הלב שלי ידע שה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה. עדן הראל

מפגש של נשים תמיד מוליד דברים טובים.
כשאנחנו נמצאות יחד ויוצרות, מדברות, מבשלות או מגדלות ירקות, לא באמת חשוב מה, העיקר שיש מקום ללב להיפתח ולדבר.

ברוך השם אני לומדת כבר כמה זמן פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא) ואני מאוד נהנית. גינת הקיץ שלי הייתה
מלאה בעגבניות, חצילים, קישואים, פלפלים חריפים, פלפלים מתוקים, וגם כמה דברים שלא הצליחו – בדיוק כמו בחיים. היופי הוא לראות את הכול מתהווה, יום יום, עוד קצת ועוד קצת, גדל ומבשיל, ואז מוגש אחר כבוד לשולחן בסעודת השבת. זה מרגש אותי כל כך.

העבודה עם האדמה מביאה איתה כל כך הרבה שקט פנימי ומקום להתבוננות, שאני מברכת על ההזדמנות לפשטות. אני ממליצה בחום, גם למי שאין גינה – תגדלי באדניות!

מה שלי ומה לא
באחת השיחות במפגש נשים, אחת הנשים סיפרה על סבתא שלה שחיתנו אותה בגיל 13 עם גבר בן 52 , וכשהם גדלו השאלה הבוערת הייתה "סבתא, אהבת אותו?", והיא ענתה להם תשובה של סבתא חכמה: "אם לא הייתי איתו, איך היה לי אתכם?".
בפעם אחרת אמרה להם אותה סבתא: "אצלכם יותר טוב, אתם מתחתנים מאהבה". היו בקבוצה נשים שטענו שהיא טעתה, שאהבה זה קלקול הוליוודי, וכולנו שבויות בזה, ולכן רבים מתגרשים.
אני יודעת שיש את כל תאוריית וולט דיסני, שבראשה עומד הפילוסוף היהודי אלן דה בוטון, שאומר שהסרטים האמריקאיים אחראים להריסת בתים ולפירוק הקשר הזוגי. אני חושבת שיש קשת רחבה וגדולה בין לבחור במישהו מתוך התאהבות רגעית ובין להכיר מישהו בשידוך, להתחתן ואז ללמוד לאהוב אותו.

אז מה זאת אהבה בעצם?
אני רוצה להניח פה מחשבות מניסיוני. אני חוויתי גירושין, פירקתי בית עם כל הכאב הכרוך בכך, אבל ידעתי שלא הייתה לנו ברירה, כי הקשר לא הצמיח אותנו אלא הרס.
קמתי עם תינוק קטן ועשיתי "לך לך", כי הלב שלי ידע: ה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה.
כשפגשתי את בעלי, התחתנתי עם אהבה בעיניים ולב מרוגש ואוהב. 12 שנה אחרי, הקשר מעמיק והאהבה גדלה. ברור שיש עבודה לעשות כל הזמן ולדייק, אבל הוא החבר הכי טוב שלי.
ולא, הסבתות שלנו לא טעו. הן רצו בשבילנו את כל העוגה, לא רק חתיכה. והן צודקות, זה אפשרי.
אז כל הרווקות – לא להתייאש. תמשיכו לחפש! ולאלה שנמצאות בנישואין, אם היה יום אחד טוב, הוא יכול לחזור.

שמעתי שהרבנית ימימה אמרה פעם, אם יש זוג שהוא בקשיים, תמיד טוב להיזכר ברגע החתונה, בשנה הראשונה, להיזכר איך הלב שלנו רקד מהתרגשות. איך היינו יכולים להישאר שלושה ימים ערים ולדבר ולדבר. בתוך כל הבישולים לשבת, עם התינוקות הבוכים והגדולים שרבים, לזכור את המפגש הראשוני שלכם, שהיה מלא בהבטחות לחיים טובים ומלא בשכינה הקדושה, והיא עוד פה.
שנזכה לתת אהבת חינם. בלי ציפיות. פשוט לפתוח את הלב ולתת. ובמילותיו המדויקות של הרב דסלר: ״טעות חמורה היא לחשוב שאנחנו נותנים לאלה שאנחנו אוהבים, האמת היא שאנחנו אוהבים את אלו שאנחנו נותנים להם״.

***
מתוך הטור של עדן הראל במגזין פנימה
רוצה להירשם בקליק או להשאיר פרטים ונחזור אלייך?
לחצי כאן!

הפוסט אהבה, חיים ושאר ירקות הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני התשובה ועוד קצת לפני כן הייתי אדם מלא בחוויות. כל יום היה לא צפוי. בא לי לטוס? קדימה. בא לי לצנוח? יאללה. לגלוש בביאריץ? מושלם. הרפתקאות -זאת הייתה מילת המפתח. אבל עם הגיל והילדים נאלצתי למתן את זה. מקסימום ללכת לים מוקדם בבוקר כשעוד ריק, לשכב על החול בפישוט איברים ולתת לשמש לחמם לי את הלב.
בתחילת התשובה הייתה לי תחושה של מים גנובים ימתקו, כאילו כל הסוד העצום הזה שאנחנו שומרים, בעלי ואני, כל כך קסום ומיוחד, שזה מילא אותי בתחושת הרפתקה. הולכים לבית כנסת בשבת ואני לבושה צנוע ועם כיסוי ראש? וואו, מהפכה! שומרים שבת שלמה, הטלפונים סגורים, מתחמקים מהסברים ברורים? אורות, ריגושים, דמעות של אושר, והכול בסוד פרטי שלנו.
אבל השנים עברו, והסוד כבר מזמן לא סוד, והשגרה שוב אותה שגרה. איזה פחד. אני פותחת את הסידור, מתפללת מנחה ועוצרת באמצע. רגע, לא בשביל זה חזרתי בתשובה. זה לא עוד טקסט שצריך לקרוא, זאת תפילה לשם יתברך! והילדים רבים מסביבי וצעקות, ואני מחפשת את נקודת החיבור עם השם. דמעות שקטות יורדות לי על הפנים, ואני מתנצלת בפני השכינה שהנה עוד תפילה נאמרה אבל לא הרגשתי שהייתי בה… אני נזכרת
איך בשבת שובה הקפדתי על כל ברכה, שתהיה מעומקה דליבא, לא לפספס את האור הגדול, להתחבר.
ועכשיו? איפה אני?

ואז אני מבינה: הנה, הגיע רגע האמת, העבודה האמיתית, להעיר את הנקודה שבלב שתתפשט ותמלא את כולי ותעיר אותי לתשובה שלמה ולתפילה כנה. עד עכשיו אורות ההתחלה מילאו אותי בכוחות וברצונות גבוהים, עכשיו הגיע הזמן לעבוד באמת. אני כל כך רוצה להתקדם ולהתקדש, ויחד עם זה כל כך מתעצלת. כאן לא יעזור חיוך כובש, אין קיצורים והנחות למפורסמים, בעבודת השם כולנו שווים. ואני מודה שלפעמים זה מייאש אותי.
לא שכולנו שווים חס ושלום, ולא שאין קיצורי דרך, אבל מה, אין מסלול מקוצר לחוזרים בתשובה? אין דרך לחתוך את התור והופ להיות דבורה הנביאה?

הגיע רגע האמת – להעיר את נקודת הלב. אילוסטציה

לא, אין. לאט לאט להתקדש, לאט לאט לתקן מידות לא טובות, להשתנות. אני כל כך רוצה להשתנות, חזרתי בתשובה כי רציתי להשתנות, רציתי להיות אדם יותר טוב. יותר ישר, יותר אוהב, חומל, עדין, בשביל להרגיש את הקשר עם השם יתברך כל רגע ורגע ולנסות להידמות למידותיו. להשפיע טוב בעולם.

השגרה הזאת פתאום גם קצת מבורכת, כי הנה יש גם את מחר. דווקא מתוך הפשטות של היום לנסות שוב להתפלל בכוונה, לברך עם הלב, להתרומם מתוך ההרגל, רצוא ושוב. אני באמת כל כך קטנה ורחוקה, וכל שנשאר לי זה להגיד בלב שבור לשם, אתה המלך. אני כלום. תעיר אותי. תחזיר אותי בתשובה שלמה. ולחפש להוסיף עוד שיעור, לפתוח ספר וללמוד, שלוש ארבע ולעבודה. לא לברוח לטלפון, להתייגע.
באמת שהשם פינק אותי. אמנם ילדותי לא הייתה פשוטה, אבל מגיל שמונה עשרה השם רק שולח לי מתנות טובות. אני בת ארבעים, כך שכבר המון זמן אני עם פינוקים, ואולי כמו אצל ילדים שנותנים להם יותר מדי והם נהיים מפונקים וכפויי טובה, ככה נהייתי אני, רוצה הכול מהר, עכשיו. אין לי כוח, סבלנות או נחת להתייגע.
אז השם, בבקשה, תן בי את הכוח להתמיד בלימוד, להעמיק, לא להתעצל ולעשות לעצמי הנחות.
לזכור שלא מגיע לי כלום ואני פה בעולם הזה בשביל לעבוד. אותך. איתך. ואם אפשר אז בבקשה תשלח לנו משיח. המסע הזה כל כך מעייף, ואם אפשר איזה כביש עוקף זמן אנחנו ממש נשמח.
מאחלת לכולנו שנזכה להעיר את הלב לעבודת השם מתוך שמחה ואמונה שלמה, וניפגש בבית המקדש במהרה בימינו. אמן.

הפוסט אז שלוש ארבע ולעבודה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אומרים שטוב לבדוק את עצמנו ולראות איפה אנחנו עומדים, כל יום עשר דקות בערב לעשות תשובה קטנה. אבל מכיוון שבערב אני גוררת את עצמי באפיסת כוחות למיטה ובקושי מצליחה להגיד קריאת שמע, אז באלול אני מרשה לעצמי קצת יותר להתפרע. קצת יותר לבדוק לעומק. לפני כחודש זכינו אני ובעלי לשיחה מרתקת עם הרב אורי זוהר. נסענו לירושלים וישבנו איתו ועם אשתו שעתיים שלמות. ביתם קט וצנוע אבל כל כך מאיר. הרגשתי שה' זיכה אותי ממש לפגוש אנשים שהצליחו לעשות שינוי אמיתי ובשלמות.
זה הראה לי שעבודה קשה כן משתלמת ואפשר להפוך את הרצון שלנו מ"לקבל לעצמנו", ל"לקבל על מנת להשפיע".

השינוי האמיתי – הוא פנימי. תמונה מתוך שאטרסטוק

מה שלקחתי הכי חזק מהמפגש איתם הוא ההבנה שיושבת אצלם בלב, שה' אוהב אותנו. אבל ממש. ושה' רוצה שנדבר איתו ונהיה קרובים אליו, וכמה זה חשוב להנחיל את זה לילדים שלנו. כי הם לא ממש יודעים מה הקשר שלנו איתו. מאז אני משתדלת להסביר להם. פשוט תדברו איתו. תשתפו אותו. תרגילו את עצמכם לשיחה איתו. כמובן שבעצם אני אומרת את זה לעצמי תוך כדי והם פשוט שומעים את זה גם.
לקטנים זה בא יותר בקלות, הלב שלהם עוד פתוח ולא שיפוטי, והגדולים עוד יצטרכו לעבוד על עצמם כדי לשחרר את התפיסות שנוצרו להם במחשבה, או יותר נכון, נוצרו אצלי במחשבה והם ינקו אותן ממני.

באחת השיחות שלנו הבנות שלי ליטפו את הקעקוע הגדול שמעטר לי את הזרוע ואמרו: אימא, זה קעקוע, נכון?
כן, עניתי. ואז הגדול יותר, שהאזין מהצד, אמר: גם אני רוצה.
ושוב עשיתי איתו את השיחה שמגיעה באיזה שהוא שלב כשהילדים מגיעים לגיל שש או שבע, אבל בעצם אני פוגשת אותה המון פעמים בהרצאות שאני נותנת, או סתם מהקופאית בסופר. אז מה עושים עם הקעקועים, עכשיו שחזרתי בתשובה?
אז אני עדן הראל מנשה, בת 41 , חזרתי בתשובה בערך בגיל 34 ׁׁ(אני כותבת בערך, כי מבחינתי גם להיות נזירה בודהיסטית בגיל 22 זה רצון לחיבור עם ה' וחיפוש רוחני, רק ברור שלא בכיוון הנכון). וכשהבנתי שה' מנהל את העולם ואת הדרך המסוימת שאני כיהודייה צריכה לחיות בה, הפסקתי מיד לקעקע את גופי.

הקעקוע הוא משהו חיצוני. השינוי האמיתי הוא פנימי. אני יודעת שיש אנשים שמורידים ושאפשר היום להסיר, אבל אני לא מתחברת לגישה של למחוק את מי שהייתי. זה מרגיש לי שקר. הכול זה מאת ה' בסופו של דבר, וגם אם בחרתי בדברים שהוא לא ממש מאשר, בסוף בסוף זה הוא.
אני זוכרת שבתחילת התשובה דיברתי איתו ואמרתי לו: ה', הנה אני. אני באה אליך עם כל מה שיש בי, עם כל העבר המשוגע שחייתי, עם כל הקעקועים, עם הכול, ועושה תשובה. חטאתי, עוויתי, פשעתי. מחל לי. סלח לי. כפר לי. ובנקודה הזאת ממש הרפיתי מכל מה שהיה ומכל מה שעשיתי. יגידו רבנים שצריך להוריד, ואני בטוחה שהם גם צודקים, אבל השביל שלי לשם קצת שונה. מחובר מאוד ומבין את החשיבות של שולחן ערוך, אבל בדיוק מהנקודה שהתחלתי. כי אם ה' היה רוצה שנשנה את העבר שלנו הוא היה בורא אותנו עם כפתור שמחזיר אותנו אחורה בזמן ומשנה מה שצריך.

מתוך אמונה שלמה באהבתו הגדולה אליי לא הייתי רוצה לשנות דבר. כל מה שהייתי, כל השטויות שעשיתי (בחיי שקעקועים זה החלק הממש קטן), הכול העליתי אליו, קח את זה ותהפוך את הכול לזכויות. ואני יודעת שהוא הפך. אני רואה. זה החלק שלי בתרומתי להטיית העולם לכף זכות. אולי אני לא תמיד זוכרת ביום יום, אבל כשעברתי לצד הדוסי הבאתי מהטומאה כלים גדולים שהתהפכו לקדושה.
הלוואי שאזכה לאסוף ניצוצות ולשמח את ה' בכל יום.
הלוואי שכולנו נזכור לדבר איתו, לשתף אותו ולדעת: הוא כל כך אוהב אותנו.

מתוך הטור במגזין פנימה
עדיין אין לך מנוי? לחצי כאן!

הפוסט זמן אלול: על תשובה וקעקוע הופיע לראשונה ב-פנימה.