אם אתם הורים לילדים עם קשיי למידה, או שאתם כאלה בעצמכם, אין ספק שאתם מכירים את שלל התגובות והפעולות של מערכת החינוך, הצבא והאוניברסיטה בנוגע להפרעת קשב וריכוז על כל גווניה. יש רשימת הקלות, הארכות זמן ועוד. אך האם ההכרה וההתאמות הללו הן פתרון, או שמא הן מעמיקות את הבעיה ומונעות התמודדות עצמאית?

שאלות אלה ואחרות עומדות במרכז ההצגה 'אחי טוב' של תיאטרון אספקלריא, המתמקדת ביחסי אב ובנו המתמודד עם הפרעת קשב. מעיין, הדמות המרכזית, הוא נער שאביו מאמין בכוחו להגיע ליחידה 8200 היוקרתית. האבא, שאינו מוכן לשמוע את המילים "לא יכול", דוחף את מעיין להצלחה בכל מחיר, גם כשזה מנוגד לנטיותיו ולחלומותיו האמיתיים.

ואכן, מעיין מצליח ומתקדם במסלול המובטח לקראת היחידה היוקרתית. על פניו נראה אידיאלי: האבא מאמין בילד והילד מצליח. אבל האב דוחף אותו רחוק וחזק מדי. קל לשבת בקהל ולשפוט אותו, אבל בנבירה לא עמוקה נמצא שגם אנחנו כהורים הרבה פעמים מציבים איזושהי נורמה ודוחפים את הילד לכיוונה.

אולי אחד המשפטים שמזמזמים הכי הרבה בראשי ההורים של האלף הנוכחי הוא ש"כל ילד זקוק למבוגר אחד שמאמין בו". השאלה היא בְּמה. בלי הרבה ספוילרים, לצופים מתגלה שאומנם מעיין מאוד מצליח על הנייר, אבל המבחנים והרדיפה אחרי השלמות מתישים אותו, ובעצם הוא דווקא נמשך הרבה יותר לאומנות הציור בחול. 

כחלק מתפאורת ההצגה ניצבת זכוכית מגדלת גדולה המשרתת את העלילה בתור מסך המעביר רגשות, ואולי זו מטאפורה לזכוכית המגדלת שבה נבחנים הילדים וההורים בעידן הטלפונים החכמים והמצלמות.

בהצגה מופיעים ארבעה שחקנים מוכשרים המלהטטים בין הסצנות, שרבות מהן מוצגות על תקן פלאשבקים וזיכרונות. את דמות האנטי־גיבור משחק אחיו של מעיין, רועי. האח "הנורמלי", המוצלח, בלי הבעיות. אך בגלל הקלות כביכול של ההצלחה שלו, אף אחד לא באמת רואה אותו. האח רועי מקליל את האווירה על הבמה ומזכה את הקהל באתנחתות קומיות רבות. 

אחרי ההצגה אני ניגשת לדבר עם השחקן הראשי, המגלם את מעיין, והוא מספר לי שגם בחיים האמיתיים יש לו בעיית קשב וריכוז. הוא לא חשב שיהיה מסוגל לשחק בהצגה מורכבת כל כך, עם הרבה מעברים, רעשים וטקסטים, אבל נראה שהאהבה למקצוע משנה את כל ההתמודדות.

בימים שבהם החדשות רודפות אותנו ואנחנו הודפים אותן, אזעקות אקראיות עוד נשמעות ברחבי הארץ והדי המלחמה עדיין מורגשים, יש משהו מנחם בהצגה שאינה נוגעת במציאות סודקת הלב שבה אנו נתונים כבר מעל לשנה. העיסוק בנושאים יומיומיים ומוכרים כמו יחסים בין אב לבנו, הכמיהה לרצות את הקרובים לנו, קשיים בלימודים או שאלת השימוש בריטלין, מעניק רגע של נשימה. הוא מזמין אותנו לשבת רגע, להרהר, ולהאמין שבקרוב יהיה פה טוב ונשוב לעסוק בחיים הרגילים שלנו.

קרדיט: שרה פני עוזרי

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מדור תרבות ראשי הופיע לראשונה ב-פנימה.

רעות קרמר סגל. צילום: דאפי ספונר

"לא מעניין אותי פוליטיקה", מפתיעה רעות סגל (37), מי שנשואה לפרשן הפוליטי המוכר ביותר ואולי גם האהוד ביותר בישראל. "לעמית אין פרטנר בבית לנושא. כשהוא הגיע לבית של ההורים שלי הוא לא הבין למה בשולחן שבת אף אחד לא מדבר על פוליטיקה".

רעות רחוקה מסדר היום התקשורתי והפוליטי, את היום יום שלה גודשות משימות רבות ומגוונות בתחומי האסטרטגיה, התוכן, השיווק וההפקה, שהם העיסוק המרכזי שלה זה שנים. לפני כשנתיים בחרה ללמוד גם אוצרוּת, "כי עברו כבר כמה שנים מבלי שלמדתי משהו", היא מחייכת, וניכר כי התפתחות אישית ומקצועית מתמדת היא חלק בלתי נפרד מחייה.

מאז סיום הלימודים, נשאבה אל עולם האומנות והיצירה. "לימוד אוצרות הוא משהו שעשיתי בשביל עצמי, ומסתבר שזה משהו שבעצם עשיתי תמיד, רק לא ידעתי שכך זה נקרא. גם להפיק אירוע או טקס זה להיות אוצֵר – לבחור, ללקט ולאסוף את כל הפרטים לכדי דבר אחד שלם עם אמירה".

את הדוגמאות הטריות סגל מביאה מביאה מתוך התערוכה 'בִּרְכַּת הַמְּאַיֵּר', תערוכה שנערכה בשיתוף מוזיאון ישראל ירושלים. התערוכה הוצגה בגלריה של מרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב. אורנה גרנות הייתה האוצרת הראשית, ולצידה עבדה רעות כאוצרת משנה.

היא נושמת את מה שהיא עושה; האיורים, הספרות, העיצוב, האומנות, כל פיסה מקבלת מקום של כבוד. "העבודה הזו מרגשת אותי. אני לומדת ומעמיקה בכל פרויקט ושמחה לפתח את היכולות ואת הידע המקצועיים שלי. זה ממש חלום שמתגשם".

אהבה בשחקים

היא למדה תואר ראשון בממשל ותקשורת ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות בשיווק. את השלב האקדמי בחייה עברה כשבמקביל לקורסים, להגשות ולמטלות הבית, עבדה גם בתור דיילת באל על, עבודה שהייתה עבורה הגשמה של חלום ילדות.

הכירו על מטוס. רעות ועמית. צילום: טל מזומן

"כשהייתי בת 12 טסתי לדודים שלי, וכשירדתי מהמטוס אמרתי לאמא שלי: אני אהיה דיילת. הייתי גוזרת מהעיתון מודעות דרושים לתחום, תולה על הלוח ומסמנת וי בכל פעם שהגעתי לעוד דרישה של דיילת. זו תחושה מיוחדת להגשים חלום ילדות".

העבודה הלא סטנדרטית, שכללה שעות לא שגרתיות והיעדרויות ממושכות מהלימודים, לא הייתה פשוטה. "שילמתי הרבה מחירים. אלו היו ארבע שנים קשוחות שכללו החלפת טיסות ולילות ללא שינה, הייתי נוחתת מניו יורק ומגיעה לשיעור ונרדמת. לא היו לימודים מקוונים אז…" היא מזכירה עידן נשכח, ומספרת כי נעזרה לא מעט בחבריה לספסל הלימודים.

אל על לא הייתה רק מקום עבודה, אלא גם השדכנית שזימנה את עמית בעלה לחייה. "הכרנו בטיסה. עמית נסע לתואר שני בלונדון באיזו מלגה שחבר טוב שלי, מיקי, גם התקבל אליה. הפתעתי את מיקי והצטרפתי לטיסה הזו ללונדון. אני זוכרת את עמית מבקש ממני את עיתון הארץ".

עמית, שבאותה תקופה היה כתב חדשות 2 באירופה, הרחיב את השהות שלו שם. "במהלך השנה הגעתי ללונדון לבקר את מיקי, שגר במעונות עם עמית, וככה הכרנו בקטנה בארוחות משותפות של ערבי שישי. רק אחרי חצי שנה יצאנו לדייט רשמי".

היום הם חוגגים כמעט עשור של נישואין, ומגדלים את שני בניהם, עברי שלום (6) וענר משה (2.5). בחצי השנה האחרונה הם גם חובקים ספר חדש, עליו עבדו יחד.

את מגיעה מעולם חילוני, עמית מגיע מהתנחלות דתית. איך נראה המפגש הזה?

"אנחנו לא ממש מעולמות זרים. ההורים שלי דתל"שים, הדודים והסבים שלי דתיים, העולם הדתי לא היה זר לי. קידוש, נרות, כשרות – ככה גדלתי. גם עולם ההתנחלות לא היה זר לי, יש לי דודים בגוש עציון. נכון, כל אחד משנינו מוותר, אבל אנחנו לא חיים עם פנקסים של ויתורים. אני לא מאמינה בפנקסנות".

אם בבתים רבים בישראל שולחן השבת כולל גם דיוני פוליטיקה ערים, בבית סגל, אולי באופן מפתיע, התמונה שונה. כל עוד גרו עמית ורעות בתל אביב, חברים שהגיעו להתארח היו הופכים את הסעודה לדיון ער ולעיתים סוער. אבל בשנים האחרונות, משהפכה המשפחה הצעירה לירושלמית, הפוליטיקה נותרה בחוץ. "אין לי באמת דעה פוליטית", אומרת רעות, "זה אף פעם לא עניין אותי".

אל דור ההמשך החיידק הפוליטי דווקא עבר, היא מספרת, "עברי סקרן מאוד ומקבל תשובה לכל שאלה. הוא מעורב, ואנחנו מאפשרים לו לצפות בחדשות במינונים. כשהוא היה קטן הוא היה רואה מהדורות כי זאת הייתה הדרך שלו לראות את אבא, אבל כשהוא התחיל להבין את התוכן הורדנו את זה.

"הוא יודע שאבא שלו עיתונאי, מעורה ומעורבב. הוא בן בית באולפן החדשות, מגיל שנה וחצי הוא למד לשבת בשקט בכיסא שלו אצל מנהל האולפן. כשהיו אייטמים ביום שעמית הוציא את הילדים ואני הייתי בעבודה, עברי היה הולך עם עמית. הוא יודע לצאת לשירותים בשקט, מתי מותר לדבר ומתי לא, האולפן זה הבית שלו. אנחנו מקווים שהוא לא יהיה עיתונאי", היא מחייכת.

עולמות נפגשים

לפני חודשים ספורים, לאחר הכרזה מסקרנת בפייסבוק שגררה גלי ניחושים, השיקו עמית ורעות את ספרו של עמית, 'סיפורה של הפוליטיקה הישראלית'. עמית הוא הכותב והחתום על הספר, אך רעות היא הדמות שהניעה את התהליך מאחורי הקלעים והפכה אותו לממשי.

"זה הפרויקט הכי מורכב שעשיתי השנה", היא מספרת, "פרויקט שלקח שנה, בתהליך מדויק ומקצועי מאוד. לפעמים נראה שכל אחד יכול לקום ולכתוב ספר, אבל לולא הניסיון התעסוקתי שלי זה לא היה קורה".

מדובר בספר עיון יחיד מסוגו, הסוקר את כל ראשי ממשלת ישראל לדורותיהם דרך החלטות משמעותיות שקיבלו, החלטות שעיצבו את פניה של הפוליטיקה הישראלית מאז הקמת המדינה ועד היום. "התמה של הספר מעניינת, והמבנה שלו מאפשר לקרוא אותו כרונולוגית, כרצף, או בפרקים בודדים, ובסוף לראות את התמונה הכוללת", אומרת רעות.

איך התחילה העבודה המשותפת?

"יום אחד עמית סיפר לי שהוא התחיל לכתוב, אמרתי לו: בוא נוציא לאור. הוא אמר: מה, לבד? חשבנו על זה, התייעצנו, בדקנו, עשינו חקר שוק, ולילה אחד קיבלנו החלטה – אנחנו מוציאים לבד. קיבלנו את ההחלטה הזו כי ידענו שאני אנהל את כל הסיפור. זה העיסוק שלי, בניית מוצר, שיווק, חוויית לקוח. יצרנו ספר עיון שאין לו מקביל בשוק. זה לא אלבום, לא פרוזה, זה עיון מורכב ואחר. מה שמדהים בספר זה שהוא גרם לאנשים שלא מתעניינים בפוליטיקה, בספרי עיון או אפילו בקריאה בכלל, לפתוח את הספר. אלו התגובות הכי משמחות".

בהיותה אוצרת עמלה סגל ללקט שילוב של בעלי מקצוע, כמו האיורים של עמוס בידרמן והעיצוב בסטודיו של קרן וגולן. את תהליך הליקוט הזה היא מתארת כמסע. "כתב היד היה החלק הכי קל, הוא לקח ארבעה חודשים. אבל התהליך כולו לקח קרוב לשנה, הכל גם היה בהמתנה עד שנראה לאן הממשלה הולכת. הקפאנו את כל המערכת כי רצינו שהספר יהיה מעודכן, כולל האיורים. בסוף הוספנו את איור בנט לשורת ראשי הממשלה בפתיחת הספר. ספר על פוליטיקה צריך להיות עדכני.

"אם הייתי מבינה מה זה אומר להוציא את הספר לא בטוח שהייתי הולכת על זה", אומרת רעות. "הייתי עמוק באוצרוּת ובמקביל בעוד כמה פרויקטים, ובכל זאת נכנסתי לזה והתחלתי לעשות את מה שאני יודעת לעשות. ככל שהתקדמנו פיניתי לספר יותר ויותר זמן, הבנתי שאין מישהו שיתייחס אל הפרויקט הזה כמוני.

"מה שמיוחד בסיפור הזה הוא ששני העולמות המקצועיים שלנו חברו יחד", היא אומרת בשמחה גלויה. "מצאתי סוף סוף דרך ליישם את העולם המקצועי שלו דרך העולם המקצועי שלי. מה שעמית הכי טוב בו זה כתיבה, ומה שאני הכי טובה בו זה בניית מוצר מאפס – אסטרטגיה, בחירת ספקים, צבעוניות, אריזה, פוסטר, אתר, עד הפרטים הקטנים. בתור אשת מקצוע נוצרו הרבה דיונים עם בעל המקצוע השני, שהוא במקרה בעלי".

זו הפעם הראשונה שעבדתם ממש יחד.

"נכון, היה מורכב, אבל מעניין. קשה לעבוד לבד בשיווק, אתה שבוי בעצמך. חשוב לעבוד עם מישהו, להתייעץ. אני מחפשת את מי שלא יסכים איתי, זה מפרה את המחשבה. התייעצנו עם אפרת וחנוך דאום שעשו מהלך דומה והוציאו ספר לבד. הספר שלנו אחר משלהם, אבל קיבלנו מהם הרבה השראה – לתהליך הזוגי, לתהליך העבודה ובכלל. קיבלנו מהם עצות זהב".

חששתם?

"כן, היה חשש. מי אמר שספר כזה יצליח? אנחנו רואים כמה הקהל מגוון וכמה קשה לאפיין קהלים, עם כל הידע העצום שלי בפילוח קהלי יעד. המוצר צריך להיות כלכלי, זה לא הדסטארט, הבאנו את ההשקעה מהבית. להחלטות שקיבלנו יש מחיר, קיבלנו גם לא מעט תגובות כמו 'לקחתם את עמוס בידרמן המאייר מ'הארץ'? אנחנו לא קונים את הספר'". רעות מפרידה בין הרמה המקצועית לאישית, ומספרת כי זה לא היה שיקול עבורם. "הוא אומן מוכשר, ואנחנו לא בוחרים אנשי מקצוע לפי הנטייה הפוליטית שלהם".

ולסיום, אני שואלת אותה איך מתמודדים במדינה קטנה כמו שלנו עם חוסר הפרטיות. "בסוף עמית נמצא על המסך בכל בית בישראל מדי ערב", היא עונה. "אנחנו שמחים בזה, ונחמד לקבל בתקופות מורכבות את כל האהדה, אבל יש פעמים שזה פחות מתאים. למשל כשבאתי ללדת זה פחות התאים, או בבדיקות היריון, או כשהילד בדיוק צורח ואנשים נדחפים לבקש סלפי. למרות זאת, בדרך כלל עמית שמח ומסכים, זה כיף שאנשים אוהבים את מה שאתה כותב. מכל התגובות אני הכי אוהבת את ה'אני לא מסכים איתך, אבל אני אוהב את נקודת המבט שלך'".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אדר של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט יוצאת אל האור: רעות קרמר סגל מדברת לראשונה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מה זה אומר טיול חורפי?

זה אומר שבדרך כלל יהיו הרבה פחות אנשים סביבכם, כי גם אם יש עוד משוגעים כמוכם – הם מעטים. זה אומר שתצטרכו להתלבש בשכבות, כמו מרק בצל טעים במיוחד. בהחלט יכול להיות שבמהלך הטיול תתחממו מספיק כדי לקלף מעליכם איזה סוודר, ואולי דווקא בחלק הכי יפה יתחיל לטפטף.

רקפת מצאנו! צילום: רעות צימרמן

כמו בכל טיול מאז ימי הטיול השנתי בבית הספר, הכלל של מים ונעליים נכון גם כאן. אל תבנו על המים שירדו עליכם מהשמיים, קחו בקבוק. בנוגע לנעליים שלכם, אל תפתחו ציפיות גבוהות, כדאי להביא ברכב לפחות זוג גרביים אחד להחלפה, כי יש סיכוי לא רע שאתם הולכים לסיים את הטיול בנעליים ספוגות ושמחות. ומה לגבי כובע? תאמינו לי שהאוזניים שלכם יודו לכם אם תיקחו אחד דווקא בחורף.

שנייה לפני שאתם אורזים תיק וקופצים למים או לשלולית, שימו לב לכללי הבטיחות: כמו שבקיץ יש ימים חמים במיוחד שבהם חובה לשנות מסלול, כך בחורף יש ימי שיטפונות או סתם ימים גשומים מאוד, שאותם מומלץ להעביר, למרבה הצער, במקום סגור. עקבו אחרי התחזית ודאגו לבדוק אם יש אזהרת שיטפונות באתר השירות המטאורולוגי או באתר רשות הטבע והגנים.

כשהסתיו מפנה מקום לחורף. צילום: רעות צימרמן

רגע, לא להידחף! עוד מעט יוצאים. אבל אחרי כל ההבטחות הגרנדיוזיות לטיול חורפי מושלם, הנה האותיות הקטנות: חשוב לי לציין, כמו כל מדריכת טיולים טובה, שאני ממש לא מדריכת טיולים. בשנים הרלוונטיות נראה שהפדלאות ניצחה, ועכשיו, כשחדוות הטיולים חזרה לחיי ובגדול, אני עושה את זה בעיקר על אחריותי. אני אוספת מידע וטיפים מאתרים, מחברים, ממדריכי טיולים ובעיקר מקבוצות פייסבוק נהדרות כמו "רודפי שלום, שלווה ושיטפונות" ו"עמיתים לטיולים", והולכת לאיבוד להנאתי.

הצעות הטיול שאספתי עבורכן הן המלצה אישית, חלקן נגזרות מחוויות שלי וחלקן מהמלצות של אנשים שאני סומכת עליהם. לצערי הן לא פזורות על כל המרחב מאילת ועד קריית שמונה, אלא בנויות על ההנחה שלרובנו יש זמן לטיולים קצרים וקרובים יחסית. לא מדובר במסלולים למיטיבי לכת, אלא בכאלה שניתן לבלות בהם זמן איכות עם הילדים, לעשות טיול רומנטי עם בן הזוג, מפגש עם חברות טובות או משפחה מורחבת, או פשוט ליהנות מזמן איכות עם עצמך. ברוב המקומות שלפניכן ביקרתי אישית והתאהבתי עמוקות, ולכן תצטרכו לספוג לא מעט סופרלטיבים מוגנבים, כי מה לעשות, בעיניי הכל די מדהים.

בכל מקרה, אני ממליצה תמיד לאסוף עוד קצת ידע לפני שיוצאים לדרך, לראות במפה איך בערך נראה המסלול ולהציץ בגוגל תמונות.

ואחרי כל זה לצאת מהמיטה החמה בחיוך גדול, כי הולך להיות לכם פשוט טיול נהדר.

שנתחיל?

חנות קטנה ומטריפה

חרבת חנות. צילום: רעות צימרמן

תכירו את חרבת חנות. לא, לא מדובר באופציה לשופינג, אבל אתם בהחלט יכולים למכור אותה ככזו לילדים מפונקים.

בין בית שמש לירושלים, סמוך למושב מטע, תמצאו מסלול חמד שכולל עתיקות מעניינות: רצפת פסיפס מרשימה, שריד לכנסייה ביזנטית שהפכה לחאן דרכים, פריחה מדהימה ומשתנה של חלמוניות, רקפות, סתווניות, נרקיסים, צבעונים ו… להמשיך?

ירידה קצרה (שצריך לעלות לאחר מכן) תוביל אתכם למטע דקלים פוטוגני ולמעיין עין מטע, שבדרך כלל מתגלה מרוקן למדי, אבל היום הרי לא באנו בשביל המעיין.

יש כמה מסלולים שיוצאים מהחרבה, שממש צמודה לכביש. אם יש לכם מעט זמן פשוט תחנו את הרכב וצאו לסיבוב, רוב הסיכויים שתמצאו את עצמכם ניצבים מול פריחה מרגשת. ההמלצה הספציפית שלי לחרבת חנות, וזו המלצה שלא מתאימה לכל מסלול, היא לרדת או לעלות מעט מהשבילים המסומנים. בין העצים ביער תמצאו את המקבצים המיוחדים באמת של הפריחה.

רוצים מסלול? רדו עד המעיין ובחזרה, מדובר בכקילומטר וחצי לכל כיוון, כשהסוף הוא עלייה קלה. רק אל תשכחו שחורף עכשיו, ואחרי ימים גשומים הירידה בוצית וחלקלקה למדי. רדו בזהירות.

עוד באזור:

תל שוכה, הלוא הוא גבעת התורמוסים. בסביבות אדר התל פורח כולו בסגול עוצר נשימה, אבל עוד קודם לכן תוכלו למצוא פריחה יפהפייה של רקפות וכלניות וליהנות מתצפית על אזור בית שמש.

בשבט תמצאו ממש מול התל מטע שקדיות בוהק בלובן ומאגר מים שיוסיפו לפוטוגניות. וטיפ קטן ממני למיטיבי לסת: לא חייבים לטפס, אם תמשיכו ישר תגיעו לפריחה יפה לא פחות שגלשה אל השביל.

תופסת גובה

בריכת צפירה. צילום: ערן זוהר

אחרי שוויתרנו על המים הנעלמים של עין מטע, נלך לחפש אותם דווקא בדרום.

בריכת צפירה היא אחד המקומות היפים והמיוחדים. זו בריכה מדהימה שתלויה מעל מצוק, לא רחוק מהעיר ערד.

אחרי ימים גשומים ושיטפונות, הבריכה מתמלאת והופכת לאטרקציה של ממש. בימי הקיץ היא בדרך כלל מקבלת גוון ירוק, עכור והרבה פחות אטרקטיבי, אז מזל שעכשיו חורף.

המסלול לבריכה אורך כשעה עד שעה וחצי מהחניון הסמוך אליה. רבים חונים שם על אף שישנה אזהרת גניבות בחניון. אם תעדיפו להרגיש בטוחים יותר תחנו בכפר הנוקדים, ותלכו ממנו בשביל עפר עוד כארבעה קילומטרים. אתם גם יכולים תמיד לבחור באמצעי התחבורה המגזרי הנפוץ ולתפוס טרמפים בדרך.

הדרך אל הבריכה מאתגרת מעט וכוללת ירידה עם ברזלים (מומלצים יחסית, לשם שינוי), ולכן אני לא ממליצה על המסלול לילדים מתחת לגיל 10 ולמי שסובל מפחד גבהים.

אל הבריכה אפשר לרדת בזהירות או בקפיצה, ויש גם מגלשת אבן מפחידה למדי שבני הנוער שלכם ישמחו לנסות. סביב הבריכה אפשר לשבת ולאכול בנחת לפני שעולים חזרה למעלה.

עוד באזור:

הרבה מסלולים למיטיבי לכת, בהם נחל רחף הייחודי, שדורש בחלקו שימוש בחבלים ובביגוד תרמי. הרציניות שבינינו יבנו בו יום טיול בלתי נשכח.

היי דרומה!

גב ימין. צילום: רעות צימרמן

נדרים עוד קצת אל גב ימין, שנמצא באזור שבין ירוחם לדימונה, שתי ערים שתושביהן טוענים בעוז שזהו מעיין הבית שלהם. כדרכו של גב, גם כאן תהנו ממנו במיוחד אחרי ימים גשומים.

לטעמי זהו מסלול שמתאים מאוד למשפחות, ומשלב בתוכו הליכה קצרה ולא קשה, גב עמוק ויפהפה וגם בריכת שכשוך שהקטנים ייהנו ממנה (תלוי במזג האוויר).

המסלול מתחיל בכרבע שעה של הליכה חולית בתוך פריחה מדברית, ואחריה תתחילו בירידה זהירה אל קניון קטן שחצבו המים, תפנו שמאלה ותעמדו מול בריכה מרהיבה.

הגב עצמו אינו גדול, אבל הוא בעומק של כשלושה מטרים ואפשר להיכנס אליו בעדינות או לקפוץ. ממש מעליו תמצאו מערה קטנה שגם היא מלאה במים. הירידה הסמוכה אל הגב די מחליקה, רדו בזהירות!

בנוסף, חשוב לדעת שמומלץ פחות לבוא ישר אחרי שיטפון, המים יהיו עכורים מעט מכל מה שהנחל סחף אחריו. תנו לזה יומיים–שלושה. באביב הבריכה הרדודה מתייבשת ונמוגה, כך שמומלץ לנצל את החורף ואת סופו.

עוד באזור:

עין ירקעם. ממש בהמשך אותו הכביש, אחרי כמה דקות נסיעה, תמצאו עוד מסלולון שבסופו בריכה גדולה יותר שגובהה משתנה בהתאם לשנה ולשיטפונות. גם כאן אפשר לקפוץ ולשחות או לשכשך בשוליים. קיימת שאלת העדפה נוקבת בין המסלולים. אני כמובן ממליצה פשוט לדגום את שניהם.

תבורו של עולם

נחל תבור. צילום: רעות צימרמן

אחרי שהתמקדנו בדרום, נקדיש את היום לצפון ונעלה לנחל תבור. מבחינתי מדובר במסלול חובה, שלא קיבל את המקום הראוי לו מפני שהוא ירוק ופורח רק לתקופה קצרה. נחל תבור שוכן לשיפוליו של עמק יזרעאל, וההגעה לאזור דווקא בזמן החורף היא הזדמנות לגלות אותו מחדש.

מדובר במסלול שאורכו כשלוש עד ארבע שעות, שמתחיל בתצפית אל רכס הרים ירוק. מרבדי הדשא והפרות הרועות ממול יכניסו אתכם מיד לאווירה שווייצרית. משם תרדו במורדות פורחים אל הנחל, ותפסעו לצידו כשההרים שסביבכם מלאים בפריחה בלתי נגמרת של תורמוסים. נכון, יש תורמוסים גם במרכז הארץ, אבל כאן משהו בהם פראי יותר. פחות אנשים מגיעים לבקר ולרמוס אותם, והם ממלאים את ההר בפריחה צפופה כל כך עד שמרחוק הם נראים כמו מעטה שחור, ורק כשמתקרבים מגלים את הפלא.

לצערנו הנחל עצמו סובל בדרך כלל מזיהום, כך שלא מומלץ להיכנס אליו, אבל הוא מעניק תוספת יופי לכל הטוב הזה. המסלול מסתיים בעלייה עוצרת נשימה של כחצי שעה, כך שמומלץ לאגור הרבה אוויר לפני התחלת הטיפוס.

עוד באזור:

מנחת הכלניות. ממש לפני הכניסה לעפולה, בדרך הלוך או בחזור, תמצאו ריכוז מיוחד של כלניות בשלל צבעים. מדובר באזור תיירותי מעט, ובו הכלניות מגודרות בחוט, לפחות בצד הימני של המנחת. הטבע מעניק שם תצוגה יפה ומיוחדת, רק תקפידו להגיע בשעות האור כשהכלניות פתוחות ויפהפיות.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה, גיליון טבת. להנאה מעוד עולם שלם של תכנים בפרינט ובדיגיטל, לחצי כאן 

הפוסט עוצרי נשימה: טיולי החורף שאת חייבת להכיר! הופיע לראשונה ב-פנימה.

רמזור אדום שהוא אור ירוק / דבורה זגורי, סופרת 

את בעלי הכרתי בהמתנה לרמזור שיתחלף. זה היה רמזור מעצבן, מאלה שלוקח להם שנתיים וכולם רק מעבירים משקל מרגל לרגל בעצבנות עד שהוא יזוז. ככה זה היה פעם לפחות, היום כולם ממתינים בסבלנות. לא כי רמת הסבלנות עלתה, אלא כי יש טלפונים חכמים ואנשים עם הראש בפנים, בכלל לא שמים לב שהתחלף הרמזור. אבל אז לא היו.

גרתי בנחלאות ועבדתי בלחכות להתחתן. איזה סיוט זה היה. עבדתי כמובן גם בעבודה מפרנסת יותר, אבל בזמני החופשי עבדתי בלהמתין. אני רואה בנות שמחכות להתחתן היום, הן מתפתחות יפה בזמן הזה, אני וחברות שלי עבדנו בלהמתין. לא ממש הבנו שאנחנו גם קמלות בזמן הזה, שהרצון להתפתח מושתק, שכדאי להתמלא בינתיים, שרק נרוויח מזה, ובעזרת ה' גם המיועד והבית שלנו ירוויחו.

ולא, אני לא מאמינה שרק מישהי שמרגישה חסרה תוכל לפנות מקום למישהו אחר. הפוך, לפעמים החסר הזה כבר נראה רע, נואש, מנוול. חבל עלייך. ושיהיה ברור: לא משנה כמה תתמלאי, אם את רוצה להינשא, ללדת ילד או כל דבר משמעותי אחר – את תמשיכי לרצות אותו, מלאה ככל שתהיי.

בכל אופן, באמת הכרנו לפני רמזור ואחרי סעודת שבת בנחלאות, שהייתה אז 'ארץ ההמתנה לנישואין' שחייתי בה. בסוף הארוחה החזרנו כיסאות לאיזו דירה, והרמזור לא התחלף. ולא התחלף. הכביש ברחוב בצלאל מסוכן מדי גם בשבת, וגם אם יש התחלה של פרפרים בבטן שדי משתקים את המוח, אז הנחנו את הכיסאות על המדרכה וישבנו עליהם עד שיתחלף הרמזור. דיברנו. ואז הרמזור התחלף. שנינו פזלנו אליו, שנינו ראינו שהוא התחלף, שנינו שיחקנו אותה שלא ראינו והמשכנו לשבת. ככה הוא התחלף איזה שלוש או ארבע פעמים עד שזה כבר נהיה מגוחך. יותר מדויק – היה ברור ששנינו לא רוצים לקום. ברמזור הזה הבנו שיש לנו הרבה מה לעשות ביחד.

***

המתנה יכולה להיות פורייה מאוד, אפשר שיקרו בה תהליכים פנימיים, גם הרבה דברים במציאות מסביב יכולים להשתנות בזמן הזה. בעוד אני המתנתי בכסיסת ציפורניים לזיווגי, הזיווג היקר היה צריך לסיים תיכון וצבא, לגדול ולעבור עוד כמה דברים בחייו כדי להיות מוכן ובשל לפגוש בנחלאות רווקה מבוגרת ממנו בשמונה שנים.

הזמן הזה גם יכול להיות מרקיב, זמן שלא קורה בו כלום חוץ מתהליכי בלאי. אנחנו יכולים להחליט מה יקרה בו, אנחנו יכולים להתפלל עליו כזמן עצמאי, זמן המתנה.

לפני הרבה שנים הייתי בשיעור של רב צעיר ומיוחד. הוא דיבר תורה שאף אחד לא דיבר אז, תורה פשוטה, ישר ללב. השיעור היה בחצר יפה בעין כרם, מסוג המקומות שאף אחד לא עשה בהם שיעורי תורה אז. הוא אמר שיש "תפילות של חדרי מדרגות", שהן הרגע לפני הדבר שלשמו באת. ברגע הזה אפשר להתפלל על הדבר, שיצליח, שלא יכאב, שאהיה מכוונת. כמו הכנה קטנה. אני זוכרת את זה כי אף פעם לא שמעתי לפני כן על תפילות שהן לא בסידור, לא שמעתי על להטריח את הקדוש ברוך הוא לרדת לחדר המדרגות ולפגוש אותו שם ולא בפלטרין, ככה כמו שאני, רועדת מחשש, לפני שאני אסופה, לפני האיפור.

נהוג להאשים את הטלפונים בכל, ועכשיו אני גם מאשימה אותם שהם חמסו לי את זמן ההמתנה, את התפילות של חדרי המדרגות. הזמן הזה נהיה זמן בלאי אם לא ביקרתי בו בקריביים או התעדכנתי בחדשות. למה בעצם חשוב להיות כאן לגמרי, לבהות באופק ולנחש את המספרים שעל האוטובוס שמתקרב? למה לא להתמלא בדברים אחרים? אני שואלת את עצמי במה זה פוגע. האם זו הסיבה שהילדים שלנו, למשל, לא יודעים לחכות חמש דקות כשהם צמאים? או שסתם, ככה זה ילדים, כשהם צמאים כל העולם מת.

התרגלנו לכך שאפשר לרצות שמלה או תיק ודקה אחר כך כבר להזמין אותם. שלושה ימי עסקים והם אצלנו. אנחנו חיים בעולם שדוהר קדימה ומנסים בכוח לעצור עם המושכות, להבין את המתנות שגלומות בהמתנות, את ההתבשלות האיטית לקראת משהו, את הבנייה של ההתרגשות בלב, את הדמיון של תחושת ההגעה ליעד. לפעמים בזמן ההמתנה יכולות לצוף גם שאלות פנימיות שמעמתות אותנו עם הרצון הראשוני, עד שאני לא בטוחה שאני עדיין רוצה את זה בכלל.

אחרי שהתחתנו רצינו לשים שם, ברמזור ההוא בבצלאל, שלט קטן: "יהודי יקר, אל תתעצבן על הרמזור, בזכותו הכרנו". בסוף לא שמנו, ואנחנו עדיין ממתינים.

לא זקוקה לרחמים / ליאת הודיה סער

"סליחה", התנצלתי בפני האדון שחסם את הכניסה לחנות, "אפשר לעבור?"

"בוודאי, את צריכה עזרה?" שאל, מביט בעגלה הענקית והעמוסה, אבל עד שסיים לשאול כבר הייתי בפנים.

בחרתי, קניתי, וביציאה שוב חוזר הניגון: "סליחה, אפשר לצאת?" וגם "אני מצטערת שאני מפריעה לך כל רגע".

"לא, זה בסדר, אני מרחם עלייך", הוא אמר פתאום, מבטו זולג אל עגלת התאומים שלי. "קשה להסתובב כל היום עם עגלה גדולה כל כך".

"לא קשה לי בכלל, חיכיתי לזה הרבה זמן", זרקתי בשמחה בעודי מתקדמת החוצה ובלי להסתכל לאחור.

הבטתי בעגלה העמוסה, בתאומות היקרות שלי, והתמלאתי בתחושת זכות. איזה כיף להרגיש שזכית במשהו. נכון, זה מאתגר ולעיתים מתיש, ועדיין, אני לא מעיזה להשתמש בצמד המילים "קשה לי", כי היה לי הרבה יותר קשה לחכות להן.

***

כשהתחלתי להיחשף לעולם של בעיות פוריות פתאום ראיתי כמה כאלה יש. אני לא היחידה. ופוריות, מסתבר, היא ממש לא רק עניין של להביא ילד לעולם. היא מגלמת בתוכה את כל פוטנציאל החיות שקיים בנו ואנחנו כמהים לממש אותו, אבל משהו מונע בעדנו מלהוציא אותו אל הפועל.

כל פעם מחדש: פספוס, החמצה וכאב שאי אפשר לתאר ולשער. ומתוך הכאב והחוסר, אנחנו אמורים להתהלך בחיים ולשמוח בשמחתם של אחרים.

כשהייתי בטיפולי הפוריות, מזריקה לעצמי חומרים כדי לייצר ריאקציות שאמורות להיווצר באופן טבעי ומתאכזבת חודש אחר חודש, פתאום כולן סביבי היו בהיריון או לאחר לידה. אני מודה, היה לי קשה.

אני זוכרת ערב שבת אחד, אחרי עוד תוצאה שלילית, שבו שתי נשים קרובות אליי שהיו בהיריון ישבו לידי ודיברו על אולטרסאונד ובעיטות בבטן. הלב שלי התכווץ. עליתי לקומה העליונה, נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי.

"סליחה שאני בוכה בשבת, אבא", אמרתי לה', "לא יכולתי להתאפק. ניסיתי, באמת שניסיתי. פשוט כואב לי נורא. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה שהכאב שלי לא יפגע בהן חס ושלום. קשה לי להזדהות עם השמחה שלהן, אבל לא אפסיק להתפלל שהשמחה הזו תישמר עבורן תמיד, ואולי גם אני אזכה לשמוח עבורן בלב שלם".

ניגבתי את הדמעות, הסרתי את סימני העצב, לבשתי חיוך של שבת וירדתי כאילו לא קרה דבר. במשך כל ימי הריונן התפללתי עבורן, וגם עבורי.

כשהן ילדו לבסוף, הייתי בחודש שלישי.

***

לפני הטיפול האחרון קיבלנו ברכה מהרב פינטו שליט"א, וכל שבירך היה: "ברכה מרובה, הצלחה מרובה". אחרי ברכה שכזו, ידעתי שיהיו לי תאומים.

חיכינו, התפללנו, נסענו לקברות צדיקים, התייעצנו עם רבנים, השתמשנו בסגולות, עשינו הכל. בראש השנה בעלי נסע לאומן, ושלחתי איתו מכתב לרבי נחמן.

"רבנו, ביני ובין בעלי היה הסכם לפני החתונה, שאם אהיה לפני לידה או אחריה הוא לא ייסע אליך בראש השנה. אני מוותרת על ההסכם הזה מראש, ואם אפקד השנה, גם אם אהיה בחדר לידה עצמו, אני שולחת אותו אליך. רק בבקשה תתפלל בעדנו לפני בורא עולם". ביקשתי והמתנתי לתשובה.

בראש השנה שלאחר מכן, שבועיים לאחר שילדתי את בנותיי, בעלי נסע לאומן, לומר תודה.

***

אני מביטה בבנותיי הישנות, בבעלי, שגם עליו התפללתי כל כך שיגיע. נראה לך שאם האיש הזה מהחנות היה קורא את המילים האלו עכשיו, הוא עדיין היה מרחם עליי?

שיר חדש ישן / נועה גי'נו, זמרת ויוצרת

זה התחיל עם המיקרופון של הווילון. באמת ככה. לווילונות של פעם היה מיקרופון, והייתי עומדת איתו ושרה. פוסטרים של זמרים וזמרות על הקירות ואני רוצה להיות כמוהם.

גדלתי בטבריה, בבית די רגיל, לא דתי, והעולם הגיע אליי דרך הרדיו והטלוויזיה. חלמתי לשיר ולנגן. התחלתי עם שיעורי גיטרה, עברתי לפסנתר. הייתי שרה עם התקליטים, שרה והנפש שלי מתרוממת למקום ששמור רק לרגעים האלה. מקום של מיצוי, התרגשות והתעלות.

***

השנים עברו. צבא. בית ספר רימון למוזיקה. חיים בתל אביב, חיים מחוץ לתל אביב. הרכבים מוזיקליים והופעות סולו קטנות.

כל המוזיקאים סביבי חיכו לרגע שבו חברת תקליטים תחתים אותם על חוזה ותגשים את החלום שלהם ליצור ולהיות אומנים מוכרים. גם אני.

ואז זה קרה, חברת תקליטים החליטה שאני נהדרת ומוכשרת והם רוצים להחתים אותי על חוזה הקלטות, שזה אומר להפיק שלושה אלבומים: לממן אותם, לשווק אותם, לארגן הופעות ויח"צ וכל מה שצריך כדי שזה יקרה. הם היו אמורים להרוויח מזה כסף, וגם אני.

הם הציעו לי להתאמן עם ההרכב המוזיקלי שלי בחדר חזרות חביב בדרום תל אביב. בחור נחמד הפעיל את המקום, הוא מצא חן בעיניי. חזרה רודפת חזרה והבחור מקסים בעיניי עוד יותר. יום אחד הוא מגיע עם טפטופי סיד על הפנים ומתנצל שהוא איחר, הוא צובע את הבית. הוא צובע את הבית שלנו, עוברת לי מחשבה בראש. מפה לשם – זה קורה, אני מתאהבת בו, אפילו שהוא קצת כזה חוזר בתשובה.

בפעם הראשונה שהוא הקריא לי דברי תורה עברו אצלי זרמים בגוף. עפתי על זה. לכל שאלה הייתה תשובה. לכל עומק הייתה תוספת עומק. כמו ים שנעשה כחול ועמוק ויפה עד בלי די. אוצרות.

ככל שלמדתי, שמרתי שבת והתפללתי, הבנתי שמשהו פה לא מסתדר עם המוזיקה והחלומות והקריירה. הקדוש ברוך הוא כנראה לא יאהב את זה שאופיע מול כל העולם.

זאת הייתה מסירות הנפש שלי. עזבתי הכל, את כל מה שהתחיל סוף סוף לקרות. אפילו יצא כבר שיר לרדיו והתחילו להתקשר כתבים, לפרגן ולאהוב. ככל שהם חיפשו לראיין אותי כך הרגשתי שאני הולכת ומתכווצת. פחדתי.

***

הזמן חלף, התחתנו, כתבתי שירים שמתאימים למגזר, הקלטנו אלבום, חשבנו שיהיה קהל, שיאהבו. אבל היה קשה ממש.

משהו בי כרסם, התפלל ושאל: מה אני צריכה לעשות? למה ה' נתן לי את הכישרון הזה אם אין לי מה לעשות איתו? הייתי משכנעת את הקדוש ברוך הוא בכל מיני שכנועים שייתן לי כבר לממש את עצמי.

עוד זמן עבר, עוד תובנות הפציעו. הבנתי שאני פה בשביל הקדוש ברוך הוא, ולא להפך. השכנועים שלי השתנו, עכשיו הם כבר היו בקשות: "תזכה אותי להשתמש בכישרונות שלי לכבודך", ו"אם אתה רוצה שאני אעסוק במוזיקה אז תפתח לי, ואם לא, אז תיקח ממני את הרצון הזה".

נראה שעשיתי רעש בשמיים והחליטו לתת לבכיינית הזו את מה שהיא רוצה. אבל עכשיו בקדושה.

כשהתקשרתי שוב לרב והפוסק הגדול שלא נתן לי את ההיתר לפני שנים, כדי לשאול אם אפשר לפרסם שירים שלי ולכתוב משהו חביב יותר במקום 'לנשים בלבד', הוא ענה שלא צריך לכתוב כלום. כלום. מי שנזהר לשמוע שירת נשים לא ייכנס למקום שיש שם של אישה או תמונה של אישה.

ההלכה נושמת, משהו גאולתי קורה. "יותר מזה", הוא אמר לי, "אפשר גם להוציא לרדיו". בום. הלם. מה? כל כך הרבה זמן חיכיתי ועכשיו זה אפשרי? אבל עכשיו אף חברת תקליטים לא מחכה לי.

אני בבית, שמה שיר אהוב, רוקדת ובוכה. רוקדת ובוכה.

אחרי שיבשו הדמעות, הבנתי שזה היה צריך לקרות עכשיו. עכשיו יש לי מה לתת באמת. לפני שנים שרתי על בינו לבינה, על ההוא שעזב אותה ועל ההיא שלא מוצאת אהבה. היום הקדוש ברוך הוא עמוק בסיפור שלי. עכשיו אני יכולה לצאת מהאיסור, מבית האסורים. עכשיו התירו לי את הכבלים.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה טבת. להצטרפות לפנימה לחצי כאן

הפוסט עניין של זמן: סיפורים על המתנה וציפייה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"החדשות היו אירוע מכונן". צילום: דאפי ספונר

היא מתגוררת בירושלים אבל ליבה בשדרות, מסרבת להצעות לעבור לפוליטיקה ונחושה לצמצם את הפער שבין התקשורת למציאות | שירית אביטן כהן, הכתבת הפוליטית של 'גלובס', לא מתנצלת על כך שהיא אישה, אמא, דתייה, פריפריאלית ומזרחית, ודווקא החיבור של כל ההגדרות הללו הופך אותה לרלוונטית ביותר עבור הצופה הישראלי

כבר בגיל צעיר חלמה שירית אביטן כהן לעסוק בעיתונות. עוד בבית הוריה סדר היום סבב סביב מהדורות החדשות: "הטלוויזיה תמיד דלקה. ההורים היו נחים בין שתיים לארבע ואז קמים לראות מהדורה ראשונה, וב־20:00 מתיישבים מול המהדורה המרכזית. החדשות היו אירוע מכונן", היא נזכרת. "כבר אז הבנתי שמי שקובע את סדר היום הציבורי נמצא שם. ידעתי שאני רוצה להיות בחדשות".

הילדות בשדרות הפריפריאלית ושנות התיכון בצל הקסאמים, היו גם הם זרז רציני לכניסתה לתחום. "אני זוכרת שעיתונאים היו מגיעים לעשות כתבות על שדרות, וזה תמיד היה ממקום של מצוקה ומסכנות. ניסו להראות אנשים קשי יום, את מסעודה משדרות עם כל הסטריאוטיפים והתבניות הידועות מראש. ידעתי שאני יכולה להביא זווית אחרת, להראות את המגוון האנושי, את החום והמשפחתיות, את הבית שהיא הייתה עבורי. זה מה שיצר אצלי את חיידק העיתונות, הדחף לספר סיפור אחר ולדאוג לה".

שירית (34) נולדה וגדלה בשדרות. היא בת זקונים להורים שעלו ממרוקו מיד לאחר חתונתם, יחד עם משפחה מורחבת ענפה ומחבקת. כמו עולים רבים, גם בני משפחתה חלמו להגיע לירושלים, אך עם הגעתם ארצה שוכנו בפריפריה. את החלום המשפחתי הגשימה שירית שנים לאחר מכן.

בשירות הלאומי שירתה בבית חינוך עיוורים בירושלים. "תכננתי להגיע עם חברתי אלה אביקסיס ז"ל. נרשמנו יחד ללכת ולבדוק את השירות שם, אבל כמה חודשים לפני כן היא נהרגה מפגיעת קסאם בשדרות. כשהגעתי לשם ושאלו אותי איפה אלה, התפרקתי והדמעות זלגו".

חלק בלתי נפרד מחייה. צילום אילוסטרציה

בהמשך, במקביל ללימודים אקדמיים, המשיכה לעבוד במקום בתפקיד רכזת של בני נוער עיוורים ולקויי ראייה. אז גם הכירה את בן כהן, מתנדב צעיר ממנה בשנתיים, שלימים נהיה בעלה והפך לסלע איתן בחיים רוויי סערות פוליטיות.

שירית סיימה תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת ותואר שני ביחסים בין לאומיים מאוניברסיטת בר אילן, והשניים נישאו. כיום הם גרים בשכונת הר חומה, והורים לשלושה: יהלי (9), נעם (5) ויונתן בן השנה, שנולד עם ההכרזה על מערכת בחירות נוספת בתחילת 2021. הדרמה הפוליטית גרמה לשירית לקצר את חופשת הלידה שלה ולחזור מהר מהרגיל למערכת העיתון, בשאיפה להספיק ולהיות חלק ממערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים בלבד.

על אף שעברו 15 שנה מאז עזבה את שדרות, ניכר לאורך הריאיון כולו כי המקום הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וכשהיא מדברת על עיר ילדותה היא מדברת מדם ליבה. "כשהיינו ילדים היה יחסית שקט ורגוע", היא מספרת על ימים אחרים. "התחילו לירות קסאמים רק כשהייתי בתיכון, וזה התגבר כמובן אחרי ההתנתקות, אבל עד אז לא היינו במרכז הכותרות החדשותיות. אני זוכרת את אריאל שרון מגיע לנחם את ההורים של אלה ז"ל ומבטיח להם שזה יעבור, שהמצב לא יישאר ככה. לצערי ראינו מה קרה מאז, שדרות הפכה להיות במוקד וערים נוספות הצטרפו".

לשים את הלב במטבחון

את דרכה בעולם התקשורת התחילה שירית בתחנת הרדיו גלי ישראל, בתפקיד מבזקנית וקריינית חדשות. "הייתי עובדת בלילות על המבזקים ונוסעת ב־5 לפנות בוקר לאולפני הרדיו בגבעת זאב לשדר את החדשות. זה היה הניסיון הראשון שלי, והוא היה נחמד ממש".

אחרי כשנה קיבלה הצעת עבודה ממקור ראשון והחלה לערוך שם תוכן. עם הזמן התקדמה בתפקידים שונים במערכת, בהם ראש דסק באתר NRG, עד לתפקידה האחרון בעיתון בתור כתבת פוליטית, תפקיד שאליו נכנסה לאחר לידת בנה השני. לפני כשנה וחצי, לאחר שמונה שנים במקור ראשון, מונתה לתפקיד הכתבת הפוליטית של העיתון הכלכלי 'גלובס'.

עבודה בראשות דסק חדשות כוללת המון לחץ ותחרותיות, מלחמה על סקופים וראשוניות. אילו רגעים היו משמעותיים לך בתקופה הזו?

אביטן כהן עם ילדיה בדסק החדשות. צילום מהאלבום המשפחתי

"הרצון להיות ראשונים והכי מקצועיים אכן מלווה ומכניס הרבה מתח ואדרנלין. יש פעמים שהחיבור האישי מתנגש עם העבודה, וצריך לדעת לשים הכל בצד ולהיות מקצועיים. רגע אחד כזה היה ערב הפטירה של אריק איינשטיין. סביב שתים עשרה בלילה קיבלנו את הבשורה שאריק נפטר, והיינו צריכים להוציא ידיעות על כך. העורך התקשר והפעיל אותנו, מה מוציאים ומה עוד אסור לומר. ההלם הזה מהידיעה על הפטירה לפני כולם טלטל אותי בתור עיתונאית צעירה, הצער האישי על הדמות שהוא היה אל מול התפקיד שצריך לבצע".

רגע מכונן נוסף, מספרת שירית, היה באירוע חטיפת שלושת הנערים בקיץ תשע"ד. "זו הייתה משמרת בוקר מוקדמת של יום שישי, והתחילו להגיע ידיעות על נערים חטופים. עוד לא ידענו מה קורה, אבל התחלנו לדווח. מצד אחד אני נמצאת באקשן וברצון להיות מקצועית, בצורך להוציא ראשונים את כל הפרטים ולספר את הסיפור, ומצד שני אי אפשר לחשוף את מה שעוד אסור וצריך לצנזר את ‎מה שהציבור לא צריך לדעת. המחשבות על הנערים ועל המשפחות שלהם נכנסו לי ללב. זו הייתה אחת השבתות השחורות שלי. רק כשחוזרים הביתה מעכלים את מה שדיווחנו עליו וכמה זה קשה".

בתור מי שעוסקת גם היא במקצוע ועורכת מהדורת חדשות, אני מזדהה מאוד עם הקושי של שירית. כשאני שואלת אותה מה עוזר לה באופן אישי לתפקד בזמנים כאלו, היא מבהירה: "באירועים האלו אי אפשר להתפרק. לא חושבים יותר מדי, מוציאים את הלב, שמים אותו במטבחון ועובדים על ניוטרל. זה הזמן לתת את העבודה המקצועית נטו, לדווח בזמן, לוודא שלא מפרסמים שום דבר לפני הזמן, לא להוציא תמונות ושמות של נפטרים לפני שהמשפחה יודעת, וכמובן לדווח בחמלה בכל מקרה.

"אלה רגעים שבהם הרגש מנוטרל, רק כשמגיעים הביתה מעכלים ומבינים את מה שהיה בעבודה. זה להתעסק בדברים קשים ולהיות חשופים למקסימום של מידע, שאת רובו מצנזרים עבור הציבור".

יוצאת מגדר הרגיל

שירית יוצאת דופן בנוף התקשורתי בהרבה מובנים. היא אישה, אמא לילדים קטנים, פריפריאלית ומזרחית. כל אלה מגדילים עשרות מונים את היכולת שלה להעלות לסדר היום דברים שפעמים רבות נדחקים לשוליים. "בסוף 'מי שאני' משפיע מאוד על החדשות שאני מוציאה, על דרך הסיקור שאביא, על הנושאים שאעלה ועל השאלות שאציף. אני אמא שמגיעה מהדרום, וזה גורם לי לראות צדדים אחרים בחדשות".

הסרטון שהרעיד את הרשת. צילום מסך מתוך 'כאן 11'

לצורך הדוגמה היא מספרת לי איך בתקופה שהייתה אמא צעירה התרחש גל מחריד של שכחת ילדים ברכב. הנושא כאב לה מאוד, ויחד עם עורכות נוספות שעבדו איתה, גם הן אימהות לילדים קטנים, החליטה להעלות את המודעות לנושא במטרה להניע לפתרון ראוי. הן הזמינו חברי כנסת וידוענים שונים לשבת ברכב סגור במשך 10 דקות, ולהרגיש מעט ממה שמרגישים ילדים שנשכחים ברכב. "זה העביר את המסר בצורה חזקה מאוד, וצירף אותי למאבק בנושא".

היא סיקרה רבות גם את מחאת מעונות היום, שהתרחשה בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, זאת על אף שבתפקידה הרשמי היא לא מתעסקת בחינוך או ברווחה. על הדחף להתעסק במשבר הזה היא אומרת: "בסוף, מעונות היום משפיעים על החיים שלי, של החברות שלי ושל האימהות סביבי. במשבר כזה אלפי ילדים נמצאים בבית ואימהות לא יכולות לצאת לעבודה. זה נושא שחשוב לי, ואני יודעת שרק אם נדבר עליו יטפלו בו. אז שלחתי שאילתות לשר האוצר ולשרת הכלכלה ולא הרפיתי, ודאגתי להעלות את הנושא לכותרות כדי להגיע לסיום המשבר".

כיום יש טענות קשות כלפי התקשורת, על כך שרוב המהדורות, כמו גם העיתונאים והפרשנים, נראים ונשמעים אותו דבר, ולא מייצגים את החברה הישראלית על גווניה. איך את רואה את הדברים?

"לצערי רואים את זה באולפני החדשות", היא מסכימה עם הטענות. "מי שעורך אותן הם חבורה הומוגנית שגדלה באותו מקום ולמדה עריכת חדשות באותו מקום ומגיעה מאזור המרכז, וכך החדשות מגיעות מתוך נקודת מבט מצומצמת מאוד.

"כשהעולם שלך אחר ואת מגיעה ממקומות אחרים, גם התוכן שתספקי יהיה אחר, כי נקודות המוצא והעניין שלך שונות. כל אחד מביא לחדשות ומסקר את מה שקרוב לליבו, וברגע שהתקשורת תהיה מגוונת יותר ויהיו בה יותר אנשי פריפריה או דתיים ומסורתיים, אז היא תספר סיפור מגוון ושלם יותר. לכן זו השליחות שלי – להביא את הדברים שקרובים אליי ולתת להם מקום".

את חושבת שזו הסיבה שהציעו לך לעבוד בגלובס, על אף היותך דתייה ומזרחית שגדלה בשדרות?

"קודם כל אני מאמינה ויודעת שהביאו אותי לעיתון משיקולים מקצועיים. הייתי במשך חמש שנים כתבת פוליטית וכתבת כנסת במקור ראשון, הם יכלו להתרשם מהעבודה שלי ואני חושבת שבזכות זה פנו אליי. אני חולמת שנגיע לתקופה שבה לא ירימו גבה על העסקה של כל עיתונאי ימני בדעותיו, שיהיה ברור שקבלה לעבודה היא על סמך כישורים. אבל בנוסף אני יכולה לומר שהגיוון הוא חלק מהסיפור של גלובס, לפתוח את השורות ולייצר תקשורת מקיפה ולא מעגל מצומצם שמייצר את אותן חדשות. לאחרונה הכניסו לעיתון גם כותבי טורי דעות חרדים וערבים, כדי שייצגו קהלים נוספים".

אחרי שמונה שנים במקור ראשון, שהיה הבית העיתונאי שלך, מה היה הדחף לעבור לעיתון כלכלי, חילוני ושונה כל כך?

"מערכת מקור ראשון באמת הייתה בית הגידול המקצועי שלי, שם למדתי את המקצוע ואני מעריכה ואוהבת אותם מאוד. כשקיבלתי את ההצעה מגלובס הרגשתי שזו השליחות הבאה שלי. עד אז כתבתי בעיקר לקהל הבית שלי, לאנשים שחושבים כמוני. הבנתי שזו הזדמנות לדבר לקהל אחר, שכולל אנשי עסקים ויותר אנשי מרכז חילוניים. רציתי להביא גם אליהם את הפוליטיקה מגוון אחר, מהמקום שלי".

על ההשתלבות בגלובס היא מספרת, "החוויה שלי שם טובה, לא נתנו לי להרגיש זרה או אורחת. מההתחלה נתנו לי את הטור הפוליטי שלי, ושבועות ספורים אחרי שהתחלתי כבר פרסמתי כתבות שער. השתלבתי שם מהר מאוד עם כל מה שאני מביאה".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פנימה טבת. להצטרפות לפנימה לחצי כאן 

הפוסט בגובה העיניים: העיתונאית שירית אביטן כהן מדברת הופיע לראשונה ב-פנימה.

בוחרת בטוב, על אף החוסר. אורית מרק אטינגר. צילום: אביטל אונגר, מגזין פנימה

קל להתאהב באורית מרק־אטינגר. היא אופטימית, אנרגטית ומאירת פנים, והריאיון איתה רץ במהירות האור, בדיוק כמו סדר היום העמוס שלה. היא סטודנטית לתקשורת ופוליטיקה, מרצה, כתבת בישראל היום, מנכ"לית עמותת 'אור מיכאל' ואמא לתינוק, צור שחר ("נסיך", "חיים שלי").

"אני לא אוהבת לשבת בשקט", היא מעידה על עצמה. "החיים מרתקים, ויש לי הרבה עבודה פה בעולם, להוסיף ולתקן".

עד גיל 17 חייה התנהלו על מי מנוחות, "עם מורכבויות שיש לכל אדם ממוצע". היא גדלה ביישוב עתניאל למשפחה של עשרה ילדים. אביה, הרב מיכאל (מיכי) ז"ל, שימש בתפקידי ניהול שונים, ואמה חוי הייתה עקרת בית. "משפחה גדולה זה מושלם", היא קובעת נחרצות. "אני הסנדוויץ' באמצע, וכשיש מלא אחים תמיד יש חברה. אם היינו בבית רק חמישה, פתאום הבית נראה ריק. כמו בכל משפחה היו מריבות, אבל ידענו להתפייס. למדנו להכיל ולהבין. אם מישהו היה כועס היינו מנסים להבין למה".

היא מתרפקת על זיכרונות ילדות נוספים שמילאו את עולמה, "היינו יוצאים לטיולים משפחתיים, והנסיעות היו חוויה בפני עצמה. כשאבא היה מנכ"ל החברה לפיתוח הר חברון, הייתה לנו סוואנה ענקית עם טלוויזיה שהוא התקין כדי שיהיה לנו הכי שווה. אני זוכרת נסיעות שאבא היה שם לנו מוזיקה בפול ווליום והייתה אנרגיה משפחתית מדהימה".

יחד עם החיים הטובים והתמימים, החיים בצל הפיגועים לא חמקו מהתודעה. "גיסתי יסכה יתומה מאביה, אליהו בן עמי, שנרצח בפיגוע ירי; בן דוד שלי, יונדב הירשפלד הי"ד, נרצח בפיגוע במרכז הרב, וחוויתי מקרוב גם את הפיגוע שבו נרצחה דפנה מאיר, שלושה בתים לידנו. גדלנו ספוגים בחוויות של טרור, ובתוך מציאות מורכבת ולא פשוטה. התבגרנו וחיינו בתחושת משמעות עמוקה לחיים, בגלל ההיכרות עם המוות".

"אבא היה אור". אורית עם אביה, הרב מיכאל מרק. צילום: מהאלבום המשפחתי

ביומה הראשון של חופשת הקיץ בסיום כיתה י"א, כשתוכניות רבות לפניה, נסדקה בן רגע הפסטורליה המשפחתית. הוריה ושני אחיה של אורית נפגעו בפיגוע ירי ליד בית חגי. אביה, הרב מיכי, נהרג במקום, אמה חוי נפצעה קשה, ושני אחיה, פדיה ותהילה, נפצעו באורח בינוני־קל.

"הייתי בבית", היא נזכרת ברגעים הקשים, "זה היה היום הראשון של החופש הגדול שלי. בבוקר ההוא אפילו נסעתי עם אבא, אמא ותהילה אחותי לשיעור נהיגה בבאר שבע. בצהריים ההורים שלי נסעו לסבתא שלי, אבל לשם הם כבר לא הגיעו. הייתי בבית עם שתי אחיותיי הקטנות. בן דוד שלי אלחנן הגיע ולקח אותנו לבית שלו, ודודה שלי, אחות של אבא שגם גרה ביישוב, בישרה לנו את הבשורה. התחושה הראשונית שלי הייתה הלם מוחלט, ומיד אטמתי את עצמי. הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל האחיות הקטנות שהיו איתי ברגעים האלו. בתחושה שלי היינו באותם רגעים אני והן, וזהו".

מלבד הטלטלה הגדולה של אובדן אביה, המשפחה יצאה למסע שיקום של אמה. עד היום, חמש שנים אחרי, היא נושאת פציעה קשה מאוד בפניה, ונמצאת בתהליך של שיקום איטי הכולל ניתוחים רבים. "אמא שלי לביאה. אנחנו הולכים צעד צעד, אבל היא הכי אופטימית והכי מהממת שיש". על אביה היא מספרת בגעגועים, "אבא היה אור. פשוט אור גדול שכל כך חסר. אני מעריצה אותו".

הדרך אל הבית

על אף הקושי לחזור לשגרה אחרי הרצח, החליטה אורית שלא לוותר על השנה האחרונה באולפנת אבן שמואל. "אפילו שזו הייתה שנת האבל שלי, עשיתי בגרות מלאה, ללא מועדי ב', תוך כדי ליווי של אמא שלי בבית החולים".

בגיל 18 היא כבר עמדה מתחת לחופה לצד בחיר ליבה, דניאל אטינגר. היכרותם החלה במהלך השבעה, כאשר דניאל, שהיה אז מ"מ בכפיר, היה אמור לבצע את המעצר של המחבל שפגע במשפחתה. לבסוף המשימה הועברה לצוות אחר, ודניאל הרגיש צורך להגיע ולנחם את המשפחה האבלה. מתוך השבעה התחיל קשר שהתפתח בתוך שנה לברית נישואין.

על ההחלטה להתחתן צעירה היא אומרת: "הקשר התקדם מהר מלכתחילה. זה היה בשלב קשה מאוד בחיי, וכשעוברים ביחד דברים כואבים כל כך, הקשר אוטומטית נהיה חזק יותר. הגענו לעומקים מטורפים כבר בהתחלה. דווקא הרקע המורכב עזר לי להבין שאני כבר רוצה להקים בית משלי, שיהיה לי מקום בטוח בחיים. הרגשתי שאיבדתי את זה, ודניאל אפשר לי להרגיש שוב שיש לי קרקע יציבה להלך עליה".

מה היו התגובות של הסביבה?

"זה הפתיע, אבל לא יותר מדי, כי היה ברור לכולם שאני אתחתן מוקדם. כשאני מסתכלת אחורה, אין לי מושג איך זרמו איתי, נערה בת 18 שהרגע איבדה את אבא שלה וכל חייה עדיין בטלטלה. אבל אני שמחה כל כך שזכיתי בחברות ובמשפחה שתמכו בי וידעו שזה מה שהייתי צריכה".

גם תקופת האירוסין לוותה במורכבות, "סמוך לחתונה אמא שלי הייתה בניתוחים בארצות הברית, והראש של כולם היה עם אמא. מי שליוו אותי ותמכו לאורך כל הדרך היו בני דודים שלי, שלומית ואלחנן, שגרים גם הם בעתניאל והיו המקום הבטוח שלי. הם באו איתי לטעימות ועזרו בהפקת החתונה. גם שלומי אחי וגיסתי יסכה היו שם בשבילי, וזכיתי שאחי המדהים והרגיש ילווה אותי לחופה יחד עם אמא.

הכירה את בעלה, דניאל, במהלך השבעה. אורית עם בני משפחתה בחתונתה. צילום: מרים אמיתי

"החתונה הייתה מרגשת מאוד. היו בה שמחה, עצב, התרגשות, והכל בערבוביה מטורפת. שמחתי שסוף סוף יהיה לי מקום בטוח בחיים. לפני כן זה היה חסר כל כך".

הנישואין לא מנעו ממנה להתנדב לשירות לאומי בארגון 'משפחה אחת', התומך בנפגעי טרור. על השירות היא מספרת בסיפוק, "הרבה פעמים לא ידעו שאני עצמי נפגעת טרור, וגם לא אמרתי. בשיחות עם הנוער והילדים בעמותה רציתי שהם ירגישו באותו רגע שמתעסקים אך ורק בכאב שלהם". בנוסף לצד האנושי, אורית הייתה אחראית גם על יחסי ציבור ופרויקטים. היא ארגנה לילדי 'משפחה אחת' עלייה למגרש הכדורגל עם שחקני בית"ר, הביאה זמרים מפורסמים וחתרה לחשיפה רחבה של הארגון בתקשורת לצורך גיוס כספים.

חולת נתינה

את האור של אבא שלה היא החליטה להמשיך ולהאיר בדרכים נוספות. מתוך החוויה הקשה של האשפוז של אמה נוסדה העמותה שהיא עומדת בראשה, 'אור מיכאל'. "הרעיון הבשיל חצי שנה אחרי הפיגוע", היא משחזרת. "היינו עם אמא בטיפולים, וראיתי הרבה אנשים שהיו שם לבד. האחיות מקסימות, אבל הרבה אנשים מבוגרים היו בודדים. לפני הפיגוע לא הייתי בבתי חולים ולא נחשפתי למציאות הזאת, ופתאום הבנתי כמה עבודה יש שם". זו הייתה נקודת ההתחלה של העמותה, שכיום כוללת כאלף מתנדבים.

"יש מתחתיי צוות של 25 רכזים, ב־25 בתי חולים הפזורים בכל הארץ", היא מספרת בעיניים מאירות. "בנינו הכל בהיררכיה מסודרת כדי שזה יעבוד נכון. מתחת לכל רכז יש מתנדבים, רובם בני נוער שתפקידם לשמח ולעודד את החולים. בנוסף, יש לנו צוות דיגיטל שעובד ברשתות החברתיות ובתקשורת, עורך דין, רואה חשבון, וצוות של עובדות סוציאליות שתפקידן ללוות את המתנדבים בשטח. כולם עובדים בהתנדבות, וזה פשוט מדהים". אורית היא מנכ"לית העמותה, ולדבריה התפקיד כולל בעיקר את "העבודה השחורה" של הבירוקרטיה מול רשם העמותות, ניהול הדו"חות הכספיים ועוד.

נתינה בלתי פוסקת. אורית נושאת דברים באירוע של עמותת אור מיכאל

גם בתקופת הסגרים והבהלה מהקורונה לא נחו באור מיכאל. "ארגנו מוקדים של 'עמדות אהבה' מחוץ לבתי החולים, וחילקנו שוקולדים לעוברים והשבים עם המילים 'שיהיה לך יום מלא באור'. זו הייתה תקופה קשה לכולם, וזכינו לתגובות נלהבות. הצלחנו להעלות חיוכים על הפנים".

מבין עשרות סיפורים שמגיעים אליה, בוחרת אורית בסיפור שנגע בה במיוחד, דווקא מהצד של המתנדבים. "יום אחד קיבלתי הודעה ממתנדבת שלנו, שכתבה לי בזו הלשון: 'תדעי שאור מיכאל הציל לי את החיים'. בבירור עם אותה נערה, גיליתי שזו נערה בסיכון שמתמודדת עם קשיים משפחתיים וחברתיים. היא סיפרה לי שהיא החליטה להרים ידיים ולוותר, כי נגמרה לה האנרגיה להתמודד עם החיים, אך מפגש עם אישה בודדה בבית החולים שינה את התוכניות. לאחר שיחה מרגשת ביניהן החלו לצוף בעיניה של החולה דמעות של שמחה והתרגשות מהמחווה המתוקה של הנערה, וזה גרם לה להבין שיש משמעות לחיים שלה.

"אני הבנתי", חותמת אורית את הסיפור, "שכמו שהמאושפזים מקבלים הרבה אור ותקווה מהעמותה, כך גם המתנדבים שלנו מקבלים תחושת משמעות לחיים. הייחודיות של העמותה היא העובדה שאין אצלנו תנאי קבלה. כל אחד מביא את מה שהוא ואת מי שהוא. מי שיודע לנגן – מנגן, ומי ששקט – זה גם מצוין, כי ככה הוא פנוי להקשיב לאלו שצריכים אוזן קשבת".

"מרגישה שה' נותן לי יד"

השכול הוביל כל אחד מבני משפחתה למסע משלו. אחיה הבכור, שלומי, היה בזמן הרצח בן 26, בעצמו כבר נשוי ואב לילדים, ואחותה הצעירה מכולם הייתה אז בת 8 בלבד. שלומי ואשתו יסכה תפסו פיקוד בהובלת המשפחה. "כל אחד מהאחים התמודד בדרך אחרת. המשפחה השתנתה מאוד ויש עוד הרבה מורכבויות, אבל בתוך כל הקושי ואי ההסכמות שיש בינינו, יש לי הערצה גדולה לכל אחד ואחת מהאחים שלי".

אך גם הסידור העדין שנבנה בהדרגה התנפץ בערב שבת אחד, לפני כשנתיים וחצי, כאשר תאונת דרכים קטלנית גדעה את חייו של אחיה שלומי. "המוות של שלומי היה קשה מנשוא", היא מספרת ברעד. "היה לי קשה לקבל את הבשורה ולקום ממנה. לא האמנתי שבחמש שנים חוויתי כל כך הרבה אסונות. איבדתי את אבא שלי, את חמותי שנפטרה מסרטן, את האמא הבריאה שהייתה לי ואת בריאותי שלי כשחליתי בסוכרת. כששלומי שכב בטיפול נמרץ האמנתי שהוא יחיה. פניתי לקדוש ברוך הוא וביקשתי שיעזוב את האחיינים שלי, שלושת ילדיו של שלומי. כשהבנו שהוא נהרג, זו הייתה מכה מתחת לחגורה".

אני שואלת אם שרשרת אירועים כזו לא מערערת את האמונה, ואורית עונה באופן נחרץ: "לא התערערה לי האמונה אפילו לרגע אחד. אני מאוהבת באלוקים. כל היום אני בשיח איתו, והוא הולך איתי יד ביד. לפעמים אני אומרת לו, אין לך גבול, אבל אני גם יודעת שהוא צודק כי רק הוא יודע מה נכון לי. קטונתי, אני לא מבינה כלום ולומדת לקבל הכל באהבה".

ובכל זאת, אין רגעים של שבירה?

הברית היתה ביום האזכרה של אביה. אורית עם בנה צור שחר. צילום: אביטל אונגר, מגזין פנימה

"עברתי תהליכים רבים עם האמונה, אבל אף פעם לא הפסקתי להאמין. יש רגעים קשים יותר, יש קלים יותר, אבל יש בי אמונה שיש לי את היכולת לבחור איך להתמודד עם המציאות, והיא מחייה אותי ונותנת לי כוח כל פעם מחדש. אני יכולה להתפרק פתאום באמצע נסיעה, מגעגועים ומכאב, אבל גם ברגעים האלה לזכור שכל זה קרה מסיבה מסוימת וכנראה לעולם לא אדע מה הסיבה. אני כן יודעת שאני כאן, ושאני צריכה להשתדל להיות אדם טוב.

"ברור שיש רגעים שנמאס מהכל, והתיק הזה של החיים מרגיש לי כבד מדי, אבל אני מרגישה שה' נותן לי יד, וברגעים כואבים הוא מיד ישלח לי את הדברים שיחזקו אותי. אם זו הודעה מרגשת מעוקבת, אם זה עוד צעד שהתקדמתי בו בחיים וקיבלתי אישור עבורו, וכל דבר שההוא למעלה יודע שישמח אותי".

לפני חמישה חודשים ילדה אורית את בנה הבכור, צור שחר. היום השמיני ללידה יצא ביום האזכרה החמישי למותו של אביה. "המוזמנים הגיעו מהקבר ישר לברית. לחלקם סמיכות האירועים הייתה קשה, אבל אני הרגשתי שאין חזק מזה. כולם הביאו את העוצמה של אבא שלי לברית, והרגשתי את הנוכחות שלו בצורה חזקה". אורית בטוחה שהחיבור בין האזכרה לברית אינו מקרי. "ילדתי בשבוע 36, ארבעה שבועות לפני הזמן. אבא שלי התעקש להיות איתנו ביום המרגש הזה, והכל היה מדויק. הרגשתי שאלוקים לא משאיר אותנו לבד, ויש לו דרכים להראות לנו שאבא עוד כאן".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה גיליון כסלו. לקבלת המגזין אלייך הביתה לחצי כאן

הפוסט יוצאת אל האור: אורית מרק אטינגר בוחרת בעשיית טוב למרות השכול הופיע לראשונה ב-פנימה.