אני אוהבת את איך שאני שוטפת כלים
ואני אוהבת שהבגדים בארון נמצאים בערימות הנכונות שלהם

אבל אני מבינה כאמא, שאם אני רוצה לאפשר לילדים שלי לגדול בנפש,
אני מחוייבת להכניס אותם כשותפים למה שקורה בבית.
לאפשר להם לשטוף איתי רצפה
לא להרים במקומם דברים שלהם.
זו דרך מצויינת לומר להם עם ובלי מילים
אתם מסוגלים.
אני מאמינה בכם.

זה דורש נשימה עמוקה
וסבלנות אמיתית
כי ילדים כמו ילדים, יש להם עוד כמה דברים בראש
חוץ מלסדר אחריהם משחקים, בגדים או את הצלחות מארוחת הצהריים.

אני קוראת לילדים שלי לחתוך ירקות לארוחת הערב
ולערוך שולחן לארוחת צהריים, ערב ולסעודות שבת.
הם שותפים לבישולים לשבת.
ברור שאני עושה מאמץ גדול שזה יהיה להם עם חוויה נעימה, ולפעמים, כשלא בא להם עכשיו לקלף גזרים וקישואים ושאר מטעמים, אני אומרת להם שאני מבינה אבל כרגע יש לנו זכות להכין שבת ולהם יש זכות להיות שותפים.
מתי שהוא, אני מאמינה שזה מחלחל.

לפעמים כשבעלי אומר לי "עזבי, אני לוקח את הכביסה ומפנה אחריהם את השולחן"
אני משתפת אותו שזה לא לטובתם, וגם לא לטובתנו.

אנחנו מאמינים שהם צריכים להיות שותפים
זה מגדיל את היכולת והאמונה שלהם בעצמם.
ואם נעשה במקומם, הם ילמדו לוותר לעצמם.

אז אנחנו נושמים עמוק עמוק ועוד פעם אחת עמוק
ומשאירים להם את מה שנכון בעיננו.

בתוך כל גבול, יש יציאה מהגבול.
אנחנו לא פריקים בלי הכרה.
המטרה שלנו זה להטמיע בהם לאורך זמן
מה שאומר שרוב הזמן, או לפחות יותר מחצי הזמן,
הם באמת שותפים ואנחנו עובדים על מידת הסבלנות.
ולפעמים, אנחנו מרפים.
או לא מבקשים או מבקשים ומבינים שלא תבוא מהם היום הישועה, ואז עושים בעצמינו.

זה באמת חולש על כל תחומי החיים
וכשאני רואה אותם עושים את חלק מהדברים מעצמם,
אני מחייכת לעצמי ויודעת,
שיש שכר לפעולתינו.

הפוסט שותפות ללא עול הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט עושים סדר בלב הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשאנחנו עוצרים רגע את שטף החיים, ומוציאים את מה שיש לנו בלב, אל הדף, זה קודם כל משחרר אותנו.
לא תמיד נכון להעביר את המילים,
הרבה פעמים עצם הכתיבה עושה סדר
נותנת תחושת הקלה.

אני מאמינה בכוח שבלשתף אחרים.
אני מאמינה שרגע לפני שהמילים עולות על ספינה, בלב ים סוער, בדרך ללב של מי שאנחנו רוצים שיקבל את המילים, המילים נכתבות, לעצמינו.
זה בדיוק להתכתב עם מה שאנחנו מרגישים.
ויותר מזה,
הכתיבה עוזרת לנו להוציא מהלב אל הדף,
ומתישהוא לומדים להתכתב עם עצמינו, עם המציאות, עם אנשים שאנחנו פוגשים,
גם בלי לכתוב. גם בלי מילים.

וככה אנחנו מקיימים בתוכינו צי של אוניות
ומחליטים איזה אוניה תישא על סיפונה את אותן תחושות ומחשבות
את אותם געגועים וחלומות.

להתכתב
זה לשמוע את עצמינו, אבל גם את מה שמהצד השני.
זו בדיוק המתנה שבלהתכתב.
אחד כותב, אחד מקבל, קורא, מרגיש, ואז כותב בחזרה.

וכל התנועה הזו יכולה וראוי לה שתקרה גם, ובהחלט לא רק, בתוכינו.

הפוסט מתכתבים הופיע לראשונה ב-פנימה.

בכל תחילת מפגש, כל אחת מאיתנו, כולל נשות הצוות, אמרה במילה או שתיים איך היא הגיעה היום. באחת הפעמים, באופן לא מתוכנן,דיברנו במזג אוויר.
זה נגע בי עמוק.

יכולנו להניח ככה בלי להתנצל
שעכשיו מעונן
ואצל ההיא סוער
אחת הרגישה את הרוחות והגלים השוצפים
ואחת הגיעה עם יום סגרירי בלב.

מה היה כ"כ מיוחד בשפה הזו שם באותו חדר טיפולים? שהיה אפשר.
היה אפשר להניח לב שבור.
רסיסים שמפוזרים ואף אחד לא עומד מנגד בשילוב ידיים ובמבט שאומר "די מספיק. עכשיו לאסוף את השברים, מספיק להתפזר."

יכולנו להניח את רגעי הקושי שלנו, את הפצעים המדממים נטולי התחבושת המתאימה.
להניח פחדים
לשתף בתחושת חידלון שזר לא יבין אותה.
בחיי, זר לא יבין.

בתקופה האחרונה מספרות לי יותר ויותר נשים, שהן חוות את הפער הרגשי בינן לבין בן זוגן. אותו איש איתו הן חולקות חיים משותפים. אותו אחד איתו היא עמדה מתחת לחופה עם אהבה גדולה בלב ותפילה בשתי הידיים, שהקשר הזה יצלח.
האישה מרגישה את מצבי הרוח, כעננים בשמים.
הגבר מחפש לו מקלט.

אני מצטטת פה 4 נשים שדיברו איתי לאחרונה:

"אני לא בנוי לרכבות הרים הרגשיות האלה"

"משהו פה לא תקין"

"מתי זה נגמר פרץ הרגשות הזה?"

"אין מצב שכל החודש את מסתובבת סביב הורמונים! לפני. אחרי. תוך כדי."

"תתאפסי על עצמך. חלאס!"

"אני פשוט רוצה שגרה! זה הכל."

מוצאים את עצמכם בחלק מהמשפטים שנאמרו פה? זה לא סתם.

הפערים הרגשיים בין עולם הגברים לעולם הנשים- גדולים אובייקטיבית.
ולפני כל פתרון ודרך כדי לקצר את המרחק בין הגשרים שנמתחו בינהם, קודם כל רק להניח פה את זה.
שאת נורמלית.
פשוט קוראים לזה אישה.

הפוסט קוראים לזה אישה הופיע לראשונה ב-פנימה.

להסתכל למציאות בעיניים. אך האם זו המציאות?. אילוסטרציה, shutterstock

אני חולמת שהשיח התודעתי ישתנה
שנרצה לצרוך תרבות של שלום
שזה ימלא אותנו באותה רצינות תהומית בה אנחנו מקבלים את כל הבלי העולם הזה לתוך הוריד.

ואתם יודעים איך זה,
מולקולה טובה מתחלקת לעוד מולקולה טובה
וכך גדל הטוב.
נוכח. מציאותי.

אני רוצה להגדיל את הטוב בתוך עייני, בתוך ליבי.
להניח מציאות חדשה באוזניי. תרבות כזו, של שלום.

הפוסט לצרוך תרבות של שלום הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשאחת שוחה פיקס, השני שוחה לפי דעתו והשלישי תינוק שהרגע שחה ברחם.
אני חולמת על לשבת לצייר איתם בגואש
עם פלקטים גדולים על הרצפה
כששקיות זבל מעטרות את בגדינו, לבל יתלכלכו.
ומה בפועל?
בפועל זה פשוט נראה אחרת
זה בוכה, היא משתעממת אחרי זמן קצר
והתינוק בכלל לא שייך לפעילות כזו, פחות מגניב לאכול גואש
או לזחול בתוך הפלקטים של כולנו.

גם כשחלקינו משוויצות בלוח פעילות שיצרנו להם,
אני חושבת לעצמי שבסוף, יום אפיה איתם מסתכם בחצי שעה של הכנה ויום שלם שנשאר "להעביר"
ואני עוד נחשבת אמא שיחסית יש לה סבלנות לכל האבוג'ארס של המטבח עם בילדים בין הרגליים ובצק על הידיים.

מה שעזר לי בחופשים קודמים היה שיש דברים שקבועים ביומן.
כמו חוג שחיה, שהכריח את כולנו ללבוש בגדי ים ולנסוע עם הגדולה לחוג.
כמו פעם בשבוע שנסענו לבקר את סבא וסבתא שלי.
עשינו מאמץ גם לבנות תוכנית חלקית עם השכנים,
שאני כל כך מודה לה' על הקהילתיות הזו שממש הפכה למשפחה במובנים האלה.
מתאמים מתי נוסעים ביחד לפינת חי, ובשנה שעברה נסענו קבוצה גדולה של חברות, על ילדינו ותינוקותינו, לגן חיות.
מתאמים יום בריכה וכולם מוציאים גיגיות או בריכות.
ביקורים אצל אמא שלי ואצל חמי וחמותי.

זו תקופה של קצה ומותר להרגיש בה שקשה.
שהגענו לסף היכולת שלנו.
שצפוף לנו.
שחנוק.
שאנחנו אומרות דברים שאנחנו לא מאמינות בהם בזמנים יותר שפויים.

בין לבין אני מזכירה לעצמי שגם אני חייבת את הזמן שהוא רק רק שלי ובשבילי.
אם זה אומר לנסוע לרקוד
או לקחת עזרה בניקיון ובייביסיטר כדי לצאת לנשום
זה שווה את הכסף
זה שווה את הגעגוע והשפיות.

אני משתדלת להנמיך ציפיות בחופש
מעצמי בעיקר.
לא כדי לברוח מאחריות
אלא כדי לזכור שאני בן אדם,
מוגבל בכוחות

רוצה להעניק אהבה
רוצה לישון כמו בן אדם
רוצה לעבור את החופש בשלום פנימי
על כל חלקיו ומה שיקרה בו ביננו.

חופש בריא בגוף ובנפש,
לכולנו.

הפוסט החופש קורא לי הופיע לראשונה ב-פנימה.

נפגעות שיינברג.
חברה אהובה שלי,היא אחת הנפגעות
ואני נושאת בלבי הערצה יומיומית אליה.
היא בוחרת לחיות כל יום מחדש, בוחרת להמשיך ולבנות את המשפחה שלה,
דווקא באותם מקומות שנפגעו מאותו רשע.

יש שלב שאדם עוצר ואומר: אני צריך עזרה.
אני לא יכול יותר
אני לבד. וזה הרגע.

נפגעות שיינברג מנסות לצוף מעל המים
כל יום מחדש
מנסות להמשיך לקיים זוגיות כמו שהן חלמו,עם האיש שלהן.
חולמות להרות וללדת
לגדול ילדים
לנשום
לא לחיות בחרדה ובפחד הזה שלא מרפה לרגע

אתן פוגשות אותן בסופר
בגני השעשועים
ואין לכן מושג מה עובר עליהן
זה מוות
שצריך לקום לחיות ממנו
כל יום וכל רגע,מחדש.

הפחד מחיבוק
הפחד לתת אמון בעוד מישהו שבא לעזור
האור שכבה בעיניהן

וכמה הן רוצות להתמודד
לא לשתוק
לטפל בעצמן
להעיז לעמוד מולו
לא לתת לפשע הזה להמשיך להתקיים

שיינברג רוצה להקים קהילה חדשה
לפתוח כביכול דף חדש
הנפגעות מבקשות תמיכה
תמיכה ציבורית,כדי לדעת שהן לא לבד
שהן לא לבד מולו
שיש להן גב חזק שתומך בהן

הן מבקשות תמיכה כספית,כדי לצלוח ולשלם את הטיפולים שהן חייבות כדי להצליח לנשום.
כדי לרפא את הפצעים
כדי למצוא כוחות להמשיך לחיות.
כפשוטו.

הן מבקשות תמיכה כספית להמשך המאבק המשפטי מולו..

מוזמנים להיות שותפים!

הפוסט אל תשאירו אותנו לבד: נפגעות שיינברג מבקשות את עזרתכם הופיע לראשונה ב-פנימה.

להרגיש דחויה, בשבילי, זה להרגיש שכולם אהובים, ורק אני התפספסתי.
שכולם יודעים איך ללכת עם העדר בצורה כזו או אחרת, הנה עובדה, אוהבים אותם.

שנים שאני מתרחקת מקשרים קרובים על באמת.
קרובה, אבל שומרת על איפוק, לא מוכנה לבטוח עד הסוף, יש לי אמון מלא באנשים, ובאותה נשימה אין לי מיליגרם אמון, באף אחד.
כן, פרדוקס שכזה, והוא מתקיים בי.

זה לא משנה אם אלו היו חברים או חברות שנפגשתי איתם במסע חיי, הרבה מהם הלכו או ליתר דיוק-ביקשו שאני אלך. שאני אלך על-באמת.
לחלקם הייתי קרובה מדי, נפשית, וזה לא בא להם בטוב בעין או בלב עמוס ההגנות. מול חלקם העזתי להיות גם  חלשה ומבקשת, ולא רק אוזן קשבת,והם נענו בשלילה.סגרו את הדלת.של הלב.של לא להגיב להודעות.של הדיפה חוזרת ונשנית.
למדתי ועדני לומדת שיש אנשים שכשאני קרובה זה מפחיד אותם. כשאני מתעניינת או מביעה דאגה טכנית או רגשית,הם בורחים.

לאחרונה, באחת הנסיעות שלי עם עצמי הרמתי עייני לשמים (ואז החזרתי אותם מהר לכביש,אל תדאגו!) בכיתי
שיתפתי את אלוהים שמשהו פה לא מסתדר לי, שאשמח שיאיר לי את הדרך
שיעשה לי סדר בלב, בתחושות וברצונות ובמעשים.
התחלתי לפרק את מה שאני מרגישה.

יש אנשים שאם הם משיבים לי אהבה או חברות, אני מרגישה ראויה. האמנם רק אם ישיבו לי אהבה אהיה ראויה?
לא.
אני ראויה כי אני ראויה.
כי אתה, מלך העולם, בראת אותי במחשבה תחילה. לא הגעתי בטעות ואני לא מטרד עבור אף אחד.
וכמו שאני מרגישה זכות לפגוש אנשים בדרך,לעבוד איתם,לצעוד לצידם, כך מסתבר שגמני זכות עבור אנשים אחרים.
לא כי אני משהו מיוחד מדי, אלא פשוט מהסיבה שכולנו כאן כדי לגדול ואם נקרינו אחד בדרכו של השני, אז השליחות היא הדדית והזכייה גם היא הדדית.

המשכתי לשתף אותו שחסר לי בטחון בחברים וחברות. בטחון אמיתי שאפשר להניח את הלב כשהוא חשוף ומי שמולי לא יקום וילך. ומי ישמע מה אני מניחה שם. את הכור האטומי מדימונה?
בסה"כ פיסות של לב
רגיש, קשוב, שנבקש אהבה חברית פשוטה, שתהיה מונחת במציאות. פשוט כך.

לקח לי זמן להפנים, שמי שלא מעריך את ההימצאות שלי בחיים שלו, נותן לי מתנה ענקית, את הידיעה שהוא אינו ראוי לי. לאהבתי. לדאגתי. לרצון שלי בקרבתו.
אני עושה עבודה פנימית לא פשוטה, לבחור לרצות את מי שרוצה אותי ולא את מי שהודף אותי ומרים את אפו ואת לבו מעלי. הרי למה לי? כדי לחוות שוב את אותה תחושה של דחויה?
אינני רוצה בכך. אני ראויה לחיות עם אנשים שמעריכים את אהבתי, את מילותיי, את המקום שהם תופסים בתוך לבי.

יש אנשים שנמשכים לתחושת הדחייה בתת המודע שלהם, וכך כל חייהם הם נסובים במעגלים שדוחים והודפים אותם שוב ושוב.
אני בוחרת לצאת מהמעגל הזה.

עוד התפללתי וביקשתי באותה נסיעה – תקרב אותי לאנשים טובים בדרך, שההדדיות תהיה בצידה.
שנאהב ונדאג ושני הצדדים ירצו את הקשר הזה באותה מידה.
בלי הפחד הזה שאולי הצד השני ימאס ויברח ויסגור פה את הדלת.
פשוט בלי פחד שמישהו יבחר עבורי.
אלא שאני אבחר, והשני יבחר בי באותה מידה.
שלא אהיה תלויה בבחירות של אחרים בי. שאוכל לסגור בקלות את מי שלא שייך לי למסע חיי.

שאגדל מכל מפגש.
אלמד מה שיכולה ללמוד, ואמשיך הלאה.

הפוסט ראויה לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אלה היו ימים של עייפות החומר וגם הנפש חיפשה לה אוויר מסוג אחר.
לא ישנתי בימים, לא ישנתי בלילות, שמחתי כ"כ על לביא המתוק שהצטרף למשפחה
אבל קרסתי מאחריות.
הרגשתי שאין התחלה ואין סוף. אני המבוגר האחראי ואין מישהו שיבוא ויקח את התינוק ויכריח אותי לישון.
בעלי, גם הוא היה איתי במשמרות של הרגעת בכי בלילה ותפעול של שאר הבית והגדולים הכל המשיך כאילו בשגרה – אבל בתוכי התחוללה סערה.
הגעתי לעייפות שלא מכירים באזרחות. חיפשתי רגע להניח ראש, להניח את הלב. לשתות, לאכול כמו שצריך, לטפל בגוף המדמם, להעניק לעצמי את הטיפול שאני זקוקה לו
ואי אפשר לעצור.
ומצאתי עצבות של חידלון
צעקתי בשקט לעזרה.

באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, אילוסטרציה

מעבר לחוסר בברזל שגם השפיע משמעותית על מצב הרוח והכוחות, הנקה מסביב לשעון
כן עולה במשקל,לא עולה במשקל
שאיבות
כן מטרנה,לא מטרנה
והכול סבב סביב הלידה וסביבו.

ורק אני הרגשתי שקופה.

ללידה הבאה בעזרת ה', אני יודעת את כוחותיי
צריכה מישהי שתהיה פה, בשבילי
וואו, כמה כוחות נפש אני מגייסת כדי לבקש את זה בקול.
כן, מישהי בשבילי.
שתהיה בבית, תראה שיש כביסה, תשטוף כלים, תקפיא אוכל שנשאר ממה שבישלו לי בשכונה המדהימה שלי.
תחליף מצעים למי שצריך, תוודא שהכביסה מקופלת בארונות של כולנו
תחזיק את לביא שלנו כדי שאני אוכל להחליף כוחות.
אני בכלל עוד לא מדברת על צאת להתאוורר בהופעה או בית קפה עם חברה.
אני מדברת על היום יום.
מישהי שתתן עוד יד, כפשוטו.

אני הראשונה להאמין במגע, בלהחזיק את התינוק בעצמי, לחבק, לנשק, לנסוך בו מילים טובות בלחישות. אבל על בשרי למדתי, שאני גם הראשונה שלא רוצה להתמוטט
וכדי שהרכבת הזו תוכל להמשיך בנסיעה אני צריכה עזרה.
מישהי שתיתן לי אותו להנקה ותחזיר אותי לישון,
כדי להתקיים בשפיות. כדי לא לאבד את עצמי. או איך שחברה אהובה, רוני דלומי, אומרת – "תחזיקו".

מזל טוב ילד יקר שלנו, תודה שבחרת בנו להורים פה בעולם
זכינו בך!

הפוסט באשר תלכי אלך הופיע לראשונה ב-פנימה.