צילום: עידית יקותיאל

"הפעם הראשונה שבה הבנתי שאנחנו ממש קשורות הייתה בערב בת המצווה שלי, כשאמא כתבה לי את הדרשה והבנתי שאני בעצם קרויה על שמך, כי נולדתי בפרשה שלך. הייתי צריכה ללמוד איך לשאת את שמך כשכל החברות מסביב היו שיר, אור, טל ואורטל, והוקל לי כשעברתי דירה ולפתע היו עוד רחלות בשכבה.

בשנות האולפנה, כשהמרתי את בחינת הבגרות בתנ"ך לעבודת גמר מקיפה, בחרתי לכתוב עלייך. במשך שנה וחצי היו לנו מפגשים קבועים בספרייה. למדתי אותך חזקה ומובילה, מנהיגה לבד עדר צאן בין רועים גברתנים. למדתי אותך נביאה ויפת תואר, למדתי אותך אהובת לב, משאת נפש שבע שנים. למדתי אותך מוותרת בגדלות על יעקב בלי לדעת שתזכי בו גם, למדתי אותך מצפה, מתייסרת בהמתנה, בריקנות הרחם. למדתי אותך זוכה לפרי ומבקשת עוד. למדתי את התעוזה שלך, להחביא פסלי אביך תחתייך ולהעמיד פנים. ובסערתך נפרדת באמצע החיים, נשארת באמצע הדרך.

למדתי אותך חובקת סודות שמיים וארץ. אַת עולם הנגלה, וכולך עומקים. ובשעת גזירה וחורבן, כשבנייך נהדפים בשרשראות ברזל לגלות של אלפי שנות, אַת באמצע הדרך, נותנת חיבוק להמשך הדרך. וכשאבות ואימהות קופצים לפני מלך העולם לבקש רחמים, את היחידה שנענית, את היחידה שמצליחה לבקוע גזירה. ואני קוראת את המדרש הזה הלוך ושוב, שוב והלוך. שמונים עמודים כרוכים מטיילים בתוך דמותך, וכמה ששוטטתי את עדיין סוד. וכשאני נוסעת לפתח תקווה לפגישה עם בודק הבגרות, והוא מחזיר לי את החוברת עם ציון והערות, כבר לא כל כך משנה לי מה המספר שמוקף בעיגול אדום.

עד היום, כשעמוס ומציף או כואב ומרגש, אני רוצה לנסוע אלייך. ומבלי דעת, כשכפות הרגליים רק דורכות על מפתנך, יש בי כבר נחמה. גם בימים קודרים, פרטיים ולאומיים, את נושאת נחמה שבסוף נשוב, את הרי מובטחת. אני טומנת ראש בפרוכת שלך, ראשים צפופים מתחננים מסביב, והדמעות נוהרות מעצמן. זה כמו לחזור לאמא, להישען עליה ולקבל חיבוק בחזרה. תמיד טוב לשוב לגבולך".

שאלי בתי | אהבה פז

צילום: יוסף חורי

באחת משבתות תשרי סעדתי עם חברות בדירה ירושלמית של חברה מהעבודה. שיחקנו במשחק הקלפים המוכר so do you, ואחת השאלות הייתה "עם איזו דמות מהתנ"ך היית רוצה להיפגש". אני כמובן ציינתי אותך, אמא רחל, וכשהציעו לי למחרת להשתתף בפרויקט עלייך, איך יכולתי לסרב?

בהיותי כותבת ומראיינת אני כל הזמן חושבת על שאלות לאנשים שאני חולמת לראיין. אם לרגע היה מתאפשר, הייתי רוצה כל כך לשבת איתך על אם הדרך לשיחה קצרה. לשאול את השאלות שיושבות לי על הלב ולקבל ממך תשובות מעומק המחשבה והאמת שלך.

הכי הייתי רוצה להבין, איך הצלחת להפוך מהאישה הבודדה, המרוחקת, זו שתמיד צופה מהצד, לאמא המוקפת ביותר? טונות של בטונדות מקיפות את קברך, ואת הציון שלך פוקדים מאות ואלפי אנשים כל הזמן. תאמיני לי, אני שם באופן קבוע.

הייתי רוצה להבין ממך, איך את רחוקה ובלתי מושגת ועדיין הכי נוכחת בעולם? ומה עשית שזכית בחיבור עד הנצח לבנים ולבנות שלך?

ומה עוד אני שואלת, אמא? איך זה להרגיש בחוץ, לא שייכת, לא חלק, להסתכל מרחוק על הכל, לראות את האיש שלך נישא לאחותך אחרי שנים שאת רואה אותו בביתכם יום יום ויודעת שהוא שלך, שהוא עובד עבורך. איך סופגים את זה?

איך זה לכאוב את נתינת הסימנים לאחותך, ולהיות בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות? מאיפה היו לך כוחות הנפש לעמוד כך בצד ולשתוק? איך זה לראות את אחותך, צרתך, מתעגלת ומשמינה פעם אחרי פעם ומביאה תינוקות לאישך, כשאת נשארת רזה וריקה שנה ועוד שנה?

איך אפשר להביט על כל הילדים היפים הסובבים את האיש הענק שלך, ילדי אחותך, ילדי השפחות, ואת האישה שבצד, לבד?

איך הרגשת כשביקשת מיעקב הזדהות, תפילה, תמיכה, וגם שם בסוף שמעת "התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן"? ממך הוא מנע, וממנו לא. גם שם נשארת לבד, איך מתמודדים עם כל זה?

איך היה הגידול של יוסף, הבן היחיד שזכית לגדל, איך הרגשת להיות סוף סוף אמא אחרי כל השנים? ובלידת בנימין התינוק, כששכבת שם לפני לכתך והבנת שהוא יגדל בלעדייך, וגם ממנו תהיי רחוקה, איך אז לא התפרקת?

ואיך אפשר עד סוף כל הדורות לדעת שאברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה קבורים כולם במערת המכפלה, ואת לנצח נצחים בודדה בקברך שבבית לחם?

*****

ואולי אחרי כל השאלות האלו, הייתי מקבלת את התשובה שאני כל כך מחפשת, איך להיות מחוברת לאבא שבשמיים ולדרך הנכונה, גם במציאות מורכבת של לבד, של ריחוק ושל חוסר.

אולי בסוף הייתי מצליחה להבין וללמוד איך אישה אחת שתמיד נשארה בחוץ, בודדה ולא מושלמת, הפכה להיות האם הזכורה והנוכחת ביותר בחיי עמה ובניה. איך רק לאמא האמיצה שדחקה את עצמה החוצה ופינתה את מקומה, הקדוש ברוך הוא מקשיב ומרחם ועונה: "מנעי קולך מבכי, יש שכר לפעולתך, יש תקווה לאחריתך". אולי אז הייתי מבינה שכשאישה, כל אי

שה, מחוברת לאמת שלה, לנשמה שלה, לה' יתברך, יש כל כך הרבה כוח גם בבדידות שלה. יש עוצמה בריחוק שלה, יש תקווה בבכי שלה, וכמוך, אמא רחל, יש שכר לפעולותיה.

מאמע רוחל | שרון רוטר

צילום: ניקי וספטהל

הפעם הראשונה שנסעתי לציון של רחל אמנו היתה באוטובוס מאורגן עם הרבנית ימימה מזרחי במסגרת מדרשת ״אשירה״ בתל אביב בה למדתי. 

אני לא ממש זוכרת את הדרך, רק את הפליאה המהולה בחשש מהמובלעת המוזרה שנכנסו אליה: מין מסדרון מגודר שמשום מה, מכל הדברים שבעולם, גרם לי להיזכר דווקא בכלוב של השימפנזות בספארי (פעם, היתה לי חברה שעבדה שם ונתנה לנו להיכנס למחילות מאחורי כלוב התצוגה כדי להאכיל את הקופים). 

עלתה בי תחושה מבולבלת, מול גדרות התיל שאנחנו נאלצים להציב באדמתינו כדי להגן על עצמנו – מי הכלוא, מי הנכלא ומיהו הכולא?!

שנים אחר כך התוודעתי לסיפור המובלעת ולנס שהציל את קבר רחל אימנו והשאיר אותו בשליטתינו, אבל באותו רגע עדיין הייתי שבויה בפחד שהמסדרון הזה הטיל עליי. 

אני זוכרת שנכנסנו לציון והיה מאוד צפוף. אני אוהבת ללכת לציונים של צדיקים אבל אני לא מהמשתטחות, לא מאלו שחייבות ללכת לכל הילולה ולפתוח מנגל. בואו, אני אשכנזיה פר אקסלנס שמחבקת חיבוקים קצרים ורפויים גם את ילדיה. עם השנים והנישואים למרוקאי השתפרתי קצת (אני סופרת עד עשרים בחיבוק במקום עד עשר, ומשתמשת ביותר שמן ותבלינים) וגם בעניין קברות צדיקים. 

אז תכלס אין לי יותר מדי חיבור טבעי ומיידי, ובדרך כלל אני לא מרגישה כלום וגם לא יורדות לי דמעות, אבל מיד כשנכנסתי לציון של מאמא רחל הרגשתי את זה. חיבוק חזק של אמא מרוקאית שמנה וחמה שחונקת ולא עוזבת. חיבוק שהרגשתי בו בבית. חיבוק של נחמה ואהבה אינסופית. חיבוק חם ועוטף המשרה שלווה, ומיד כמובן התחלתי לבכות. 

מאז ביקרתי שם עוד כמה פעמים ובכל פעם הרגשתי את זה מחדש – אמא רחל מרגשת אותי בלי שאוכל להסביר זאת במילותיי האשכנזיות. אמא רחל היא האמא האולטימטיבית והיא תמיד שם בשביל כולנו, ממש כמו שאמא צריכה להיות. 

אם הדרך | אילה יבגי

אֵם הַדֶּרֶךְ / אילה יבגי

צילום: ערן זיק

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

נוֹתְרָה הָאֵם

מְבַכָּה

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם

בִּדְמִי יָמֶיהָ 

בְּדָמֶיהָ

אֵינֶנּוּ

וְהַבֵּן בֵּן אוֹן

בֵּן צַעַר וּכְאֵב

זֶרַע וְאָסִיף

רֵאשִׁית וְאַחֲרִית

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

לָמוּת שָׁאֲלָה נַפְשֵׁךְ

בַּעֲקָרוּתֵךְ

וְהַמָּוֶת פּוֹקְדֵךְ

וּלְצִדֵּךְ בֵּן אוֹנֵךְ

תְּרָפִים גְּנוּבִים מֵאָב

עוֹדָם בְּחֶזְקָתֵךְ

עֲלֵיהֶם קִלְלַת אִישֵׁךְ,

הַאִם הָיָה זֶה פַּחַד הַקְּלָלָה שֶׁהִכְרִיעֵךְ?

הֲלוּמַת כְּאֵב נָתַתְּ לוֹ שֵׁם.

וּמָה יְהֵא עַל הַקָּטָן,

יָמִין?

אוֹן?

אֵינֶנּוּ, מְבַכָּה, אֵינֶנּוּ

וְאִישֵׁךְ, אַנָּה הוּא בָּא?

הָאֶחָד טָרֹף טֹרַף

אֵינֶנּוּ.

הֵן לֹא תַּחַת אֱלֹקִים הוּא

שָׁלַח הַבֵּן לָשֹוּם פְּלֵטָה

עוֹד נִרְאֶה הַדָּם עַל הַכֻּתֹּנֶת

עוֹד מְהַדְהֵד קוֹל הַשְּׁחִיטָה.

הִנָּחֲמִי, רָחֵל

הַבֵּן

הִנְנוּ.

פְּלֵטָה מִבֶּטֶן יַחֲמֹל

שִֹטְמַת אַחִים יִמְחֹל,

יוֹסֵף הָאֵ־ל שְֹכָרֵךְ

שְֹכַר מְחִילַת עֲשֶׂרֶת הָאוֹבְדִים

שְֹכַר קוֹלֵךְ

הֵן יֵשׁ שָֹכָר לִפְעֻלָּתֵךְ

שָׁבוּ בְּלִבָּם הַשָּׁבִים,

תִּקְוָתֵךְ תִּקְוַת עוֹלָם.

אַל נָא תִּמְנְעִי קוֹלֵךְ

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע לַמֶּרְחַקִּים.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון. להצטרפות וקבלת המגזין לחצי כאן

הפוסט מכתב לאמי: כותבות פנימה כותבות לרחל אימנו הופיע לראשונה ב-פנימה.

שבוע לאחר מכן הציעה לי העורכת במקרה (או שאין מקרה, כפי שאומרים) לראיין את מקימות הקבוצה, ומיד קפצתי על ההצעה. אולי אלמד כמה יסודות חשובים על בריאות וכושר, ועל הדרך גם אבין מה החידוש וסוד הקסם שסחף אליו נשים כה רבות. השיחה עם רונה ואונור מתקיימת בשעת בוקר, ושתיהן כבר אחרי אימון. מסתבר שהסנדלר, במקרה הזה, לא הולך יחף.

לחזור למידה של לפני הלידה. צילום אילוסטרציה

אונור (רימון בפרסית) הייתה מעצבת אופנה שעשתה הסבה לאימון כושר. "התאהבתי בכושר בגיל מבוגר יחסית", היא מספרת. "התחלתי להתאמן בגיל 25. אני אוהבת לעשות דברים עד הסוף ונכנסתי לזה בכל הכוח, ובהמשך הלכתי ללמוד אימון כושר".

את קבוצת הפייסבוק 'אמא חוזרת לג'ינס' פתחה אונור כשהייתה לאחר לידה, וכל חברותיה היו עדיין רווקות. באין חברות שאיתן תוכל להחליף חוויות, היא פנתה לרשת. "לא ממש מצאתי את עצמי בעולם האמיתי, אז פניתי לפייסבוק, לחפש אימהות אחרות שאיתן אוכל לדבר ולקשקש. גיליתי שיש קבוצות על הנקה, או קבוצות בסגנון 'איך מרדימים את הילדים', אבל אף קבוצה לא דיברה עלינו, האימהות, ואמרה 'בואי נעשה לנו טוב'. החלטתי לפתוח את הקבוצה מהמקום שלי, של הכושר, וככה זה התחיל.

"התחלנו עם אתגרי כושר ואתגרי תזונה, ומשם הכל קרה ביחד. הרבה בנות רצו להתאמן איתי, התחלתי לאמן באופן אישי, ובהדרגה עזבתי את עיצוב האופנה ונשארתי בתחום הכושר. במהלך הזמן הייתה חסרה לי הצלע שלי, מישהי שתדבר באופן מקצועי על תזונה, ואז הכרתי את הבלונדינית פה", היא צוחקת. "רונה בעצם השלימה את התמונה, וכשהתחברתי אליה היו לנו את כל הכלים לתת לבנות בקבוצה שלנו".

רונה, את בעצם היית חברה בקבוצה עוד לפני שניהלת אותה.

"אני עקבתי אחרי אונור. עד היום אני עוקבת אחריה", היא אומרת בחיוך. "ראיתי את הקבוצה 'אמא חוזרת לגי'נס' ואמרתי 'וואו, מדליק', והצטרפתי. בתור רונה, לא בתור דיאטנית".

גם את הרגשת כמו אונור, שאימהות לא מקבלות מקום לעצמן?

"בניגוד לאונור, לי היה נראה טבעי שאישה שילדה תדבר על התינוק. לאונור יש יכולת מדהימה להסתכל על סיטואציות ולצאת מהקופסה. בתור חברה בקבוצה נהניתי מאוד, היה בה תוכן מגניב ושונה".

יורדת מהמשקל

"לא מכריחה אף אחת להיכנס לטבלה". רונה אבן. צילום: רעות אשכנזי

רונה הגיעה לתחום התזונה דווקא לאחר שנכוותה ממנו כשהייתה בצד השני של המתרס. "כשהייתי בת 20 גילו שיש לי הפרעה גנטית של שומנים בדם (טריגליצרידים). גם אבא שלי סובל מכך. הערכים בבדיקת הדם שלי היו גבוהים מאוד, כמו של אישה בת 90, והדיאטנית שהופניתי אליה נבהלה והודיעה שעליי להיכנס למשטר של דיאטה מופחתת שומנים, סוכרים ופחמימות. היא נתנה לי רשימה ארוכה של המון מאכלים שאני צריכה להוריד מהתפריט. אחרת, כך אמרה, לא אגיע לגיל 40. החזקתי מעמד כמה חודשים, אבל זה היה בלתי אפשרי, זו הייתה דיאטה נוראית. ירדתי במשקל מהלחץ, כי שומנים בדם הם לא דבר שרואים או מרגישים".

בהמשך החליטה רונה להיות דיאטנית בעצמה, אך בסגנון שונה מזה שהכירה. "כשטיילתי בהודו התלבטתי מה לעשות כשאהיה גדולה, ובאה לי ההברקה שאני רוצה להיות דיאטנית, אבל לא מהמקום שמבקש לגרום לאנשים להיות רזים יותר".

במהלך ההתנסויות בלימודים גילתה רונה עד כמה הדוק הקשר שאנשים עושים בין יופי לרזון, דבר שכמעט והביא אותה לפרוש מהתחום. "בלימודים נחשפתי לקשר שבין דיאטניות ליופי. כשהיו מדברים על יופי, היו שואלים לאיזה דיאטנית את הולכת. קודם לכן אף פעם לא נחשפתי לעולם הזה, וזה הפריע לי מאוד, כי לא הגעתי לתחום מהסיבה הזו".

"אני לא חושבת שכל אישה שיש לה קצת בשר צריכה להוריד אותו", היא אומרת, "ואני לא חושבת שתפקידי לעזור לנשים שבאות עם כפל קטנטן שרק הן רואות ורוצות להעלים אותו. אין לי אמונה בזה. בעלי ייעץ לי לסיים את הלימודים ואחר כך לעשות את הדברים כמו שאני מאמינה. אני כן בעד לחזור לגזרה שלך, לעוף על איך שאת נראית, לשמור על הבריאות ועל החיוניות, אבל אני לא מכריחה אף אחת להיכנס לאף טבלה. נשים צריכות להיות בריאות ולדאוג לעצמן, ואני לא אוריד נשים במשקל אם הן לא רוצות. אני כן אכריח אותן לעשות ספורט ולבשל לעצמן, לדאוג לעצמן, לבחור נכון ולבחור בעצמן".

תאהבי את עצמך

התוכן בקבוצה 'אמא חוזרת לג'ינס' הוא חינמי. אונור ורונה מעבירות שם שידורי לייב על תזונה וכושר, יש אתגר כושר חודשי שמשתנה כל פעם, ובנות הקבוצה יכולות להתייעץ עם שאר הנשים בנושאים שונים. נשים רבות מעלות פוסטים עם תמונות שלהן, משתפות בתהליכים שעברו וכיצד הן מצליחות לשלב אימונים קטנים בחיי היום יום. "כמו שאונור ורונה אומרות, גם ארבע דקות אימון הן ניצחון", כתבה אחת מחברות הקבוצה.

פתחה את הקבוצה מתוך צורך אישי. אונור אוקשטיין. צילום: רעות אשכנזי

לאחר שהקבוצה גדלה והביקוש עלה, נולדו גם הסדנאות. "בנות בקבוצה ביקשו שנפתח משהו קטן יותר ושנלווה אותן באופן אישי, ואז נולדו הסדנאות, גם הן וירטואליות", מסבירה אונור. "בסדנה יש גם מנטוריות, נשים שעברו בעצמן את התהליך ומלוות את הנשים".

בעצם הקדמתן את התרופה למכה בתקופת הקורונה.

רונה: "הסדנאות נפתחו עוד לפני הקורונה, ב־2018. כשפתחנו אותן היו מי שהרימו גבה ואמרו 'סליחה, מה זאת אומרת שאני לא אפגוש את הדיאטנית ואת מאמנת הכושר שלי?' ואני עניתי, 'רגע, מתי הייתה הפעם האחרונה שפגשת את סוכן הביטוח שלך?' היום נראה שזה בזבוז זמן לפגוש אותו. הקדמנו את זמננו".

אונור: "הפגישות היחידות שקורות בעולם האמיתי הן מפגשי קהילה אחת לחודש, כל פעם בנושאים שונים כמו אימון משותף או הופעות. אבל בעיקרון אנחנו וירטואליות, כי יש לנו בקבוצה נשים מכל הארץ וגם מהעולם".

מה נשים מוצאות בקבוצה מעבר לעובדה ששמים אותן במרכז? הרי יש אצלכן נשים בגילאים מגוונים, לא רק אימהות צעירות.

אונור: "האמת היא שזה לא עניין של גיל, יש לנו גם סבתות בקבוצה. אני חושבת שמה שתפס באמת הוא שבנות מרגישות אצלנו בית. זר לא יבין. אלו נשים שקמות איתנו, הולכות לישון איתנו, נשים שמשתפות אותנו באירועים הכי משמחים והכי עצובים בחיים שלהן. אלו נשים שברגעי קושי פורקות בקבוצה ומקבלות תמיד כתף חמה, ותמיד ירימו אותן למעלה. זו נהייתה קהילה מגובשת, שבט של נשים, ונוצרו חברויות חזקות וטובות".

רונה: "הקבוצה חוצה מגזרים, זה כור היתוך ענק. הקורונה הביאה לתחושות של בדידות אצל הרבה אנשים, וגם אצל נשים אחרי לידה זו תחושה נפוצה. אצל נשים יש שלב בחיים שבו אנחנו חוות הרבה בדידות. יש מסר של 'שימי את עצמך בצד'. ואז באנו ואמרנו, לא, אל תשימי את עצמך בצד, שימי את עצמך באמצע, אל תהיי בודדה, בואי תהיי איתנו. והקבלה הזו חוצה מגזרים וגילאים".

הן מספרות על מקרים מרגשים שמלווים אותן בעשייה עד היום ונותנים להן כוח. "הייתה בחורה שכתבה לי בפרטי שדברים השתפרו מאוד ביחסים שלה עם בעלה", משתפת רונה. "קודם לכן היא הייתה מדוכאת מהדמות שהשתקפה מולה במראה. היא אישה רגילה לחלוטין, לא ענקית שהפכה לרזונת, אבל בזכות התהליך שעברה היא מסוגלת היום לעשות דברים שלא עשתה. צריך לדעת לשים זרקור, לדבר על הכל ולהאיר את כל הנקודות הכי חשוכות שלנו, וגם לדעת שמה שרואים היום באינסטגרם ובפייסבוק תמיד מצטלם באור יפה, אבל בסופו של דבר אנחנו משתדלות להצטלם באופן אמיתי ולהראות שלכולנו יש פגמים. צרת רבים חצי נחמה".

צילומסך מתוך 'אמא חוזרת לג'ינס'

גם אונור נזכרת בסיפור שהיא לא יכולה לשכוח. "בחורה כתבה לי הודעה יום לפני סדנה, כשכל הכרטיסים נמכרו, 'אני כבר כמה שנים בטיפולי פוריות, לאחרונה הגעתי למשקל שיא ואמרו לי שאני חייבת לעשות עכשיו הפסקה בטיפולים ולרדת במשקל. בבקשה תכניסו אותי, אני חייבת את זה'. היא ממש התחננה. אמרתי לה, 'בסדר, נכניס אותך, אבל את אחראית לעשות את התהליך מאל"ף ועד תי"ו כמו שצריך". היא הבטיחה, ומאז לא שמעתי ממנה. אחרי כמה חודשים היא שלחה לי צילום אולטרסאונד. היא נקלטה להיריון, והדבר המדהים הוא שהיא נקלטה באופן טבעי, בלי שום טיפול, אחרי שנים של טיפולי פוריות. היא אמרה לי, 'אונור, אתן שיניתן לי את החיים. הכל השתנה, ירדתי במשקל והתחלתי לחיות בריא'. היא כתבה לי גם אחרי הלידה. אני חושבת שזה הסיפור הכי מרגש שקרה לי בחיים".

מטרות הקבוצה, כאמור, לא כוללות יעדים לירידה במשקל. "אפשר להגיד שיש לנו שתי מטרות", מסבירה אונור, "הראשונה היא שנשים יתחילו לחיות בריא, על כל מה שמשתמע מכך. אגב, יש הרבה נשים שיחיו בריא ולא ירדו במשקל כי אין להן שום צורך בכך. המטרה השנייה היא שיאהבו את עצמן, וזה בכלל לא תלוי במשקל. ברגע שאת אוהבת את עצמך, אוכלת בריא ומתאמנת, אנחנו עשינו את שלנו".

מה הטיפ הכי חשוב שאתן יכולות לתת, שהרגשתן אותו על עצמכן?

"בכל דבר שאני עושה אני שואלת את עצמי איך ארגיש אחרי", עונה אונור. "זה עוזר לי מאוד. אני תמיד אומרת לבנות שאני לא אוהבת את הביטוי 'בא לי'. אני שואלת את עצמי, איך ארגיש אחרי הכושר? כי אם אשאל אם בא לי לעשות כושר, אז לא, אין לי כוח. אבל איך ארגיש אחרי? מדהים".

תמיד נראה שמאמני כושר אוהבים להתאמן בכל מצב.

"זה מה שאנשים משדרים, אבל אני הרבה פעמים אומרת שאין לי כוח, וזו האמת. כמו שאנחנו לא קמות יפות מהשינה, וצריכות לסדר את השיער, להתלבש ולהתאמן, גם למאמני כושר לא תמיד בא לעשות כושר".

לא מלחיץ להיות מנטורית, כשמסתכלים עלייך בצורה בוחנת ואת צריכה להוות דוגמה?

"ברור, אבל מה שמוריד מהלחץ הוא שאנחנו תמיד מראות את האמת, ואז אני יכולה בכיף לצלם את עצמי אוכלת שוקולד או סוכריית גומי, ולא צריכה לפחד מזה. אם כל הזמן הייתי צריכה להצטלם עם חסה, זה באמת היה מלחיץ לעמוד באיזשהו רף, אבל כל עוד אני מראה את האמת כמו שהיא, אני חיה כרגיל. אנחנו לא מראות אידיאל, אנחנו נשים רגילות, גם באופן שבו אנחנו מתנהלות וגם במראה שלנו".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון. להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט חוזרות בגדול: מייסדות הקבוצה הפופולארית אמא חוזרת לג'ינס מלמדות לחיות אורח חיים בריא ואוהב הופיע לראשונה ב-פנימה.

מלווים זוגות להתחדשות. יהונתן ויסכה שומר. צילום: אילה יבגי

"פתח לנו שער בעת נעילת שער", אנו שבים ומבקשים בתקופה זו מדי שנה, בימים של רצון להסיר את כל החציצות ולהיכנס אל קודש הקודשים בטהרה ובנקיות. אך מה קורה כשמרגישים שהשער נעול? האם ישנה דרך להשיב את האהבה ואת הערגה שבין הדוד והרעיה? תקופת אלול היא זמן להתבוננות אישית, אך לא פחות מכך, זמן להתבוננות זוגית.

את הרעיון של אימוץ לוח השנה העברי אל תוך הזרימה של חיי הזוגיות שמעתי מיסכה ויהונתן שומר, שעוסקים זה כשני עשורים בהיבטים שונים של ליווי וטיפול זוגי. "שער הכוונות של האר"י הקדוש הוא הבסיס לתפיסה המחברת את מחזור החגים עם הקשר שבין איש ואישה", פותחת יסכה ומציינת את חוכמת הנסתר, שצמחה ממש בהמשך הרחוב הציורי שבו הם מתגוררים בצפת העתיקה.

"לפי תפיסת האר"י, ראש השנה משול לזמן הפסק טהרה, מה שהופך את ימי אלול לימי ראיית הווסת. זמן הווסת הוא זמן של ויסות, של סתיו, של השלה. זמן שיש בו בקשה למרחק ולהגדרה מחדש של המרחב האישי והזוגי, ויש בו בעיקר הזדמנות למפגש מחודש. האר"י ממשיך וממשיל את יום כיפור ליום הטבילה, יום שמטרתו להסיר חציצות, לבוא פשוטים. חג הסוכות משול לחופה ולשבעת ימי המשתה. שמחת תורה היא חדר ייחוד, איחוד מתוך שמחה".

את הרעיונות הנשגבים מפשיטים בני הזוג למציאות היום יומית, בצורה נהירה ופשוטה ומתוך היכרות קרובה עם האתגרים המצויים אצל כל זוג. הם מזמינים ליצירה של זוגיות חדשה בתוך המרחב הקיים. לברוא את ה'יש', אך לא מן ה'אין', אלא מן היסוד שעליו נוסדה הזוגיות מלכתחילה. להזכיר את מה שאולי נשכח בתוך שטף החיים.

"זמן הוא הזמנה". יסכה ברחובות צפת. צילום: אילה יבגי

"זמן הוא הזמנה, והחגים ששוברים את השגרה הם הזמנה ליציאה מהקו ומעבר לתנועה של מעגל ופתיחת שערים חדשים בקשר הזוגי", ממשיכה יסכה, ומדגישה כי היהדות מלמדת אותנו את חשיבות העצירה הזו, גם אם לפרקי זמן קצרים, במטרה להיות מקושרים לתדר המשותף ולהחזיר את האינטימיות אל תוך הקשר. בשפה ייחודית הנשענת על המקורות היהודיים פורסים יסכה ויהונתן את תפיסתם, שהלכה ונבנתה במהלך השנים, בהתבססות על מגוון רחב של מקורות ידע, אותם הם משלבים לכדי משנה סדורה בעלת קול ייחודי ומגוון.

"אנחנו אומרים לזוגות שנמצאים במצב של 'עת נעילת שער' לנסות זוגיות שנייה עם אותו אדם. לפתוח שערים חדשים וישנים. יש מצבי קיצון שבהם בני זוג סטו כל כך מהדרך הזוגית ופגעו זה בזו עד כדי כך שהם לא יכולים להישאר יחד, אך במקרים רבים הם פיתחו דפוסים שסגרו את השערים, סגרו את הלב ויצרו מגננות, אולם מתחת לפני השטח פועמת האהבה שצריכה שיעוררו אותה. זה מה שאלול מזמין אותנו לעשות, לחדש את 'אני לדודי ודודי לי'".

 ימי התום

יסכה ויהונתן שומר, בני 42, הם הורים לשישה. סיפור ההיכרות שלהם התחיל כבר בגיל העשרה. "זה היה בימי מלחמת המפרץ, הגעתי עם המשפחה לדירת קיץ של סבא וסבתא שלי בצפת, שם מתגוררים הוריה של יסכה", חוזר יהונתן לתחילת הדרך. "כעבור כמה שנים, כשהייתי בן שש עשרה, אמי חלתה בסרטן והלכה לעולמה. השותפה היחידה למה שעבר עליי הייתה יסכה. היא הפכה לחברת נפש, ואני נעשיתי בן בית בביתם".

"ביטחון עצמי מופרז". יהונתן שומר. צילום: אילה יבגי

"בגיל ארבע עשרה הוא הציע לי חברות בפעם הראשונה ואני סירבתי", נזכרת יסכה, ויהונתן מוסיף כי לאחר מכן היו עוד כמה וכמה סירובים, עד שבשלב מסוים הוא כמעט ויתר והתרחק. "כשהוא לא היה לצידי הבנתי שאני רוצה אותו בחיים שלי וביקשתי שיחזור. והוא חזר", היא משחזרת בחיוך של אושר. יהונתן מספר כי אירועי החיים הפכו אותו בוגר בגיל צעיר. "בתוך כל ההיעדר והאובדן שחוויתי, בערו בי יצר הרפתקנות ורצון להתמלא. יסכה הייתה שותפה למימוש הרצון הזה".

כבר מתחילת הדרך מצאו עצמם בני הזוג שומר לומדים תכנים שקשורים לעולם הטיפול. בהתחלה עבור עצמם, ומהר מאוד גם עבור אחרים שהגיעו להתייעץ איתם. "היינו הזוג הראשון של הישיבה בצפת. אומנם ילדים בני שמונה עשרה, אבל עדיין הזוג הוותיק, ושלחו אלינו זוגות. הרבנית טובה אליהו הכניסה אותי לעולם הדרכת הכלות, ואל יהונתן שלחו חתנים".

פעלתם בשותפות מההתחלה, או שכל אחד פעל לבדו?

"כשמסתכלים אחורה ממש אפשר לראות את העבודה המשותפת צומחת כבר בראשית הדרך", משיב יהונתן. "יסכה עסקה בניהול פרויקטים, ובמסגרת הפרויקטים שהיא ניהלה הדרכנו ביחד. בשלוש השנים הראשונות שלנו בתור זוג העברנו סדנאות בנושא זוגיות באוניברסיטת תל אביב. היינו בני עשרים ואחת, והיום זה נראה יומרני למדי. אבל הצורך התעורר ולא היה מי שימלא אותו. הקמנו בית מדרש וזה היה ממש אינטנסיבי".

מאיפה היה לכם הידע?

"שנינו הדרכנו בבני עקיבא, ואני אפילו הייתי קומונר והעברתי סמינריוני הדרכה. אבל בעיקר היה ביטחון עצמי מופרז", צוחק יהונתן. "וברצינות, על אף שעברנו מאז הכשרות פורמליות בתחום אפשר לראות שהתשתית הייתה כבר בהתחלה. כיום אנחנו מוכרים בעולם הסדנאות של זוגות ושל דייטים לזוגות נשואים, והוצאנו ספר בנושא, אבל גם לפני חמש עשרה שנה הקמנו קהילה לומדת לזוגות".

מגלים סודות עתיקים

במפגש עם הזוג שומר אין רגע דל. הם מלאים בשטף של תובנות, שמבוססות על שיטה סדורה בייעוץ זוגי ומיני. את הכל הם שוזרים בידע רב מהחסידות ומהקבלה, שהם חלק מרכזי משיטת הטיפול שלהם.

אתם עובדים עם כלי טיפול יהודיים דווקא? 

"אני לא חושב שקיים כלי שהוא לא יהודי, בבחינת 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה'", אומר יהונתן, ומוסיף שאם משהו מחובר למהות, הוא גם קשור ביהדות. "יש כלים שאנחנו מביאים מהמזרח, ולאחר זמן מה, כשאנחנו מתבוננים מחדש במקורות יהודים, הקריאה על יסוד הידע שרכשנו מגלה לנו שחז"ל ידעו את השיטות, רק שאנחנו חיים בעולם שלא אפשר לנו לדלות את הידע הזה".

למצוא רעיונות יצירתיים למפגש הזוגי. מתוך ערב לזוגות. צילום: דרור ארצי

הוא מוסיף ומפרט, "אנחנו מוצאים מדיטציות במסורת היהודית. חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה, השהייה הזו מקבילה למדיטציה שנקראת 'השקטה'. כמעט בכל מקום שמופיעות התבודדות או התבוננות, הכוונה היא בדרך כלל לתהליך מדיטטיבי. אני חושב שהקדוש ברוך הוא סידר בהשגחה פרטית שהמזרח ישמור עבורנו על הידע הגופני. אנחנו לא מורגלים בעבודה עם אנרגיה, אבל היא לגמרי גופנית. כשמסבירים לאדם מה זה הוא פתאום מזהה את זה בעצמו".

"מקורות שנראו לנו תמוהים בעבר מקבלים פתאום הבנה מחודשת", הוא מוסיף. "הידע היה, אבל התרבות המערבית, שנשענת על הנצרות, הפכה את המיניות לדבר מתועב. התפיסות האלה חלחלו גם אלינו. התרחקנו מההבנה הפשוטה של הגוף. בסייעתא דשמיא גדולה היה מי שהחזיק את הידע ושמר אותו, ואנחנו פשוט מחזירים אותו לעצמנו. יש איך להביא אותו חזרה בקדושה לתוך היהדות".

את המזרח, שאותו הם מזכירים בדבריהם, פגשו בני הזוג שומר כשהגיעו גם בתור זוג וגם בתור משפחה לבית היהודי בהודו, שם גם גילו את הצורך בתחום העדין שבו הם עוסקים.

מגיירים תורות עתיקות מהמזרח. יהונתן עם חבר'ה בבית היהודי בהודו

"היינו ארבע פעמים בבית היהודי בהודו. אחד הדברים שדחפו אותנו לכיוון העיסוק וההעמקה בנושא הזוגיות היה הידיעה שמכל הנושאים שאפשר לדבר עליהם, הנושא שהכי נוגע באנשים ופותח להם את הלב הוא זוגיות. לערב על נושא אחר ומרתק לא פחות היו מגיעים כעשרים איש, אבל אם פרסמנו שהערב יעסוק בזוגיות יכלו להגיע גם מאה איש. הבנו שזה הנושא הבוער ביותר לאנשים, ובמקביל למדנו גם דרך עצמנו שזה הנושא שהכי מעניין אותנו ומעורר בנו השראה", נזכר יהונתן, ויסכה מוסיפה, "זה התחיל בתור צורך אישי, על יסוד השוני הגדול באישיות שלנו. נזקקנו בעצמנו לכלים כדי לבסס את הקשר".

במה אתם שונים?

"בכל", הם עונים יחד, אך יהונתן מדייק שהם מתחברים באהבה לטבע וביצר ההרפתקנות, והמכנה המשותף הזה משמש כקרקע פורייה לבניית הקשר.

בראשית דרכם המליצו להם להקדיש ערב בשבוע לדייט זוגי, והם אימצו בחום את ההמלצה וגם הפכו אותה לכלי שמסייע לזוגות אחרים. לאחר שנים שבהן העבירו יחד סדנאות המלמדות את הזוג למצוא את הדייטים שמחזקים את הקשר ומפיחים בו רוח חדשה, הם איגדו את הרעיונות לספר שנקרא 'לעורר אהבה'. הספר מציע שפע רעיונות לפי קטגוריות, לצד תובנות וחוכמה עמוקה.

"דייט יכול לקבל הרבה מאוד צורות, ומה שחשוב הוא היצירתיות שהוא מעורר", מדגישה יסכה. "הרבה פעמים תהליכים זוגיים הולכים למקום של 'בוא נדבר על זה', אבל לא תמיד דווקא הדיבור הוא האפיק המתאים. אצל אישה הדיבור מעלה את רמת האסטרוגן ויוצר התקשרות. הבעיה היא שאצל הגבר זה מנחית את רמת הטסטוסטרון, וזה גורם לו להתכנס ולחוש סוג של אשמה. בקשר הזוגי יש הרבה רבדים מעבר למילים, בייחוד מעבר למילים של השגרה, שתופסות מקום נכבד לא פעם.

"יש הרבה שפות לאהבה". צילום: אילה יבגי

"המטרה היא לתת מקום לעוד שפות, לחוויה שמתחת למילים, לשתיקות משותפות. לאחרונה השתתפתי בכנס שעסק בסנכרון בין בני הזוג. אפשר להחזיר את הקשר לכמה נקודות זמן קצרצרות במהלך היום. לעמוד במרפסת, לשתוק ולהחזיק ידיים, להסתכל זה לזו בעיניים, מעבר למילים", היא אומרת ומוסיפה כי בני זוג יכולים להיות באותו מרחב ולהישאר זרים, או לדבר בהרבה מילים, אבל בלי שהן יחברו.

"אם נחזור לתקופת אלול", היא מתארת, "הרי שקריאת שופר היא קריאה לדוד ללא מילים, קריאה פשוטה ובהירה. ודאי שחשוב ללמוד דרכי התקשרות מילוליות, ללמוד איך לדבר, איך לריב ולצאת מחוזקים באהבה, אבל צריך לדעת שיש עוד שפות לאהבה. הספר פותח שערים, את שערי היצירתיות, ומזמין את הזוג לגלות מה השערים שפותחים לו את הלב. אנחנו מקבלים כל הזמן תמונות מזוגות שמצלמים את עצמם בדייטים עם רעיונות משלהם וזה כל כך משמח. כדי לחבר שני אנשים יחד נדרשת יצירתיות".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אלול. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט פתח לנו שער: ריאיון אישי מיוחד עם יהונתן ויסכה שומר לחודש אלול הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחיות קרובות ואוהבות. בן עמי עם תמונת אחותה, מיכל סלה ז"ל. צילום: דאפי ספונר, מגזין פנימה

"במהלך הסדנה הסתכלתי במשך שתי דקות לאחותי בעיניים. חשבתי לעצמי שמעולם לא הסתכלתי כך בעיניים שלה, וכמה היא יפה וחזקה וכמה אני אוהבת אותה ורוצה להתקרב אליה", מספרת בן עמי על השעות האחרונות בחייה של מיכל. "בדרך הביתה דיברנו על כך שהיא מסיימת חופשת לידה ומתחילה עבודה חדשה. היינו מוארות, שמחות ומאושרות. ואז מיכל תפסה את הטלפון ואמרה לי שאלירן לא מצליח להרדים את התינוקת ושהיא צריכה לחזור הביתה. זה היה נשמע הכי 'בנאלי' ורגיל. שעה וחצי אחרי כן היא כבר הייתה מתה".

"מיכל היתה מלאה באור". צילום: באדיבות פורום מיכל סלה

הרצח של מיכל סלה, עובדת סוציאלית מסורה, היכה בזעזוע מדינה שלמה. על פי כתב האישום, באוקטובר 2019 דקר אלירן מלול את מיכל לעיני בתם, שהייתה אז בת שמונה חודשים. הוא שהה עם סלה והתינוקת במשך 17 שעות לאחר הרצח ואז יצא לשכנים וביקש עזרה. לדברי בן עמי, מלול סירב שיבדקו אותו בזירת הרצח והשוטרים נענו לבקשתו ונתנו לו מורפיום. בדיעבד, לא ניתן היה לדעת אם היה תחת השפעת אלכוהול או סמים. בחקירות שיגיעו בהמשך יטען מלול שמיכל היא זאת שפגעה בו. עד לנקודת הרצח, משפחתה של מיכל עדיין לא ידעה כי בן זוגה של מיכל היה אלים, נקמן וקנאי באופן קיצוני גם כלפי בנות זוגו הקודמות.

"לפני שהוא רצח אותה מיכל הייתה בפיג'מה, היא הניקה. היא נרצחה במקום הכי בטוח, בבית שלה. האיש הראשון שהיה צריך לשמור עליה הוא שפגע בה", אומרת לילי בכאב, ומשחזרת את תסריט האימים שעבר עליה ועל בני משפחתה.

"אבא שלי התקשר ואמר שאבוא לבית של מיכל. כשהגעתי הרחוב היה חסום והיו ניידות משטרה. לא עלה לי בראש תסריט של אלימות. הגעתי לבניין של מיכל, הרמתי את הסרט של המשטרה וניסיתי לעבור, אבל שוטר עצר אותי והשפיל מבט. דודה שלי היא זאת שאמרה לי שאלירן הרג את מיכל. לא האמנתי. הלכתי לשוטר ושאלתי אם הוא בדק לה דופק. הוא אמר שכן".

"כמו שחקנית בסרט אימה"

דקות אחרי בשורת האיוב על מות אחותה האהובה, כשהיא רואה את אמה הנסערת מחזיקה את הבת של מיכל, לילי מבינה שהיא צריכה לקחת את המושכות. היא לוקחת את התינוקת הקטנה בידיה ומודיעה לאחיה על הטרגדיה שפקדה אותם.

"הרגשתי שאני חלק מסרט אימה. השכנה החליפה לתינוקת את החולצה שהייתה מלאה בדם. השוטר אמר לנו ללכת מהמקום כי מגיעה תקשורת, ואני נכנסתי לאוטו, התקשרתי לאיש שלי, בכיתי והתחלתי להתקשר לכל האחים. כל הסיטואציה הייתה קשה מנשוא. משהו שאי אפשר להכיל. כל הגוף כאב לי".

"זה היה סיוט שאת מוצאת את עצמך שחקנית ראשית בו", היא משחזרת את הרגעים, שמטלטלים אותה גם ממרחק הזמן. "אחותי נרצחה ואני הפכתי לעדה במשפט רצח. בשבעה הגיעה אלינו מטפלת הומאופתית. הייתי מרוסקת ואמרתי לה שכל כך כואב לי שהלוואי שהייתי יכולה לדלג על השנה הזאת, כי אני לא יכולה לשאת את הכאב, ומצד שני אני לא רוצה לדלג על השנה כי רק אתמול הייתי עם מיכל ואני לא רוצה להתרחק ממנה".

נלחמת בכל דרך למנוע את הרצח הבא. בן עמי בכנסת. צילום: ערוץ הכנסת

במהלך השבעה החליטו בני משפחתה של מיכל שהתינוקת תגדל אצל האחות ליאת ברמת הגולן. "ליאת לקחה על עצמה לטפל בילדה עוד בשבעה, והיא זאת שהרדימה אותה כל לילה. כיום התינוקת היא הבת של ליאת וירדן לכל דבר. היא יודעת על מיכל ויודעת שיש אמא של למעלה ואמא של למטה".

בן עמי מצידה הפכה להיות נציגת המשפחה מול המשטרה, הפרקליטות והתקשורת. בעל כורחה היא זו שנאלצה לזהות את גופת אחותה. "כשזיהיתי את מיכל, איש מחברה קדישא בא והגיש לי את טבעת הנישואין. ראיתי טבעת זהב דקה ש'הוא' נתן לה, ולא יכולתי להסתכל עליה. הכל התערבב. עמודי התווך שהחזיקו את העולם התמוטטו. האמון בטוב האדם, האמון באנשים הכי קרובים. פחדתי על ההורים שלי ועל הילדים שלי. בהלוויה אמא שלי אמרה שזאת בעצם ההלוויה שלה עצמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה, ומאז הרצח הוא בוכה כל יום. לא נתפס שזה קרה לבת שלו. הוא היה אבא מגונן ושמרן מאוד, תמיד אמר לא לחזור מאוחר הביתה".

"אם זה קרה לנו זה יכול לקרות לכל משפחה", היא מוסיפה בכאב. "שלושה ימים לפני הרצח מיכל והרוצח ישבו איתנו אצל ההורים, והיו צחוקים ושמחה. ארבעה ימים אחר כך אותו דשא הפך לחצר השבעה של ההורים שלי".

מאז הרצח בן עמי מקדישה כל דקה מזמנה לפורום שהקימה. מתוך כאב השכול היא בחרה לעשות הכל כדי למנוע את הרצח הבא. הסלוגן שמלווה את הפורום הוא 'יהי זכרה מהפכה', והמטרה שלה היא לעורר מודעות לנושא בכל דרך אפשרית ולקדם יוזמות חברתיות וממסדיות שישנו את תמונת המצב של רצח נשים בידי בני זוגן בישראל. בפגישת הזום היא מעודדת את הצוות שלה לעשות הכל ובגדול. "אין 'אי אפשר' בפורום מיכל סלה", זה המשפט ששגור בפיה מאז החליטה לקחת על עצמה להיות בחזית המאבק.

ידע שיכול להציל חיים. בן עמי נואמת בכנס. צילום: באדיבות פוכום מיכל סלה

"אני עשיתי תאונת דרכים עם הרֶשע", היא מסבירה את הבחירה הלא קלה. "כשעושים תאונת דרכים עם הרוע הטהור הזה, כמו עם מי שרצח את אחותי, התגובה של אנשים נורמליים היא להתכנס פנימה, ללקק את הפצעים כדי להירפא ולהמשיך הלאה. קשה לבוא ולנבור בדבר הזה, וזאת הסיבה שהרֶשע מצליח. התגובה הנורמלית היא להתבייש ולשתוק. וזה המזון לרשע. הרוצח רוצה שאני אשתוק.

"אחרי הרצח של מיכל שחזרתי מאות פעמים את המפגשים שלי איתו, את ההתנהגות שלו, ולא ראיתי כלום. כולם היו בטוחים שהוא מקסים. הוא היה הראשון שקם לעזור ולדבר בנועם. כזה 'טוב לב'", היא אומרת בחיוך מר. "ניסיתי להבין מה עבר על מיכל, איך לא ראיתי כלום? האם אפשר היה להציל אותה? במשך חצי שנה חקרתי את הנושא. ישבתי עם מומחי אלימות, והתשובה הכי קשה הייתה – כן. אפשר היה להציל את מיכל".

מהחקר שלה בנושא גילתה בן עמי כי על פי מומחים לאלימות במשפחה, כמחצית מהנרצחות לא חוו אלימות פיזית קודמת. לגברים האלימים יש דפוס פעולה זהה, ועל כן ניתן לזהות את הסימנים ואת תמרורי האזהרה מראש. אולם גם מיכל סלה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, לא הכירה את תמרורי האזהרה ולא ידעה שעליה להיזהר.

"לפני הרצח של מיכל לא הכרתי אישה אחת שחוותה אלימות. אחריו פנו אליי נשים בכירות, שופטות ומגישות טלוויזיה שחוו אלימות במשפחה. אשת מקצוע שהכרתי אמרה לי שגם היא לא סיפרה למשפחה. שאלתי אותה למה, והיא אמרה שזה כמו פגיעה מינית, שהיא התביישה ממה שבן הזוג עשה לה. שאלתי אותה מה היה גורם לה לספר, והיא ענתה שיש שלוש שאלות שצריך לשאול כדי לגרום לאישה לדבר: טוב לך? את מאושרת איתו? את מפחדת ממנו?"

"גם אם מיכל הייתה משתפת אותי במתרחש בזוגיות שלה ובקנאות האובססיביות שלו היא הייתה נרצחת", מבהירה לילי. "כי ככל הנראה אני הייתי מזדעזעת מהקנאה שלו ואומרת לה לקחת עורך דין ולהתגרש. אז היא הייתה הולכת אליו הביתה, אומרת לו שהיא רוצה להיפרד, והוא היה רוצח אותה. מי מתארת לעצמה שפרידה מבן זוג יכולה להיות סכנת חיים? מתברר שכל המומחים לאלימות במשפחה יודעים את זה. כשיש אובססיביות בקשר אסור להיפרד לבד. אני שואלת, למה הידע הזה לא קיים? כשיש חפץ חשוד כולם יודעים לזהות אותו. למה לא יודעים שצריך להתייעץ עם מומחי אלימות במשפחה? למה אנשים לא מכירים את המספר 118?"

הצלת חיים במשרה מלאה

לקחה את הרצח לשליחות חייה במלחמה באלימות. צילום: דאפי ספונר, מגזין פנימה

קשה שלא להתפעל מבן עמי. אישה כריזמטית ועוצמתית, יזמית ופעילה חברתית בנשמתה. כשהייתה בת 24 הקימה רשת תינוקיות בקמפוסים ומערך תומך להורים סטודנטים, בהמשך קידמה מהלך לאיגוד מורי הקבלן בישראל והייתה עסוקה בעשייה ציבורית. אולם דבר לא משתווה למהפכה שחוללה בנוגע לאלימות כלפי נשים. מיד לאחר הריאיון שלנו היא ממהרת לפגישה עם שופט לענייני משפחה שביקש להיוועץ איתה. "אנחנו מתכננים לעשות לשופטים השתלמות על אלימות במשפחה", היא מספרת. היומן שלה עמוס בפגישות עם אנשי משרד הביטחון והשב"כ, והיא בקשר צמוד עם משרדי הממשלה במטרה לקדם אכיפה נגד בני זוג אלימים באמצעים שונים, כמו אזיקים אלקטרונים.

לא בכדי במערך לשכת הרווחה מגדירים את הרצח של מיכל סלה כקו פרשת המים. "יש לפני רצח מיכל סלה ואחרי רצח מיכל סלה. פורום מיכל סלה עשה מהפכה", קבעה מיכל חנוך אחדות, מפקחת ארצית של אלימות במשפחה במשרד הרווחה.

לפני כחודשיים התקיים 'האקתון מיכל סלה', אירוע טכנולוגי ענק בשיתוף google בבית הנשיא. במסגרתו התאגדו טובי המוחות בישראל במטרה למצוא פתרונות טכנולוגיים למניעת אלימות כלפי נשים בביתן. "מדינת ישראל אלופה בביטחון, יודעת לעצור מחבל מתאבד לפני שהוא רוצח, את אינתיפאדת הסכינים עצרנו בעזרת בינה מלאכותית, באותה דרך אפשר להציל חיים גם בתוך הבית".

כשלילי מדברת על הצלת נשים אחרות היא מתייחסת בין השאר גם לשירה איסקוב, שניצלה מרצח בעלה, אביעד משה, והשיאה משואה בטקס יום העצמאות. איסקוב העידה בעבר כי במהלך התקיפה היא נזכרה בסרט על מיכל סלה ששודר בתוכנית התחקירים 'עובדה', כך היא הבינה שהיא צריכה לצרוח, מה שגרם לשכנתה עדי גוזי לשמוע אותה ולהזעיק משטרה, מעשה שהציל את חייה.

"הצטמררתי לשמוע את זה", אומרת לילי. "דמיינתי מה היה קורה אם מיכל הייתה רואה סרט כזה. אולי היא הייתה חיה היום. השכנה של מיכל שמעה רעשים חזקים ואישה בוכה חרישית. אם היא הייתה מתקשרת למשטרה יכול להיות שמיכל הייתה חיה, כי המוות שלה לא היה מהיר. היא מתה בצורה הכי אכזרית. זה היה אירוע אלים מאוד".

אחת היוזמות היצירתיות שמקדם הפורום, ואף יצא בקמפיין מימון המונים בימים אלה עבורו, הוא הכשרת כלבי שמירה עבור נשים שמאוימות באלימות. "יש בישראל אלף נשים ששוהות במקלט לנשים מוכות", מסבירה לילי את הרציונל שמאחורי המיזם, "חייהן של נשים אלה ושל ילדיהן מלאים בפחד ובחשש תמידי מפני אלימות רצחנית. כלב השמירה יספק להן הגנה וביטחון, ובמקרה הצורך יציל את חייהן". הכלבים עוברים תהליך של אילוף מיוחד על ידי בוגרי יחידת 'עוקץ' בצבא. במסגרת התהליך הם לומדים להכיר את האישה ואת בני משפחתה, ומאומנים לזהות את האדם שמסכן את חייה כדי להציל אותה בעת הצורך.

העשייה שלך בפורום מיכל סלה מחזירה אותך בכל יום מחדש לעסוק במוות המיוסר של מיכל. הכאב לא מקשה עלייך?

"זה כואב, אבל אני מסרבת להיפרד ממיכל. הפורום כאילו משאיר אותה בחיים. מה שאני עושה בפורום זה מיכל ואני ביחד, כי אני מעולם לא עסקתי בתחומים האלה לפני הרצח. ניטשה אמר שמי שיש לו 'למה' יכול לשרוד כל 'איך'. העשייה הציבורית היא סוג של ריפוי עבורי, היא נותנת משמעות למוות המיותר של מיכל.

"כשאני שומעת שנשים ניצלות בזכות מיכל", היא חותמת, "זה מחזק אותי, זה מרפא אותי ואני לא יכולה אחרת. אני לא יכולה לשבת מנגד. אם מישהו אחר היה עושה את זה קודם, מיכל הייתה חיה היום".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אב. להצטרפות לפנימה וקבלת המגזין לחצי כאן 

הפוסט שומרת אחותי: לילי בן עמי עושה מהפיכה באלימות במשפחה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ישבו לשיחה כנה. מימין לשמאל: אוריה לוי, נויה מנדל, ענבל ארנפלד לוסקי ולביאה פז. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

מאחורי כל מקרה גירושין עומד סיפור מורכב וטעון. גם כשהצעד בלתי נמנע, הוא אף פעם לא קל. לא לבני הזוג, וודאי שלא לילדים, שמתמודדים עם שבירה ושינוי של החיים שהכירו עד היום. אך מה קורה כשהילדים מגיעים לשלב של בניית בית משלהם, ונדרשים לבנות מודל זוגי לאור החוויה המורכבת של גירושי ההורים? חמש נשים, שנמצאות בצדדים שונים של המצב, משתפות בשיחה כנה ופתוחה על ההשפעה של גירושי ההורים על החיים והזוגיות של הילדים. הן לא מסתירות את הדמעות ואת הכאב, אך גם מקרינות אופטימיות ואמונה רבה.

"כאשר זוג מתגרש, בייחוד בחברה דתית וקהילתית, קיים חשש מתגובת הסביבה", אומרת לביאה פז (65), עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית, המעבירה סדנאות לנשים גרושות וחד הוריות. "אני שומעת ממטופלים על תחושות של בושה וכישלון וחשש מתדמית שלילית שתדבק בהם ובילדיהם". עם זאת, היא סבורה שבמגזר הדתי לאומי יש כיום יותר הבנה וקבלה של התופעה ופחות צורך להסתיר או להתבייש.

"ליוויתי זוגות בתהליך של פרידה ופירוק הנישואין במשך שנים", היא מספרת. "זה תהליך שממשיך ללוות את המשפחה לאורך החיים, ולכן חשוב לשים דגש על האופן שבו מספרים לילדים על הפרידה הצפויה ולשחרר אותם מתחושות אשמה ואחריות לגירושין. ככל שתהליך הגירושין יתווך נכון יותר לילדים, כך הוא יעבור עליהם בצורה בריאה יותר".

מלווה זוגות בתהליך הגירושין. לביאה פז. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"אני חושבת שיש בחברה שלנו הבנה והפנמה שהמחויבות אינה למה יחשבו ויגידו, אלא לאיכות החיים שלנו ושל משפחתנו", מוסיפה נויה מנדל, סטנדאפיסטית מוכרת במגזר, שהתגרשה בשנת תשע"ב. "אני אדם נוח, חשובה לי האווירה הטובה. לא חשבתי שאתגרש. זה נראה לי לא קשור אליי. שהילדים שלי יהיו ילדים להורים גרושים? לא עלה על דעתי", היא מודה בכנות. "אבל בסוף, אדם רואה בחוץ את מה שהוא מרגיש בפנים. באופן אישי, לא הרגשתי יחס מבקר או מזלזל. אני גרה ביישוב דתי והקהילה חיבקה ותמכה".

לצד נויה יושבת בתה אוריה, שהייתה בת 16 כאשר הוריה התגרשו, וכיום היא נשואה טרייה. היא מהנהנת בהסכמה לדברי אמה. "בדרך שבה את תופסת את זה, כך יתייחסו אלייך. אני שיתפתי את הסביבה ושידרתי שאני ממשיכה בחיי כרגיל. נכון, זה הרקע שלי וזו הבחירה של הוריי, אבל זו לא אשמתי וזה לא אמור להפריע לי לחיות את חיי".

"מה שחשוב זה איך האדם עצמו מתייחס לגירושין של הוריו", מחזקת לביאה את דבריה. "נכון שזה יכול ליצור משקעים וקושי, אבל אם מדובר באדם שעובד על עצמו ושואף לתקן ולבנות בית בריא, זה בהחלט יכול להפוך ליתרון, בזכות המודעות והבחירה לתקן".

ענבל ארנפלד לוסקי (44), שהתגרשה בקיץ האחרון, חוותה את השיתוף לסביבתה בצורה מורכבת יותר. "הרגשתי בושה. לא חשפתי את זה בחודשיים הראשונים. אני גרה ביישוב דתי, וחששתי מהחשיפה ומהחדירה למקום הפרטי שלי. התכנסתי בתוך עצמי במטרה לעבד את תהליך הפרידה. לא רציתי להתמודד עם שאלות ותגובות מבחוץ ולא היו לי כוחות לכך". רק כשהגרוש שלה הודיע לה שהוא מתחתן שוב, כחודשיים לאחר הגירושין, היא החליטה לשתף את שכניה ואת מכריה בהודעת ווטסאפ ובפוסט שכתבה בפייסבוק, מהלך ששחרר אותה ועזר לה להתמודד עם הקושי והכאב על כך שבעלה המשיך הלאה כל כך מהר.

גם נעמה (26, שם בדוי), שהוריה התגרשו בילדותה ובחרה שלא להתראיין בשמה המלא, מספרת על היחסים עם הסביבה: "עברתי תהליך, וכיום אני יודעת שזה חלק ממני, שזה בנה אותי. בעיניי, לפסול אדם בגלל גירושין של הוריו זו הסתכלות חיצונית ולא נכונה".

בלי לערב את הילדים

"אין זוג שלא רב. גם מי שמחתן אותנו – רב", כך אומרת נויה מנדל בהופעת הסטנד אפ החדשה שלה, 'בקרוב אצלכם'. מנדל היא מחלוצות הסטנד אפ הנשי דתי ופורצת דרך בתחומה. היא התגרשה לפני 9 שנים, כאשר ילדיה היו בני 8 עד 16, ובשנה החולפת זכתה לחתן שלושה מתוך ארבעתם.

איך סיפרתם לילדים על הפרידה?

"אחרי שהחלטנו להתגרש התייעצתי עם אנשי מקצוע איך נכון לספר לילדים. אצלנו לא התקיים הטקס שבו כולם יושבים במעגל ומקבלים את הבשורה. הודענו לכל אחד בנפרד, בצורה שהתאימה לו".

"עשו זאת בצורה הכי טובה שיכלו". נויה מנדל עם ביתה אוריה. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"בעיניי, הוריי עשו זאת בצורה הכי טובה שיכלו. הם עשו הכל בצורה הדרגתית ומשתפת". מעידה אוריה אהובה לוי (25), בתה הבכורה של נויה, שהתחתנה בשנה האחרונה. היא מתגוררת בקיבוץ לביא, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומשלימה תואר שני בביבליותרפיה. "אין איך לייפות דבר כזה", היא מבהירה, "מרגישים שמשהו מתפרק, אבל בזכות ההשתדלות של הוריי לא חוויתי את הגירושין כטראומה בהתחלה. ההתמודדות שבאה אחר כך הייתה מורכבת יותר עבורי".

במה זה בא לידי ביטוי?

"אובדן הוא לא משהו שאפשר לתפוס. אדם חי עם שביב הכרה של הדבר, אבל לא באמת מסוגל לעכל אותו. במקרה של גירושין, מדובר באובדן של משפחה ובית, של ישות שהיא חיבור של שניים. גם את זה אי אפשר באמת לעכל. ואני שמחה שזה ככה, אני שמחה שעדיין כואב לי. כשאני רואה זוג שמתגרש זה מכווץ לי את הלב, אני לא אומרת משהו כמו 'אה, גם ההורים שלי התגרשו, מה הסיפור?'"

"תקופת הגירושין היא אכן תקופה של אבל כבד ושל מצוקה גדולה", מאשרת נויה. "לכן, כשמקבלים את ההחלטה להתגרש, הדבר הכי חשוב בעיניי הוא שמה שקורה בין ההורים יישאר ביניהם ולא יעבור דרך הילדים. לא משנה מה עשה בן הזוג, אל תדברי על זה עם הילדים או לידם. אם בא לך לשפוך את הלב למישהי, תעשי זאת רחוק מאוזניהם. בעיניי, אסור להטיח בילד אמירות כמו 'שאבא שלך ישלם לך… תלך לאבא שלך'. זה פוגע בזוגיות העתידית שלהם כי הם מבינים שזוגיות שווה כאב, כעסים וצעקות, והם לא ירצו להיות שם".

אבל כשמפרקים זוגיות, הם לא יחושו כך בכל מקרה?

"לא בהכרח. הם יבינו שהיה קושי בין ההורים, אבל הם לא יחוו אותו בצורה טראומטית. הבעיות של ההורים לא צריכות להיות על גב הילדים. יש ילדים שאינם בקשר עם אחד ההורים כי הצד השני מסית אותם. ילדים צריכים גם אבא וגם אמא, הנשמה שלהם בחרה את הוריהם ויש להם כלים וכוחות להתמודד איתם. חבל שנגרום להם להיות מרירים או להתרחק מזוגיות".

את העיבוד העמוק של גירושי הוריה עברה אוריה במדרשת שילת, שם למדה אחרי השירות הלאומי. "עד אז רציתי לשים את זה בצד ולהמשיך בעשייה שלי, אבל כשהגעתי למדרשה התחלתי לחשוב איך יתייחסו לעניין כשאחפש זוגיות, כי גירושין זה משבר משמעותי ויש לו השלכות".

"היו תקופות שבהן ממש חסרה לי המשפחתיות, והרגשתי שאני כבר רוצה ליצור לעצמי משפחתיות חדשה. אבל היו תקופות שבהן תהיתי איך אפשר לתת אמון, לא רציתי את זה והייתי מסופקת אם אני מסוגלת ליצור מציאות כזו. הגירושין של הוריי שברו אצלי משהו תמים ושלחו אותי למסע של בירור כדי למצוא מחדש את הרצון לאהוב, להיות קרובה למישהו. הרגשתי שאבדה לי האהבה. כשחברות התחתנו, הייתי היחידה שניגשת לנשואה הטרייה ושואלת בגובה העיניים איך הולך ומה שלומה, כי הבנתי את המורכבות, בעוד חברות אחרות ראו רק את המתיקות והחלום".

לשמחתה, היא הכירה את בעלה ללא מתווכים, במכללה שבה למדו שניהם. "למדתי במכללה שבה הייתי הדתייה היחידה. יום אחד הבחנתי בציציות מתנפנפות במדרגות, וברגע שראיתי אותו ידעתי שמצאתי. שמחתי שלא הכירו בינינו מראש וכך יכולתי לבחור מתי לספר שהוריי גרושים. רק בפגישה הרביעית סיפרתי לו, והוא קיבל את זה לגמרי בטבעיות".

"לא הייתה הזדמנות לכאוב"

ענבל ארנפלד לוסקי היא אומנית יוצרת המתגוררת בקדומים. היא נולדה בבית חילוני, והוריה התגרשו כשהייתה בת 4. בבגרותה היא חזרה בתשובה, ונישאה בגיל 37. לפני כשנה התגרשה, לאחר 6 וחצי שנות נישואין, כשבנה היחיד היה בן 4.

הוריה התגרשו בילדותה, והתגרשה בעצמה בבגרותה. ענבל ארנפלד לוסקי. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"אני לא זוכרת את ההורים שלי יחד", היא משחזרת בכאב. "הגירושין היו קשים וכואבים ועד היום אין ביניהם שום קשר. כל השנים הנתק ביניהם יצר אצלי תחושה שאני צריכה לבחור צד. אני זוכרת שהיו לי גם רגשות אשמה. חלמתי שהם ידברו, ויום אחד אולי גם יחזרו.

זוגות שמתגרשים ומנתקים כל קשר ביניהם כשיש להם ילדים, או שיש ביניהם מאבקי כוחות על חשבון הילדים, גורמים טראומה לילד", מדגישה ענבל. "ילדים שגדלים כך משלמים מחיר יקר בבריאות נפשם ובבחירותיהם בחיים, גם בזוגיות. הבחירה נעשית ממקום לא מודע תוך שחזור דפוסי ילדות. זה משפיע על הערך העצמי של הילד, על הביטחון העצמי, על היכולות והכישרונות שנדחקים ועל כישורי חיים וכישורים חברתיים".

אביה של ענבל הקים משפחה חדשה כמה שנים לאחר הגירושין, והיא מסבירה כי גם הקמת המשפחה החדשה עלולה להיות נקודת מפנה כואבת עבור הילדים. "לפעמים ההורים ממשיכים הלאה ולא מספיק ערים לכאב הרגשי של הילדים. הכאב לא מקבל מקום ראוי, והילד עלול לספוג מכך חוויית נטישה שתשפיע עליו מאוד בבגרותו. המשפחה שלו התפרקה. החיים התהפכו לו".

את מרגישה שהחוויה שלך בילדות השפיעה על החוויה שלך בבגרותך?

"יש כל כך הרבה קווי דמיון בין סיפור הגירושין שלי לסיפור הגירושין של הוריי. אני זוכה לתקן ולרפא את חוויית הגירושין שלי בילדותי דרך החוויה שלי בתור אישה. בילדותי לא הייתה לי ההזדמנות לבכות ולכאוב על בית הוריי שנשבר והתפרק. הכאב של גירושיי התחבר עם כאב ילדותי, וסוף סוף נתתי לו מקום, הכרה והתייחסות. הילדה שבי קיבלה ממני את הביטחון להביע את הכאב שבה, את החום והאהבה שכה הייתה זקוקה להם, עם הבטחה שאנחנו יחד יד ביד לאורך כל הדרך".

איך הניסיון שלך בתור ילדה להורים גרושים משפיע על ההתנהלות שלך מול בנך?

"חשוב לי מאוד לשמור על קשר טוב ככל האפשר עם האבא של הבן שלי, כי זו הדרך הבריאה והנכונה לכולנו. אני משוחחת הרבה עם הבן שלי. הוא שואל שאלות ואני עונה, הוא מביע כאב ומשתף ושנינו נותנים לכך מקום. זה תיקון גדול כי אני לא זכיתי לזה. חשוב לי לתת מקום לכאב שלו. לרגעים אני מרגישה שעולה בו כאב על עניין סתמי, אבל מתחבא שם כאב עמוק יותר. המחויבות שלנו ההורים היא להיות קשובים לעולם הרגשי של הילדים. אני יודעת שלא תמיד אצליח לרפא ולתקן הכל, אבל אני עושה כמיטב יכולתי".

מודל חיובי

החשש משחזור מודל הזוגיות שראו הילדים בבית הוריהם לחוויה הזוגית שלהם בבגרותם צף לא אחת במהלך השיחה. לביאה מספרת כי בעבודת הטיפול שלה בקליניקה היא פוגשת לא מעט זוגות עם קשיים בזוגיות, שברקע שלהם נמצאת הזוגיות של הוריהם שהתפרקה ושאותה הם משחזרים, לעיתים בצורה לא מודעת.

"הכי חשוב לא לשמור כעסים". נויה מנדל. צילום: תחיה פלבין

"החוויה של גירושי ההורים מציפה בהמון תחומים. פעם הגיעו אליי לטיפול זוג נשוי באושר. האישה היא בת להורים גרושים. בכל פעם שהיה חוסר הסכמה בינה לבין בעלה היא נבהלה עד עמקי נשמתה, לעיתים עד כדי שיתוק של יומיים מרוב חרדה. ניסיתי להבין ממנה ממה היא נבהלת. בהתחלה היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל כששאלתי מאיפה התחושה הזו מוכרת לה, היא נזכרה שהיא מכירה את זה מבית הוריה וזה מפחיד אותה מאוד".

היא מוסיפה שיש מי שמתקשים להכיל מריבות בין ילדיהם בדיוק מאותה סיבה. "אלה דברים שצרובים בנשמה של ילד. אני עוזרת להבין את זה, לנרמל את החוויה ולתת כלים. חשוב גם להדריך את בן הזוג איך להרגיע את מי שחרד מגירושין. אמירות כמו 'גם אם אני מתרגז, אני איתך', יכולות להקל מאוד".

מהצד השני, היא אומרת, יש גם כאלה שמגיבים בצורה הפוכה, ונסגרים לתקשורת במצבים של קשיים ומחלוקות. הם מסרבים להיכנס למריבות מרוב חרדה שאלו יובילו לגירושין, או נכנעים לכל מה שהצד השני אומר, העיקר לא להתווכח.

האם אפשר להשתחרר באמת מהמודל של בית ההורים, ולבנות מודל זוגי חדש ובריא?

לביאה: "העבודה היא ניתוח המודל המוכר ובניית דפוסים חדשים. אני מאמינה שזה אפשרי. הרבה אנשים שהוריהם גרושים חוששים מאוד להגיע לגירושין בעצמם, וזה מכניס אותם לחרדות ולמתח רב, גם בתקופות שהזוגיות טובה. חרדות כאלה יכולות לחבל בנישואין אם הדברים אינם מעובדים. כל אחד גדל עם 'אני מאמין' מסוים. אני יושבת עם אנשים מבוגרים ועוזרת להם לזהות מסקנות שהם חיים איתן מהילדות, להכיר בהן, לבחון ולשנות".

ענבל: "הלוואי ומישהו היה מייעץ לי לעבור תהליך של ייעוץ וליווי זוגי לפני שהתחתנתי. כל אחד מבני הזוג מגיע לזוגיות עם חבילה של דפוסים לא מודעים, אמונות, פגיעות ועוד. אם יכולתי לייעץ לילדים שהוריהם גרושים, הייתי ממליצה להם לעבור תהליך טיפולי אישי לפני שמתחילים לחשוב על זוגיות וכן תהליך טיפולי עם בן הזוג לפני החתונה. יש כל כך הרבה מקומות כואבים בנפש שאם לא מטפלים בהם, הם משפיעים עלינו. גירושין זה שבר, אבל. פצע שזקוק לריפוי ולטיפול מסור".

אוריה אהובה: "לפעמים אני חשה שקיים אצלי פער בתפיסת הזוגיות, כיוון שמגיל צעיר לא הייתה לי דוגמה. במובן מסוים, בתחום הזוגיות נשארתי בת 16. חשתי בחוסר של בית שלם ולכן בחרתי לבלות הרבה שבתות מחוץ לבית. היה לי קשה שאין אבא שעושה קידוש ושאין אבא ואמא שיושבים יחד בשולחן שבת. כשהייתי בשירות הלאומי מצאתי לעצמי מודלים אחרים, כמו המשפחה המאמצת שלי בקיבוץ מירב, שהייתה מודל משמעותי עבורי. גם מנשים נוספות שפגשתי בהמשך הדרך למדתי הרבה על בית וזוגיות. בשבת הראשונה שלנו אחרי החתונה הדלקתי נרות, בעלי עשה קידוש, והתרגשתי כל כך שעד עכשיו אני בוכה כשאני נזכרת בזה.

אני דווקא מרגישה שיש לי מודעות גבוהה יותר לכך שצריך תשומת לב והשקעה בַּיחד", היא מוסיפה. "מי שלא חווה שבר לא מכיר את הקושי. אני זוכרת רגע שפתאום נבהלתי, ואז אמרתי לעצמי, 'אוריה, זה בידיים שלכם! מה את נבהלת? כשאת מכינה חביתה את מפחדת שייצא לך מלוח? אז אל תשימי מלח! זה תלוי בבחירה ובהשקעה שלכם'".

נויה: "חששתי שילדיי יבחרו בני זוג שלא טובים להם. עם זאת, גם מודל זוגי חיובי של הורים אינו ערובה לבחירה נכונה של הילדים. להוריי הייתה זוגיות נפלאה, ואני התגרשתי. עלינו לעשות את המיטב עבור ילדינו, לקוות ולהתפלל, אבל אין נוסחת קסם. זכיתי שבורא עולם מעורב באופן אישי בסיפור שלי. אני מודה לו כל הזמן על בני הזוג הנפלאים שהוא שלח לילדיי".

"הכי חשוב לא לשמור כעסים", מדגישה נויה. "ייתכן שאם היית מראיינת אותי קרוב יותר לגירושיי, הייתי מדברת בהרבה יותר כאב וכעס. אך ממרחק הזמן אני מבינה לעומק כמה חשוב לפתח הומור ולא לתת לכאבים להשתלט. ככל שתהיי יותר כעוסה כך תכניסי שליליות לחייך, ולהפך. אני כל הזמן עובדת כדי לייצר שמחה, לשמוח ולשמח, וזה מביא הרבה סייעתא דשמיא. יכולתי לכעוס על בעלי לשעבר, לצבור טינה ומרמור, אבל מי שתקוע בעבר הוא עבריין. מה שהיה היה. חייכי והמשיכי הלאה. כשאת שמחה באמת, המציאות מחזירה לך שמחה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. לקריאת הכתבה המלאה והצטרפות לפנימה לחצי כאן

הפוסט הזדמנות לתיקון: נשים שביתן התפרק מדברות על הכל הופיע לראשונה ב-פנימה.

צולחות ומגייסות. צילום באדיבות סדנת שילוב

לאחר שנה של הפסקה בעקבות הקורונה, מסורת צליחת הכנרת לנשים למען סדנת שילוב חוזרת. האירוע מתקיים בפעם ה-11, לקחו בו חלק מעל 1000 נשים לאורך השנים, מגיל 9 ועד לגילאי ה70. הצולחות מתאמנות לצליחה ומגייסות כספים לקידום הסדנא. בזכות הצליחה גויסו מעל לחמישה מיליון שקלים שאפשרו בין השאר בנית מרכז ספורט, אורווה ומרכזי תעסוקה. השנה, הצולחות מגייסות למען "קפה בחורשה" הממוקם בלב היער הפסטורלי ביישוב גבעות, שם נפגשתי לשיחה עם הנשים שמאחורי הצליחה.

"כל שנה הייתה שנה של התכוננות", מספרת תמר הקשר, מנהלת ומייסדת שותפה של "סדנת שילוב" בגבעות, "הקורונה עשתה הפסקה בכל העולם. היו כוחות גדולים שכולנו הופתענו והיינו צריכים להתמודד וגם אנחנו כקהילת סדנת שילוב התמודדנו. עכשיו יוצאים מזה וכולנו מסתכלים קדימה על העתיד. יש קרן אור שפותחת לנו לחזור חזרה, לייעוד שלנו למשימות שלנו. צליחת הכנרת לנשים למען סדנת שילוב, היא קרן אור בחיבור חזרה לשותפים שלנו שהיו לאורך כל השנים, 10 שנים עם שותפות נאמנות שמביאות את הצליחה למקום שמגייס כל כך הרבה ומאפשר לנו לעשות את הדברים שאנחנו עושים. זה כוח התחדשות מאוד חזק חזרה לצליחה, לנו זה נותן הרבה כוחות, לחזור לתכנון מחדש של העתיד".

הצולחת הראשונה. ויויאן גלזר

"מגיל צעיר רציתי לצלוח את הכנרת בצליחה המסורתית אבל זה היה בשבת", מגלה ויויאן גלזר מאלון שבות, "אמרתי: אם אני לא אדאג לזה בעצמי – זה לא יקרה: אקח את בעלי בסירה והזמנתי גם חברות. רציתי לשלב את זה עם גיוס כספים, אלחי הבן שלי בסדנת שילוב. כשיצאנו מהמים וכולנו היינו בסדר, אמרתי תודה רבה וחשבתי שסיימתי, אבל אז שאלו: מה עם שנה הבאה?!".

"הצטרפתי לויויאן כשהיא חלמה לצלוח את הכנרת", מרחיבה ליז פושט, "ויחד עם אנשים טובים נוספים הרמנו את הפרויקט. למה המשכתי גם אח"כ?", היא שואלת ועונה בהתלהבות, "גם כי נהניתי מהצליחה וגם כי אני אוהבת את מה שהסדנא עושה. הוקסמתי! זה אירוע ראשון שהייתי מעורבת בו שיועד לנשים בלבד ויש לזה עוצמה שאין בדברים אחרים, נשים שבאות יחד לצלוח וגם לעשות טוב למישהו אחר. יש הרבה נשים שאחרי הפעם הראשונה פשוט ממשיכות איתנו עוד ועוד".

"לא צריך כושר גדול, אני לא ספורטאית ועדיין עושה את זה כל שנה!", אומרת הקשר, "יש מפגשים נעימים מאוד  עם המשתתפות, חוויה משחררת ונעימה להיות יחד במים. תענוג. מי שיודעת לשחות יכולה לעשות את זה בקלות! כולנו, עמך ישראל, יכולות לעשות בקלות את המקצה הקצר של 2 קילומטרים".

"מפגש אמיתי ונדיר"

"לקח לי כמה שנים עד שהחלטתי להירשם לצליחה", אומרת לירון אבישאול, תושבת גבעות מזה שבע שנים, מורה בסדנא שגם שירתה במקום בשירות לאומי, "אמרתי – אני עובדת בסדנא מה זה קשור אליי? שמעתי שזה משהו מדהים, כייפי ומרגש. נרשמתי ומאז צלחתי שוב ושוב. משלב גיוס התרומות אני כל פעם מחדש מתרגשת. אני פונה לאנשים ומספרת מה המקום הזה בשבילי: משהו בחיים שלי השתנה בעקבות הפגישה עם הסדנא, זה שינה אותי בגיל צעיר. דברים שקורים בנפש בלי מילים. מפגש אמיתי ונדיר שקורה פה. אני רואה מה זה עושה לאנשים ששומעים את זה – שואלים, מתעניינים, רוצים לבוא להרגיש. איסוף התרומות בפני עצמו זו חוויה מרגשת, לפעמים אפילו יותר מהצליחה עצמה!".

הגיוס השנה הוא למען 'קפה בחורשה' שמתופעל על ידי בעלי צרכים מיוחדים. צילום: באדיבות סדנת שילוב

גלזר מצטרפת, "זו פלטפורמה שנותנת הבנה של עמודי התווך של הסדנא למעגלים שאולי לא הכירו לפני. השנה, אנחנו מגייסות עבור הרחבת "קפה בחורשה" להנאה של הציבור ולהרחבת התעסוקה לחניכים. נעים להיות שם, אווירה מיוחדת, זה מחבר אנשים למקום".

"בית הקפה הוא הגשר", מסבירה הקשר, "סדנת שילוב היא קהילה, העשייה שלנו היא לתת ולקבל מהקהילה. אנחנו מרגישים שאנחנו מעשירים את קהילת גוש עציון ומקבלים ממנה, כל הזמן יש הדדיות. בסדנא עסוקים בלתת כלים לאנשים עם צרכים מיוחדים, לבנות מערכים של עבודה. כשיש פתיחה של בית הקפה יש מפגש עם קהילת הגוש ואנשים בכלל. גשר של מעברים והעשרה הדדית, דרך מקום יפה ופתוח, בילוי כייפי, אוכל טעים. אנשים עם צרכים מיוחדים באים לתת לכם רגע של הנאה "תיהנו מהעבודות שלנו, מהאוכל שאנחנו מכינים, תהיו שותפים לנו בחברה שאנחנו בונים יחד" ואנחנו מקבלים מהחברה שצורכת את השירותים שאנחנו מספקים".

"כל מי שלא היה בבית הקפה, אני מזמינה לבוא ולראות בעיניים" מסכמת אבישאול, "בית החיים מנרמל את החיים. נורמלי שמי שתעשה את החשבון היא בחורה עם תסמונת דאון. אני רואה חניכים של הסדנא עושים דברים בגבעות כמו גינון, זה החיים שלי. בית הקפה מאפשר לאנשים להיות חלק מהמקום הזה, קצת לטעום מחוויית החיים שלנו שהיא מעולה".

צליחת הכנרת לנשים למען סדנת שילוב מתקיימת ביום שישי 25.6.2021. לתרומות: https://bit.ly/3gO1Keg

הפוסט דרך צלחה: מיזם צליחת הכנרת למען בעלי צרכים מיוחדים מתקיים בפעם ה-11 הופיע לראשונה ב-פנימה.

"מה שאני נסמך על התובנה שעולם המבוגרים סומך עלי". צילום: איתן פרקש

המורים ניבאו שהיא תהיה חברת כנסת או לפחות ראש עיר, אך חלום הילדות שלה היה להקים חברת אוטובוסים מצליחה בדומה לאביה. לבסוף הנבואה אכן התגשמה, וכיום טל אוחנה (37) היא האישה הצעירה ביותר העומדת בראש רשות מקומית בישראל. מאחוריה הישגים רבים ומרשימים ולפניה חלומות גדולים לעתיד, אך דווקא המשברים האישיים שעברה הם אלו שהולידו את המיזמים המשמעותיים ביותר שלה. ואם שאלתן, אז כן, כבר פנו אליה מכמה וכמה מפלגות להתמודד גם בפוליטיקה הארצית.

חלמת פעם שתהיי ראש מועצת ירוחם?

"לחלוטין לא. הנרטיב היה שאם אתה מוצלח, אתה מגשים את עצמך בחוץ. אחיי גרים כולם במרכז תל אביב", היא מספרת. "בשנת 2004 השתחררתי מהצבא וחזרתי לירוחם להוביל מסגרות שקשורות במנהיגות נוער, מסגרות ששנתיים קודם לכן הייתי חניכה בהן. אלא שדווקא בשנה הזו הכל קרס סביבי. ראש המועצה דאז הודח מתפקידו, המתנ"ס נסגר, הרווחה שבתה, ושררו תחושת נכאים כללית וייאוש על כך שלא הצלחנו להצמיח מתוכנו מנהיגות. הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לירוחם, והחלטתי לעזוב".

צילום: דוברות ירוחם

בשנים הבאות אוחנה בנתה את עצמה הרחק מירוחם. היא התמסרה לנושא של יהדות התפוצות, והחליטה להקים תנועה לעידוד עלייה וחינוך ציוני בקרב יהדות מרוקו. אך אחרי שבן דודה נהרג בהודו היא החליטה להישאר בארץ ולתמוך במשפחתה. את החלום להעלאת יהודי מרוקו היא לא שכחה, ובהמשך חזרה אליו והקימה תנועה שהביאה ארצה כמאה ועשרים משפחות, אך בינתיים היא נרשמה ללימודי תואר ראשון במכללת עמק יזרעאל, הרחק מכור מחצבתה הדרומי. היא בחרה ללמוד סוציולוגיה ארגונית ובמקביל הייתה מעורבת בתוכניות חברתיות שונות.

"הובלתי תוכנית של שילוב אימהות חד הוריות באקדמיה, והייתי מעורבת בתוכנית נוספת של מנהיגות נוער מכל יישובי העמק. במקביל עבדתי בכפרי הנוער בסביבה ובקרן 'אייסף' שקידמה צעירים דרך השכלה גבוהה", היא מציינת בטבעיות את הרשימה המכובדת להפליא של מפעלים חברתיים שהייתה מעורבת בהם כבר בגיל צעיר כל כך.

מניין בא לך הדחף לעשייה ולפעילות חברתית?

"אבא, שהתחיל את חייו בעוני, הקים חברת אוטובוסים מצליחה והציב לנו רף גבוה בכל הנוגע למוסר עבודה. אמא עסקה בחינוך והחדירה בנו את החסד ואת הרגישות החברתית. אני רואה בי ובאחיי שילוב של שניהם. יש לנו חלומות גדולים, שאותם אנחנו מבקשים לממש בעולם העשייה הציבורית והחברתית".

בחזרה הביתה

אוחנה גדלה בירוחם, בת שנייה במשפחה של חמישה אחים. הוריה עלו ממרוקו בילדותם והקימו עסק מצליח מאפס. טל הגיעה בגיל צעיר לא רק לראשות עיר, אלא גם אל העסק המשפחתי, אליו הצטרפה כבר בשנות ילדותה. תחילה סידרה מדפים בסופר בכיתה ד', והמשיכה לתפקידי קופאית וסדרנית בחברת האוטובוסים.

"זכיתי מהמבוגרים לאמון מלא. מה שאני היום נסמך לחלוטין על תובנה שהתבססה בי כבר אז, והיא שעולם המבוגרים סומך עליי. הבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי ושאני יודעת להתנהג ולחשוב מעבר למצופה מבני גילי. אולי אחד הכישורים המהותיים ביותר שרכשתי הוא היזמות, דבר מרכזי בחיים הציבוריים שלי. זוהי תחושת ביטחון ברורה של מסוגלות להתנהל בתנאים של אי ודאות ולראות עתיד שאחרים לא מצליחים לדמיין.

תודעה חברתית. אוחנה עם אחיה. צילום: מהאלבום המשפחתי

"גם כשספקנים רבים מתקבצים סביבך וטוענים בתוקף שזה לא יקרה, ליזם צריכה להיות תחושת ביטחון טבעית ויכולת לייצר את הדרכים לממש את החזון במציאות. אם לא הייתי חווה את תחושת האמון בי בגיל צעיר, ספק אם הייתי הופכת להיות סגנית ראש המועצה בגיל עשרים ושש". 

כאמור, כל אחיה עזבו את ירוחם ופנו לגור במרכז הארץ, אך משבר כלכלי חריף שאירע במשפחתה בשנת 2007 ציין את נקודת המפנה עבורה. אוחנה החליטה להתקרב מחדש אל ההורים כדי לתמוך בהם רגשית וכלכלית, ובמקביל נרשמה ללימודי תואר שני, "רציתי להראות לאבי שאנחנו על נתיב הצמיחה שלנו ולא סוטים למרות כל מה שאירע".

"ממנכ"ל ובעלים של חברה הפך אבא לנהג הסעות שקם כל בוקר בארבע למשמרת ארוכה, במטרה לסגור את חובותיו", היא חוזרת לתקופה הקשה ההיא. "הוא התחיל את חייו כילד עני, ואחרי שטיפס בסולם ההצלחה צנח בגיל שישים לעוני עמוק יותר מזה שהיה נתון בו בראשית חייו. ההלכה היהודית חכמה כל כך באופן שבו היא מתחשבת באדם עשיר שירד מנכסיו. קשה לתאר את השבר הנפשי, ועם זאת הבנתי את הנס הגדול שקרה לו, כשמתוך הבירא עמיקתא הזו הוא הצליח לייצר לעצמו משמעות מחודשת.

"הרעיון הגאוני להתפתח בתחום חדש ולחזור לעשייה יצירתית לצד מאמצים להשתקם כלכלית היה של אחותי שירה. בנוסף לעבודה קשה של שעות רבות בכל יום, אבא החליט לקחת קורס מורי דרך ובמקביל ללמוד לקראת תואר בלימודי ארץ ישראל. כרגע הוא בתוך כתיבת התזה של התואר השני ובדרך לדוקטורט, כאשר ממרום גילו הוא מתמודד עם האנגלית ועם הטכנולוגיה וכל יתר האתגרים. זה שיעור גדול עבורי על רוח האדם ועל איך קמים ממשברים. היכולת לייצר שוב חיים מלאי משמעות היא זו שהובילה אותו ליציאה מן המשבר".

לאחר חזרתה לירוחם, התחילה אוחנה לעבוד בתפקיד מנכ"לית עמותת הצעירים שהייתה שותפה בהקמתה, ובשיתוף פעולה עם ראש המועצה עמרם מצנע, שהיה בשנה האחרונה של הקדנציה שלו. "מצנע הגיע לירוחם בתור ראש ועדה ממונה בעקבות ראש מועצה שהודח. אופיר פינס, שר הפנים דאז, פנה אליו בבקשה לעשות מעשה ציוני ולהגיע לירוחם, והוא חולל פה שינויים משמעותיים בתחום החינוך ובתדמית של התושבים פנימה והחוצה". כאן אוחנה מבינה שכל העשייה החברתית שהייתה מעורבת בה עד כה מתגמדת ביחס ליכולת שלה לתרום בעיירה שלה.

התחושה מתחזקת כאשר בערב יום הכיפורים תשע"א, מיכאל ביטון, קודמה בתפקיד, מפתיע אותה בהצעה שלא ציפתה לה כלל, ומבקש ממנה להצטרף אליו ולהיות מספר שתיים ברשימתו. "הייתי רק בת עשרים ושש ושאלתי את עצמי למה לי פוליטיקה. אני יודעת להיות יזמית, להציע רעיונות טובים ולגייס את האמצעים הנדרשים כדי לממשם. האמנתי שזה ייעודי בעולם, אבל מיכאל אמר לי משפט אחד שהכריע את הכף. הוא אמר לי שזה הזמן שלי להחזיר לקהילה שלי שנתנה לי כל כך הרבה. הוא גם העלה בפניי את החשיבות באיוש משרות במערכת הציבורית עם אנשים טובים ואכפתיים".

דחף אותה להיכנס לפוליטיקה המקומית. אוחנה עם מיכאל ביטון, קודמה בתפקיד. צילום: דוברות ירוחם

במוצאי הצום השיבה אוחנה תשובה חיובית, ולאחר הניצחון בבחירות, הפכה להיות סגנית וממלאת מקום ראש המועצה וכן החזיקה בתיקי החינוך והפיתוח האסטרטגי. מאז היא עמוק בעשייה הציבורית בעיירה שבה נולדה וגדלה.

"מיכאל ביטון היה מציין על כל במה כי אני זו שתחליף אותו בתום קדנציה של שמונה שנים, מה שאכן קרה. הייתי מתבוננת לצדדים לוודא שאני זו שמדברים עליה", היא מוסיפה בחיוך. "שאלתי את עצמי מה הוא רואה בי שאני לא רואה. רק שנתיים אחרי הבחירות הצלחתי לספר לעצמי סיפור של מסוגלות, וזה קרה רק אחרי שקניתי לעצמי בעבודה קשה הישגים שאני הייתי אחראית להם באופן שלם".

במה התמקדה העשייה שלך?

"כבר אז התחלתי במגמה הולכת ומתרחבת של שילוב הזדמנויות תעסוקתיות מן המרחב האזורי אל תוך המרחב המקומי, עשייה שכיום היא במרכז הפעילות שלי בתור ראש המועצה. דאגתי למנף את התחום התרבותי תוך מתן ביטוי למגוון החברתי־זהותי בעיר, כדי לחזק את תחושת השייכות והערך. הבנתי שהצלחנו להניע רכבת שדוהרת מהר מאוד, ואם לא אדאג להעלות את הקהלים הוותיקים שבה, הם ייוותרו מאחור".

אחד הדברים שאוחנה הכי גאה בו הוא הקמת מערך הגיל הרך בעיר. מרכז מוביל שיש בו טיפת חלב, הדרכת הורים, יחידה התפתחותית לילד, טיפולים רגשיים וג'ימבורי משוכלל לצד מעונות מצוינים. "הבנתי שהפירמידה הפוכה ושצריך להשקיע בגיל הרך. הייתה לי הזכות לגייס עשרות מיליונים ולהביא את הפרויקט לישורת הסופית. היה צריך שמישהו יחלום ויביא למימוש חזון של הדברים שניתן לעשות עבור ילדים עוד טרם לידתם".

מבדיקות קורונה למרפאת פוריות

במקביל לפעילות הציבורית למען ילדי ירוחם, אוחנה עסוקה בשנה האחרונה גם בדאגה לילדיה העתידיים שטרם נולדו. בהיותה רווקה בת 37, היא חווה לצד האתגר במציאת בן זוג את הדאגה שלא לאבד את האפשרות להיות אמא לילדים. "את הדחיפה קיבלתי מהרב אודי רט ממכון פוע"ה, שמתגורר בירוחם. הוא מכיר אותי אישית, וברגישותו עשה זאת דרך אישה מדהימה ומשמעותית בחיי בשם יהודית לוין, שאני לומדת איתה תורה כל שבוע. ייתכן שאם הוא לא היה יוזם זאת, הייתי מתעוררת מאוחר מדי. בזכותו התחלתי את התהליך לפני כשנה ואני מקווה בעוד חודש להשלים אותו", היא מוסיפה בהתרגשות גלויה.

צילום: אורן סממה

התהליך שעברה לא היה פשוט כלל. "המחשבה הראשונית הייתה להקפיא ביציות כסוג של ביטוח לעתיד, ובמקביל להמשיך במאמץ לבניית בית", היא מתארת. אבל בפועל, כשפנתה להתחיל את התהליך היא גילתה שאצלה הסיפור יהיה מורכב יותר.

את מגיעה ממשפחה מסורתית המתגוררת בתוך חברה שמרנית. איך קיבלו את המהלך שעשית?

"כולם תמכו מאוד בהחלטה. הסתבר שאמי ניסתה לא פעם לרמוז לי, אך אני כנראה עוד לא הייתי בשלה להבין את הרמזים. הייתי צריכה להגיע לבשלות מתוך עצמי כדי לגייס את כל כולי לתהליך הלא פשוט הזה".

אנשים נוספים ליוו ומלווים את אוחנה בתקופה הזו. אחת המשמעותיות שבהם היא מרים פרץ. "מרים היא דמות להשראה עבורי, והחלטתי לפגוש אותה בתחילת המסע שלי לאימהות בתקווה לשאוב ממנה כוחות. היא אמרה לי שני דברים. ראשית היא ציינה שאני כבר אמא, אמא של תושבי העיר שלי. והדבר השני שהיא אמרה, והותיר אותי מופתעת לחלוטין, הוא שאני חייבת לקחת בחשבון גם את הכישלון. מרים הוסיפה שכאשר אפגוש בכישלון, גם אז, ארים את העיניים לשמיים ואודה לקדוש ברוך הוא על כך שלא הצלחתי. אני זוכרת את עצמי יושבת אצלה, מקשיבה למילים, ומופתעת שזה מה שבחרה לומר לי כברכת הדרך".

אותה 'ברכת הדרך' הפכה להיות נחוצה ומשמעותית כחודש לאחר מכן, כאשר אובחנה טל עם כשל שחלתי מוקדם, שמשמעותו תפקוד הולך ויורד של השחלות עד כדי חוסר תפקוד מוחלט לפני גיל ארבעים. ההתמודדות בזירה האישית פגשה אותה בשיאו של אתגר בזירה הציבורית, עם התפרצות מגפת הקורונה בירוחם.

מתמקדת ביצירת מקומות תעסוקה לבני עירה. צילום: דוברות ירוחם

שמה עלה באותה עת לכותרות סביב טיפולה היעיל ופורץ הדרך במגפה, כאשר פעלה במספר אפיקים והצליחה לקטוע את שרשראות ההדבקה. אך הכותרות לא ידעו שבמקביל היא גם קיבלה הורמונים במינון גבוה במטרה לייצר תגובה שחלתית. ההזרקות היו יום יומיות, ונכנסו לתוך הלו"ז העמוס שלה בתקופת החירום.

לאחר תקופה של הזרקות, הבדיקות הראו כי אין התעוררות בשחלה. בצר לה פנתה אוחנה למומחה נוסף. "לאחר מספר בדיקות הוא הודיע לי שגם אם יצליח לשאוב ביצית, היא לא תהיה מספיק איכותית להקפאה ולכן יצטרכו להפרות אותה". רוטינת בדיקות נוספת מגלה שני זקיקים בשחלה, ונקבע מועד לשאיבה. "הצליחו לשאוב ביצית אחת, ואני יצאתי עם תקווה חדשה שהנה, סוף סוף ההצלחה מגיעה". אך השמחה הייתה קצרה. למחרת, באמצע יום עבודה, קיבלה אוחנה הודעה להתקשר בדחיפות לרופא, שבישר לה כי ההפריה לא צלחה.

***לא פשוט לקבל הודעה כזו קשה ומאכזבת באמצע היום כשאת מוקפת באנשים. איך מתמודדים?

"האנשים שעובדים איתי מלווים אותי לאורך כל הדרך. מתוך הבנת הקושי שלי, הם הציעו לי לחזור הביתה ולאסוף כוחות, אבל אני בחרתי להישאר ולסיים את העבודה המתוכננת לאותו היום. הבכי הגדול השתחרר ברגע שנכנסתי לרכב", היא מתוודה.

התפקיד הבא

אוחנה לא אמרה נואש, והחליטה לפנות לבנק ביציות, כדי לנסות את האפיק הזה בדרכה לאימהות. "דווקא הכישלון שהביא אותי לבנק הביציות הוא זה ששלח אותי לידיים הנכונות שבזכותן לא נזקקתי בסופו של דבר לתרומה. כעת ממתינים לי שני עוברים מביצית מופרית שלי, ובעתיד הקרוב גם שתי ביציות לא מופרות", היא מספרת בהתרגשות.

"כשנכנסתי למרפאה, המתאמת שאלה אותי למה אני מגיעה לתרומת ביצית בגילי הצעיר. חלקתי איתה את המסע שעברתי, ולמרות זאת היא שלחה אותי לעוד שלושה סבבים של טיפולים, שרק אם הם לא יצליחו אחזור שוב כמוצא אחרון". בדרכה חזרה קיבלה אוחנה טלפון מהמתאמת, והיא הפנתה אותה לרופא שלדבריה התמודד בהצלחה עם מקרים דומים לשלה.

"הניסים ממשיכים ללוות אותי לאורך כל הדרך. בעקבות ביטול של מטופלת השגתי תור קרוב לרופא המומלץ, וגיליתי שבאותו יום יש לי פגישה בבניין הסמוך למרפאה. בשגרה שאני מנהלת זה לא פחות מנס", היא מספרת בהתרגשות.

את הנס הגדול אף יותר גילתה כששכבה על מיטת הרופא. בדיקת האולטרסאונד איתרה שלושה זקיקים. "הייתי המומה. הרי אני לא לוקחת יותר הורמונים, איך ייתכן שבכל זאת ישנם זקיקים? הרופא הסביר לי שדווקא ההפסקה בלקיחת ההורמונים היא זו שהשיבה איזון למערכת, ושלקיחת ההורמונים עצמה הייתה הסיבה לכישלונות החוזרים. הוא קבע לי מועד לשאיבה, שהסתיימה בשתי ביציות, ומתוכן שרדה אחת שהופרתה והוקפאה".

את הידיעה המשמחת על הצלחת ההפריה קיבלה אוחנה בדיוק ביום הולדתה העברי, שחל בתענית אסתר, ובאותו יום פרסמה פוסט גלוי לב בפייסבוק וחלקה עם עוקביה הרבים את המסע שלה. "הרגשתי ממש כמו אסתר המבקשת 'כתבוני לדורות', כדי שגם אחרים יראו את הנס הזה. אנחנו חיים בדור שלא יודע ניסים מהם. אנחנו כל כך צריכים את הניסים הגלויים והמוחשיים כדי להאמין בקדוש ברוך הוא ובדרך שלו לנהל את העולם, אבל הם סביבנו כל הזמן אם אנחנו רק פוקחים עיניים ומתבוננים".

לאיזה קהל פנית בפוסט שפרסמת?

"יש לי עמוד פרטי ועמוד ציבורי. בפרטי הקהל הוא בעיקר תושבי ירוחם, ובציבורי אלה אנשים מכל הארץ. הפוסט היה כתוב בשפה נשית מאוד", מבהירה אוחנה, "תוך ניסיון לשמור על צניעות, ועדיין לפרסם את הנס. היה ברור לי שהאתגר של להיות אישה צעירה בפריפריה מבית מסורתי מזרחי המעוניינת לשמור על פריון הוא לא פשוט. לולא הרב אודי רט ייתכן שהייתי גם אני מחמיצה את הזדמנות חיי להיות אמא.

"החלטתי שהשליחות שלי היא לדבר על זה כדי להגביר את המודעות של נשים שגדלות בסביבה כמו שלי", היא אומרת בלהט. "הרגשתי שאני צריכה להיות זו שמתריעה בשער. זו שמזכירה שאין לנו סיבה להתנצל על העובדה שאנחנו מבטיחות לעצמנו את היכולת להגשים את האימהות שלנו בעתיד. נשים מדהימות, מוצלחות ומוכשרות יכולות למצוא את עצמן מאבדות את האפשרות להיות אימהות רק כי לא היה שם מישהו שיגיד להן שזה הזמן".

לקחה את המשברים האישיים כמנוף לעשיה ציבורית. צילום: איתן פרקש

"המשפחה שלי תומכת מאוד ומתפללת שזה אכן יתממש", היא מוסיפה, "אבל לא לכל אחד יש את הפריווילגיה שלי. יש בי משהו קצת יותר אמיץ ונועז ומעטפת משפחתית מסייעת ותומכת. אני לגמרי בטוחה במי שאני ובברכה הגדולה שזכיתי בה. עברתי אתגרים ואני עדיין עוברת, ודווקא הם לימדו אותי לעומק את המשמעות של הברכה השורה בדבר הסמוי מן העין. האתגרים שאנחנו לא מבינים הם המהותיים לחיינו, ושורה בהם ברכה".

הפוסט היה רק התחלתה של דרך. אוחנה החליטה שאת הקשיים שהיא עברה היא תחסוך מאחרות במצבה. "עד היום, אישה מירוחם צריכה לצאת בשני אוטובוסים בשביל בדיקה של מעקב זקיקים שאורכת דקות ספורות. החלטתי שזה לא יקרה יותר, שאני הופכת שולחנות עבורן. אני לא מסתפקת בשירותים הבסיסיים ביותר, אלא רוצה שיהיו פה מחקר וחדשנות, כמו במרפאות במרכז הארץ. בדיוק היום בישרו לי שבעוד שבועיים כבר יהיו בירוחם שירותי אולטרסאונד ומעקב זקיקים, שבעבר לא היו כאן. בעתיד תקום מרפאת נשים מהמובילות בארץ. בסופו של דבר המשבר הפרטי שלי, שהסתיים בהצלחה גדולה, הביא לצמיחה גדולה גם בעשייה הציבורית שלי".

לאחרונה פגשה אוחנה את מרים פרץ פעם נוספת, בניחום אבלים אצל אחת ממשפחות הנספים ממירון, וחלקה איתה את האתגרים הגדולים שעימם היא מתמודדת בימים אלה. "מרים אמרה לי משפט שנטע בי המון כוחות: 'משברי החיים הם לא גורל, הם ייעוד'", היא מצטטת בהתרגשות, ומוסיפה שמשברי החיים אכן הובילו אותה לתפקידי חייה, והשלב הבא הוא למצוא את המיועד ולהקים משפחה.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט צועדת בראש: טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם מסמנת את המטרה הבאה הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: רון קדמי

שרה נתניהו (62) נולדה בקרית טבעון למשפחה ציונית מאוד. אביה, שמואל בן ארצי, היה סופר ומשורר, ואחיה לחמו במלחמת יום הכיפורים. בנערותה הייתה כתבת של מעריב לנוער, והתנדבה בבית הילדים בקיבוץ לביא. שם גילתה לראשונה את יכולותיה הבינאישיות עם ילדים, שהיוו את הבסיס לעבודתה בהמשך בתור פסיכולוגית חינוכית.

"בצה"ל נבחרתי להיות מאבחנת של סיירת אמ"ן. התפקידים בצבא ובבית הילדים בקיבוץ הכניסו אותי לעולם הפסיכולוגיה. המפקד שלי היה הפסיכולוג הראשי של אמ"ן, והוא זה שאמר לי 'את פסיכולוגית, יש לך את זה. את צריכה ללכת ללמוד פסיכולוגיה'. למדתי בתל אביב תואר ראשון ואחר כך תואר שני באוניברסיטה העברית".

בשונה מחברותיה ללימודים, נתניהו לא פנתה להקמת קליניקה פרטית, אלא בחרה לעבוד במנהל החינוך בעיריית ירושלים ולעזור למעוטי הכנסה. "בחרתי לעבוד בעיקר עם המגזר החרדי, כי אמרתי ששם לא יזהו אותי, הם לא רואים טלוויזיה. סיכמתי עם המנהלות שאני לא אומרת את שם המשפחה שלי כי רציתי להיות רק שרה הפסיכולוגית, ובאמת לא זיהו אותי. אבל פעם אחת הגננות אמרה לי: 'אני יודעת מי את, את אשתו של הרב נתניהו!' חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי 'זכית לתואר רב'", היא צוחקת ומעבירה יד על חצאיתה. לא מזמן חזרה מהעבודה, עדיין לבושה בבגדים שאיתם הלכה כדי לכבד את המקום – חצאית ארוכה וגרביונים כהים. הסיפוק הרב נשמע בקולה.

נתניהו עם בניה. צילום: מהאלבום המשפחתי

"נכנסתי לעבודה הרבה לפני שבעלי חזר לפוליטיקה בפעם השנייה. כשהוא נבחר שוב לראשות הממשלה, המנהלות לקחו אותי לשיחה ושאלו אותי: 'איך לקרוא לך?' אמרתי: כרגיל, שרה. 'ואת תמשיכי אותו הדבר?' הן שאלו, עניתי שכן. כשאני באה לבית הספר לעבוד אני הולכת לחדר המורים לשתות קפה עם המורות, אף אחד לא מגיש לי. אין שום הבדל ביני לבין שום פסיכולוגית אחרת".

הילדים מזהים אותך?

"הילדים מזהים. ילדות מבקשות שאני אטפל בהן, אבל כשאני איתן שם בחדר אני שרה הפסיכולוגית שלהן. גם מורות שקשה להן נעזרות בי או מתייעצות איתי, הן רואות בי דמות מקצועית, לא ציבורית.

אני תמיד אומרת לבעלי: מצד אחד אתה נמצא שם גבוה, ומצד שני אני הכי למטה, כי בחרתי לעבוד בשטח, לגעת ישירות בלב של האנשים שזקוקים לעזרה. אבל את זה לא יודעים ולא שומעים, רואים בעיקר את העיוות הגדול שהתקשורת עושה לי", היא אומרת בכאב. 

"הטלפון האדום לא מפסיק לצלצל"

בשעות הבוקר היא עובדת עם ילדים, אך בשעות הצהריים היא מגיעה הביתה ונכנסת לתפקיד אשת ראש הממשלה במשרה מלאה. הנושאים שקרובים לליבה ושבהם היא עסוקה בפעילותה הציבורית הם עזרה לקשישים ולניצולי שואה, דאגה לחיילים בודדים ומניעת צער בעלי חיים.

יש לכם זמן שהוא רק לעצמכם?

"שאלה טובה. כמעט אף פעם לא. לפעמים בשבת אני מנסה לתפוס קצת שקט, אבל גם אז הטלפון האדום לא מפסיק לצלצל ומסמכים חשובים נכנסים. לפעמים בערב שבת אנחנו מצליחים להתכנס קצת בשקט לארוחה יחד עם הבנים. אנחנו לא מזמינים אנשים. כיוון שאנחנו משפחה קטנה והחיים שלנו כל כך סוערים ומלאים באנשים, הזמן הזה בשבת הוא התרפיה שלנו, הזמן שלנו להיות רק עם עצמנו. אנחנו רוצים לשבת ולנשום, ללבוש טרנינג, אבל גם זה כמעט לא אפשרי.

לצערי, אבנר בני הצעיר עבר למרכז. אבל אני זוכרת את התקופה שהוא היה גר פה. בשבת בבוקר הוא ובעלי היו לומדים את פרשת השבוע, ההפטרה ופרקי אבות. זה היה קודש בשבילי. כשהם למדו אני ישבתי כאן, ליד הטלפון, כדי לא לאפשר לאף שיחה להיכנס. בכל פעם שהתקשרו הרמתי ואמרתי בלחישה 'ראש הממשלה לומד עכשיו עם הבן שלו'. וזה לא טלפונים של חברים, זה טלפונים של העבודה, אבל האינטראקציה והלימוד היו כל כך חשובים לי".

"שומר על הילדים של כולנו". צילום מהאלבום המשפחתי

את אהבת הלמידה שאב בנה אבנר מאביה, שהתגורר איתם בשנים האחרונות לחייו. "אבנר תמיד למד עם אבא שלי. הוא גדל איתו כמו בן וזה הקנה לו את כל אהבת התנ"ך. כבר בגיל ארבע הוא ניגש לאבא שלי וביקש ללמוד איתו תנ"ך, ואבא שלי אמר לו לחכות לגיל שש". התברר שההשקעה השתלמה, וברבות השנים הוכתר אבנר לחתן התנ"ך הארצי לנוער ולסגן התנ"ך העולמי. "כשאיבדנו את אבא שלי זו הייתה מכה נוראית, אני לא חושבת שהתאוששתי עד היום, וגם הבנים ככה. אבנר ישב ובכה, 'עם מי אני אלמד תנ"ך', אז בעלי אמר: אתה תלמד איתי".

"הוא היה כל כולו רוח", היא נזכרת באביה באהבה ובגעגוע. "מורה דגול לתנ"ך, תלמידים שלו מלפני שישים שנה היו מגיעים כל שנה לאזכרה שלו. הוא היה סופר, קיבל את פרס קצטניק לספרות שואה ואת פרס קסת הזהב, יש לי מדף שלם של ספרים שלו. הוא היה איש כל כך צנוע. הוא כתב על נובהרדוק ספר יחיד במינו שהנציח את תורת המוסר".

במבט לאחור, היית בוחרת שוב במסלול חייכם?

"שאלה טובה שלפעמים גם אני שואלת את עצמי. בפעם הראשונה שהוא נבחר לראשות הממשלה הייתי רק בת 35, אשת ראש הממשלה הכי צעירה שהייתה. אבנר זחל בבית הזה עם חיתולים".

אתם מצליחים למצוא זמן לזוגיות?

"אתמול מצאנו לעצמנו שעה וישבנו לאכול יחד. השעה הזאת הפכה יקרה כל כך. נכון, אני חולקת אותו עם כל המדינה ועם כל העולם. פעם אמרתי שגם אני אזרחית המדינה, כשהוא שומר על הילדים של כולנו הוא גם שומר על הילדים שלי". 

"הכוחות והאהבה שאנחנו מקבלים מהציבור עוזרים מאוד" היא מוסיפה "מישהו אמר לי 'סליחה, אני לא כל כך חשוב, אבל רק רציתי להודות', עניתי לו, אתה חשוב מאוד, כל אחד הוא נשמה גדולה. האהבה והתמיכה של נשים ששומעות אותי בפעם הראשונה ואומרות לי שהן מעריכות אותי, למרות כל הדיבה נגדי, מחממות את הלב. אני רוצה למסור לכל האנשים שתומכים בנו, תודה רבה". 

הפוסט השרה שאיתו: שרה נתניהו מסכמת 12 שנים בבית ראש הממשלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: באדיבות המצולמים

אביטל ואבי הגר, נשואים 8 שנים. הורים לארבעה, שלושה מנישואיה הראשונים של אביטל ואחת משותפת. מתגוררים בפתח תקווה.

היא: בת 42, עובדת סוציאלית ומנהלת דיור מוגן למתמודדי נפש.

הוא: בן 42, מיישם סאפ בהייטק.

נפגשנו כך >>

היא: הכרנו בגיל 10 בבית הספר היסודי, היינו חברים ואפילו נהגתי לחתום במחברות 'אביטל הגר'. חלפו השנים, נפרדנו והתחתנו עם בני זוג אחרים. הנישואים של שנינו לא היו מוצלחים והתפרקו. 22 שנים אחר כך נתקלתי באבי בפייסבוק והצעתי לו חברות.

הוא: לא היה לי מושג מיהי. שם משפחתה לא היה השם המקורי שהכרתי, והיו רק תמונות של הילדים. ואז היא כתבה לי בהודעה פרטית שקצת השתניתי מגיל 10. כעבור עשרה ימים נפגשנו, ואחרי שבוע מהפגישה החלטנו להתחתן. הכרתי את הילדים בהדרגה ונישאנו בשיתוף מלא של ילדיה. המשכנו בתור מבוגרים מהנקודה שבה הפסקנו.

אמרו לנו ש… 

היא: הוריי לא רצו שאתגרש, וחשבו שאם אבי לא יהיה בתמונה אני אחזור לגרוש שלי. לכן לקח זמן עד שהם הסכימו לקבל אותו. כשהם הכירו אותו הם אמרו שהוא אדם מדהים, התנצלו והבינו שעשו טעות באופן שבו הם התייחסו אליו.

הוא: אבא שלי ז"ל רמז בהתחלה בעדינות שעדיף שאתחתן עם צעירה, רווקה ללא ילדים. אבל מהר מאוד הוריי הבינו שאני רציני, והכל זרם פחות או יותר על מי מנוחות. הם קיבלו גם את הילדים, קנו להם מתנות והתייחסו אליהם כאל נכדים לכל דבר.

התכונה האהובה עליי >>

היא: האישיות החזקה והדעתנות שלו, והיותו אדם ערכי. השילוב בין הגבריות לרגישות הגבוהה, וההשקעה והנתינה שלו לילדים ולי. הקשר עם הילדים הוא תמיד אתגר, הקשר הטוב שלו איתם לא מובן מאליו. הוא עובד קשה על הקשר הזה, כל הזמן.

הוא: החכמה שלה, הלב הענק, ואני יכול להמשיך עוד הרבה.

רגעים של נצח >>

היא: הצעת הנישואין, שהייתה מושקעת ומיוחדת: משחק רמזים שהוביל לבית הספר, למקום שבו הוא הציע לי חברות בגיל 10. שם הוא הציע לי נישואין. חוויה משמעותית נוספת הייתה ריקוד החתונה עם שלושת ילדיי, שהיה אחד הרגעים המרגשים בחיי.

הוא: הפגישה הראשונה שלנו, גם בכיתה ד' וגם בגיל 32. ראיתי אותה והלב החסיר פעימה. אני תמיד אומר שפעמיים התאהבתי בעיניים שלה ממבט ראשון, ומתחת לחופה חשבתי לעצמי: 'איך זה לא קרה קודם?'

זה רק שנינו >> 

היא: שנינו עובדים במקצועות תובעניים וקשה לפנות זמן זוגי, אבל זה חשוב לנו. פעם בחצי שנה אנחנו יוצאים יחד לכמה ימי חופשה, פעם אני מארגנת ופעם הוא.

אבי: חשוב לנו לקבוע 'עיתים לזוגיות' כפי שקובעים עיתים לתורה. לבלות יחד ולפנות מקום למשהו שהוא רק שלנו. יש לנו זמנים קבועים לכך בשבוע.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: לא להתפשר ולא להתחתן עם בן אדם שלא מתאים לך. בחברה הדתית מעבירים מסר שאהבה נבנית עם הזמן. זה לא נכון, אהבה יכולה להתגבר עם הזמן, אבל הבסיס חייב להיות. את מערכת היחסים הזוגית צריך לשים בראש סדרי העדיפות, וללמוד אם לריב, על מה לריב ואיך לריב.

הוא: להפתיע זה את זו, כמו שאנחנו עושים כל חצי שנה. אני מתכנן הכל לפרטי פרטים והיא לא יודעת כלום, אפילו לא לאן אנחנו נוסעים, עד שעושים צ'ק אין בשדה תעופה.

עשור שני: אידיאולוגיה מחברת

צילום: אלומה משולמי

אביטל ואיתם לוז, נשואים 19 שנים, הורים לשישה. מתגוררים במעלה שומרון.

היא: בת 40, פיזיותרפיסטית ומנהלת מכון פיזיותרפיה, דוקטורנטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל.

הוא: בן 41, דוקטור לאלקטרואופטיקה, לומד לפוסט דוקטורט באוניברסיטת בר אילן ומרצה באוניברסיטת אריאל.

נפגשנו כך >>

היא: הכרנו במעלה שומרון. עלינו לנקודת התיישבות חדשה, אני הייתי מהגרעין המקים, וגייסנו שומרים לשבת הראשונה.

הוא: הייתי בקורס מ"כים, יצאתי לשבת והגעתי להתנדב שם. אחרי חצי שנה התחתנו.

התכונה האהובה עליי >>

היא: יש תכונה שאני גם אוהבת מאוד וגם לא סובלת בו זמנית. איתם איש אמת ודיוק, חייב להעמיד דברים על דיוקם, על קוצו של יוד. אני יותר מחפפת.

הוא: שמחת החיים והאומץ שלה.

רגעים של נצח >>

היא: החוויה הכי משמעותית עבורי בזוגיות שלנו היא בניית הבית שלנו לפני 14 שנה. בנינו אותו במו ידינו בעזרת חברים ומשפחה. בכלל יש לנו חיים מעניינים מאוד יחד.

הוא: עבדתי בבנייה, בעבודה עברית, והבאתי מכר מהעבודה שהנחה אותי. עבדתי צמוד אליו על כל הקונסטרוקציה, ואחר כך המשכנו לבד. שכרנו אנשי מקצוע רק בשביל החשמל והאינסטלציה. המשפחות והחברים התגייסו בצורה מדהימה, עזרו וממש נתנו עבודה, כל אחד ומה שהוא יכול לעשות.

זה רק שנינו >>

היא (צוחקת): הבילוי המשותף שלנו זה שפכטל וצבע, ואנחנו נפגשים בהפגנות, בפינויים ובישיבות חירום. ובנימה רצינית, אין לנו מתכון שבו כך וכך פעמים בשבוע אנחנו יושבים לשיחה, אלא יש לנו פרויקטים שחשובים לשנינו וסביבם אנחנו נפגשים, מתדיינים ומקדמים.

הוא: שנינו מעורבים בפעילות אידיאולוגית במסגרת הליכוד. אביטל חברת ועדת חוקה בליכוד, ואני חבר מרכז. הקמנו פורום שהיה פעיל במאבק נגד גירוש עמונה והיינו שותפים במאבקים רבים. מלבד זאת, בכל ערב, לא משנה באיזו שעה, אנחנו מדברים, מחליפים חוויות ומתעניינים זה בזו. באופן טבעי, לא מאולץ. זה פשוט מעניין.

איך לא סיפרו לי כשהכרנו? >>

היא: גיליתי שהוא הרבה יותר חכם ממה שחשבתי. ידעתי שהוא חכם, ובכל זאת – פוסט דוקטורט באלקטרואופטיקה… וגם מבחינת חכמת חיים.

הוא: שהולכים להיות לנו הילדים הכי מדהימים בעולם וששווה להשקיע בזה. חוץ מזה, גיליתי שאביטל מוכנה להודות בטעויות הרבה מעבר למה שנראה. לפעמים אחרי ויכוחים היא מסוגלת להגיד 'וואלה, אתה צודק, טעות שלי'. לא מובן מאליו.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: זוגיות היא שני שלמים שיוצרים משהו גדול יותר. אם צד אחד בזוגיות לא עצמאי ומצפה שהשני ישלים אותו, נוצרת תלות שאינה בריאה. בתור אישה ניצב בפנייך אתגר, מצד אחד את יודעת שאם את רוצה משפחה וזוגיות יש תקופה של כמה שנים שבמהלכן משהו בחייך נעצר, ומצד שני חשוב שתבני את עצמך כאדם עצמאי עם שליחות ואמירה בעולם, בלי לתלות את כל קיומך במשפחה ובילדים.

הוא: זוגיות ארוכת טווח מחייבת לימוד, הבנה ולפעמים גם פנייה לעזרת אנשי מקצוע. הצלחנו בזוגיות כיוון שהשכלנו להתעלות מעל מחלוקות וללמוד מהן, ולפעמים נעזרנו בייעוץ טוב ובהכוונה של משפחה. אין זוגות מושלמים וזוגות פחות מושלמים, זו עבודה.

בזוגיות שלנו אביטל נתנה לי זכות קדימה בקריירה. היה שלב שבו היא רצתה להתקדם בלימודים ושאני אפרנס, ואמא שלה אמרה לה משפט שלא מקובל להגיד היום: 'גבר צריך להיות קצת לפני האישה שלו'. במקרה שלנו, דווקא כיוון שאביטל אישה חזקה, היה חשוב שהמשפט הזה ייאמר. אחרת היה יכול להיווצר מצב שהיא 'עוקפת אותי' ואני ברגשי נחיתות, דבר שלא בריא למערכת יחסים.

עשור שלישי: חיים במהירות הכיף

צילום: עדן מלר

ריקה רזאל ויוני ון־לואן, נשואים 26 שנים, הורים לשמונה, סבא וסבתא לשלושה נכדים. מתגוררים בשכונת נחלאות בירושלים.

היא: בת 45, מוזיקאית ויוצרת.

הוא: בן 47, בעלים של מסעדת 'קרייב' הירושלמית.

נפגשנו כך >>

היא: היה לנו חבר משותף, הוא שירת בצבא עם יוני והזמין אותו למפגש חברתי בירושלים. החבר המשותף אמר מההתחלה שאנחנו חייבים להתחתן כי יש לנו קווים משותפים, האבות של שנינו פסיכולוגים וממוצא הולנדי, והאימהות אמריקאיות. מצידי, הפוטנציאל להמשיך לשמור שעה בין בשר לחלב כמו ההולנדים גרם לי להסכים מיד. אחרי שלושה חודשי היכרות התארסנו.

הוא: כשראיתי אותה לראשונה פשוט נפלתי מהרגליים. זה לא רגיל. תוך חצי שעה ידעתי שזה זה. שירתי אז בצבא, ובדרך לבסיס הייתי מקשיב למוזיקה של 'להקת רזאל', עם ווקמן של פעם וקלטת. הייתי כולי מאוהב. במבט לאחור הייתי מתחתן איתה אחרי שבוע ולא אחרי כמה חודשים.

התכונה האהובה עליי >>

היא: הנאמנות שלו, האהבה שלו והאופן שבו הוא מבטא אותה. יוני אדם מפרגן שמביע אהבה וזה מדהים.

הוא: היכולת שלה לחיות את החיים במהירות הכיף. היא מפוצצת באנרגיה של עשייה וחיוביות. בכל מקום שהיא נמצאת תמיד יש מסיבה, גם אם זה בעבודה או עם חברים. אני נגרר אחריה אבל נהנה מכל רגע.

רגעים של נצח >>

היא: אחד הערבים המיוחדים, המצחיקים והמדהימים שהיו לנו, נערך ביום הנישואים ה־20 שלנו. ערכנו חתונה מחדש. כשהתחתנו היינו צעירים ולא באמת הכרנו לעומק, פשוט קפצנו למים. אחרי עשרים שנה החלטנו לחגוג חתונה מתוך קבלה ושמחה אמיתית. קראנו לטקס 'הדר קבלוה'.

הוא: מצאנו מרפסת יפה מול חומות העיר העתיקה. ריקה לבשה שמלת כלה, ערכנו חופה והייתה אווירה מיוחדת מאוד. שרנו, האחים של ריקה והילדים שלנו שרו לנו, בירכו ושיתפו בחוויות.

מהמורות בדרך >>

היא: שנינו עשינו שינוי מקצועי גדול. יוני היה עורך דין ואני עסקתי בנדל"ן. לפני חמש שנים יוני פתח מסעדה בשוק מחנה יהודה, ואני יצאתי לאור בתור זמרת. כל החיים שלנו השתנו והיו דברים שהיינו צריכים להסתגל אליהם מחדש.

הוא: האתגר הכי גדול בזוגיות הוא ללמוד מה באמת מניע את התגובות ואת הפעולות של הצד השני, מה קורה לו בפנים כשהוא מגיב בצורה מסוימת. בסופו של דבר כל אחד מגיע עם מטען ועם תפיסות משלו. לוקח שנים להבין זאת. לפעמים אני מרגיש שאני עדיין לומד את ריקה, ויש דברים שאני מבין רק עכשיו.

איך לא סיפרו לי כשהכרנו? >>

היא: גדלתי במשפחה של אוהבי במה, שאוהבים להיות במרכז העניינים. יוני מגיע ממשפחה שכולם בה יותר ביישנים, וזה היה בשבילי שוק. לא הכרתי דבר כזה. היו מקרים שביקשתי ממנו בפורום כלשהו 'יוני, תגיד משהו', והוא היה מתבאס ואני לא הבנתי. בחשיבה שלי נתתי לו כבוד. לכל זוג יש התמודדויות, ובני הזוג מרגישים פעמים רבות לבד בעולם שלהם ובמה שהם עוברים. חשוב לדבר עם מישהו כשיש קשיים. זה יכול רק לעזור.

הוא: למדתי מריקה שקיימים בעולם אנשים שיש להם אנרגיה עצומה ליצור. לכל משפחת רזאל יש את התכונה הזו, וזה דבר מדהים. הכרתי צד שלם של העולם שלא הייתי חשוף אליו, של יזמות, של פעלתנות ושל יצירה. לב שפועם עשייה, כל הזמן לקדם ולעשות טוב.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: די בהתחלה החלטנו שלעולם לא נגיד את המילה גירושין, ושנינו לא משתמשים בה אף פעם. נראה לי שחשוב לדבר דיבור טוב ולהשתמש במילים טובות. הדיבור משפיע על התהוות הזוגיות.

הוא: תקשורת, הומור והבנה. לזכור שאתה רק חושב שאתה מבין מה קורה אצל הצד השני, אבל יש בפנים 'דיסק' שנצרב מזמן, עם מנגנונים והרגלים שאתה לא באמת מבין. לכן התגובות שלך יכולות להיות לא קשורות. ללמוד את השני באמת, לא לוותר.

עשור רביעי: לבחור בכל יום להתחתן שוב

צילום: באדיבות המצולמים

הרב יוסי ושרה מייכור, נשואים 36 שנה, הורים לארבעה וסבים ל־12. מתגוררים בחריש.

היא: בת 55, עובדת סוציאלית בכירה, מנהלת מרכז משפחות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, יועצת זוגית ומנחת סדנאות.

הוא: בן 58, מנהל בית ספר לבנות, עורך חופות ויועץ זוגי.

נפגשנו כך >>

היא: יוסי למד בישיבת הגולן ורצה לנקות את החדר לפני שבת. הוא נכנס לחדר הסמוך וביקש מטאטא. הבחור בחדר אמר לו 'מטאטא אין, אבל יש לי כלה', ויוסי ענה: 'כלה אני לא צריך, אלא מטאטא', והלך.

הוא: אחר כך חשבתי לעצמי שאם הוא הציע כלה, אולי הקדוש ברוך הוא מזמן פה משהו. חזרתי אליו וביקשתי לשמוע על הכלה. כשהתקשרתי אליה הביתה הוא ענה לי, וכך הסתבר שהוא הציע את אחותו. תוך שלושה שבועות החלטנו להתחתן.

התכונה האהובה עליי >>

היא: טוב הלב. תכונה שתמיד אהבתי אצלו, והיא רק מתחזקת עם השנים. אם יש מישהו שצריך עזרה, עוד לפני ששמתי לב, יוסי כבר עצר ועזר.

הוא: היא אמא מדהימה, ויש לה חוש הומור. היא מחזיקה את כל הבית, את הילדים, החתנים, הכלות, הנכדים.

רגעים של נצח >>

היא: מלבד ארבע החתונות של הילדים, החוויה הזוגית הכי מעצימה היא העבודה המשותפת שלנו בתחום הייעוץ הזוגי בשנים האחרונות. זו יצירה של שנינו, והיא ממלאת אותנו ונותנת לנו רובד נוסף מדהים לזוגיות.

הוא: אחרי ההחלטה להתחתן עם שרה, המעבר לחריש, שזו עיר חדשה לגמרי, היה האירוע המשמעותי ביותר בחיי. הוא פתח בפנינו פתח לעשייה מדהימה.

מהמורות בדרך >>

היא: הזוגיות שלנו צלחה משברים רבים וקשים. התחלנו במציאות לא פשוטה, ההורים של יוסי התנגדו לחתונה בגלל פערים כלכליים בין המשפחות. יוסי מגיע ממשפחה בוכרית עשירה ואני ממשפחה פשוטה.

כמה שנים לאחר מכן, כשהיינו הורים צעירים, נסענו לטייל ומכונית שלא עצרה ב'עצור' התפרצה לכביש ופגעה ברכב שלנו. בתנו הודיה, שהייתה בת חמש, נהרגה. היו אומרים לי: 'את צעירה, את תלדי, יהיו לך חיים חדשים'. לא אהבתי את הנחמה הזאת. ידעתי שהודיה שאיבדתי לא תחזור, אבל חיכיתי לתינוקת חדשה. לאחר תקופה נולדה לנו תינוקת חולה מאוד שבעצם נולדה עם גזר דין מוות. אחרי שנה ושמונה חדשים היא נפטרה.

מכל משבר התקרבנו, וכל מהמורה שעברנו רק הדביקה אותנו יחד. אנחנו לא מפסיקים, בעקשנות, להשקיע בזוגיות ולשים אותה בראש סדר העדיפויות שלנו. משקיעים בתקשורת ובזמן שאנחנו מקדישים זה לזו.

הוא: צמחנו יחד מהמשברים הקשים. היום בעבודה של שרה עם משפחות שיש להן צרכים מיוחדים, אנחנו רואים איך התמודדות כזו יכולה לטלטל משפחה. משבר הוא לידה. מה ייוולד? זה תלוי בתגובות של בני הזוג, אם הם מגויסים יחד או לא. היה רגע שאני נשברתי ושרה תמכה בי, והיה רגע ששרה נשברה ואני תמכתי בה. בדרך כלל כשמישהו נשבר, הצד השני יכול להרגיש שבן הזוג מכביד עליו ומוסיף לעול הקיים. אצלנו זה היה הפוך. היינו זה בשביל זו, לא אפשרנו לעצמנו להכניס משהו בינינו, והזוגיות הייתה תומכת ועוזרת.

זה רק שנינו >>

היא: הזמן יחד חשוב ביותר. היינו יוצאים לנופשים גם כשהיינו אברכים וגם כשלא היה מה לאכול.

הוא: תמיד ארגנו לעצמנו כמה ימים של שנינו כזוג. מוצאים את כל הדרכים לאפשר זאת. וגם מוצאים את הזמן הזוגי בכל דרך, בנסיעות יחד למשל.

***איך לא סיפרו לי כשהכרנו?

היא: יש לו חוסן שלא ראיתי בהתחלה, וגם שיח ויכולת להיכנס לנבכי הנפש. היכולות האלו היו אצלו תמיד, אבל הן התפתחו עם הזמן. ההערכה שלי אליו רק גדלה עם השנים.

הוא: בגיל 40 שרה התחילה ללמוד תורה ולהעביר שיעורים. היא תמיד למדה ולקחה קורסים, אבל התורה הייתה 'החלק שלי'. אני חושב שהעובדה שהיא לכאורה נכנסה למשבצת שלי יכולה להפחיד, אבל אני שמחתי על כך. הרגשתי כמו לבחור להתחתן שוב עם האישה שאיתי.

הטיפ שלי לזוגיות

היא: א' לשים את הזוגיות במקום הראשון. ב' להשקיע. ג' תמיד לשאוף קדימה, לעלות ל'קומה שמעל' בזוגיות. כל יום נישואין הוא זמן לשבת ולחשוב לאן הזוגיות צריכה להתקדם, כמו שבעסק או בקריירה מתכננים הצעד הבא.

הוא: הייתה תקופה שבה אני למדתי בישיבה ושרה פרנסה את הבית ואפשרה לי להתפתח, אחרי זה אני אפשרתי לה להתקדם ולבנות את עצמה. הרב גינזבורג מדמה זאת להליכה, כשהולכים דורכים פעם על רגל אחת והרגל השנייה מתקדמת, ופעם להיפך.

עשור חמישי: יחד כל הדרך

צילום: באדיבות המצולמים

הרב גדעון ורות בנימין, נשואים 44 שנים, הורים לשמונה, סבא וסבתא לנכדים. מתגוררים בשעלבים־נוף איילון.

היא: בת 65, יועצת ומאמנת אישית וזוגית, מרצה ומנחת מעגלי נשים בענייני בית ומשפחה, פעילה ציבורית למען המשפחה היהודית.

הוא: בן 66, רב הישוב נוף איילון וראש הכולל בישיבת שעלבים.

נפגשנו כך >>

היא: נפגשנו בקיבוץ שעלבים. אישי היה בחטיבת הנח"ל, אני הייתי בת שירות, והדרכנו יחד בחברת הנוער. המפגש בינינו לא היה מותאם לתוכניות שלנו. הייתי בטוחה שאכיר בחור בשידוך, ואישי תכנן ללכת לישיבה. המפגש הראשון שלנו היה סביב ההדרכה, ואז גילינו שאנחנו מעוניינים לדבר על נושאים נוספים.

התכונה האהובה עליי >>

היא: הוא צדיק, הדבקות שלו בתורה יוצאת דופן. הרצון להתפתח, ללמוד ולהתמיד, ולצד זאת גם יושר, ראש ישר ולא מתייפייף.

הוא: אחת התכונות המשמעותיות אצל רעייתי היא החום והאכפתיות לסובבים אותה, גם לאנשים רחוקים יותר ולכלל ישראל. חשוב לה מאוד לעזור בכל דבר, להתעניין ולהקשיב.

רגעים של נצח >>

היא: בננו הבכור גר בעמונה 14 שנים, וכשהתרחש הגירוש חווינו איתם הכל. בשלושת השבועות האחרונים עברנו להתגורר שם כדי להיות לידם. זו הייתה חוויה נוראית, אבל בלתי נשכחת, והיה ברור לנו שאנחנו הולכים לכך יחד.

הוא: אנחנו עושים כמעט כל דבר יחד. גם מבחינת הפעילות הרבנית שלי, וגם מבחינת עבודתה של רעייתי עם אנשים. אני משתתף ומקשיב לתובנותיה, כמובן תוך שמירה על סודיות ובלי מסירת פרטים.

מהמורות בדרך >>

היא: שנינו התייתמנו מאבותינו בגיל די צעיר. אני הייתי רק בת 8 כשנפטר אבי, ואישי היה בן 19 כשאביו נפטר. האימהות שלנו נשארו אלמנות, ועם חלוף השנים הן חלו מאוד, והיה צריך לטפל בהן. אחד האתגרים הקשים היה לטפל בהן כשהבית מלא ילדים קטנים, לצד לימוד התורה ועבודתו של אישי בראשות הכולל. הדבר לא היה פשוט, ועשינו זאת יחד מתוך קשב הדדי.

הוא: הייתה שנה שבה סייעתי להקים את הישיבה בגוש קטיף, ובהחלטה משותפת הייתי חוזר הביתה רק בימי שלישי וחמישי בלילה לאורך שנה שלמה. זו הייתה שנה מאתגרת, ודאי לרעייתי ולילדים.

זה רק שנינו >>

היא: את השיחות המשותפות שלנו היינו עושים במטבח. אוי למי שהיה מראה את פניו במטבח באותו זמן. מי שהיה רעב היה מכין לעצמו כריך ויוצא. השיחות האלו הן דבר שאנחנו לא מוותרים עליו, זה החמצן שלנו וזה מחיה אותנו.

הוא: אחד הדברים שהקפדנו עליהם מאוד, גם כשהילדים היו קטנים, הוא למצוא זמן שלנו. זמן איכות שבו אנחנו יכולים לשוחח, לא על דברים טכניים, אלא דיבור אמיתי על מה שעבר עלינו במהלך היום, דברים שהתחדשו לנו או לימוד משותף. הילדים ידעו שאם לא מדובר בפיקוח נפש, בזמן הזה לא ניגשים.

איך לא סיפרו לי כשהכרנו? >>

היא: עם השנים גיליתי מנהיג, והיה מדהים לגלות זאת.

הוא: הנושא של הקשר הבין אישי והיכולת להתקשר לאנשים בקלות, אלו דברים שפחות באו לידי ביטוי אצל רעייתי לפני החתונה. ההתפתחות הרוחנית, האישית והנפשית שלי היא במידה רבה בזכותה, בזכות התובנות שלה והפתיחות שלה לאנשים.

במבט לאחור, מה הייתם עושים היום אחרת? >>

היא: אחד מילדינו הוא מראשוני נערי הגבעות, זה היה דבר לא מוכר בזמנו. דאגנו לו מאוד כשהלך להקים גבעה בכיתה י'. עם הידע והניסיון של היום היינו פחות מכתיבים ויותר מכילים וקשובים. היום, ברוך ה', ילדינו תורמים לכלל ישראל, כל אחד במקומו.

הוא: בנושא של חינוך הילדים, בפרספקטיבה של עשרות שנים, אני חושב שהיינו צריכים לתת קצת יותר מרחב לילדים, לתת בהם יותר אמון כשהם הלכו לכיוונים צפויים פחות.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: להגיד כל היום שאוהבים אחד את השני. לשמוח בכל הטוב ולהודות כל הזמן אחד לשני, בצורה אמיתית. להיות בהוויה פנימית אמיתית של הודיה, אהבה ורצון להיות יחד. להיות חוף המבטחים זה לזו.

הוא: אחד מהדברים החשובים שהצלחנו להגיע אליהם, ממש בלי חריגות, הוא להגיד כל דבר. לא להשאיר דברים בבטן. שלא ייווצר מצב שבו הולכים לישון כשיש למישהו טרוניה על השני, כעס או צער. גם אם קשה לפעמים להגיד, לא להשאיר את הדברים בפנים.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות וקבלת המגזין אלייך הביתה לחצי כאן 

הפוסט לא עוצרים אהבה באמצע: זוגות בשלבים שונים בחיי הנישואין מדברים הופיע לראשונה ב-פנימה.

עשיה מסביב לשעון. בני הזוג רביץ במרפסת ביתם. צילום: נעמה שטרן, מגזין פנימה

כשנכנסים לד' אמות ביתם של הרב יצחק ורבקה רביץ, לא ניתן למצוא בו זכר לקריירה המפוארת שאותה מנהל כל אחד מהם בתחומו. מה שכן מורגש, ואפילו די מהר, זה האווירה המשפחתית החמה והרגועה.

"זה בזכותה", מצביע יצחק על אשתו כשאני משתפת אותם בתחושותיי, ומוריד הלכה למעשה את כל התיאוריות הנלמדות בהדרכת כלות. "כל הבית מתנהל לפי האופי ומצב הרוח של האישה. אם היא רגועה, הבית שליו בהתאם. לרבקה אשתי יש מזג נדיר. למרות העול הגדול שיש עליה, היא תמיד משדרת נינוחות. גם בעיתות לחץ".

רבקה רביץ (45) היא יד ימינו של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ב־22 השנים האחרונות. העבודה המשותפת שלהם החלה בזמן שהיה חבר כנסת, כשהיא הייתה העוזרת הפרלמנטרית שלו, והמשיכה בכל התפקידים הציבוריים שבהם כיהן עד לזה הנוכחי, שבמסגרתו מונתה לתפקיד ראש סגל בית הנשיא וראש הפרוטוקול שלו בחו"ל.

צועדת לצד הנשיא ריבלין כבר 22 שנים. רבקה רביץ. צילום: נעמה שטרן, מגזין פנימה

הרב יצחק רביץ (47) מכהן בשלוש השנים האחרונות בראשות המועצה המקומית קריית יערים, משרה שקדמו לה כמה תפקידים ציבוריים מגוונים, בהם סגן ראש עיריית ביתר עילית וראש תחום חרדים ב'ג'ונייט ישראל'.

אנו מתיישבים בפינת האוכל שבמרכז הבית בעוד הילדים חגים מסביבנו, ורבקה מציגה אותי בפניהם בנעימות ואף משתפת אותם בתוכן השיחה. בד בבד עם הריאיון הקולח נח על ברכיה התינוק בן השנה וחצי, שסובל מדלקת אוזניים, וזוכה לטיפול מסור.

ככל שאנו נכנסים לעומק הריאיון אני נפעמת לראות איך נוכחות הילדים אינה פוגעת כהוא זה ביכולתם של רבקה ויצחק להתרכז בשיחה, שעל אף ההפרעות מתנהלת בהרמוניה.

מה סוד הקסם שמאפשר לגדל משפחה גדולה ושמחה עם משרות תובעניות מאוד, ובכזו נינוחות? 

"נקודת המבט שלנו היא שאנו לא עסוקים בקריירה ולא מחפשים אחריה, אלא חיים חיי שליחות וצורכי ציבור, שמהווים גם פרנסה", פורס יצחק את משנתו. "הילדים בחושיהם המחודדים מזהים את הגישה ומתנהגים בהתאם. וזה עובד".

בית של שליחות

בני הזוג רביץ הכירו בשידוך, כמקובל בחברה החרדית. "מי ששידך בינינו היה ראש הישיבה של אבי", נזכרת רבקה, "הוא מכיר את שתי המשפחות וחשב שזה שידוך מתאים". ויצחק מוסיף על דבריה תוך פירוט תאריכים מרשים, "נפגשנו ביום שלישי כ"ג בחשוון, ותוך שבוע אחד, שכלל ארבע פגישות, התארסנו. זה היה ביום שלישי ערב ראש חודש כסלו. הדברים היו ברורים לנו כבר מההתחלה".

גם השאיפה לעסוק במשרות ציבוריות הייתה ברורה לכם מההתחלה?

רבקה: "בכלל לא. במשך שנים יצחק היה אברך. כשעברנו לגור בביתר עילית אחרי נישואינו, אפילו פתחנו בחצר הבית ישיבה וכולל. לביתר עילית של לפני 24 שנה לא היה צביון דתי, והקמנו יש מאין. לקחנו גבעה שוממה והבאנו קרוואנים. בחור שרצה להתקשר להוריו התקשר מביתנו. את מכונת הכביסה שלנו הוצאנו לחצר כדי שהבחורים יוכלו לכבס לעצמם, וגם בשעות לילה הם היו מסתובבים אצלנו במטבח", היא מתרפקת על הזיכרונות בחיוך נוסטלגי.

יצחק: "היינו הורים טריים לבת הבכורה, וכדי להגדיל את הקהילה היינו עוברים על מודעות המאורסים בעיתונים, יוצרים קשר עם המשפחות שלהם ומציעים להם לבוא לגור בביתר. מציעים להם גם מקומות עבודה".

בישיבה שהקימו היו אז כ־15 משפחות ומאה בחורים. כיום, לדבריהם, הקהילה החרדית בעיר, שעומדת כבר על כאלפיים משפחות, מבוססת על אותה יוזמה ראשונית שלהם.

מהיכן מגיע הרצון לעסוק בעול ציבור במסירות בגיל כה צעיר?

רבקה: "כך יצחק גדל. אביו, הרב אברהם רביץ ז"ל, היה חבר כנסת ויו"ר הכנסת, והיה פוליטיקאי מוערך. הוא זה שזכה להחזיר בתשובה רבים וטובים כגון הרב אורי זוהר ומרדכי (פופיק) ארנון. הוריו גרו בשכונת בית וגן בדירה קטנה עם שני חדרי שינה, וזה לא מנע מהם להיות בית לבנות מדרשת 'נווה ירושלים', בני ישיבת 'אור שמח', בעלי תשובה רבים, משפחות, זוגות או סתם אנשים מתעניינים".

יצחק: "אני לא זוכר אפילו שבת אחת שבה אכלנו לבד רק המשפחה. זכורה לי הפעם שבה העיתונאי גדעון לוי, שהוא שמאלני ידוע, התארח אצל הוריי בשבת ואף צעד איתנו לתפילות בבית הכנסת. הוא כתב על זה אחר כך טור אישי, ולאחרונה צפיתי בריאיון שבו הוא סיפר שעד היום השבת הזו חרוטה בליבו".

לא שוכחת להתקשר לילדים גם ממפגשים דיפלומטיים בחו"ל. רביץ עם הנשיא ריבלין בביקור בצרפת. צילום: חיים צח לע"מ

רבקה, כאמור, עובדת כבר שנים לצד נשיא המדינה. התפקיד הבכיר דורש שעות ארוכות מחוץ לבית ולעיתים גם נסיעות בהולות לחו"ל, כאלו שמתוכננות מהרגע להרגע ממש.

"נסיעה דחופה כזו", היא נזכרת, "הייתה לפני ארבע שנים כשנאלצתי לנסוע עם הנשיא לסינגפור ולחזור בדיוק בערב בדיקת חמץ לפני פסח".

יצחק: "רבקה שלחה לי הודעה ושאלה מה לוח הזמנים שלי לאותו שבוע. אחרי שעניתי לה היא עדכנה שמלך סינגפור נפטר, והיא צריכה לטוס מיידית לעשרה ימים ולחזור בערב בדיקת חמץ. אפילו להגיע הביתה לא היה לה זמן, אז נסעתי להביא לה מזוודה שארגנתי לה אני".

יצחק, מה עבר לך בראש כשהבנת שאתה נשאר לבד עם מטלות רבות בתקופה די מלחיצה?

"לא הייתה כל התלבטות מצידי, להיפך, אני הייתי צריך לטעת בה מוטיבציה. הבנתי שאם היא הגיעה לסיטואציה כזו אז זו השליחות שלה והיא צריכה להיות שם", הוא מסביר בפשטות מרשימה. "לפעמים רבקה מתלבטת ושואלת אותי איך הבית יחזיק מעמד, ואני חושב ומאמין שהקדוש ברוך הוא גלגל אותה להיות במקום שבו היא נמצאת לא בשביל לברוח מהעבודה, אלא דווקא בשביל לעשות אותה".

את מטלות הבית שנותרות מאחור בעת נסיעותיה ממלאים יחד כל בני הבית, היות שמשפחת רביץ לא מעסיקה עוזרת בית. "אפשר למצוא מישהי שתכבס ותנקה, ואני בעד, אבל אין תחליף להורה", משתפת רבקה בכנות.

"שום קריירה לא תשווה לזה, וזה נמצא במקום העליון מבחינתי. לכן הדיבורים על קריירה, או כששואלים אותי אם אני מרגישה ששברתי את תקרת הזכוכית, הם לא רלוונטיים. אף פעם לא ראיתי את התקרה הזו, ולא הייתה לי מטרה לשבור אותה. ברוך ה' הקדוש ברוך הוא גלגל אותי למקומות שבהם אני נמצאת".

המוטו שלה משתקף משלט קטן באנגלית, שתלוי על המקרר במטבח ובתרגום חופשי אומר: "בשביל כל העולם את אמא, אבל בשביל המשפחה שלך את האמא היחידה".

ייסורי המצפון האימהיים בעניין זמן האיכות עם הילדים זהים לאלו האבהיים?

רבקה: "לא רק שהמנגנון הזה לא קיים אצלם, אלא שאפילו חיבורי USB לשם ה' לא ברא להם. אני, בשנייה שאני יכולה לחזור הביתה אני שם. דואגת מראש לשים את המפתחות של הרכב במקום קרוב כדי לא לבזבז רגע. הראש שלי כל הזמן חושב איך להשיג עוד זמן ביתי יקר. אצל גברים זה לא ככה".

"עם זאת, יצחק שותף בכל, על אף שהוא חוזר לרוב מאוחר בלילה. הוא שותף גם רגשית, שזה עוזר מאוד. ואנחנו משתדלים לתת יד זה לזו. יש גם הרבה טכניקות איך לגרום לילדים להרגיש שהדבר שהכי חשוב להורים שלהם זה הם.

לפעמים ילד יכול להיות רחוק מהוריו פיזית אבל להרגיש כמה הוא נמצא בראש מעייניהם. לפעמים גם עושים דברים מעושים. למשל, כשאני נמצאת בחו"ל במקומות כמו הבית הלבן, אני שוכחת שאני בכלל אמא לילדים, אבל שמה לי תזכורות בטלפון ומתקשרת להתעניין איך היה המבחן, והילד מרגיש שגם כשאמא בבית הלבן אכפת לה ממנו ומהמבחן שלו".

"הבית חשוב יותר מהכל". צילום: נעמה שטרן

יצחק: "אני חושב שרבקה הצליחה במקום שאפשר היה להיכשל בו עם השילוב הזה. אם תשאלי את הילדים, כולל את הבנות הנשואות, לא תשמעי מהם שמתישהו היה להם פחות אמא או אבא. רבקה יכולה להיות בנסיעה ממלכתית מורכבת ומאתגרת, עם הרבה משימות, ועדיין לזכור להתקשר להזכיר לתת אנטיביוטיקה לילד או להכניס את העוף לתנור או לשמוע איך היה בבית הספר".

כשאני תוהה בקול איך הם פועלים במקרה של בלת"מים, כמו למשל התינוק החולה שנוכח איתנו בריאיון, ואילו פתרונות עומדים בפניהם כששניהם כה עסוקים, עונה רבקה כי מאז ומעולם – ובעיקר בשנתיים האחרונות – הם משתדלים שלפחות אחד מהם יהיה קרוב לבית בכל רגע נתון, עם יכולת להתכנס בטווח קריאה אם צריך.

ויצחק מוסיף נחרצות: "בואי נתחיל מהסוף. הוא לא יישאר לבד. אנחנו מתמרנים. הבית חשוב יותר מהכל, והילדים מרגישים את זה. הם יכולים להתקשר לאמא כשהיא בפגישה עם ראש ממשלה מהעולם והיא תענה להם או תבקש ממני לטפל בעניין".

כלפי הנשיא ריבלין יש לה הערכה גדולה על האמון שנתן בה לאורך השנים. "אף פעם לא הפריעה לו העובדה שהוא מעסיק מישהי חרדית בתפקיד בכיר, שיוצאת כל שנה וחצי–שנתיים לחופשת לידה. היום כולם מחפשים להעסיק רווקים, אבל לו מעולם לא הפריע להעסיק אמא למשפחה ברוכת ילדים. גם אני משתדלת להעתיק את היחס הזה הלאה אל העובדות שלי, ומעודדת אותן להינשא ולא לחכות לגיל 30. אני אומרת שאעזור להן ואתחשב בהן. אמא יכולה לעשות הכל".

בחודש הקרוב יסיים ריבלין את הקדנציה הנשיאותית ויפנה את תפקידו לבאים אחריו, ובהתאם יסתיים גם חלקה של רבקה. לדבריה, היא עדיין איננה יודעת לאן מועדות פניה, וייתכן שתמשיך איתו לתפקיד החדש. שניהם אנשים חרוצים שאוהבים לעבוד, היא אומרת, והיא לא רואה את עצמה נחה יותר מכמה ימים בין תפקיד לתפקיד.

כשאני מבקשת לשמוע מהי החוויה המשמעותית ביותר עבורה בשנות העבודה בבית הנשיא היא מתייעצת לרגע עם בעלה, שאומר נחרצות: "כשהאפיפיור השתחווה אלייך". היא מסכימה עמו ומתארת את שאירע.

"לפני כשש שנים, בביקור בוותיקן, משלחת הנשיא נפגשה עם האפיפיור. אני שילבתי את ידיי מאחורי גבי והסברתי בנימוס כי על פי ההלכה היהודית אני מקפידה לא ללחוץ יד לגברים. במקום תקרית דיפלומטית, שיכולה הייתה להתרחש, האפיפיור כיסה בידיו את תליון הצלב שעל צווארו וקד בפניי קידה". צלם זריז תפס את הרגע במצלמתו, והתמונה הכתה גלים בארץ ובעולם.

"החוויה המשמעותית ביותר". רביץ בפגישה עם האפיפיור, בה לא לחצה את ידו. צילום: חיים צח לע"מ

"עד היום אנשים זוכרים את זה", נזכר יצחק בהתרגשות, "בפסח האחרון פגשה אותנו אישה מכובדת תושבת המקום שחזרה בתשובה ועברה לכאן. כשהיא הבינה שרבקה היא אשתי והיא האישה מהסרטון המדובר עם האפיפיור, היא אמרה לה: 'את לא מכירה אותי ואני לא מכירה אותך, אבל דעי לך שבזכותך חזרתי בתשובה. ראיתי מול עיניי אישה עם כאלה עוצמות יהודיות וזה נגע בי'".

לא שקלתם לאפשר לכתחילה את לחיצת היד ולהימנע מתקרית בינלאומית שאולי הייתה מתרחשת?

רבקה: "כולם אמרו לי שאני צריכה ללחוץ את ידו, ושאם אשאל רב הוא יתיר לי. הייתי בלחץ ובמתח לפני כן, אבל לא הייתה לי התלבטות אפילו לשנייה. כשהוא רצה ללחוץ את ידי הסברתי לו שאני חרדית והוא הבין".

יצחק: "אפשר היה למצוא רב שיתיר, אבל אנחנו לא מחפשים להתיר אלא ללכת עם ההלכה ועם האמת בלי פשרות. יש חרדים בתפקידים בכירים שלא תמיד נשארים כפי שהיו מבחינה דתית. רבקה נשארה כמו שהייתה ולא ויתרה על קוצו של יוד".

יישוב בעין הסערה

עד לפני ארבע שנים התגוררו בני הזוג רביץ בביתר עילית, צור מחצבתם, ורק כשנקרא יצחק למלא את מקום ראש מועצת קריית יערים הסכימו לעזוב את הקהילה שהקימו ואהבו ולעבור למקום חדש. לדבריהם המעבר לא היה קל, אך השליחות קדמה לשיקולים הפרטיים ואפשרה את המהלך.

בשנת הקורונה הייתה קריית יערים היישוב הראשון בארץ שהפך לאדום ותושביו נכנסו לסגר מלא, עוד לפני קבלת ההחלטה על סגר כללי במדינה. מצב זה הביא את כלל ערוצי התקשורת לדון ללא הפסק במתרחש בו.

יצחק, שניהל את המשבר ביד רמה, נדרש להמציא דרכי פעולה יש מאין, והקדים לא רק את ישראל אלא את העולם כולו. לימים, כשיצא היישוב מהמשבר בעוד שאר המדינה הפכה מוכה גלים גלים, הגיעו לפתחו ראשי ערים מכלל רחבי הארץ וביקשו ללמוד על אופן התמודדותו.

"מיישוב קטן ורגוע נכנסנו לעין הסערה בטיפול בעשרות חולים ובכאלפיים מבודדים. הכל החל כתוצאה מסעודת פורים, שהתנהלה לפי הכללים כשהיה מותר להתכנס כרגיל, ומשם ההדבקה הייתה המונית", הוא חוזר אחורה אל הימים הקשים.

"בית הכנסת הראשון שנסגר היה אצלנו. בשתיים בלילה קשרנו את הדלתות עם שרשראות של אופניים. זו הייתה חוויה מטלטלת. גם את תלמודי התורה סגרנו לפני כולם, בהוראת הגר"ח קנייבסקי שליט"א. תוך 48 הקמנו מחסן מזון, שפועל עד היום. אפילו ביצים היו כאן יותר מבשאר המקומות".

למד את הקורונה תוך כדי תנועה והפך למודל עבור רשויות נוספות. יצחק רביץ בישיבה עם שרים וחברי כנסת בקרית יערים. צילום: דודי אביטן

את השבת הראשונה של הקורונה הוא מתקשה לשכוח, מאחר שהייתה הפעם הראשונה בחייו שבה נאלץ לחלל את השבת. "הייתי צריך לשוחח בטלפון עם משרד הבריאות לאחר שנודע שיש עוד חולה ביישוב ונדרשנו להודיע לתושבים על כניסה לבידוד".

בזכות דרכי הפעילות המהירות והאפקטיביות הצליחה הנהלת היישוב, בראשו, להקדים בשני צעדים אפילו את משרד הבריאות ולקטוע את שרשרת ההדבקה. 

מה גרם לכם להצליח לטפל בקורונה ביעילות?

יצחק: "יש לי אמון רב באנשי המקצוע. הקמנו פה פורום רופאים יישובי, וכולנו היינו כל הזמן בתהליך של למידה. התייעצנו ולא קיבלנו החלטות באוויר. מתחילת הקורונה התושבים נתנו אמון מלא במועצה, לא נכנסו לבית הכנסת ולא אירחו".

רבקה: "הכל היה מבוסס על שיחות אישיות. יצחק היה מתקשר לתושבים אחד אחד ומסביר להם את המצב. הוא דיבר עם עשרות ומאות תושבים בכל יום, והם ידעו שהם מקבלים כל הזמן מידע מהימן באופן ישיר. היו גם פילוחים מדויקים של מי שלא רוצה להתחסן, והוא היה מתקשר אליהם ומסביר. זה יצר רמת אמון גבוהה מאוד.

ראשי הרשויות בקורונה עבדו קשה יותר מהממשל המרכזי. ממש 24/7. בערבי שבת או חג יצחק היה מגיע אחרי הדלקת נרות. בערב ליל הסדר, למשל, אני הייתי בעבודה והוא שכח לצלות את הזרוע, שזה התפקיד היחיד שיש לו בערב החג", היא מסכמת בחיוך.

"אנחנו משתדלים לתת לכל מי שפונה אלינו את הרגשה שהמקרה שלו באמת נוגע בליבנו", אומרת רבקה בכנות מרגשת. "יצחק לימד אותי שבעשייה הציבורית אומנם לא תמיד אני יכולה לעזור, אבל אני תמיד יכולה להקשיב, ולפעמים זה כל מה שאנשים צריכים".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט שליחי ציבור: יצחק ורבקה רביץ עוסקים בעשיה ציבורית בלתי פוסקת ונפרדים מבית הנשיא הופיע לראשונה ב-פנימה.