזה צער עבר על אבותיהם. ועל אבות אבותיהם. מה קרה לסבתא בשואה, מה קרה לדודה כשהעסק התמוטט, איך פעלה אמא ברגעי משבר ואיך לסבתא של סבתא הייתה אנגינה שפגעה לה בסוגר הלב. כשהם ידעו את כל הרכילות המשפחתית, הם גדלו להיות ילדים עם שורשים. כי כשיש עבר, יהיה גם עתיד.

מכים שורשים

הוא דיבר גם על אלה שמיד שואלות אותך, "תגידי, את מרוטשילד האלה או מרוטשילד האלה?" או שהן מתחילות לבדוק איזה 'מזרחי' אני, שהרי כידוע 'מזרחי' זה שם מודבק. בתפוצות הגולה, כשראו מישהו קצת חום, אמרו מיד אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ את השם 'מזרחי'. מישהו שקצת נראה מהאוריינט, מיד הדביקו לו את השם 'מזרחי'. אז כולם מתחילים לנבור: "אתם מאלה או מאלה?" וגרי ניומן אמר שזה החיידק היהודי הגדול ביותר, לברר בדיוק מנין באת.

אין דבר כזה, למחוק שורשים. אי אפשר למחוק עבר של בעלת תשובה, למשל. את תצאי כל כך מבולבלת. אמא שלך היא תמיד אמא שלך, המוצא שלך הוא תמיד המוצא שלך ואם יש לך משהו טוב זה מהאמא הזו מהקיבוץ, שהייתה אוכלת כל מיני חיות ורדרדות בתוך הלחם בחול המועד פסח. כולך – ממנה!

היום נצא בעזרת ה' למסע הגדול הזה, אלה מסעיהם למוצאיהם. והמסקנה של כל הדיון הזה היא שאנחנו חייבות להתחיל לחפור בסיפורי החורבן המדכאים האלה שוב.

הפוסט מה היה לנו? הופיע לראשונה ב-פנימה.

לשבת שלפני ראש חודש ניסן קוראים 'שבת החודש', כי על ניסן נאמר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. אנו פוגשות מצווה חדשה, ראשונה בתורה, בני ישראל במצרים מקבלים את מצוות קידוש החודש.

אנו פוגשות לבלוב חדש. האילנות מתחילים ללבלב ואנו מברכים עליהם. נפגוש גם בית חדש ונקי לפסח. כל מה שאת עושה בבית הוא מסימני הזמן המתחדש. והחידוש הגדול ביותר של ראש חודש ניסן – מזל טוב לרבי נחמן מברסלב, שאמר על עצמו: אני איש פלא, ונשמתי הוא פלא גדול, וחידוש כמוני עדיין לא היה בעולם.

מלכלוך ליופי

ולמי עוד יש יום הולדת? לך, בקרוב. חז"ל מלמדים אותנו שבכל ליל סדר יש לך יום הולדת. הנביא קורא לזה 'יום הולדת אותך'. וכך אומר הנביא יחזקאל בדבריו המרגשים, שחלקם מובאים בהגדה של פסח:

"וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ (נולדת, מזל טוב), לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ. (אף אחד לא חתך לך את חבל הטבור). וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי. וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ. וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ.

וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים.

שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה, וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים.

וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ (!) וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וַתִּיפִי מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה!"

מה זה?! מה שהנביא כותב הוא תיאור פלסטי של ניקיון פסח. מקרצפים, מוציאים את הטינופת ואת הלכלוך ואז מלבישים ביופי: מפה חדשה, כיסויים לספות, בגדים לילדים. וזה החידוש.

כשרבי נחמן אומר "אני פלא ונשמתי פלא גדול וחידוש כמוני לא היה", המילה 'חידוש' היא בדיוק היפך המילה 'חדש'. את תראי בערב פסח איך את רוצה הכל חדש: גז חדש, בית חדש, בעל חדש ילדים חדשים. ואת לא צריכה חדש, מאמי. את צריכה רק חידוש.

ניקוי פנימי

את כל כך יפה. הצטבר עלייך כל כך הרבה לכלוך. אז את מסתכלת בראי ואומרת, 'אני צריכה לעשות delete, ביטול, לאישה הזאת. אני צריכה להיות אישה אחרת, אישה חדשה'.

ומגיע אלייך רבי נחמן ואומר, 'איך את חושבת שאני הרגשתי בכל בוקר כשהבטתי במראה? כזה קטן. ואמרתי לעצמי: את זה אתה תחדש. וחיפשתי נקודה טובה ועוד נקודה טובה. חידוש כמוני לא היה מעולם כי כל יום עבדתי קשה לחדש אותי ואת חיי ולומר לעצמי: לא צריך אחד אחר. רק לקרצף את זה הקיים, להוריד ממנו שכבות אבק, ייאוש, פחד, מיעוט אמונה'.

זו לא שחצנות. להיפך, שיא הענווה הוא לומר שאני בן אדם שצריך חידוש, מירוק וניקוי. את כל כך יפה. את כל כך טובה. והכל זה פרי של הזנחה, כי את מושלכת על פני השדה ביום הולדת אותך. אף אחד לא שמח בך, אף אחד לא רואה בך כבר שום דבר חדש. אבל לא צריך חדש, כי את כזה חידוש! רק תנקי, תצבעי ויצא פתאום יופייך האמיתי, יפי חייך. הִנָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי. הִנָּךְ יָפָה.

אומר הרב ווֹלבֶּה זצ"ל: כשאת מחפשת בבית, בחורים ובסדקים, את מחפשת אותך. אישה היא בית; אשתו זו ביתו. כל הניקוי שעושים עכשיו לבית בעצם קורה אצלך, בלב ובנפש. את הולכת לחפש אחר הילדה היפה הזאת שנולדה והייתה מדהימה והצטברו עליה כל כך הרבה שכבות של לכלוך ושל חוסר טהרה ושל מעשים לא ממש מדהימים שהיא עשתה.

אז מה! עכשיו מנקים. ובכל תנועה שאת עושה בגוף, כשאת מנקה את הגז או את התנור או את הארון, משהו קורה בתוכך. יוצאת אישה מהממת ומדהימה.

הפוסט משפחה בשמחה: חידוש כמוך לא היה מעולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

"המאור ושמש" כותב: "תמוז וחצי אב הם עת דינים קשים והעולם חשוך בהם ובט"ו באב מתחיל האור להתנוצץ. גם טבת וחצי שבט הם זמנים שחורים ובחמישה עשר בו, מתחילים אורות להתנוצץ. בט"ו בשבט, מתחילים הרחמים והחסדים לבוא על כנסת ישראל ונמשכים רחמים על כנסת ישראל". אלו שני חגי אהבה. שני ימים שהם לא הלכה, לא "שולחן ערוך" אלא "תערכי שולחן". תפתחי שולחן ענק-ענק.

תיקון האכילה

רבי צדוק הכהן מלובלין אומר: "תיקון חודש זה – תיקון האכילה. ועל ידי כל אכילת מצווה, מתקנים כל האכילות שיהיו בקדושה. לכן נוהגין ישראל לטעום כל מיני פירות ביום זה. ועל ידי מנהג ישראל שהוא תורה, מכניסים קדושה לאכילה". 

רואה? מנהגי ט"ו בשבט הם בגדר "מנהג ישראל – תורה". תלמידיו של רבי יוסף קארו התחילו את המנהג בצפת, ומאז זה הפך מנהג קדוש. אני יודעת שיש המון עיקומי פרצוף "מאיפה זה צץ, הסדר ט"ו בשבט הזה". 

ה"פרי צדיק" מתעקש שמנהגי ט"ו בשבט הם תורה, ואל תזלזלו בבקשה. הוא אומר דבר מקסים: "ומנהג ישראל – תורה הוא, שאם אינם נביאים, בני נביאים הם. ויכולים להכניס על ידי מנהג ישראל קדושה בפירות, שיהיו רק מסיתרא דעץ החיים ויתוקן כל האכילה. ואדם מתקן את כל האכילה שלו, כל השנה כולה, ומזרים על עצמו פרנסה לשנים עשר החודשים הבאים באמצעות האכילה של ט"ו בשבט". 

מה יש בו, בט"ו בחודש? מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין: בט"ו – הירח מלא. כל חטא אדם הראשון היה מהפרי שהוא רצה, הפרי שאין לו. מאיפה זה צץ לו? מהירח, הלבנה. היא הייתה הראשונה בבריאה שאמרה "לא מספיק לי. למה אני והשמש באותו גודל? אני רוצה שאחד מאיתנו יהיה הכי גדול". הלבנה הביאה לעולם את חטא אי ההסתפקות, את הנטייה להתלונן. 

אבל בט"ו בחודש ללבנה יש הכל. הלבנה מלאה, הלבנה במילואה. זה זמן שבו הלבנה מפויסת, הלבנה לא מתלוננת. התאריך הזה הוא תיקון חטא אדם הראשון, שהסתכל מה אין לו.

שלוש צלחות 

האשכנזים מניחים על השולחן 15 פירות, ואומרים 15 "שיר המעלות". המקובלים, לעומת זאת, שמים 30 מיני פירות. וה"תפארת שלמה" מסביר, שכשאת עורכת שולחן עם 30 מיני פירות, את למעשה מחקה את סעודת גן העדן. את עורכת שולחן לט"ו בשבט, והשולחן שלך זהה לחלוטין לשולחן שה' סועד בו בגן עדן. 

"שלושים סוגי אילנות בגן עדן", הוא כותב. "עשרה מהם נאכלים כמו שהם, פנים וחוץ. ואלו הם: תפוחים, תאנים, שִקמים, אתרוגים, ענבים, ספרגלים, אגסים, בוטנים, פלפלים ולימונים". 

בט"ו בשבט אנחנו מניחות שלוש צלחות של פירות על השולחן. בכל צלחת מינימום ארבעה סוגי פירות, מקסימום עשרה. למה? כי בגן עדן היו שלושים עצי פרי, ואנחנו מחקים את סעודת גן העדן במדויק. 

בצלחת הראשונה – פירות שאוכלים גם את החוץ שלהם וגם ואת הפנים שלהם (כולל פירות עם גרעינים קטנים כמו תפוח).

בצלחת השנייה – עשרה מינים שאוכלים את החלק הפנימי שלהם, ואת החוץ משליכים: רימונים, אגוזים, שקדים, פיסטוקים סנובדין, מורלין, קליפלין, גלונדרין וכרומין (כנראה פירות הדר). 

בצלחת השלישית – בין ארבעה לעשרה פירות שאוכלים את החלק החיצוני שלהם, ושבתוכם גרעין גדול שזורקים. ואלו הם: תמרים, זיתים, חרובים, פירסקים, אוזרדים, שזיפים, גודגדניות, חרוטין עלוסים. 

אכילת פירות ט"ו בשבט מתקנת את האכילה האסורה שאכל אדם הראשון כשהיה בגן עדן. בט"ו בשבט הזה נוכל לטעום משהו מגן עדן. 

הפוסט פירותייך מתוקים הופיע לראשונה ב-פנימה.

מסביר ה"יפה תואר", פרשן של מדרש רבה: אימתי בן אדם מתייאש? כשהוא מרגיש שהצרות באות בצרורות. "מילא שאני לבד והשידוך שלי לא בא, אבל אני גם נראית מגעיל, גם רבתי עם אמא, וגם העיפו אותי מהלימודים. אם זו הייתה צרה אחת, מילא". ברגע שאת אומרת "לישועתך קיוויתי ה'", ה' מַקְוֵוה (מהמילה מִקווה), מצמצם לך את כל החצ'קונים הללו לפצע אחד קטן.

פירוק לגורמים

מאיפה למדתי את זה? מהחשמל. כל הזמן המפסק אצלנו קופץ. אנחנו שרויים בחושך, הילדים שלי כבר משתגעים. "מה אני עושה?" תהיתי כששוב קפץ החשמל. ואז נזכרתי: "לישועתך קיוויתי ה'. ימימה, דבר דבר".

התחלתי להרים אחד אחד. אולי זה המפסק של המחשב? לא. אולי זה המפסק של הסלון? לא. אולי זה המפסק של המחשב? לא. אולי זה המפסק של מכונת הכביסה? כן. כיביתי את מכונת הכביסה – ויהי אור.

תפרקי. לאט לאט. הרי כל הפחד הוא "אמאל'ה, אני מוצפת! אני מוקפת!" – לא נכון. הרימי מפסק אחד בכל פעם. אולי זה המפסק של הילד? אולי זה המפסק של הבלגן בארון? אולי זה המפסק של חמותך?

לישועתך קיוויתי ה'! אלה מילות חיבור מדהימות. "קיוויתי" – את מותחת קו ישיר בינך לבין ריבונו של עולם. כתוב שכשמשיח יבוא הוא לא ידע מי יהודי. אם משיח יגיע בערב שבת כשאת באמצע הספונג'ה, איך הוא ידע אם את פייגה או פטמה? 

משיח יקשיב לך. אם באמצע הספונג'ה הוא ישמע אותך ממלמלת "אללה הוא אכבר, לא יכולה יותר", הוא ידע: ערבייה, חס ושלום. אך אם הוא ישמע אותך ממלמלת "לישועתך קיוויתי ה', מתי תיגמר כבר הספונג'ה?" הוא יגיע לגאול אותך. 

בלי עין הרע

כשהכל תקוע, והכל מצור, נופלים לבור של מחשבה נואלת וטיפשית "בגלל אנשים אני תקועה. זה אמא שלי, אחותי, החברה שלי שגנבה לי את בן הזוג והשכנה שעשתה לי עין, ויש עליי הקפדה". אין דברים כאלה. את נופלת לזה מרוב שאת בצער. את מפילה את כישלון חייך על הבריות.

דעי לך, זאת שפותחת לידך חנות ומוכרת בדיוק מה שאת מוכרת, אין לה כוח להזיק לך בשקל. אין מלכוּת נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. השדכנית שרצתה להכיר את הבחור ההוא ולא הספקת לענות לה, וחברה שלך יצאה איתו והם מתחתנים – חברתך לא הזיקה לך, כי הבחור לא היה שלך מלכתחילה.

כבר למדנו שיש דבר כזה "עין הרע", אבל לצערנו אנחנו חושבות כמו ערביות במקום לחשוב כמו יהודיות. ב"עין הרע" של הערבים, אני מחביאה את הטוב שלי כדי שאחרים לא יזיקו לי מקנאה. "אוי, זאת רעה, היא תקנא בי ותזיק לי. אחביא ממנה את הילדים שלי ואת האוטו החדש שלי ואת הבעל היפה שלי".

אך בעין הרע לפי היהודים, אני מחביאה את הטוב שלי כדי לא לצער אחרות. "ה' נתן לי שפע – איך אשתמש בו בלי להזיק ולצער אחרת? לא אשוויץ בילדים שלי כשאני יודעת ששכנתי עוברת טיפולים. לא אספר לחברה שלי הרווקה איזה בושם נפלא בעלי קנה לי לראש השנה. לא אצער את אלה שחסרות".

אני מרגישה שהתיקון שלנו הוא מאור פנים. להזריח לאחרים. כשאני קמה אני רעה, אבל אני מתאמצת ומחייכת, וזה כבר נעשה הרגל די אוטומטי אצלי. וברוב טיפשותי הייתי משתמשת בתיקון שלי ללא תבונה, ומחייכת בלי הבחנה. "איך ה' אוהב אותי!" אמרתי פעם למישהי, דווקא קשת יום.

"כן, רק אותך הוא אוהב!" ייבבה. בכל תפקיד שיש לך בעולם עלייך להיזהר לא לצער אחרים. זה אסור. ואת, זכרי: אף אחד לא אשם לך. חיפוש אשמים מפיל אותך לבור עמוק-עמוק. אין מציאות כזאת. צאי מזה.

הפוסט משפחה בשמחה: מצפה לישועה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה היצר הרע רוצה שנהיה קיצוניים. זה פירוש המילה 'קיץ'. קיץ – מילה לא פשוטה, הכול מקצין. תחושת קץ, סופנוּת – כלו כל הקיצין. שימי לב שהקיץ מביא אותך לקצה גבול היכולת – הכול מגיע לקיצוניות נוראה. את שונאת את ביתך, את ילדייך, את העבודה. את פשוט שונאת הכול. 

וה' מתחנן: רק אל תהיי קיצונית. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, והמהר"ל מסביר נפלא שקמצא פירושו קומץ של אנשים ששייכים לצד הזה וקומץ ששייך לצד השני, ואיך לא יהיו מריבות?

איך נפרצה החומה בשבעה עשר בתמוז? עִיר פְּרוּצָה, אֵין חוֹמָה, אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ. הבריונים בירושלים מתעקשים שלא ליזום מהלכי שלום עם הרומאים, והמחיר כל כך כבד. הם שורפים בעצמם את כל מחסני התבואה ובעצם גורמים לרעב מזעזע ולחורבן. 

מי"ז בתמוז ועד אחרי תשעה באב, אסור לפי האר"י הקדוש ללכת בין שמש לבין צל. שלושה שבועות שבהם משעות הבוקר ועד לשעה 15:30 בצוהריים, שלא תעזי לשים רגל אחת בשמש ואחת בצל. במקום שכזה שולט כוח רע ששמו קֶטֶב מְרירי.

מה העניין? היצר הרע מבקש שנהיה קוטביים ומרירים. הוא מבקש שתהיי קיצונית, קפוצה וקמוצה, כמו קמצא ובר קמצא. זה כוחו של הקטב המרירי, שמבקש שלא תהיי באמצע ושכל אחד יתמיד בעמדתו, קומץ פה וקומץ שם, ולכן הוא מסתובב בעצמו באמצע ומבקש להזיק. הוא רוצה שנהיה שונאים זה לזה.

הוא רוצה שנהיה מכוערים, כי זה החורבן. אל תהיי קיצונית. היי בין האור לבין הצל, מחפשת את הממוצע, את השווה והחינני בכולם. חפשי את האור של הקב"ה משתקף בכל פנים שאת רואה. 

עוד אבנך

נשים שונאות את שלושת השבועות. זאת מועקה. הכול אסור (לקנות בגדים חדשים, לשמוע מוזיקה, לצאת לבילויים). "לא מספיק החיים שלי קשים, עוד מכתיבים לי שלושה שבועות של דיכאון?" נשים שואלות. כמה פוחדות נשים ממועקת שלושת השבועות. צריך להבין שבזמן הזה הקב"ה תובע את עלבונך הפרטי ורב את ריבך.

רבי יהושע מהלך על הר הבית, פתאום הוא רואה אישה לבושת שחורים בוכה, בוכה, בוכה. "מי את?" הוא שואל אותה, "אני רחל אימנו, השכינה", היא עונה.
"ולמה את בוכה?"
"כי אין לי בית".
בנות, זה הבכי שאני שומעת מנשים. הבית – זה הצער הנשי הנורא. "ימימה, אין לי בית – אני רוצה לקנות בית".
"אין לי בית – אין לי בן זוג".
"אין לי בית – אין לי ילדים".
כמה בּנות רוצות להיבּנות! הבדידות הנשית היא חורבן ירושלים. כל הנושא אישה, כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים. למעשה, את אחת מחורבות ירושלים, כל מי שיש לה בעיה שקשורה לבית: זוגיות או אי-זוגיות, ילודה, שלום בית, חינוך ילדים – צערה הפרטי הוא צערה של ירושלים.

בשבועות האלה ה' מתייחס לצער של הנשים. הרי אין לנו יכולת להתגעגע לבית המקדש, אין לנו חלקיק של מושג מה היה בית המקדש, זה כמו להסביר לעיוור מהו צבע ורוד. אבל את כן יודעת מהם הגעגועים שלך, איפה את חולמת להיבנות. תבכי את הצער שלך, זה טוב. את תזכי לראות בבניין ירושלים. וגם אם חלילה לא תזכי לראות את בית ה' נבנה, את תראי את ביתך שלך נבנה. בטוח.

הפוסט בין אור לצל: הרבנית ימימה מזרחי לי"ז בתמוז הופיע לראשונה ב-פנימה.

כותב הרב זייצ'ק: היש גבול לשמחת האם ביולדּה בן או בנים לאחר כמה שנים של עקרות, שלא ילדה לאחר הצער והבושה הנמשכים שנים רבות?
אישה שמתגוררת בסביבת חברותיה הצעירות, כשמדי תקופה כל אחת יולדת את ילדה, וכל אחת מתקשטת בילדיה ומטיילת איתם ברחוב וזו, שאינה יולדת, כעלובה נחשבת, מתמוגגת מצער וכלימה. הבושה צורבת ושורפת את פניה ואת כל גופה וליבה, וכל שעה היא אצלה כיום, וכל יום נחשב לחודש, וכל חודש כשנה וכל שנה כנצח. והנה, מתברכת היא ונושעת בפתע-פתאום ולאחר שנים כה רבות רוויות וספוגות צער היא מביאה בן לעולם – מי עוד אדם מאושר כמותה?

ביטוי השמחה בפה מקל את ההתרגשות! לכן אמר הנביא "רוני עקרה" – שתרון בקול, שתפצה את הפה, תרחיב שפתותיה ותשמיע קולה בחוצות ירושלים. צהלי, עשי כל מיני תנועות והוויות הגוף כדי להוציא מכל תאי הלב והנפש את ההתרגשות הגדולה, שתרונן על שמחה הנהדרת והנפלאה…
ולכן אומרים לעקרה: אל תסכני את נפשך, הרימי קולך, רוני כדי שלא תוזק, כדי שתישאר נשמתה בכפה, ולכן אל לה לכבוש שמחתה בליבה שמא יפקעו המיתרים. במילים אחרות: תהיי מרוקאית. יאללה, תצעקי, תעשי קו-לו-לו, תאפי עוגות, תעשי בלגן.

קור רוח

בחודש הזה אנחנו מזכירים גבורות גשמים. אנחנו בעצם אומרים "איזה מזל שה' מאופק, שה' מתגבר על מידת הדין שלו. אתה גיבור לעולם – משיב הרוח ומוריד הגשם", מפני שהקב"ה יכול היה לשטוף אותנו במבול נורא, והוא מגביר את רחמיו על כעסו. מה זה אומר? שהישועה תלויה בהתגברות. בכיבוש.
זה מבלבל. השתפכות או התגברות – מה האיזון הנכון של יהודי? מבארים לנו חז"ל: בזמן הניסיון תהיי מעֵ בר. שמרי על קור רוח. דעו לכן, צריך את התכונה הזאת.

כשהרומאים לקחו בשבי שבויים יהודים הם היו שומעים אותם מתפלספים: "הגמל הזה עיוור או רואה? הוא סוחב יין או שמן?", והרומאים לא מבינים. "עם קשה עורף! אתם נלקחים לשבי – מה זה קור הרוח הזה?".
כשאת בצרה, הלוואי שתזכי לקור הרוח הזה. ניסיתי להקשיב לאיזו הרצאה של רב. הכנתי דף ועט והתכוננתי לכמויות של חומר. והוא – מתחיל לדבר, ואומר מילה בשעה. עלו לי קוצים. ימימה, כשאת מדברת את צריכה מכונת הנשמה, מאוורר ושתייה. וההוא – איזה קצב יש לו! אבל הוא יחזיק הרבה יותר ממני.
האיזון הוא כזה: כשאת בצרה, קור רוח הוא הכיוון שלך. כוחות גבורה אדירים כשאת עומדת בניסיון, בפרט ניסיון של המתנה, והתרגשות ענקית כשמגיעה הישועה. בזמן הישועה תתפרעי.

חז"ל מטילים על נח תביעה כי זה היה, לפי חז"ל, הפגם של נח. נח היה בן אדם נוח, כל כך גיבור, כל כך עמיד. צחקו עליו "מה אתה בונה תיבה?" והוא לא מגיב. כשה' אומר לו להיכנס, הוא נכנס לתיבה. איזה בן אדם נוח! אבל כשאתה כזה בן אדם חזק, אתה עלול לחטוא גם באדישות. נח, למה לא בכית? למה לא צעקת? למה כשיצאת מהתיבה לא עשית לּו-לּו-לּו? תראו את אברהם, גם הוא היה אבן כשעמד בניסיונות. אבל כשיצא מהם, הוא הקריא את שם ה' בכל הבריאה: "חבר'ה, תראו מי זה ה'!". איזה רייטינג אדיר הוא עשה לקב"ה.

אז איך מורידים גשם?

ברכת הגשם היא התפילה היחידה שמחולקת לשתי תפילות: הראשונה – התרגשות. משיב הרוח ומוריד הגשם – ה', כמה אתה גדול! השנייה – מאופקת ומסודרת: ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה. לא באים בלי התרגשות. גשם יורד בשילוב של גבורה עם רגש. "בבית אלוקים נהלך ברגש" – ראשי תיבות רוח, גשם, שלג. גשם יורד גם בהתרגשות, וצריך להתפלל לקב"ה על המיזוג הנכון.

הפוסט על גבורה ורגישות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כותב רבי חיים פלאג'י: גשמים שיורדים בעשרת הימים האחרונים של תשרי הם הגשמים המבורכים ביותר בעולם. הגשמים הללו (בלבד) נקראים יוֹרֶה, וכשהם יורדים האוצרות נפתחים, כל הישועות שלך נפתחות בשמים. וחדי השכל יודעים להתפלל ברגע של הגשם הראשון, ובאותו רגע ה' יורה באצבעו על ישועתם. מי שזוכה להתפלל בשעת היורה, הקב"ה יורה באצבעו: רוצה חתן? הנה. הפרנסה שלך? זה כאן. העבודה שאת צריכה – זה זה. הרפואה שאת זקוקה לה – שם. מי שלא מתפלל בזמן הגשם הראשון מפספס בגדול.
מסביר הבן איש חי: לקדוש ברוך הוא יש צרור מפתחות. אלה המפתחות היחידים שאינם בידייך: מפתח של לידה וזיווגים, מפתח של גשם ופרנסה ומפתח של תחיית המתים.
ברגע שיורד גשם, זה סימן שה' מחזיק כעת בידיו את צרור המפתחות. תבקשי, הצרור כבר בידיו – מה זה בשבילו עכשיו לפתוח לך את החדר של הפרנסה? את החדר של תחיית המתים? לפתוח לך את החדר של הזיווג? כתוב "רב להושיע" – משיב הרוח ומוריד הגשם. את הישועות ששמורות לך תוכלי לקבל כשנושבת רוח ויורד גשם. תבקשי. ולפני כן כתוב "מחייה המתים". איך נדע שתחיית המתים מגיעה? כי אז יהיה בעולם ריח של הגשם הראשון. כשנריח בעולם את ריח הגשם הראשון, זה מעיד על כך שהמתים חיים. אם תיטיבי – שאת האמת היא שלהיות אישה שמחה או להיות אישה מודה זה להיות גיבורה. כי בגירוש מגן עדן זכתה חוה בקללה "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך". אישה, את תמיד תהיי עצובה. זה המצב המוּלד שלך בבוקר. להיות עצובה – תמיד, ובקשר לשני נושאים: ילודה וזוגיות.

מניסיוני כרבנית ומקשיבנית, באמת אלה שני הצדדים שאני מכירה בעולם. אלה שקמות בבוקר ואומרות "מתי אני אפגוש אותו? מתי אני אפגוש אותו?" ומנגד, אלה שקמות בבוקר ואומרות "למה פגשתי אותו? למה פגשתי אותו?". ויש את אלה שאומרות "אני רוצה ילד, אני רוצה ילד!", ומנגד אלה שאומרות "די, שתתחתן כבר. היא כבר בת שלוש וחצי".

איזה גיבורה את, בזכותך אגשים גשם. גשם, אילוסטרציה

אישה שמחה היא אישה גיבורה אף על פי כן. אף על פי שיש לה ילדים ואף על פי שאין לה ילדים. אף על פי שיש לה בן זוג ואף על פי שאין לה בן זוג. אישה שמחה מורידה גשם. לגשם קוראים גבורות – גבורות גשמים. אתה גיבור, לעולם, ה'! כשהוא רואה אותך מתגברת על היצר הראשוני שנקרא עצבות, הוא אומר: איזו גיבורה את. בזכותך אגשים גשם על כל העולם.
עכשיו אנחנו מבינות מדוע ה' לא שעה למנחתו של קין. כי פניו של קין היו נפולות מההתחלה! הוא היה יהודי עצוב. נכון שהוא הראשון בהיסטוריה שמביא קורבן, אבל ככה? בפנים כאלה? לא רוצה ממך ולא מידיך. ומה ה' אומר לקין? "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ". קורא את זה האור החיים הגאון: אם תיטיבי, אם יהיו לך פנים טובות ומאירות – שׂאת. כל מה שתעשי היום יתנשא ויצליח. ואם לא תיטיבי בפתח, אם בפתח ההתחלה של היום שלך אין לך פנים מאירות, אז חטאת רובץ. חטאת תרבוץ על כל מה שתעשי היום. הכול יצא לך עקום.
במילים אחרות, אומר האור החיים הקדוש: יהודייה – קומי בשמחה. פתחי עיניים ואמרי: ישתבח שמו, מודה אני, איזה כיף, עוד מעט הולכים לבית ספר. אם את קמה מקטרת – ה' אומר איכסה, קין שכמותך, לכי מפה. ואם את מאירה פנים בשנייה שאת קמה בבוקר, יושבת על המיטה ומחייכת חיוך ענק – זהו, היום שלך יתנשא.

הפוסט נשות הגשם הופיע לראשונה ב-פנימה.

מה צריך לעשות? להגיע לקב"ה בשלום. זוכרנו לחיים – אני חלק מהציבור שסביבי. אנחנו עוברות לפני ה' כבקרת רועה עדרו. ממש כמו עדר. אם אנחנו רועים יחד, ה' ייתן לנו מיליון מרעה. אבל אם כל כבשה מתבייתת על בלטה משלה, ה' ייתן לה בהתאם, דונם פה ודונם שם. 

כתוב במשנה שאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. ה' מגיע לפתחך עם מיליון מתנות ארוזות יפה. האם יש לך כלי להניח בו את כל המתנות? אם הוא רואה אותך במריבות, בחוסר שלום, אין לו כלי. איך אתן לה את הצ'ק הזה, הלוא הוא ילך פה לאיבוד, הוא אומר. 

כלי מחזיק ברכה

"אתם ניצבים היום כולכם". את לא הולכת לבד לדין. את מגיעה קודם כול בזוג ואת נתפסת בעוונו של בעלך. 

נשים חושבות: "נו, הוא רשע. מה אעשה. לפחות שאני אהיה צדיקה". ואז את מפרישה חלה, קמה לסליחות, מגדלת זקן ומניחה תפילין. איזו צדקת! ה' אומר ומדביק לך ציון מאה. ואז הוא שואל: ואיפה בעלך? "מה, גם אותו צריך?". כן. בראש השנה ה' בוחן אותנו משפחה-משפחה, ואתן אחראיות על המשפחה.

פעם בא מישהו לרב יצחק הוטנר, מחבר הספר פחד יצחק, ושאל: "מה אני אשם שאחי מחלל שבת?". "אינך אשם", השיב הרב הוטנר, "אבל דמעות שפכת עליו?". אם בכית על בעלך, על אביך, על אחיותייך וגיסותייך, תקבלי מאה אחוז פרנסה – כי היה לך אכפת מהם. 

אלה ימים של בכייה על הקרובים שלנו. "ה', רחם עליו". רק בצורה הזאת תקבלי מאה אחוז מהפרנסה שלך. כשאת בשלום איתו, כשהלב שלך איתו, יש לך כלי מחזיק ברכה. 

סדנת תקשורת זוגית 

גיליתי שבני זוג לא מדברים. על עצמי גיליתי. אני חוזרת נורא מאוחר, פוגשת את בעלי והוא פוגש אותי. ויש המון מה לספר, בעיקר לי יש. אני מספרת את שלי, והוא את שלו. ככה התרגלנו לדבר – כל אחד והסיפור שלו, ואיש לא מדבר עם השני. 

לא זו בלבד. גיליתי תופעה מדהימה – תמיד את בטוחה שזה הוא שצריך לתקן… 

אז איך עושים שלום? אומר הירושלמי: דברו כבר. האומרת "השמיים ביני לבינך", יעשו סעודה ויתפייסו. 

כשאת אומרת לבעלך "אני מרגישה שיש בינינו מרחק של שמיים שלמים. איך נקבל פרנסה השנה?", יש לחז"ל פתרון: צאו לארוחה. כלומר, שהוא ייקח אותך למסעדה. לא לחתונה שבה יש אוכל בחינם, שיוציא כסף על הקשר שלכם. 

אתם יושבים במסעדה ועושים כסדר הזה: מלכויות, זיכרונות ושופרות: 

מלכויות – את אומרת לו איפה הוא מלך השנה, והוא אומר לך איפה את היית מלכה. "תדע לך, כל השנים התנהגת זוועה לילד והשנה היית מלך בזה". תכיני מראש מה לומר, כי אחרת קשה למצוא. 

זיכרונות – את מזכירה לו קורבן שהקרבת למענו (איך אנחנו מתות על זה). "דע לך, עשרים היו לי לפניך. אני איתך מהרחמים", והוא יזכיר לך משהו טוב שהוא עשה בשבילך. 

שופרות – זה הכי חשוב. שופרות – לשון שיפור. מה אנחנו משפרים השנה? השנה אנחנו משכיבים את הילדים לישון בנחת רוח, בלי כפכפים בראש ובלי צרחות. השנה אנחנו מוציאים את האינטרנט מהבית. השנה אנחנו שמים חסימה על האינטרנט. השנה אנחנו משגיחים על השעות של הילדים באינטרנט. השנה… אולי תיסע לאיזה שמונה-תשעה חודשים לאומן?

בכל שנה בעלי ואני כותבים במה אנחנו מתכננים להשתפר, ובשנה שלאחר מכן אנחנו מסתכלים על הרשימה במסעדה ורואים איך לא השתפרנו בכלום. אבל זה דבר ענקי ומקרב מאוד, אל תוותרו על זה. 

הפוסט מחיר השלום: הרבנית ימימה לחגי תשרי הופיע לראשונה ב-פנימה.

למה מזכירים שהן מזרע יוסף? כי הוא החולם הגדול. כמה הוא חלם!
"אחים שלי, אני אהיה מלך". גם בנות צלפחד ידעו לחלום. כשיעקב מברך את יוסף במילים "בנות צעדה עלי שור", הוא יודע שהבנות הללו יעברו את החומה יום אחד וייכנסו לארץ ישראל.
דמיינו חמש אחיות שמגיעות לשדכנית החביבה. נניח שאנחנו השדכנית, ואנחנו פותחות את הפנקס.
"ּבְנות כמה אתן, בנות?".
הצעירה בת ארבעים. המבוגרת בת שישים וחמש.
"אהה. אתן חושבות שיש לכן סיכוי להתחתן?".
"בוודאי".
"ספרו לי על הייחוס שלכן".
"על הפנים. אבינו מת במדבר… בחטאו מת" (צלפחד היה המקושש, או מעפיל).
אוי ואבוי. נשים לא יורשות את הארץ. במילים אחרות, מצבכן קשה, בנות. אפילו דירה אין לכן.
מצב רוחני?
דוסיות.
זה באמת נורא ואיום… כמה בחורים בורחים מדוסיות. ועוד כאלה! חכמניות היו, אומרים חז"ל במדרש לפרשה.
"נדמה לי שאם אימא לא יכולה להתייבם אנחנו זכאיות לנחלה", הן היו מדסקסות ביניהן. ובחורים היום רוצים מישהי קולית, זורמת, לא אחת עם כפתור עד פה.

תן וכן

אבל הן קיבלו את הבעלים הכי מדהימים שיש, אומרים חז"ל. איך הן עשו את זה? ראשית, הן אף פעם לא אמרו "אין לי". הן תמיד אמרו "תן לי". "תנה לנו אחוזה".
מה פירוש השם צלפחד? שתי מילים: צלף חד. זה שם הצמח שצומח מבין אבני הכותל, אומר החיד"א. הצמח הזה נאחז באבני הכותל המערבי ואומר: "ה', אני לא זז מפה עד שתבנה את הבית". גם הן נאחזו, ובכל הכוח! "בנות צעדה עלי שור" – ואני אומרת: "sure ,ברור. אני מתחתנת, ואף אחד לא יכניס לי ספק".
שנית, "כן בנות צלפחד דוברות". הן דוברות כן, דוברות בחיוב. "ברור שאתחתן".

אני כועסת מתחזיות שליליות. "ימימה, רופאת הנשים ספרה את מספר הביציות שנשארו לי, אז אולי כדאי שאביא ילד לפני…". הלו! "היד ה' תקצר?!", וכי הוא לא יכול?
בנות צלפחד היו אומרות "טוב ה' לכול". מבאר המדרש שהן היו מנחמות אישה את רעותה: "אפליה בין גברים לנשים יש רק אצל בני אדם, אבל טוב ה' לכול – אצל הקב"ה יש שוויוניות". ונעשה להן נס והן ילדו עד גיל 130 שנה. הייתה להן כזאת אמונה.

קבוצת תמיכה

"ותקרבנה בנות צלפחד". המדרש מבאר: שהיו אוהבות זו את זו. פעמים רבות נשים שאין להן ילדים, או רווקות מבוגרות, יש להן נטייה להתרחק זו מחברתה של זו. זה כואב, לראות את שערה של זו מלבין ולהבין שגם לי זה יקרה. ואילו בנות צלפחד עשו ההפך. הן הקימו קבוצת תמיכה.
ומה היו אומרות זו לזו? "אחותי, אולי יש בך חטא, משהו לא טוב? אולי אנחנו לא כאלה צדיקות?". והן מצאו: חטא כיבוד הורים. "בואו נעשה משהו בשביל הכבוד של אבא", הן החליטו וכך פנו למשה, בשם עלבון אביהן.
כל כך הרבה פעמים ראיתי את זה בעיניים. שדרוג בכבוד ההורים פותח בזוגיות.
חכמניות היו, צדקניות היו. כך כתוב עליהן. הן ידעו נפלא הלכה. הן ידעו שמשה רבנו לא יודע שגם בת יכולה לרשת. ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. אבל הן הלכו להתייעץ. הן התייעצו עם גדולי תורה.
שאלו את אלעזר, הגיעו למשה. הן נשארו דוסיות ולא השוויצו בידע שלהן.
והכי חשוב: לפי שעה דיברו. הן חיכו לרגע הכי נכון לבקש על הנחלה שלהן ועל ארץ ישראל. 39 שנה הן חיכו, עד שמשה רבנו הגיע ללימוד סוגיית הנחלות.

בנות, אם יש זמן נכון לבקש על זוגיות, הרי הוא שלושת השבועות. בשלושת השבועות הללו ה' פותח בארכיב שלו את כל תיקי העקרות, כל תיקי הרווקות, כל תיקי הבדידות, כל תיקי החולי. עכשיו עכשיו הקב"ה שומע בכי של נשים.
בקיץ הזה תלבשי לבן, בעזרת ה'!

הפוסט עוד יהיה לי הופיע לראשונה ב-פנימה.