באותה מידה צריך לחשוב, מה קורה לנשים ולנערות שחוו חוויות זוגיות שלא בעונתן? הרבה לפני שהגוף והנפש היו בשלים לכך? 

*כוח המושך

לרבי נחמן מברסלב יש תורה מופלאה, תורת הפרי האסור: "צריך להיזהר מאוד שלא לאכול פרי שלא נתבשלה די צורכה. והאוכל פרי קודם גמר בישולה, יכול להזיק מאוד לנשמתו, כי יוכל לאבד נפשו על ידי זה". גם אם אתם כל כך רוצים לגדול מהר לפעמים, לחוות הכול – חכו!

רבי נחמן צולל להסבר בוטני מופלא: "כי הפרי, כל זמן שהיא צריכה להתגדל, יש לה כוח המושך, כי היא צריכה חיות להתגדל ומושכת יניקתה וחיותה. וכשתולשין אותה קודם זמנה, קודם שנתבשלה די צורכה, עדיין יש לה כוח המושך. כי כשמתבשלת די צורכה פוסק ממנה כוח המושך, כי אינה צריכה עוד למשוך חיות". כלומר, חוויית בוסר שואבת כוחות אדירים, מפני שהפרי עדיין בשלב היניקה. 

הפרי כל כך עסוק בגדילה העצמית שלו, שהוא לא יראה את הצד האחר בכלל. הוא יבקש לגדול, להבשיל ולהתבגר, על חשבונו של מי שנוגע בו עכשיו. "ולכן, זה האוכלה קודם גמר בישולה, תוכל הפרי למשוך חיות הנפש של זה האדם, ויוכל לאבד נפשו על ידי זה".

רבי נחמן מודע ל"כוח המושך", דווקא עכשיו, כשזו לא העונה. זה הכוח של הפרי המתבגר, המבקש להבשיל, וזה מושך מאוד. אל תיתנו לכוח הזה, שכרגע עדיין עסוק בעצמו כל כך, לינוק מכם את כוח הגדילה שמזין רק אותו. זה משאיר נפש מרוקנת, עייפה, נפש שנתנה כוח אבל לא קיבלה, נפש שמישהו התבגר על חשבונה, אבל היא איבדה כוח להמשיך ולגדול.

*ברכה לכל החיים

האם זה מצב חסר תיקון? לא. זה רק מצב לא מבורך. ברכה אמורה להשפיע על שני הצדדים, זו הסיבה שאותיות המילה 'ברך' הן כפולות: ב = 2, ר = 200, כ = 20. צד אחד לא יכול להרגיש עשר ולהשאיר את הצד האחר בתחושת אפסות, זה לא מבורך.

ברכה היא ברית בינינו ובין העולם. המצווה "בל תשחית!" דורשת בתקופה המיוחדת הזו, תקופת השובבי"ם, שנשמור על הברית עם העולם. אל תגדלו על חשבונו, ואל תיתנו לטבע ולמשיכה הטבעית החזקה כל כך, לגדול על חשבונכם.

כשהיו מגיעים למקובל הגדול מנחלאות, רבי ציון ברכה, ומבקשים ממנו ברכה לפני חתונה, הוא היה מרעים בקולו: "אל תיגע בה לפני החופה! תפוח, לפני שאוכלים, מברכים עליו? אז גם אתם, לפני שתטעמו, ברכו שבע ברכות, זה יברך אתכם לכל החיים".

*רציתי לקטוף

רבי נחמן השתית בעולם את הרעיון שגם לפגמי הברית, גם לקשרים שנטלו כוחות נפש לשווא, יש תיקון. והתיקון הוא ברכה. "ואם מברך את הברכה קודם הפרי בכוונה וביראת שמיים, אזי יוכל להינצל מזה. וגם אם הוא חזק בעבודת ה', יוכל להוציא עוד חיות מהפרי ולמצוא שם אבדות! כי יש דברים אבודים, ויש בזה סודות נסתרים ונוראים מאוד, רזין עילאין. והעיקר שייזהר האדם מאוד שלא לאכול פרי קודם זמן בישולו, כי זה דומה כמו האדם שהוא יָגֵע, והוא מרחף רחיפות (נושם נשימות) הרבה בפיו, כמו כן אלו הפירות שנתלשו קודם שנתבשלו די צורכם, צריך להמתין עד שינוחו מרחיפתן, ואז יש היתר לאוכלן, והדברים סתומים" (ליקוטי מוהר"ן תנינא פח).

כשאומר רבי נחמן "יש דברים אבודים", הוא מתכוון לומר: שום דבר לא אבוד. בסך הכול התבגרתם, רציתם רק לקטוף, מישהו היה קצר נשימה מדי והשאיר אתכם תשושים וזרוקים על החוף. ועכשיו? ברכו את העולם. הביטו בחרדת קודש בפרי ותשאלו את עצמכם: זה בשל? זו העונה? האם זה יהיה מגע מבורך?

הברכות על הפרי הבשל משיבות את חלקי הנפש ש"התבזבזו" בקשרי בוסר. הברכה היא תזכורת לכך שאנחנו לא לבד בעולם, ואנחנו צריכים לבקש את רשותו של העולם ליהנות ממנו, כדי שלא נישאר כולנו נטולי כוח ועצובים כל כך.

כותבת: הרבנית ימימה מזרחי

הפוסט פירות העונה הופיע לראשונה ב-פנימה.

את התבנית עם הבשר והירקות אני עוטפת טוב טוב בנייר אפייה ונייר כסף מעל ומתחת, כך שלא תהיה לנוזלים או לאדים אפשרות לצאת, ואז מכניסה לתנור לבישול איטי בחום נמוך לכמה שעות טובות. בתום ההכנה הבשר מתרכך ומתפרק בעדינות, והירקות נעשים גם הם רכים ועטופים בטעמי הבשר. מנה מופלאה.

מס סועדים: 8 

זמן הכנה : 10 דק' + 8 שעות תנור 

כשרות: בשרי  

*החומרים

½1 ק"ג נתח צלי כתף מס' 5 

3 תפוחי אדמה 

2 בטטות 

2 ראשי שום 

3 גזרים 

2 בצלים

¼ כוס שמן זית 

2 כפות חרדל גרגירים 

3 כפות דבש 

1 כוס יין אדום 

4 גבעולי טימין 

½ כפית מלח גס

½ כפית פלפל גרוס 

*אופן ההכנה

1. מניחים בתבנית חסינת חום רצועת נייר כסף ועליה נייר אפייה.
2. מניחים על נייר האפייה את נתח הבשר וסביבו את תפוחי האדמה, הבטטות, השום, הגזרים והבצלים בשלמותם ובקליפתם. 
3. בקערה קטנה מערבבים שמן זית עם חרדל ודבש, ומורחים את הבשר היטב. מוסיפים יין לצד הירקות, ומפזרים טימין, מלח ופלפל. 
4. מניחים מעל הבשר והירקות נייר אפייה ומעליו נייר כסף, עוטפים היטב כדי לכלוא בפנים את האדים או הנוזלים. 
5. מכניסים לתנור ללילה שלם (8 שעות) בחום של °120, או ל־6 שעות בחום של °140. ככל שהבישול איטי יותר, כך המנה מוצלחת יותר. 

*חמין של בית

בכל בית תמצאו חמין אחר. תבשיל מסורתי שגדלו עליו, עם טעם וסודות בישול שעוברים במשפחה. כל סיר חמין מציף געגועים וזיכרונות לשולחן שבת חמים ומואר. את החמין שלי אני אוהבת פשוט, בלי יותר מדי חומרי גלם. רק בשר טוב, חיטה, תפוחי אדמה ובטטה למתיקות. 

מס' מנות: 8

כשרות: בשרי

משך הכנה: שעתיים + זמן השריה

*החומרים 

2 כוסות חיטה 

1 כוס חומוס/שעועית 

4 כפות שמן

1 ק"ג בשר לבישול ארוך מס' 2/8/5 

4 תפוחי אדמה 

2 בטטות 

2 כפות רסק עגבניות 

1 כף פפריקה 

1 כפית כמון 

2 גבעולי טימין 

2 גבעולי אורגנו טריים 

מלח ופלפל לפי הטעם 

שקית קוקי לצלייה

ביצים רכות

*אופן ההכנה 

1. את החיטה והקטניות משרים במים למשך לילה שלם, מסננים ושוטפים. 
2. מחממים בסיר עמוק שמן, מכניסים את נתח הבשר ומשחימים אותו מכל הכיוונים במשך 5 דקות על אש בינונית.
3. מוסיפים את החיטה והקטניות. ממלאים את הסיר במים עד לכיסוי הקטניות והבשר ומבשלים במשך שעה.
4. לאחר שעה מוסיפים תפוחי אדמה ובטטות, ומעליהם רסק עגבניות ותבלינים.
5. ממשיכים את הבישול חצי שעה נוספת, ולאחר מכן מוסיפים שקית קוקי עם ביצים רכות כמספר הסועדים. 
6. סוגרים את הסיר היטב בעזרת נייר אפייה ומכסה, ומעבירים לפלטה חמה לבישול ארוך עד לסעודת הבוקר. 

*כופתה 

סיר גדול ובתוכו כופתאות גדולות של עוף טחון, בשר ואורז. תבשיל קציצות שמשלב בתוכו אינסוף טעמים. המנה מוכנה גם לאחר בישול של שעה, אבל הטעמים העמוקים נוצרים בזמן השהייה הממושכת על הפלטה. המרק מסמיך, הכופתאות מתרככות, וזו מנה מושלמת לשבת של חורף.

מס סועדים: 8 

כשרות: בשרי

זמן הכנה: שעה וחצי

*החומרים

½ ק"ג עוף טחון 

¼ ק"ג בשר טחון 

½ כוס אורז עגול 

2 כפות סולת 

1 כפית מלח 

½ כפית פלפל שחור

*למרק: 

3 כפות שמן

1 כוס גרגירי חומוס 

6 שיני שום 

4 גבעולי סלרי כולל העלים 

½ כפית כורכום 

1 כפית שטוחה כמון

מלח ופלפל 

*אופן ההכנה 

1. לכופתאות: מערבבים בקערה עוף טחון, בשר טחון, אורז וסולת, ומתבלים במלח ובפלפל.
2. למרק: לסיר עמוק מכניסים שמן, חומוס, שום פרוס וסלרי קצוץ, ומאדים.
3. מוסיפים מים עד לשלושת־רבעי גובה הסיר, מביאים לרתיחה ומתבלים במלח, פלפל, כורכום וכמון.
4. בידיים רטובות יוצרים כדורים מתערובת העוף והבשר, ומוסיפים אותם אחד אחד לסיר המרק. 
5. מבשלים חצי שעה ומעבירים לפלטה למשך השבת. אם רוצים להכין את המנה לארוחת ליל שבת, אפשר לבשל בבישול איטי במשך 3 שעות על אש בינונית. 

*טבית 

סבתא חנה הייתה מכינה את הטבית בסיר אלומיניום גדול ודק מאוד. הוא היה מלא בהמון עוף ולפחות קילו אורז. החלק התחתון בסיר היה נחרך, וככה הטבית היה הכי טעים. היינו מגיעים עם כל המשפחה המורחבת לשבת, וכולם היו סועדים מהסיר הזה עם סלט קצוץ ועלי פטרוזיליה שלמים. סיר פשוט, עם טעם של בית ואינסוף אהבה. 

מס סועדים: 8-6

כשרות: בשרי 

זמן הכנה : 30 דק' 

*החומרים 

4 כפות שמן 

6 חתיכות עוף

2 כוסות אורז  

2 כפות רסק עגבניות 

2 כפות סילאן 

1 כף פפריקה 

½ כפית כמון 

1 כפית מלח 

½ כפית פלפל שחור

3 כוסות מים

שקית קוקי לצלייה

*אופן ההכנה 

1. מחממים 4 כפות שמן בסיר מצופה טפלון ומניחים בו את חתיכות העוף. נותנים לעוף להשחים מכל הצדדים למשך מספר דקות. 
2. מוסיפים לסיר את האורז, רסק העגבניות, הסילאן והתבלינים. מערבבים ומוסיפים את המים.
3. מביאים לרתיחה ומנמיכים את האשֿ. מבשלים 10 דקות עם מכסה סגור עד שהנוזלים מצטמצמים והאורז נעשה רך אך לא מבושל לגמרי. 
4. מעבירים את התבשיל לשקית קוקי לצלייה וסוגרים היטב. מניחים את השקית בסיר חמין או בסיר עם מים ומניחים לבישול איטי על פלטה למשך השבת. האורז והעוף יתרככו לגמרי. מומלץ להגיש לצד סלט טרי קצוץ דק דק.
   כותבת: אלינור רחמים

   צילום: טל מרנץ
   

   המשך הכתבה בגיליון שבט תשפ"ו,

   לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

    

הפוסט טעם של שבת חורף הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואי אפשר שלא להתייחס לקוראים השקופים שלנו, הלא הם הגברים. על אף שהם לעולם לא יודו בכך וגם לא יענו על שום סקר, אנחנו יודעות שמאוחר בלילה אתם מפלחים את הגיליון שמונח לצד המיטה. כן כן, אני מדברת בדיוק עליך, שקורא ברגע זה את השורות האלה. אל דאגה, אנחנו מבטיחות לא לגלות לאף אחד! 

והנה עוד כמה נתונים מעניינים על פילוח המאפיינים של הקוראות שלנו, על פי הנתונים שעולים מן הסקר: 

גיל ממוצע: 47

סטטוס משפחתי: 93% נשואות, 2.5% רווקות, 1.8% גרושות, 2.3% אלמנות

ממוצע ילדים: 4.8, ויש גם 13 בקהל!

אזור בארץ: 16% צפון, 18% דרום, 35% מרכז, 30% יהודה ושומרון

סוג יישוב: 54% עיר, 39% יישוב, 5.5% מושב, 1.5% קיבוץ

לימודים ושירות לאומי

איפה למדת בתיכון?

אם את מכירה מקרוב מושגים כמו חמשושית, הכתרה, רבנית פורים ושמיני, את בחברה טובה. מחצית מהקוראות שלנו הן בוגרות אולפנה, כולל מגורים משותפים עם חברותיהן לספסל הלימודים (כי מה יותר כיף מאשר לאכול ארוחת בוקר, להתפלל, ללמוד, להמשיך ללמוד בחדר לבגרות, לשחנ"ש עד אור הבוקר ולקום לעוד יום כזה עם החברות שלך, במשך ארבע שנים?), 11% למדו באולפנית, שזה כמו אולפנה, רק בלי הקטע הזה של לישון יחד, 29% למדו בתיכון דתי ו־10% בתיכון ממלכתי. כך או אחרת, שנות התיכון העליזות יהיו לנצח השנים המעצבות של חיינו. 

היכן שֵׁירַתְּ?

בגזרת השירות למדינה אפשר להצביע על מגמה ברורה, עם 73% לטובת השירות הלאומי, שעדיין נחשב לגוף המרכזי לבנות במגזר הדתי־לאומי. בחינוך הפורמלי, הבלתי פורמלי, בבריאות, בשירותים הממשלתיים ובגרעינים התורניים – בנות השירות הלאומי נותנות את הלב והנשמה. 11% שירתו שירות צבאי, ועברו מסע של טירונות והיכרות מקרוב עם תנאי שטח, המיטות הצבאיות הידועות לשמצה, היררכיה פיקודית וחוקים נוקשים לגבי לק, שיער ועמידה בזמנים, ו־14% לא שירתו בכלל, ויצאו ישירות אל החיים.

 תורה, חדשות ותוכן

באיזו תדירות את לומדת תורה?

כלל ידוע הוא, שגם אם יהיו 48 שעות ביממה, לא נספיק חצי ממה שרצינו באמת. בשנים העמוסות ביותר בחיינו אנחנו חולשות גם על הבית, הזוגיות (מי אמר דייטים על הספה בערב עם כוס יין וערמת כביסה?), הקריירה שנמצאת בשיאה, ילדים לחנך, חברות לצאת להתאוורר איתן מדי פעם, הגשמה עצמית דרך קורסים וסדנאות, והנשמה? מה איתה? 

מתברר שיותר מחצי ממנויות פנימה קובעות עיתים לתורה ומכניסות ללו"ז השבועי העמוס לימוד פעם בשבוע. 26% מכן מגדילות לעשות וקובעות לימוד פעם ביום. קצר או ארוך, זה לא משנה, העיקר הקביעות. 8% מהמשיבות לומדות פעם בחודש, ו־13% רק לעיתים רחוקות מכך. 

כיצד את לומדת?

הדרכים רבות ומגוונות: 46% אחוז מהמשיבות העידו שהן הולכות לשיעורים פרונטליים – הרצאה, שיעור או לימוד משותף, כזה שאולי יש בו עמדת קפה ומאפים מנחמים, ואפשר להתחבר יחד לדברים ולדון עליהם פנים מול פנים. 47% מעדיפות לשמוע את השיעור שלהן בדרכים, בנהיגה בדרך לעבודה או בריצה בלילה – דרך פודקאסט או שיעורים מוקלטים.

בנוסף, 51% לומדות גם מספר, כשהן יושבות אחת על אחת עם עצמן, קוראות, לומדות ומפנימות בזמן ובמקום שלהן, ו־11% לומדות בחברותא, כי אין כמו לדון ולהתנצח על דברי תורה, ולהעלות בקודש את חיי היומיום, הכביסות, הילדים והעצבים מהעבודה – בשעה של לימוד עם חברה טובה, מדריכה או עם בן הזוג. ככה זה כשיש שניים, עם מחלוקת מבורכת לשם שמיים.

איך את מתעדכנת בחדשות? 

נראה שמאז שבעה באוקטובר, כולנו מחוברים לחדשות דרך הווריד. מכל עבר תוקפים אותנו מבזקים וידיעות מתפרצות ומערערים את עולמנו. אם פעם היית פותחת את הבוקר עם מודה אני והצצה לשעון המעורר, בשנתיים האחרונות הדבר הראשון שקפץ אל העיניים בבוקר הוא איפה הייתה תקיפה ולא מעט שמות שהותרו לפרסום לצערנו. החדשות בישראל הן קצת כמו הכביסה שבסל שלך – משהו שאף פעם לא באמת נגמר, וגם אם חשבת שהגעת לתחתית – תמיד תקפוץ ידיעה חדשה. 

אז בין אם זו תקיפה היסטורית באיראן או הודעה דרמטית על סופה שתפקוד את ישראל (או כמו שקוראים לזה בשאר העולם: גשם), אף פעם לא ישעמם פה. 46% מכן הצביעו שהן צורכות את התוכן שלהן דרך אתרי החדשות השונים, שזו צריכה מבוקרת יחסית, וניתנת לשליטה ולבקרה. 40% דרך הווטסאפ, בערוצים השונים או בקבוצות עדכונים, 29% הצביעו על אפליקציות החדשות, רובן עם מערכת פוש ששולחת ידיעות חמות בזמן אמת, לעיתים שלא לצורך. 16% מהטלוויזיה דרך האולפנים השונים, ו־6% מהטלגרם – אפליקציה שפרצה לחיינו במלוא עוצמתה במלחמה, והביאה הרבה ידיעות אמיתיות מהשטח שלא דווחו באמצעי התקשורת הרשמיים, אך גם הרבה מידע ללא צנזורה ומראות זוועה שלא היינו צריכים לראות.

על כל פנים, החדשות תמיד יהיו כאן, אנחנו מדינה קטנה ומשוגעת בלב המזרח התיכון, ולכל הצדדים יש אינטרס להשאיר אותנו מתוחים לקבל את הפוש הבא. אולי עכשיו, עם שוך המלחמה, זה הזמן להיפרד מכמה מקורות שמכניסים סטרס מיותר לחיינו, ולצרוך תוכן שירים לנו את מצב הרוח.

קרדיט: טל ביסמוט

הפוסט פנימה חוגגת 15 הופיע לראשונה ב-פנימה.

הסיפור שלה התחיל בגיל 13, כאשר בשונה מרוב חברותיה, היא טרם קיבלה וסת. תחילה נראה היה שמדובר בעיכוב טבעי, אך הזמן חלף, אחותה הצעירה ממנה בשלוש שנים כבר קיבלה, והיא עדיין לא. בגיל 15 החלה בסבב בדיקות מתיש מרופאה לרופאה כדי לנסות לאתר את מקור הבעיה, עד שהגיעו לרופאה שהטילה עליה את הפצצה.

"הרופאה עשתה לי אולטרסאונד, ואמרה בפעם הראשונה: 'אני לא רואה רחם, אין לך רחם'", משחזרת אוריה. "אמא שלי ממש סירבה להאמין לה, היא אפילו לא חשבה שזה קיים, וביקשה ממנה לבדוק שוב. הרופאה שלחה אותנו לבדיקת MRI". 

זו הייתה תקופת הקורונה, ועד ה־MRI חלפו עוד חמישה חודשים. הוריה של אוריה התרכזו בתפילות, ואוריה ניסתה לעכל את הדברים. "לא רציתי לצפות שזה ישתנה ולהתאכזב". בבדיקת ה־MRI התקבל האישור הסופי: אוריה נולדה עם תסמונת מאייר־רוקיטנסקי (MRKH), המופיעה באחת מתוך 5,000 נשים, וגורמת להיעדר רחם.

"ההורים שלי היו ממש בטלטלה", מספרת אוריה. "ברור שגם לי היה קשה בטירוף. זה היה מעין סיום של חוסר הוודאות. התרת ספקות, ולא במובן השמח של הביטוי".

מה המחשבות שעוברות בראש ברגעים כאלה?

"הכול שחור. אף אחד לא הסביר לי שהעובדה שאין לי רחם לא אומרת שאני לא פורייה. אף אחד לא אמר לי שיש פתרונות, כמו פונדקאות או השתלת רחם. לא הייתה לי שום תקווה. הייתי בטוחה שהבשורה הזאת הרסה לי את החיים".

 הסגולה שלא עבדה

שבע שנים מאוחר יותר, אוריה יושבת כעת על הספה לצד בעלה משה (25), שמביט בה במבט אוהב ומעריץ. שניהם בכורים במשפחות של שמונה ילדים, אוריה מכפר שמאי ומשה מחריש, והם מתגוררים כיום בחספין, שם משה עובד כמנהל הפנימייה בישיבת רגבים בגולן. העובדה שאין לאוריה רחם לא רק שלא מנעה ממשה להתאהב בה, אלא שהוא אף ראה בכך התמודדות מיוחדת, כזו שמובילה לחיות את החיים באופן עמוק הרבה יותר. 

אחרי הבשורה הדרמטית שהוטלה עליה, זוגיות וחתונה נראו לאוריה כמו חלום רחוק. התחושה הייתה קשה, וגם לבני המשפחה ולחברות הקרובות היא נמנעה מלספר. "התוצאה הגיעה בחופש הגדול שלפני כיתה י"א, ובאותו הזמן עברתי לאולפנה חדשה", היא משחזרת, "הבנות באולפנה ידעו שיש איזשהו עניין, כי ביום ההיכרות בחופש קראו לי אורי, ובתחילת השנה כבר קראו לי אוריה, וזה עורר הרבה שאלות. זאת הייתה אולפנה עם פנימייה, והאתגר להסתיר היה גדול. סיפרתי על כך רק לקראת סוף כיתה י"ב, וגם אז רק לכמה חברות בודדות".

הזמן חלף, החלו הצעות להכיר בחורים, ואוריה ניסתה להתחמק מהן. "בשירות הלאומי יצאתי עם בנים, אבל בעיקר בשביל לסמן וי. היו לי כל מיני הצעות מאנשים שמכירים אותי ולא ידעו עם מה אני מתמודדת. לא רציתי לצאת עם אף אחד, הרגשתי שזה רחוק ממני. חשבתי שחברות שלי יתחתנו ויביאו ילדים, ואני אלך לעבוד ואטייל. להתחתן ולהביא ילדים זה כנראה לא הסיפור שלי, ואין גם מה להתמרמר על זה".

הטוויסט בעלילה הגיע כשסבתה של אוריה, המתגוררת בחריש, שמעה שהדס לוינשטרן, שהתאלמנה במלחמת חרבות ברזל, מחפשת בחורה צעירה שתבוא לעזור לה עם הילדים. אוריה קפצה על הרעיון, ועברה לגור אצל סבתה בחריש.

כשאוריה הגיעה להדס, הדס הודיעה לה מניסיון שכל מי שמגיעה אליה מתארסת. בתגובה אוריה צחקה, כי היה לה ברור שעליה זה יפסח. "כשעבדתי אצל הדס היא ניסתה להכיר לי כמה פעמים, לא את משה ספציפית, אבל בחורים אחרים, עד שאמרתי לה שאין לי רחם ושאני לא מעוניינת לצאת", משחזרת אוריה.

ומה היא אמרה?

"היו לנו המון שיחות על הנושא הזה. היא אמרה לי שזה לא תלוי אחד בשני, ושבטוח יש את האחד שבדיוק תפור למידותיי, ויוכל לעבור את המסע הזה ביחד איתי. אלו דברים שגם אמא שלי וסבתא שלי, שגם הן נשים מאוד מאמינות, היו אומרות לי, שה' לא שוכח אותי, אבל לא האמנתי להן". 

היא עבדה אצל הדס במשך ארבעה חודשים, וכשעזבה לבסוף, צחקה בליבה על כך שלמרות מה שהדס אמרה, היא עוזבת מבלי שהתארסה.

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: בת חן סבירסקי

הפוסט אמן על הילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.

העולם שבו אנחנו חיות לא ממש מאפשר להיות חולות. לא באמת. יש ציפייה שנחזור מהר לשגרה, שניקח משהו שיעביר את התחושות, שנמשיך לתפקד. כאב ראש? כדור. עייפות? קפה. חולשה? "זה רק וירוס".

אבל הגוף, ובמיוחד גוף נשי, לא עובד בקצב הזה. הוא מדבר עונות. הוא מבקש מחזורים של פעולה ומנוחה, אור וחושך. ואם לא מקשיבים לו מספיק זמן, הוא מגביר את הקול.

זמן החלמה

שבט הוא חודש של אור מתחדש ושל רפואת האור. העצים עדיין עירומים, האדמה קרה, אבל בפנים משהו כבר מתחיל לעלות. השרף בגזע נע לאט, כמעט לא מורגש. יש התארגנות סמויה פנימית בקצב האדמה והשמיים.

כך גם בהחלמה. מחלה היא לעיתים קריאה פנימית להתכנסות. לא כשל של הגוף, אלא חוכמה עמוקה שלו. זה הרגע שבו הגוף מבקש להפנות אנרגיה פנימה – לניקוי, לאיזון, לבנייה מחדש. וכשאנחנו ממשיכות "כרגיל", אנחנו גוזלות ממנו את התנאים להחלים באמת.

כשהגוף שלנו מאותת שהוא לא חש כרגיל, קודם כול חשוב להקשיב לו, ולהסכים לעצור. אפילו אם זה אומר לבטל, לאחר, להיות פחות זמינה. לאפשר רגע של שכיבה אמיתית ורשות להתכנסות, לחשבון נפש רך. תעצרי, קחי נשימה עמוקה. אכלי אוכל פשוט וחם. שתי מים. הפחיתי גירויים. ובעיקר תני לעצמך את רפואת האור.

יש רפואה עמוקה ומוכחת לאור השמש. חשיפה יומיומית לאור טבעי, במיוחד בשעות הבוקר, משפיעה ישירות על מערכות ההחלמה בגוף. האור שנכנס דרך העיניים והעור מסנכרן את השעון הביולוגי, מווסת הפרשת מלטונין וסרוטונין, ותומך במערכת החיסון.

מחקרים מראים שאנשים שנחשפים לאור יום באופן קבוע מחלימים מהר יותר, ישנים טוב יותר, ומדווחים על פחות דלקת ועייפות. אישית עזרתי למאותגרות פוריות רבות רק על ידי איזון זמן השינה בחשיכה וחשיפה לאור שמש.

פשוט להיות

מה שהגוף צריך עכשיו זה לא שמש קופחת, אלא שמש של שבט. שמש נמוכה, רכה, כזו שאפשר לשבת מולה עם כוס תה, ליד חלון פתוח או בחצר, ולתת לה לגעת בעור כמה דקות ביום. בלי לעשות מזה עניין. פשוט להיות.

בעולם העתיק, היו מוציאים חולים לשמש כדי להזין חיים. עד היום חולים מדווחים על שיפור משמעותי פשוט בחשיפה לשמש טובה למשך כמה דקות ביום. האור היה תרופה בסיסית, יומיומית, זמינה. 

אולי ההחלמה האמיתית מתחילה ברשות. הרשות להיות חלשה. הרשות לא לדעת מתי זה יעבור. הרשות לתת לגוף להוביל.

שבט מזמין אותנו להתבונן בגוף כמו בעץ. לא לדחוף אותו לפריחה מוקדמת, לא להיבהל מהעירום, אלא לסמוך על כך שמתחת לפני השטח מתרחשת עבודה שקטה, מדויקת וחכמה. ואם נסכים להיות ולהרפות באמת – אולי נזכה גם להארה טובה.

כותבת: אסתר לחמן

הפוסט רפואת ההרפיה הופיע לראשונה ב-פנימה.

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: אריק סולטן 

איפור: רויטל בן יאיר 

עד היום שרון אדם (58) זוכרת בבהירות ובהתרגשות אחת מהפעמים הראשונות שבהן השתתפה בתהליך המתרחש דרך 'מעגל הקשבה'. זה היה לפני שנים. בעלה יניב, איש צבא, שסדנאות מהסוג הזה פחות בתחום העניין שלו, הגיע ביחד איתה. בסיום הסדנה, כשיצאו החוצה, שמעה אותו מספר לחברו בטלפון – "אתה לא מאמין מה אשתך עדיין לא סיפרה לך". 

"אנחנו חיים את החיים במרוץ 24/7, באופן מאוד פרקטי, אבל את הנפש והנשמה לא תמיד מבטאים", מסבירה שרון. "הרבה פעמים לגבר אין מושג מה האישה שלו באמת חושבת ומה עובר עליה". ההבנות האלו הביאו אותה להפוך לטריינרית – מומחית בתחום אומנות ההקשבה והדיבור מהלב ובניית מערכות יחסים.

שרון, חיפאית במקור, היא חלק משושלת של נשים חזקות, יצירתיות ויפות. אמה, אביבה שמר, 'מלכת החן' בעברה, היא ציירת, פסלת וסופרת, המתמחה באומנות יהודית ומטפלת על פי תורת הבעל שם טוב. "אמא שלי היא אנרג'ייזר מטורף", מעידה שרון בהערכה. סבתה חוה, שאותה היא מתארת כאישה יפה, פולנייה אריסטוקרטית עם לב ובית פתוחים תמיד, הייתה העוגן שלה בילדותה, ודודתה, רונית רינת, שהקימה את עמותת 'מעגל הקשבה', היא זו שחשפה את שרון לראשונה לשיטה, לפני יותר משני עשורים. 

"דודה שלי הביאה את השיטה מארצות הברית, לאחר שטיפלה בזוגיות שלה בשיטה הזו", משתפת שרון. "לאחר שזכתה בתחרות יופי כסגנית מיס יוניברס, היא נישאה וחיה בארצות הברית. היא ובעלה, שהיה רופא, לא הצליחו לייצר ביניהם תקשורת טובה, והמורה ג'ק צימרמן, שכיום הוא בן 94, פתח לה את עולם ההקשבה ללב. זוהי דרך חיים מדהימה של הורדת השיפוטיות והתגובתיות והשקטת האגו. במקום הראש המפריד והמקטלג, מתחברים אל הלב הפתוח, שמבין מעבר לקיים".

בשיטה הזו יושבים במעגל, וכל אחד בתורו מספר את סיפורי הלב, משתף בחוויותיו וברגשותיו, ללא ביקורת או שיפוט. "אנחנו לא באמת מכירים אנשים", אומרת שרון, "אנחנו מפרשים אותם דרך העולם הפנימי שלנו. אפילו עם בן זוג שחיים איתו שנים, יש דברים שלא נדע עד שניצור את מרחב הלב". שנים של הנחיית מעגלים לימדו אותה דבר אחד ברור: "כולנו שונים, אבל יש בינינו הרבה במשותף – בסיפורי הלב שלנו. זו הנקודה שמאחדת, ואני תמיד מחפשת את הנקודה הזאת".


את לא לבד

אני פוגשת את שרון בביתה שבמושב משמר השבעה. זהו יום שטוף שמש, והמושב ירוק ושלו. שרון פותחת את השער בחיוך, כשהיא לבושה בשמלה ארוכה, ושערה הבהיר אסוף בקפידה. בצד החצר המטופחת ישנו אוהל גדול שבו היא מעבירה את הסדנאות. 

הוריו של בעלה, יניב, הגיעו לגור במושב עוד בימים שבהיעדר מים זורמים, שאבו אותם מהבאר. כל המשפחה המורחבת, הילדים והנכדים, נשארו לגור שם עד היום. לשרון וליניב שלושה בנים. הבכור שבהם הוא הזמר עומר אדם, ואחיו הם רואי וגל – אף הם שרים ומשמחים, לדבריה, את עם ישראל.

שרון עצמה היא בת אמצעית משלוש אחיות, ומגיל צעיר חלמה להיות רקדנית. מגיל ארבע היא רוקדת במגוון רחב של סגנונות, למדה בווינגייט תואר ראשון ועשתה חיל בתחום. "הייתי אלופת הארץ באירובי, ולימדתי במקומות נחשבים, כמו בסטודיו של חיה הלפרין, השתתפתי בתוכנית 'בוקר טוב ישראל' ו'שעת כושר'. לימדתי אצל גברי לוי, כוראוגרף עטור פרסים, ובאוניברסיטת בר אילן", היא מספרת. 

בהמשך לימדה קבוצות ג'אז בבית הספר 'אלון' ברמת השרון, והייתה אחראית על מופעי סוף שנה. היצירתיות נבעה ממנה באופן טבעי. "אהבתי את התחום מאוד. הייתי שומעת מוזיקה באוטו ותוך כדי ממציאה את הריקודים".

גם כמורה לריקוד היא שמה דגש על הנפש. "תמיד הייתה חשובה לי האנרגיה שהבנות מגיעות איתה. יש היררכיה במחול – הטובות עומדות מקדימה, והייתי אומרת לאלו שמאחור: תרימו את הראש, תמתחו כתפיים ותחייכו. הנוכחות לא נקבעת רק לפי מקום על הבמה. הכול זה אנרגיה".

בגיל 27 הלכה ללמוד תואר שני בשילוב אומנויות בחינוך בלסלי קולג', ונפתחה לעולם הרוח. "אני באה מבית מאוד רוחני, אבל שם באמת הבנתי שאין סתם בעולם, הכול מדויק", היא מסבירה. "התחלתי להתחבר לכל הנושא של ריפוי ושילוב אומנויות בחינוך". לפני 23 שנה נחשפה, כאמור, לשיטת 'מעגל ההקשבה'. 

מה השתנה אצלך מאז שלמדת את השיטה?

"קודם כול, התקשורת שלי עם בעלי. אנחנו שונים במהות – הוא היה איש צבא, מפקד בצנחנים ובשלדג, בעולם של מלחמה והישרדות, ואני רקדנית, בעולם של שמחה, יצירה, הקשבה ונוכחות. אלו שני עולמות שונים בתכלית. 

"התחלתי להבין אותו, והפסקתי לנסות לשנות אותו. פעם הייתי כועסת אם הוא לא היה בא איתי למקומות שרציתי, והרבה פעמים הוא היה בא, נרדם ומשתעמם, אז למה להתעקש ולכפות? למה שהוא יבוא למקום שלא כיף לו, ולמה להיות תלויה במישהו שצריך לרַצות אותך וסובל? המסקנה – תאהבי את עצמך ותעשי מה שאת אוהבת ומה שאת רוצה".

את בעצם לומדת להניח לדברים.

"בדיוק. שחררי. אנרגיה של רדיפה מַבְריחה, ואנרגיה של שחרור מושכת. תהיי במרכז שלך, באמת שלך, תדעי מה את רוצה ותאהבי את עצמך, ואז הוא יימשך אלייך. אם תבואי עם אנרגיה קשה, מי ירצה להיות לידך?".

שרון מוסיפה שמאז לימוד דרך ההקשבה, החלה להכיל קשיים, לעמוד מולם, ולא לברוח. "השתנו לי החיים מקצה אל קצה. בעבר, במצבים של קונפליקט, הייתי לוקחת את הילדים הקטנים ואת התיק, ונוסעת לסבתא שלי, לחיפה. נסעתי כי לא היה לי כוח להתמודד עם בעלי בריב, אבל למדתי שאפשר לריב ולהישאר, לריב ולהתמודד, להישאר בתוך הכאב ולא לברוח. כולם בורחים – לספורט, לסמים, לאלכוהול, לקניות או לעבודה חומרית. במקום זה תברחי לתוכך, תיכנסי פנימה, להבין מי את.

"אין כלום בחוץ", היא קובעת. "אז הלכת וקנית משהו, היה לך כיף, וזה נגמר. לחומר מתרגלים אחרי דקה, אבל מה שתעבדי עליו בפנימיות נשאר ואי אפשר לקחת אותו ממך. אני תלמידה נצחית, כל החיים אני עובדת על עצמי, על הנפש והפנימיות". 

במהלך השנים שרון המשיכה ללמוד, הוסיפה כלים מתחומים שונים, ועדיין המעגל הוא מבחינתה הבסיס. "אני יכולה להגיד לך שהיום, אחרי 23 שנה, עדיין לא זנחתי את הכלי הזה. ההקשבה היא כלי תרפויטי מאוד מאוד חזק. עצם הישיבה במעגל, כשמקשיבים לך ורואים אותך, זה כבר הריפוי. גם אני כמנחה יושבת במעגל, בגובה העיניים, ואני הראשונה שאשתף ואפתח את הלב שלי. 

"במעגל לא נותנים תשובות, כי התשובות נמצאות אצלך", היא מסבירה. "אלו שפותחות את הלב מספרות שנעשה להן ריפוי עצום מעצם זה שהן סיפרו את הדברים. יש המון בדידות וכאב, הרבה דברים שאת מרגישה שהם רק שלך, וכשאת מספרת את מגלה שעוד מרגישות כמוך, שאת לא לבד".

ללמד אהבה

קשה לעקוב אחרי כל היוזמות של שרון. מלבד המעגלים, היא פיתחה גם את מיזם 'אדם שלם' ו'זוג שלם', עושה ריטריטים בארץ לנשים בלבד ("ללמד אהבה, שלום ואחדות בנשמה, ובכל מערכות היחסים"), ומוציאה זו השנה הרביעית מסע מנהיגות לאחדות לרבי מליובאוויטש, בשיתוף עם ברכה שילת הפעילה בהפצת יהדות וחסידות.

במסע, בין השאר, הן משתתפות בכנס השלוחות, עם 5,000 שליחות חב"ד מהעולם. "הרבי מליובאוויטש היה משפיען מספר אחת בעולם היהודי, ועשה דבר ענק עם השליחים בעולם. אנחנו רוצות להעביר הלאה את ההשפעה שלו, ואנחנו גם אומרות לנשים: 'את שליחה. צאי, תעשי ותשפיעי. יש לך מה לתת לעולם'". 

בנוסף שרון נרתמה למען הרווקים והרווקות, ומאז הקורונה מארגנת כל חודשיים ספיד־דייט בזום – דייטים מהירים בסרט נע. עד היום כ־1,100 זוגות שנפגשו בזום, המשיכו משם לדייט אמיתי. 

מלבד זאת, היא מנחה פודקאסט בשם 'רעך כמוך', שבו היא משוחחת עם ידוענים על חייהם. "המטרה היא להראות שכולנו אחד. כולנו דומים בפנים. לכולנו יש בעיות וטראומות, וניתן לרפא ולטפל". תוך כדי השיחה שרון מביאה כלים שונים, בין השאר מעולם ההקשבה והתניא, תורת המראות, 'עין הבדולח' של בעל הסולם, כתיבה אינטואיטיבית, נשימה ומדיטציות ועוד.

שרון מגדירה את פעילותה כמי שמחזירה אנשים בתשובות לעצמם. "יש לנו מסורת, תורה מדהימה וידע ענק ועצום. מי שמפחד מזה הוא מי שהחדירו לו אמונה דרך פחד וכפייה, וזו לא הדרך של בורא עולם. בורא עולם הוא טוב ומיטיב ואוהב את כולם. הכול זה אהבה. מי שלמד אחרת אלו דברים לא נכונים".

במה שיטת 'אדם שלם' שונה משיטות אחרות?

"אספתי הרבה כלים שלמדתי, וחיברתי אותם לשבעה כלים לחיבור מוח ולב. למדתי המון שנים אצל הרב יובל אשרוב והרב אריק נווה, יחד עם לימודי תניא, חסידות, אימון ועוד.

"מגיל אפס אני לומדת דברים ומרפאה את עצמי. בתוכנו יש ניצוץ אלוק ממעל, והוא מתגלה בשעות הקושי הכי גדולות. אני תמיד מלמדת – אל תחכו עד שתגיעו לקושי. למה לסבול כל כך הרבה שנים? אפשר להגיע לשמחה ומותר לשמוח! איך? על ידי כוונת הלב".

מה לדעתך הדבר הכי מהותי שאנשים לא מבינים היום?

"שאנחנו נמצאים פה בעולם זמן מאוד קצר, ואנחנו שליחים של הבורא להביא טוב. האויב נמצא בפנים. כל עוד אנחנו נלחמים נגד עצמנו, אנחנו לא בתדר הנכון, והקב"ה יבעט בנו בכל פעם, עד שנגיע לתדר הנכון של הכלה, אהבה וקבלה. כל עוד אנחנו ברגש שלילי – בנקמה, בשנאה ובפירוד, אנחנו לא במקום הנכון. 

"רק באחדות בתוך העם היהודי ננצח הכול", היא מדגישה. "אהבה היא הכול, והאהבה מתחילה בי. אם יש לך קפה בכוס, נשפך לך קפה. אם יש לך זבל בכוס, יישפך לך זבל. מה שתכניסו פנימה לכוס – ראש, לב וגוף – זה מה שיהיה בתוככם". 

אבל איך מצליחים ליישם את זה במצבים של קונפליקט? 

"כבר ב־2018 הוצאנו קול קורא לנשים לאחדות עם ישראל: 'בזכות נשים צדקניות נגאלנו וניגאל'. את הרעיון יזמתי יחד עם עוד שלוש נשים: נעמה אדלר קורל, מירי שניאורסון ושלי ארטמן, והמטרה היא חיבור מנהיגות יהודיות לרשת חברתית למען אחדות עם ישראל לאור ערכים יהודיים. מי שיכולה להצטרף היא רק מי שהקימה ומובילה קהילה גדולה שעושה טוב לעם ישראל". 

אילו נשים הגיעו למיזם?

"מכל העולמות. היום יש בקהילה 12 רבניות חזקות, בהן הרבנית רחל בזק, הרבנית ימימה מזרחי, ונשות האומה מאור הגנוז. 12 מנכ"ליות מובילות, חברות כנסת לשעבר – ד"ר עליזה לביא ויפעת קריב, נשות תקשורת כמו סיון רהב־מאיר, דנה ורון וחן זנדר, זמרות מפורסמות ומשפיעות – אודיה אזולאי, נטלי דדון ועוד.

"חנה אירם, אישה חרדית מהקהילה שלנו, הרימה מיזם בשם 'אחיות לחוסן'", היא מספרת על אחת מהפעילויות הנעשות בקהילה: "כל שש נשים יהודיות מסקטורים שונים, הולכות לשני בתים של פצועים ועוזרות להם בכל מה שהם מבקשים. עצם העשייה יחד למען אחרים יוצרת אחדות בעם. כשיש שסע עושים טוב. אנחנו מנסות לחזק ולחבר את כל הטוב ביחד".

איך את מצליחה לחיות בתודעה חיובית שמייצרת חיבורים? 

"המעגל לימד אותי שזה לא שאת מחייכת ונחמדה ומוותרת. לא. המעגל הוא אמת לאמיתה. זאת אומרת שאם משהו מפריע לי אני אראה אותו, אני אגיד אותו, ואני אעמוד מולך. אני לא אלך למישהי אחרת ואדבר איתה עלייך, לא אייצר לשון הרע וגוף שלישי, אלא אני אבוא ואדבר איתך.

"רוב האנשים מפחדים להתעמת. אני אעשה את זה מול בעלי, וגם מול הילד שלי, ולא משנה כמה הוא גדול. אני יודעת לעמוד על הדברים שחשובים לי, ולא לוותר על האמת שלי ועל מי שאני".

והדברים מתקבלים על ידי הצד השני?

"יכול להיות שלא, אבל זה בסדר לריב. מותר לריב ולכעוס, אבל אני אפתור את זה, כי אני מאמינה בדרך שלי. אם את לא מאמינה בדרכי, תשכנעי אותי, ואולי גם לא נשכנע אחת את השנייה – זה בסדר".

כלומר, קודם כול את לומדת להקשיב לעצמך.

"בדיוק, ואם אני לא מחוברת לעצמי, אז אני כמו לולב מטולטל. צריך להביא את הקושי והבעיה לידי פתרון, לא לטאטא מתחת לשטיח, אלא לפתור את הדברים. תקשורת זה אל"ף־בי"ת".

שרון מספרת שבבית היא אומנם לא תושיב את בני המשפחה למעגל, אך תיזום שיחות. "אני אגיד לבעלי – בוא נשב לדבר. אני לא מוותרת. הוא תמיד צוחק עליי, עד היום – 'את לא מתייאשת, אה?'. לא, אני לא מתייאשת. אני רוצה להסביר ולהבין, ושיבינו אותי.

"גם עם הבנים. אני חברה מאוד טובה שלהם", היא מציינת. "הורים אחרים אומרים לי – איזה כיף לך שאת מבלה איתם. אני יכולה להיות איתם בהמון מקומות שהורים אחרים לא. ברוך ה', המשפחה שלנו מחוברת. אני לא מתערבת יותר מדי לבנים שלי, אני יודעת את הגבול, וכשהם זקוקים לי הם באים אליי".

הם באים להתייעץ איתך?

"כן. הם גם שולחים אליי את זוגות החברים שלהם, לפתור בעיות בזוגיות ובחיים. הרבה באים אליי. זוגות שעומדים להתגרש יודעים שאני בסוף מביאה להם חשיבה אחרת. 

"הכול זה אנרגיה", מסבירה שרון, "גם בין בני זוג. כולם עושים טעויות. השאלה בסוף איך מתקנים, כי אנשים לוקחים את הטעויות איתם לכל מקום, גם לזוגיות השנייה והשלישית. תוציאי את עצמך לרגע מהתמונה, ותשאלי את עצמך בכנות – איך בן הזוג שלך? הרוב עונות שהוא אבא מדהים ובעל טוב. הבעיה היא, כמעט תמיד, כשאת נכנסת לתמונה. 

"אם תשני את עצמך בדרך שבה את מתייחסת אליו, בהסתכלות שלך כלפיו, ותמצאי חן בו, הוא ימצא חן בך. אם, לעומת זאת, את כל הזמן מתקיפה ומאשימה, אין לו איפה למצוא חן. יש משברים, יש בעיות וקשיים, אבל אם נדע איך לצלוח אותם – זכינו".

את רואה שינויים אצל אנשים? אדם שהתרגל במשך כל חייו לחשוב בדרך מסוימת, יכול באמת להשתנות?

"אנחנו באנו לעולם הזה כדי לעבוד ולהשתנות. שינוי הוא הדבר הכי קבוע בחיים. בני אדם הם כמו מים, כמו טבע. כל הזמן משתנים. אם אין לי את הזכות להשתנות, אין סיבה שאני אבוא לעולם". 

אנשים יגידו – איך מישהי שנראית כמי שחיה חיים די מושלמים, יכולה לעזור לאנשים עם בעיות?

"הרבה פעמים אמרו לי שיש לי הכול. אז גילוי נאות – מגיל 14 עבדתי במלצרות, מכרתי בגדי גוף באוטו, ועבדתי כל יום בחיי. עד היום אני עובדת, כולל 33 שנה במערכת החינוך. על פניו יכולתי להפסיק לעבוד, אבל אני לא רוצה – אני אוהבת את עם ישראל, ואוהבת את העיסוק שלי מאוד".

היא משתפת שגדלה בבית שהיה בו קשיים ומתחים בין ההורים. "הייתי בורחת מהבית לבלט, שם ריפאתי את עצמי, דרך הריקוד והשמחה. הייתי מחפשת בתים שמחים, מחפשת אנרגיה, כי אצלי בבית זה לא היה קיים, ולכן חיפשתי בחוץ. היום המתנה שלי היא להקים בית אוהב וחם, של ריפוי, אהבה, שלום ואחדות. הגעתי לזה מכמיהה, כי לא היה לי. זה התיקון". 

אך למרות הקושי שחוותה בילדותה, אין בקולה שמץ של מרמור על העבר. "צריך להגיד תודה על השריטות, כי מזה נבנים בסופו של דבר. אלוקים נותן לכל אדם בדיוק את המסלול הנכון, ותודה לאל שהגעתי לכך שאני עוסקת היום בריפוי הגוף, הרוח והנפש, ועוזרת לאנשים למצוא את עצמם ולהקים בתים טובים ובריאים, כי כל בית שנבנה בישראל הוא בית מקדש קטן, וכל זוג שהאישה שלו יודעת מי היא, מה היא רוצה, וטוב לה עם עצמה, היא תאהב את בן הזוג שלה יותר".

לקדש את החומר

כאמור, לצד עבודתה בתחומי הרוח והנפש, שרון היא גם אם לשלושה בנים, שהבכור שבהם הוא הזמר עומר אדם, שהחל את דרכו בעונה השביעית של כוכב נולד. שרון מספרת על בית עם מוסר עבודה גבוה, שבו הילדים עוזרים ושותפים במטלות, "כמו חיילים", היא מחייכת. גם כשעומר רצה בזמנו ללכת לאודישן בתוכנית, שרון ובעלה אמרו לו ללכת לבית הספר, אך הוא הלך לתחרות ללא ידיעתם. 

האמנת כילד שהוא כל כך יצליח?

"לא דחפנו אותו לשם. בגיל 12 הוא שר פעם ראשונה שיר, שאני כתבתי את המילים שלו. זה היה ביום הולדת 60 של סבא שלו, והקהל נדהם. בכיתה ז' הוא השתתף ב'שיר נולד' עם שירי ארץ ישראל הישנים על במת נוקיה, ומשם זה התפתח. עשיתי לו סרט בר מצווה שבו הוא כבר זמר גדול, מצליח בעולם, מופיע באצטדיונים ענקיים ולא יכול ללכת ברחוב. זה היה כמו חזון אחרית הימים", היא צוחקת. "ואז הוא הלך לכוכב נולד. לא ידענו שהוא שם. הוא הלך לבד לכל השלבים. רק כשהגיע מחנה האימונים הבנתי שהוא בתוכנית. הכול מאת ה'".

איך את מסבירה את זה שיש המון כישרונות ומתי מעט שמצליחים?

"זה שילוב של כמה דברים: ברכה מאת ה', שאלוקים בעצם נוגע במישהו ורוצה לקדם אותו, וגם ניהול טוב, ומשפחה אוהבת, חזקה ותומכת. זו תמונה כוללת. לא מספיק שאתה זמר טוב, צריך גם ברכה, תמיכה, ולהיות ערכי. בסוף הקהל מרים אותך והקהל מוריד אותך".

את מנחה אנשים להתחבר ללב. איך אפשר להישאר מחובר כשאתה חווה הצלחה והערצה מטאורית מגיל צעיר כל כך?

"תמיד אמרתי שברגע אחד אתה יכול להיות על גג העולם, ובשנייה יכולים להפיל אותך למטה. טעות אחת שתעשה, יכולה למחוק אותך. תמיד עומר אמר לי בצחוק – 'תודה שאת מעודדת אותי'. אבל עניתי לו – 'זאת האמת'. 

"כשהוא היה ילד זה היה מאוד מאוד לא קל, שכל אחד היה ניגש ורוצה להתקרב ולהצטלם. צריך לדעת לשים גבולות, ואני מאוד חדה. יש הרבה מאוד אנשים שמתבלבלים בדרך, וצריך שכל ישר – וזה דבר שפיתחנו אותו עוד ועוד עם השנים. לא כולם חברים, צריך לדעת למי יש אינטרס ולמי לא, ולדעת להבדיל בין טוב ורע. אני חושבת שזה גם המון בזכות לימוד תורה – יש קדושה ויש את היפוכה של הקדושה".

כל ההסתכלות שלך מאוד פנימית ורוחנית, ועולם הפרסום הוא מאוד חומרי וחיצוני. איך העולמות האלה נפגשים?

"זה הכול אותו דבר. רוח וחומר הם אחד, וצריך לקדש את החומר כל הזמן. כמו שמברכים על לחם, על יין ועל הכול. כל דבר הוא שליחות, גם פרסום".

שרון מספרת שעם השנים החלו יותר להתקרב לשבת. "זהו זמן של עצירה, של שקט וניקוי רעלים. זמן של משפחה". עומר עצמו שומר שבת זה שלוש שנים. "לפני מספר שנים, בזכות העובדה שסירב להופיע בשבת, מופעי הפסטיגל בחנוכה התקיימו רק בימות החול, וכך זה מאז ועד היום. רווחי הפסטיגל, למרבה הפלא, היו גבוהים מתמיד". 

מה החלומות הלאה?

"שהבנים יתחתנו עם זיווג משורש הנשמה, שיגיע בפשטות ובקלות, שיהיו פה נכדים ונכדות, ובית מלא צחוק ובריאות. להמשיך להוציא לפועל את קהילת המנהיגות לאחדות עם ישראל, שתהיה פה אחדות, שיגיע המשיח בעזרת ה', ושתבוא הגאולה. אני מאמינה שבזכות הנשים בסוף זה יקרה".

הפוסט מפתח הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.

רננה מלאת קסם. יש לה שפה רהוטה, היא חדה כתער, ולשיחה שלנו אני מגיעה בסקרנות. היא אמא לשלושה ילדים – טוב, עדין וגפן עברייה, ואין לה רגע דל. היא מנהלת באוניברסיטת בר־אילן את המחלקה ללימודי המזרח התיכון, ובמקביל עובדת עצמאית, פעילה חברתית בפאנלים פוליטיים וחברתיים מגוונים, ומשפיענית רשת. בנוסף היא מעבירה הרצאה על דמותה הייחודית של אמה, שהייתה אחות מוסמכת ומפורצות הדרך במגזר הדתי בעיסוק בענייני פוריות ונשיות.
"בהרצאות אני מספרת את סיפור החיים של אמא ומשתפת טקסטים שהיא כתבה", היא מספרת. "בעיקר משמח אותי שהיום, כעבור עשר שנים, יש להרצאות הרבה יותר ביקוש מאי פעם. המוסדות שפונים אליי אומרים לי שחשוב להם לשמוע מישהי שבנתה את החיים שלה בחזרה לאט לאט. כי זו בנייה מאוד איטית וקשה וסיזיפית, ולא איזה קסם שפשוט יום אחרי השבעה – פוף, קמים. עברנו הרבה ועבדנו מאוד קשה כדי לחיות חזרה. עבדנו בלחיות".
ונראה שדווקא מתוך מורכבות החיים, יחד עם הבית המיוחד שגדלה בו, צמחה דמות עוצמתית ואפילו שונה בנוף ביכולת שלה להתבטא ולהביא אמת ברורה ולא מתפשרת.
***תמיד היית כזו דעתנית?
"מבחינת הדעתנות, זה אמא שלי הארדקור. שתינו היינו חייבות להיות המילה האחרונה בבית. במריבות בינינו אמא שלי הייתה אומרת: 'אל תעני לי', ותמיד הרגשתי שאני חייבת עוד איזו מילה אחת קטנה. וגם היום חברות צוחקות עליי שאני עונה לכל דבר.
"אז מצד אחד זו דעתנות – שמה שיש לי להגיד, אני אגיד, אני לא מפחדת מאף אחד ולא מוּנעת בכלל ממה יגידו. אבל ברוך ה' אני יצאתי גם קצת אבא, אז אצלי זה יותר מעודן, יותר בטקט".
***נשמע שאת מאוד שלמה עם מי שאת.
"נכון, זה בדיוק הסיפור. אמא שלי הייתה אומרת את דעתה כשהיא שלמה ב־100%. וכשאתה יודע שאתה הולך עם האמת שלך, אז כל מיני תירוצים חיצוניים כמו מה יגידו לא מעכבים אותך. יש קטע יפה של הרש"ר הירש שתלוי לי על המקרר. הוא כותב שמי שיש לו אמת פנימית חייב להביע אותה כל הזמן, והוא מוסיף ש'רק לשקר דרושים תומכים כדי להצליח'".

דפנה מאיר הי"ד הייתה, כאמור, דמות יוצאת דופן – לאחר מותה העניקה לה הכנסת תעודת הוקרה על פועלה למען בריאות האישה, וספר שנכתב על דמותה נמכר בעשרות אלפי עותקים. נראה שזיכרונה החי מלווה את רננה יום יום, והיא מקיימת איתו דיאלוג מתמשך המעצב את חייה ובפרט את האימהות שלה.
***איך היה לגדול לצד אמא שמידת האמת שלה הייתה כל כך נוכחת?
"אני מזכירה לעצמי כל הזמן שלאמא שלי לא היו הרבה חברים בחייה", היא מודה בכנות. "אנשים מאוד העריכו אותה, אבל גם מאוד התקשו לשמור איתה על קשר, כי היא אמרה כל מה שיש לה להגיד. בשבעה כל אחד שהגיע היה כאילו החבר הכי טוב שלה, אבל בפועל אפשר לספור על יד אחת כמה חברות היו לה. היה מאוד קשה לחיות לידה. גם לנו כילדים היה קשה לחיות עם מישהו שהאמת שלו היא כל הזמן חדה וחותכת, אבל ההערכה אליה הייתה גדולה עוד לפני הפיגוע".
היא מעידה על הורות מאוד מסורה וטוטאלית. "אם אמא הייתה באמצע לכתוב הודעה בטלפון, לא היה דבר כזה להפריע לה. ומצד שני אם היא הייתה איתנו, אז גם אם ראש הממשלה ידפוק בדלת היא לא תפתח.
"הדבר הכי חשוב שלמדתי מאמא שלי הוא אפס רגשות אשמה", היא מעידה. "זה נשמע אומנם מאוד יומרני, אבל ברור שאני מתאמצת לעשות לילדים שלי הכי טוב. משקיעה, נקרעת בשבילם, ובפועל אני לא מקבלת מהם שום דבר. אז מה יש לי להרגיש אשמה? גם כשאני עושה טעויות, זה לא מכוונה רעה. גם אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת שאין לה מצפון ואין לה אשמה. זה היה המשפט הקבוע: 'נולדתי בלי זה'.
"פעם היא אמרה לי: 'בואי נעשה רשימה, כל אחת תכתוב את הדברים הגרועים שלה מהילדות, שהיו לה קשים ומדכאים'", היא נזכרת. "אמא שלי כתבה: לא היו לי הורים, גרתי ברחוב עם נרקומנים וסמים, אבא שלי התכחש אליי כל החיים. וזהו, זה היה התחתית של התחתית, לא היה לי איך לעקוף את זה. הילדים שלי גדלים בבית חם, שאוהב אותם, עם הורים שמנסים לעשות להם טוב, מה יש לי לאכול את עצמי ברגשות אשמה?".
היא נחרדת, לדבריה, לראות שיטות של חינוך ילדים שמנסות לגדל אותם "כמו חסה במעבדה". "אני יותר בגישה של: 'הם יעברו את זה'. יגדלו ויצאו חזקים. אני יצאתי חזקה אחרי מה שעברתי, אז גם הם יגדלו ויצאו חזקים ממה שהם עברו. אם אמא שלי גדלה עם נרקומנים, הילדים שלי יהיו בסדר.
"אני מאוד מחוברת לילדים שלי, ובעיקר משתדלת לא להפעיל עליהם איזו גישה הורית, מניפסטים חינוכיים או משהו כזה", היא מוסיפה. "אני ממש נותנת להם לגדול. אני הקרקע, והם – שיגדלו איך שהם רוצים, ולמען האמת אני רואה שזה מביא ממש תוצאות טובות, ברוך ה'".
****ואיפה פוגש אותך הנושא של גבולות?
"היו גבולות מאוד ברורים בבית. אבא שלי תמיד אומר: 'גבולות רחבים וברורים'. כשהיה גבול, לא היו משחקים. מצד שני, שום דבר לא היה כבד. בסוף ההורים שלי הביאו אותי לעולם כשהיו צעירים מאוד. אמא שלי הייתה בת 19 כשנולדתי, וגם סיימה ללדת בגיל 27, שהיום מוזר לי לחשוב על זה. הם לא לקחו קשה שום דבר ולא הטילו על הכתפיים הקטנות שלנו שום אג'נדה".

כאמור, רננה בחרה ברשת החברתית ככלי משמעותי להביע בו את דעותיה בנושאים פוליטיים, חברתיים וגם כאלו שקשורים להורות ולדרך חיים. רבים עוקבים אחריה ומתחברים לדמות האותנטית שמשדרת פשטות, אך לא חוששת לגעת בשום נושא או תחום שבוער בה.
***החשיפה ברשת יכולה לגבות מחירים.
"יש אנשים שמתחברים לרשתות החברתיות כדי לראות מה אנשים חושבים עליהם, אבל אצלי זה הפוך. בעלי צוחק עליי שאני 'כותבת למגירה' ושאני לא באמת חושבת שמישהו קורא. עד היום, כשניגשים אליי ברחוב, כל פעם מחדש אני מופתעת שמישהו קרא. אני מבחינתי משגרת את הדברים, ולא אכפת לי מה עלול לקרות עם זה".
***ואילו תגובות את מקבלת? יש אפקט לפרסומים ולעשייה שלך ברשת?
"הרבה פעמים אנשים חוששים שאני מקבלת מלא תגובות נאצה, אבל האמת שיש לי אפס תגובות כאלה. פעם חשבתי שזה בגלל ה'הילה' של השכול, אבל עברו כבר עשר שנים, אז ההילה כבר נהיית עכורה. נראה לי שאנשים מעריכים כשמישהו כותב באופן שלא משתמע לשתי פנים, ובעיקר יודעים שיש מרחב מאפשר גם לשיח חזרה. אני גם לא מנסה להביא לאחדות או לפשרות או לכל המילים המכובסות שיש היום. יותר בגישה של 'זו דעתי וזו דעתך, לעולם לא נשנה אחד את השני וזהו. פשוט נחיה עם זה'".
הקול שהיא משמיעה הוא ימני, חד וברור, וחסר לטענתה ברשתות החברתיות אצל יוצרי תוכן. "יש להם מה להפסיד, ולי יש חופש דעות כי אני לא מתפרנסת רק מהמדיה. אני רוצה להשמיע את הקול שלי חזק וברור, ואני יודעת שזה קול של הרבה אנשים אחרים שאין ביכולתם להשמיע. לאן אנשים ייקחו את זה, זה שלהם".
באופן מפתיע היא מציינת שהחברות הטובות שלה כיום הן העוקבות "הכי שמאלניות". "יש לי חברות שפעילות בשלום עכשיו וכל מיני תנועות בסגנון, והרבה פעמים שואלים אותי אם אני לא נחרדת לשמוע את הדעות שלהן. אבל ככל שאני נחשפת הרבה לתוכן הזה – הוא כבר לא מפריע לי. הרבה פעמים עוקבות ניגשות אליי ואומרות לי, 'תדעי שאני ממש לא מסכימה איתך, אבל אני ממש נהנית לעקוב אחרייך'. זו תגובה שחוזרת על עצמה המון, והיא הכי משמחת אותי, כי באמת אין לי מטרה שיסכימו איתי".
בתור פעילה חברתית שמשתתפת גם בפאנלים העוסקים בנושאים פוליטיים, היא מביאה התבוננות מרעננת וייחודית בנוגע למרקם החיים שנדרש כדי שנוכל לחיות יחד, עם כל מגוון הדעות.
"כשמזמינים אותי לפאנלים של אחדות או 'למצוא את המכנה המשותף', זה עושה לי גרדת. אנחנו לא צריכים למצוא את הדברים שעליהם אנחנו מסכימים, כי זה פשוט מטשטש. אתה בא לטשטש לי את הדברים שהם מבחינתי קו אדום? בואו נחליט שכל אחד נותן לשני לשמור על העקרונות שלו ופשוט נשמע מה יש לו להגיד".
היא מדגימה את התזה שלה משנות נעוריה. "בתיכון למדתי באולפנת אמית בבאר שבע. הייתי חריגה בנוף בכל היבט אפשרי, ולרוע מזלי גם הייתי האשכנזייה היחידה בכיתה, ככה שלא משנה כמה שאני אנסה להראות שאני משתלבת, אלך עם מכנסיים, אצא למועדונים, זה לא יעזור. אז פשוט הבנתי שאני לא צריכה להשתנות כדי שבנות יעריכו אותי. היה לי את המקום שלי בתור מתנחלת דוסית מההתחלה ממש, ואחרי הפיגוע הן ממש היו שם בשבילי. אז זה גם ברמה האישית וגם בשאר ההקשרים – אני מאמינה שכל אחד צריך לשמור על הייחודיות שלו".
****איפה, לדעתך, נמצא הציבור הדתי־לאומי מול הנושא הזה?
"נראה לי שיש בציונות הדתית תחושה של 'אם נשתלב, יעריכו אותנו'. אם נשתלב ונחיה בכל העולמות, נהיה גם לומדי תורה וגם בצבא וגם ניכנס לתקשורת ונהיה מעורבים בכל התחומים – אז יעריכו אותנו. אבל צריך לשים לב שאנחנו לא מוותרים על העקרונות שלנו".
גם לפוליטיקה, היא טוענת, לא מגיעים בשביל פשרות. "בפוליטיקה צריך לתת מרפקים, להשיג הישגים. זאת הדרך. אני אבחר במישהו שיביא את הקול שלי, ואני רוצה שיעריכו אותי בגלל הקול שלי, לא בגלל שאני אוותר עליו".
בקיץ האחרון יצאה רננה עם פודקאסט בנושא הציונות הדתית ובו אירחה בין היתר רבנים כמו יגאל לוינשטיין ונעם כהן, ואת השרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. "הרגשתי במהלך המלחמה שהציונות הדתית הולכת עם מטען רגשי מאוד כבד ומשמעותי, וגם לגמרי מוצדק. כי בעצם אנחנו מתחנכים על לחיות למען הכלל, אז יש שאלה: איך הכלל לא רואה את זה? וגם לאורך המלחמה היה אפשר להבין שבתוך הציונות הדתית יש כל מיני כיוונים וזרמים פנימיים.
"בגלל שהייתי בתחושה שהקולות שמביאים לאולפנים הם בעיקר קולות מאחדים, דמויות שהן נעימות לכולם, אבל הן לא בהכרח מביאות את כל הציונות הדתית – בפודקאסט החלטתי להביא קולות שלא מספיק באים לידי ביטוי ומאוד רציתי שיישמעו. היו כאלה שאמרו שאני מביאה רק גוון אחד של הציונות הדתית, וזה באמת נכון, כי הבאתי את הגוון שלי".

אומנם עברו כעשר שנים מהפיגוע שבו נרצחה באכזריות דפנה מאיר הי"ד, אך לאחרונה הזיכרונות הפכו שוב טריים ופגיעים, כאשר בעסקת החטופים האחרונה, שבה שוחררו אחרוני החטופים החיים שנותרו ברצועת עזה, שוחרר מהכלא המחבל שרצח את דפנה.
***ידעתם שהמחבל ישתחרר?
"כן, אבל לא היה ברור מתי ואיך. הייתה לנו תקווה אחת: למחבל המתועב היה סעיף שבזמנו איילת שקד הכניסה, של 'רצח באכזריות מיוחדת', עם ההמלצה לא לשחרר במקרה של עסקאות שחרור מחבלים. כשריאיינתי את בצלאל סמוטריץ' בפודקאסט שלי שאלתי אותו על העניין, והוא אמר לי בשיא הכנות: 'אין כבר את מי לשחרר, אם תהיה עסקה – הוא יצא מהכלא'. אבל כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי הוא טועה".
בפועל, כשנחתמה העסקה והתפרסמה רשימת המחבלים שעומדים להשתחרר, המחבל לא היה ברשימה, ורק מאוחר יותר הוא נוסף, עם עוד תשעה מחבלים. "למחרת בבוקר פשוט גילינו שהוא ברשימה. מבחינתנו זה היה שבר גדול. ואני גם חייבת להגיד באמת, ששמחה לאומית פשוט לא הייתה שם. זה היה שבר שלא חווינו מאז הפיגוע. ממש ככה.
"ברור ששמחנו לראות את החטופים חוזרים", היא מחדדת, "אבל זו הייתה עסקה נוראית, והמחירים שלה כל כך כבדים. המחבלים, חלקם השתחררו לחו"ל ואין לנו איך לעקוב אחריהם, אין לנו איך לדעת מה איתם, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד מה הם מתכננים. אנחנו יודעים שהמחבל שלנו נכנס לכלא כמפגע בודד ויצא כמזוהה חמאס", היא אומרת בכאב. "זאת אומרת, הוא לא 'חזר בתשובה' בכלא. אני זוכרת שאפילו באחד הראיונות אמרתי: 'אני משתתפת בצערכם, לא בצערי', כי גם מבחינה לאומית המחירים של העסקה מחרידים, וגם ברמה הפרטית זה היה מאוד קשה".
****הרגשת שאין צדק.
"ברור. אם יש לו המלצה בגזר הדין שלא לשחרר במקרה של עסקה, והוא אפילו לא סיים עשר שנים בכלא, אז איפה הצדק? ואני אומרת לעצמי שגם אם יכלאו אותו אי פעם שוב, הוא כבר לא ייכלא לעולם בעוון זה שהוא רצח את אמא שלי. המעגל לא ייסגר יותר לעולם.
"לקח לנו איזה חודש להתאושש מזה, ואני יודעת גם על משפחות אחרות שהיו ממש שבורות. אז התרגשנו כמו כולם, אבל באמת הייתה לי שאלה גדולה על הידיעה שאתה חי במדינה שאתה בטוח ש'ידנו תגיע לכל מפגע' ובסוף משחררים את כולם".
היא נזכרת בתחושות הקשות שחוותה בשמחת תורה השנה. "באנו לעשות עם החיילים את החג בבסיס, ואני ממש זוכרת את עצמי באותו ערב מסתכלת על ההרים והשום־דבר שרואים משם ושואלת את עצמי: 'טוב, מה עכשיו? זה המחיר הכבד שהיינו אמורים לשלם?'. זה העלה לי הרבה שאלות. מול הקדוש ברוך הוא, מול המדינה. וגם ברמה האישית, אני חייבת להגיד, זו פגיעה בביטחון. כשמישהו משחרר את מי שנכנס אלייך הביתה ורצח את היקר לך – זה באמת מפחיד.
"באותו לילה ישנתי בבסיס של מאתיים חיילים חמושים, וביקשתי מבעלי שילווה אותי את המרחק שהיה בין איפה שישנו ובין השירותים והמקלחת. ניסיתי להגיד לעצמי רציונלית שלא שחררו אותו לפה והוא בכלל שוחרר לטורקיה, ועדיין זו פגיעה בביטחון האישי, ממש ככה. אני יודעת שאם הוא יחפש אותי באינסטגרם הוא ימצא אותי".
***הרגשת תמיכה מבחוץ? אנשים שידעו לראות גם אותך בתוך המצב הזה?
"באותו בוקר אחות של אבינתן אור כתבה לי הודעה, ממש בשעות שאח שלה יצא אליהם. ומה שהכי ריגש אותי בהודעה שלה, זה שהיא לא שמה את זה בתוך איזו משוואה, כאילו זה המחיר שנדרש. היא עשתה את ההפרדה, ופשוט אמרה שהיא מצטערת על המחיר הגדול, ושהשחרור בפני עצמו מזעזע. ובאותו רגע הרגשתי שאני גם יכולה לשמוח איתה. כי היא לא שמה אותי בתור זאת שמשלמת את המחיר כדי שהאח שלה יחזור".
***בשמחת תורה תשפ"ד חדרו מחבלים לבתים רבים בעוטף. מה זה עשה לך?
"אני חייבת להגיד שברגע שפרצה המלחמה, דווקא הייתה לי הקלה מאוד גדולה. כי הרגשתי שעד אז הסתובבתי בתחושה שרק אני יודעת לאיזו אכזריות הם מסוגלים להגיע, אני באמת ראיתי את זה, והתפקיד שלי היה לשכנע אחרים שזה מה שהמחבלים רוצים. וגם לרגע לא הופתעתי ממה שקרה בשבעה באוקטובר. כן הופתעתי שאף אחד מכוחות הביטחון לא חיכה להם. אבל לא הופתעתי מעוצמת האכזריות ולא מכל השאר".
****תחושת הביטחון שלך שוב נפגעה?
"מאז הפיגוע אני לא עוברת ליד אתרי בנייה, ואם קופץ לי נהג ערבי בגט טקסי, אני מבטלת את המונית בו במקום. התנהלתי ככה כל החיים, כי ידעתי מה עלול להגיע. מבחינתי השבעה באוקטובר היה סוג של הוכחה של 'אמרנו לכם שזה מה שהם עלולים לעשות'. לא הופתעתי לרגע, להפך, הוקל לי שאולי עכשיו כולם יהיו ביחד איתי במודעות לסכנה.
"אני חייבת להגיד שכבר שנתיים שלמות, בכל פעם שאני עוברת ליד אתר בנייה אני אומרת לעצמי: 'אני בטוח האדם היחיד בעולם שיש לו הקלה כל כך גדולה כל פעם שהוא עובר ליד אתר בנייה'. נראה לי שאנשים רגילים לא שמים לב שעכשיו בהרבה מקומות יש פועלים הודיים. אני שמה לב להבדל כל פעם מחדש, וכמובן רועדת מפחד מהיום שיחזירו אותם".
****את הלכת עם המחשבות האלה בתוכך, ופתאום הן מקבלות הכרה.
"מאז הפיגוע אני בטיפול פסיכולוגי, והמטפלת הציעה שנתרגל נשימות כשאני עוברת ליד אתר בנייה או ליד מישהו שמפחיד אותי. אמרתי לה: "אני אתרגל נשימות בתנאי שאת הולכת אחריי ומחפה על הגב שלי מאחורה, אז אני אתרגל לך נשימות". ואחרי השבעה באוקטובר הבנתי כמה הגישה שלי נכונה, כי לתרגל נשימות זה לא דבר רציונלי מול האיום שקיים. צריך לטפל בו".
***לסיום, מה את מאחלת לעצמך?
"שהקדוש ברוך הוא ימשיך להצעיד אותי בדרך שהוא רואה לנכון. אין לי סיי. לא יודעת אם זו אמא שלי בוחשת שם ולוחשת לו באוזן, אבל כל פעם שהגעתי לפרק בחיים ששאלתי את עצמי: 'אוקיי, מה מכאן?' הרגשתי שיש לי סייעתא דשמיא. אז בעזרת ה' שרק ימשיך.
היא מסיימת במסר לקוראות: "אפשר להיות מי שאנחנו ולהשפיע גם בלי רשתות חברתיות. על כל חפץ שאני מרימה בבית, אני מרגישה שאני בן אדם חשוב. אין צורך ברשתות גדולות בשביל להרגיש שאת משפיעה, שאת עושה טוב".

הפוסט הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעודי מתפעלת מיכולת הדמיון של הבנות ומנסה להכיר אותן דרך הדברים שהן אומרות, אני קולטת שעוד רגע מגיע תורי. הדבר הראשון שעלה לי היה סוודר אוברסייז גדול ומחמם, אבל לקח לי רגע להבין מה הקשר שלי לפריט. מדהים שהרעיון עלה ורק אחר כך הגיעו ההיגיון וההבנה שלי את מהות העניין.

"האימהות שלי", עניתי, ״היא דגל משמעותי בחיים שלי״. הבגד העוטף התחבר לי לאימהות וליכולת הכלה. 

בעיניי, בגדי חורף הם הכי כיפיים בעולם. סוודר אוברסייז גדול, יש בו משהו שעוטף ומעניק תחושת חיבוק נעימה ומפנקת.

אומנם עברו כמה שנים טובות מאותו דימוי שעלה לי על עצמי, אבל מאז, בכל פעם שאני קצת חסרת סבלנות או כוחות מול אחד מילדיי, אני מבינה שעם קצת דמיון אני יכולה לעטוף אותו בחיבוק חם, ובקלות רבה להרגיע אותו. ולא פחות, להרגיע גם את עצמי.

כיום גזרת האוברסייז טרנדית מאוד, והיא נמצאת על המדפים כבר כמה עונות. אפשר למצוא את הגזרה הזו בחולצות טי־שרט, בז׳קטים, וגם בסוודרים ובכל בגד שבו הבד רחב ולא נצמד לגוף אלא נותן לו מקום. 

טיפים מתא המדידה

איך נכון ללבוש אוברסייז ושכבות בחורף בלי לטשטש את קווי המתאר של הגוף ובלי ליצור נפח מיותר ונראות עמוסה? 

נבנה נפח מדורג – מהדוק למרווח, כך שנוצרת הגדרה לגוף גם כשיש הרבה שכבות:

-שכבה ראשונה, הכי קרובה לגוף: דקה, מחממת, נושמת. למשל גולף צמוד, חולצה דקה מבד תרמי או ויסקוזה.

-שכבה שנייה: פריט מגדיר צורה – ז’קט קצר, חולצה מכופתרת או וסט שמוסיף מבנה.

-שכבה שלישית: משהו עם נוכחות – סוודר, מעיל, צעיף גדול.

כותבת: ליאור סימן טוב

הפוסט עטופה באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה גרם לה להבין שמה שפשוט לה – לא בהכרח פשוט לילדיה ולבני גילם. בעקבות ההערה הזו, היא הבינה שהיא צריכה לשוחח עם ילדיה על הפלא שבהיריון הזה. נראה לי שיש כאן סיפור שמייצג דור ופערי דורות. ומלמד על הצורך לתת מילים ועומק להתמסרות להבאת חיים לעולם.

להכות שורשים

כשהייתי נערה, הנושא של לידות ומספר ילדים ממש לא העסיק אותי. אחרי החתונה מאוד רציתי ילד. הרגשתי כמה פלאי ועמוק הקשר כשהוא ממשיך דרך חיים שנוצרים מהיחד. אחרי הלידה הראשונה הבנתי שעליתי ברמת החיים. התחלתי להכות שורשים באדמה. קיבלתי פשר חדש ומופלא לעצם היותי, לחיי. 

בתור רווקה, זכיתי תקופה מסוימת להתפלל שלוש תפילות ביום. ובתור אמא עברתי לתפילה אחת, קצרה. אבל ממש הרגשתי איך חיי הופכים להיות תפילה אחת ענקית. הרגשתי שותפות בבריאה. קרבה עמוקה לבורא כול. היום שלי היה מלא בנתינת חיים, שאלות האמונה קיבלו תשובה ודאית של חוויית נוכחות אלוקית. אור עמוק נכנס לחיי.

כשהבנתי שאני בהיריון השני, לא ידעתי איך אפשר לאהוב עוד מישהו. איך יהיה מקום לילד נוסף. חששתי. ויחד עם השמחה שהייתה לי, ראיתי את עצמי כאילו כל חיי אהיה בהיריון, וזה לא היה קל. ברוך ה', הלב נפתח לאהבה, והבנתי איך כל ילד פותח את האישיות לאהוב יותר. ויחד עם זה, הייתי צעירה, והיו לי עוד הרבה רצונות לא ממומשים.

להביא חיים לעולם זה פלא. פלא של התמסרות לזולת, עיסוק בעתיד, יצירת חיים. אבל יש גם את הכאן ועכשיו. את הרצון להתקדם מבחינת האישיות בעוד מישורים. את הצורך לפרנס תוך כדי גידול ילדים. את הצורך ליהנות מפנאי בלי לחץ, לישון לילה שלם, להקדיש זמן לזוגיות. הרבה צרכים זזים הצידה מול ההתמסרות המופלאה הזו. וזה ממש לא קל.

למדתי איך להתנהל בחיי במספר מישורים בו־זמנית. וזו הייתה עבורי תורה חדשה, שמעולם לא לימדו אותי. להיות פחות פרפקציוניסטית, להתגמש עם המציאות, להיעזר, לחלום רחוק, ולהחזיק חזק בהודיה על מה שיש.

התקופה הכי שמחה

דיברתי עם בן משפחה עם שמונה ילדים, מגיל 13 עד מספר חודשים. והוא אמר לי, אני חושב שאנחנו בתקופה הכי שמחה שלנו. תחושות המסוגלות ועושר החיים נותנות הרבה שמחה, וזה מחפה על הקשיים והאתגרים ביומיום.

למה אני מספרת את כל זה? כי אני חושבת שיש עוד נשים שמתמודדות עם העומס ומרגישות לבד. שיש להן דילמה לגבי לידת עוד ילדים בגלל הקושי הכרוך בכך, או בגלל שהן תהיינה יוצאות דופן מדי בחברה שלהן, או שמחיר העצירה בהתקדמות בעבודה קשה מדי.

יש כיום כל כך הרבה אפשרויות לאישה לפעול ולהתקדם, שלידת ילדים נתפסת כמשהו שתוקע מאחור, כובל ולא מאפשר לצמוח. למרות שההפך הוא הנכון, וגידול משפחה הוא האוניברסיטה של החיים – לא מקבלים תואר ולא שכר על האוניברסיטה הזו.

כותבת: הרבנית נעמי שפירא

הפוסט ילדים זו ברכה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"יש שקר שמוכרים לנשים צעירות", היא פותחת, "שאפשר לשלב אימהות ועבודה אינטנסיבית, אבל אף אחד לא מספר על המחירים, על הכדורים שנופלים בדרך. אף אחד לא מספר על העומס המעשי, המנטלי, הרגשי. על המחיר של החיים במרדף תמידי. כאמא צעירה רציתי לטרוף את העולם, תמיד הייתה לי מוטיבציה גבוהה, בכל מקום עבודה שניגשתי אליו היה לי חשוב להבהיר שזה שיש לי ילדים קטנים זו לא בעיה, אני אסתדר".

במבט לאחור יש לה מחשבות שניות על הבחירה הזאת. "למה, בעצם, לא משרת אם? למה לא לחלק את הזמן שלי אחרת בשנים האלה? אלה תובנות שגיבשתי רק הרבה אחר כך. הייתי צריכה לעבור דרך ולחשוב על הדברים לבד, כי הדעה הזו לא מונחת בשוק הדעות. היא כמעט לא נשמעת.

"השדר החברתי מאוד ברור ונערות קולטות אותו גם בלי מילים: הקריירה שלך מגדירה אותך כמוצלחת", היא טוענת. "להיות מהנדסת, מנכ"לית, עורכת דין זה מוצלח ונחשב יותר מאשר לנקות כינים, להתכונן למבחן בנביא, לארגן חבילה עוברת ליום הולדת. לספר סיפור לפני השינה, לבשל, להקשיב. לימדו אותנו שאימהות היא עיסוק נחות יותר".

ובכל זאת בחרת במקצוע תובעני למדי, עם הרבה שעות מחוץ לבית.

"אני לא ממליצה על שילוב כל כך מטורף", היא אומרת בכנות. "אני רואה חשיבות במה שאני עושה, ויש לי סיבה טובה לחיות חיים משוגעים כאלה. לשמחתי, גם בעלי היקר חושב ככה, אחרת זה לא היה הולך. יש בינינו דיונים, ולפעמים הוא בא ואומר: 'את מגזימה', משקף לי כשאני לא מצליחה לשקף לעצמי. ואז חושבים על זה יחד". 

היא מודעת למחיר ומסרבת להכחיש אותו. "חשוב לי לומר את זה בקול, דווקא מפני שאני לא שמעתי את זה כאמא צעירה. לבחור להיות רק אמא, או בעיקר אמא, בשנים הכי תובעניות של גידול הילדים – זו בחירה מדהימה. אין שום דבר רע בבחירה הזו, להפך. הבחירה להשקיע את מרב הזמן והאנרגיה באנשים היקרים לך עלי אדמות, שאוהבים אותך יותר מכל אדם אחר, במקום בשעות נוספות במשרד – זו בחירה נבונה וראויה.
"יחד עם זאת, כמובן, כל מקרה לגופו. מי שיש לה סיבה טובה לחיות את הג'ינגול הזה – שתלך על זה. רק שתהיה מודעת. זה העיקר, לקבל החלטות מושכלות, מתוך הבנה שגם החלופה טובה וראויה. לא כי החברה דוחפת אותנו מחוץ לבית כי להיות 'רק אמא' זה לא נחשב".

נורדמן מתגוררת באלעזר והמשרד שלה לא רחוק, בכפר עציון, אך היא לא מהססת לומר שיש ימים שבהם היא בקושי רואה את הבית. "כל אישה עושה את הבחירות שלה", חשוב לה להדגיש, "ואני עשיתי ועושה את שלי". 

מעטים מול רבים

אחרי שסיימה את לימודי המשפטים, החלה את דרכה המקצועית כמתמחה בפרקליטות המדינה – מוסד שנחשב לאליטה המשפטית ולמעוז שמאל מובהק, ושימשה כעוזרת משפטית בבית המשפט העליון. לאחר מכן עבדה בשוק הפרטי, ולפני כשמונה שנים יצאה לדרך עצמאית והקימה את המשרד שלה. היא מתמחה בליטיגציה מנהלית וחוקתית, ובמסגרת עיסוקה המשפטי מטפלת גם בסוגיות ציבוריות בוערות. העיסוק בנושאים של חברה, זהות וחירות בער בה תמיד. 

"תמיד נמשכתי לנושאים האלה – נפש האדם מרתקת אותי, תהליכים חברתיים, מהפכות ששינו את העולם. היחסים בין המינים, האסדרה החברתית שלהם. קראתי על זה, למדתי, אבל במשך שנים התאפקתי לא להתבטא. אלה היו שנים שבהן לא החלטתי איפה אני נמצאת, אבל היה שלב שבו הייתי צריכה לבחור: להתמסר לעיסוק משפטי טהור, אולי בשירות הציבורי – או ללכת אחרי הלב שלי למקומות שהוא מושך אליהם". לשמחתה היא מצליחה לשלב בין העיסוק המשפטי האהוב עליה ובין תחומי העניין האחרים.

במקביל למשרד שפתחה, הבינה נורדמן שיש נושאים שעד היום לא קיבלו קול וייצוג וצריכים להישמע בציבור, והחליטה להרים את הכפפה. "כשפרצה לחיינו סוגיית 'הדרת הנשים', קראתי את הדוח של משרד המשפטים וגיחכתי, כמו רבים אחרים. זו באמת הייתה רמה כל כך ירודה של טיעון, כל כך נוגדת מושכלות יסוד של השיטה הליברלית שלנו. אבל הטירוף הלך וצבר תאוצה כמו כדור שלג, והגיע לממדים אימתניים".

מה שהתחיל בתור מסמך שהוא "עלבון לאינטליגנציה", לדבריה, הגיע לכך שעירייה אסרה על זמרות דתיות לשכור אולם כי הן שרות לנשים בלבד. "חלק מהבעיה היא שהשחקנים שהמציאו את עלילת 'הדרת הנשים' וקידמו אותה – היו לבד על המגרש. הם לא רק פגעו בנשים, ובגברים, והציתו מחלוקות מיותרות; הם העבירו את המשפט הישראלי תהליך של השחתה. 

"זו דוגמה חזקה לחסרונה של עמותה מנגד, שתייצג את הקול הליברלי הקלאסי", היא אומרת. "החיסרון בלט, ולא רק בסוגיה הזו".

לפני כשנתיים וחצי הקימה רשמית את עמותת 'פורום חירות וכבוד האדם', וכיום היא עומדת בראשה. "אני מקווה שפורום חירות משלים את החיסרון ולו במעט. מקווה שעוד ישלים יותר, בעתיד. ועדיין, זה לא כוחות. אנחנו – כל מי שפועל בעד זכויות אדם במובנן המקורי – מעטים מול רבים. אבל גם מעטים מול רבים יכולים להצליח, כידוע. בכל מקרה, אסור לוותר על המאבק".

'פורום חירות וכבוד האדם' נשמע קצת… שמאלני. זה מכוון?

"הרבה אומרים לי את זה", היא מחייכת. "אני מאמינה בכל ליבי בערכים הללו – במובנם המקורי. השמאל הפרוגרסיבי לקח את הערכים הנעלים האלה ורוקן אותם מתוכן, ויותר מזה: יצק לתוכם תוכן הפוך, בצורה שפוגעת באותם ערכים ממש, במובנם המקורי. כך, בשם החירות וכבוד האדם והעיקרון הנעלה של שוויון, ביקשו למנוע מזמרות דתיות לשיר בפני נשים בלבד, או לשלול מהציבור החרדי את ההופעה הנודעת ההיא של מוטי שטיינמץ בעפולה. בשם זכויות היסוד ביקשו לסגור מסלולים נפרדים באקדמיה ולמנוע תפילה יהודית, עם מחיצה, ביום כיפור בתל אביב. וזו רשימה חלקית בלבד. פורום חירות וכבוד האדם מבקש להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר את התוכן המקורי לערכים הנעלים של חירות וכבוד האדם", היא מצהירה. 

"הליברליזם הקלאסי, המקורי", מסבירה נורדמן, "מושתת על התובנה שכל בני האדם נולדו שווים – עקרון יסוד שנובע מהמקורות שלנו. כל בני האדם נבראו בצלם הא־ל ולכן שווים בערכם האנושי. אין קשר בין הליברליזם הזה, הקלאסי, למה שנהוג לכנות היום ליברליזם, אבל הוא בעצם פרוגרס. הפרוגרס השחית כל חלקה טובה, הוא תנועה אנטי־ליברלית".

במאבקן של הזמרות דין דין אביב ושרון רוטר לשיר בפני קהל נשי לקחה נורדמן חלק פעיל, ועתרה לבית המשפט. לבסוף הגיעו הצדדים להסכמות שאפשרו את המופע, שהתקיים לפני כחודש ימים. "היה ערב מהמם", היא משתפת, "ערב לנשים שלא הפריע לאיש, רק למי שמחפשים לריב. רק לסכסכנים המקצועיים".

המאבק הזה הוא לדעתה מאבק על כוח. "יש מי שמבקשים לסמן טריטוריה: המרחב הציבורי שלנו, כלומר המדינה שלנו. אתם, הדתיים והחרדים, רק אורחים כאן, בממלכה שלנו. לכן התנהגו בהתאם, קבלו על עצמכם את הכללים שלנו".

קרדיט: טל ביסמוט

צילום: נעמה שטרן 

איפור: מוריה ארנוולד

הפוסט הפרוגרס השחית כל חלקה טובה, זו תנועה אנטי־ליברלית הופיע לראשונה ב-פנימה.