מוזיקה טובה, וטיולי פריחה.

ולא, אני לא יודעת איך נראה הפרח עכנאי יהודה (סתם, אני כן. ותודה לאמא שלי) או חוטמית זיפנית (סתם, אני כן), אלא פשוט מראה הפריחה באביב, כמי שגרה רוב שנותיה ברמת הגולן, גורם לנפש שלי להתרחב.
אומנם כשאני שואפת את האבקנים לריאותיי אני חוטפת קדחת השחת, אבל למי אכפת, העיקר שראינו את אירוס הגולן.

ומוזיקה טובה, אוי מוזיקה טובה. היא יכולה לגרום לי לבכות, לצחוק, לעשות תאונת דרכים כי התרכזתי בשיר של אריאל זילבר (סיפור אמיתי) ומה לא.

אלא מה?
התחתנתי עם בחור שלא מתרגש כל כך ממוזיקה, וכשיצאנו לטיול פריחה בשישי האחרון הוא לא הפסיק לצחוק על זה שהצטרפנו למרצ ושהוא לא מאמין שהצטרף למשפחה של יפי נפש.

לא אשקר, ידעתי את זה לפני החתונה, ולמרות זאת הסכמתי להתחתן איתו. כזאת אני, אדם טוב שכזה.
כשאנחנו בוחרים את האדם איתו נבלה את שארית חיינו, אנחנו מסתכלים על התכונות, על האופי, על האהבה, על ההתחשבות והחברות, ומשום מה, באופן מוזר לחלוטין, אנחנו לא בודקים האם הוא אוהב טיולי פריחה או עושה תאונות דרכים (טוטאלוס…) בגלל שיר טוב.

תשאלו אותי, האם את מתחרטת שלא בדקת את הנושא הזה לעומק?
ואומר לכם, לא חברים, לא.

יודעים למה?
כי מעבר לכל מעלותיו של האיש שלי שאני הכי אוהבת בעולם, גם לי יש מעלה אחת, והיא: היכולת לחנך אותו.

במשך כמעט חמש שנות נישואינו, קניתי לו לא מעט דיסקים שעליו להתחיל לאהוב, ובכל נסיעה הוא חייב לשמוע יחד איתי את השירים ולחקוק אותם בליבו. בנוסף לכך, אני מנגנת לו על הפסנתר פעם בכמה זמן, ויחד עם זה הבאתי לו ילד מאוד מוזיקלי ששר שירים מהרגע שפותח את עיניו ועד הרגע שהולך לישון.

כך שמשטיפת מוח שכזאת, אי אפשר להתחמק.

לגבי הפריחה, ובכן, מכיוון שהארץ שלנו פורחת בערך חודש וחצי בשנה, יש לו עשרה וחצי חודשים לנוח ובהם הוא אוגר כוחות לקראת סבב הפריחה בו אגרור אותו מאירוס הגולן לאירוס הנגב. סה"כ פאן.

אתם חושבים שזה לא עובד גם לכיוון השני? עובד ועוד איך עובד.

גם אני מקבלת סדרת חינוך! מכיוון שהאיש שלי פריק אקטואליה ברמה שלא ראיתם, לפני הבחירות עברתי סדרת חינוך על מה היא מפלגת זהות, יתרונותיה של אילת שקד, חסרונותיו של בני גנץ והערך הקשה ביותר שהוא מנסה לשכנע אותי בו: שביבי לא חתיך.

מצליח לו? מצליח!
חוץ מהקטע עם ביבי. אין על ביבי.

ומה אני רוצה להגיד בכל זה? שכשאת מתחתנת עם בחור, אין מה לעשות, אתם לא מתאימים בצורה מושלמת, החכמה היא להבין את זה, לראות את השוני ביניכם, לנסות להכיל ובעיקר ללכת זה לקראת זה. כי זה המתכון לנישואין טובים – הכלה והבנה.

אה, וסדרת חינוך – שיתחיל לאהוב את מה שאת רוצה.

הפוסט מתאים לי הופיע לראשונה ב-פנימה.

אז למה אהבתי את זה אצלו? כי ידעתי שהבחור הזה שמפטפט איתי עכשיו בבית קפה, תוך כדי שתיית שוקו חם, הוא בחור שינסה לעשות הכל בחיים שלו. שום דבר לא יעצור אותו כי השמים הם הגבול בשבילו. ועפתי על זה.

האם הוא מפריז ביכולותיו? וואלה לא יודעת. אני חושבת שלא. אבל מה זה משנה? הרי לא ירחק היום והבחור יעמוד בראש הפרקליטות / יהיה שופט עליון / שר בממשלת ישראל. לגבי ראש ממשלה אני לא בטוחה, אבל זה רק כי הוא דתי, וכידוע הכיפה יכולה להוות מכשול. אבל זו כמובן הסיבה היחידה.

ואילו הוא? מסכן נעבעך, התחתן עם בחורה שאין לה יותר מדי ציפיות מעצמה בעולם הזה. מתגלגלת לדברים במקרה, מצליחה במקרה, מוזיקלית במקרה, מצליחה באוניברסיטה במקרה, ויש לה גם הרבה חברים במקרה. הכל במקרה.
כשלאדם אין בטחון עצמי, אם הוא מצליח במשהו – הוא אומר תודה על מה שיש, מרכין את ראשו ונעצר שם. כשלאדם יש ביטחון עצמי – אם הוא מצליח במשהו, זה מובן לו מאליו והוא ממשיך ליעד הבא וליעד שאחריו וכובש את העולם.

למה נזכרתי בזה? כי חברה שהתארחה אצלנו בשבת העלתה בפניי את השאלה איך מגדלים ילדים עם בטחון עצמי? ואני, כאחת שהביטחון העצמי שלה שואף לאפס, וכבר דנתי בשאלה הזאת כל כך הרבה פעמים, ניסיתי לחשוב עם עצמי – מה הנוסחה? איך אוכל לתת לילדים שלי את המתנה הזאת? בתקווה שלא יעופו על עצמם יותר מדי.

תפרגנו, תעשו לי קצת טוב על הלב. אילוסטרציה

השבוע הייתי בכנס מנהלים של הציונות הדתית בים המלח, ובמהלך פאנל פוליטי מרתק, אמר עו"ד איתמר בן גביר לקהל המנהלים על בעלי שהוא "עילוי משפטי ואתם עוד תשמעו עליו", וכשראיתי את זה התפוצצתי מגאווה, והלב שלי התרחב עד ששמעתי את האיברים האחרים בגוף צורחים עליו שיעשה קצת מקום. הייתי כל כך גאה בו– שהחלטתי להעלות את הסרטון של בן גביר לפייסבוק, ולהראות לעולם כולו את האיש שלי. ואז, קיבלתי כמה תגובות בסגנון "קצת צניעות, לא צריך להשוויץ.." שהורידו לי את כל הרוח מהמפרשים.

קראתי את ההודעות האלה והתלבטתי איך אני מרגישה כלפיהן. מצד אחד אמרתי "צודקים. אנחנו לא משוויצים, קצת ענווה" – כי באמת שכך חונכתי להתנהג. חונכתי שאם קיבלתי מאה במשהו אז זה טוב לספר לאבא ואמא ושם זה נגמר, וקצת צניעות וענווה לא יזיקו לי. מצד שני אמרתי – יודעים מה? לא רוצה! הבעל שלי קיבל פרגון מאיש, שאמנם רבים יחלקו על דעותיו, אבל מבחינה משפטית אין ספק שהבנאדם משפטן מבריק שעושה המון דברים טובים בעולם הזה, ומותר לי לקחת את הפרגון הזה – ולהתעצם ממנו. ומותר לי לספר את זה לחברים שלי, לאוהבים שלי, למכרים שלי – ולהתעצם מזה!

כי ככה בונים בטחון עצמי! וככה קורעים את השמיים! הגאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם? לפעמים גם הצניעות. העבודה העצמית הגדולה של חיי היא להכיר ביכולות שלי, ולהעצים את עצמי כדי לא להישאר תקועה במקום, כדי לא להיעלב מכל אחד ולא לקחת דברים ללב ובעיקר – באמת כדי להרגיש טוב עם עצמי.

מה תועיל לי ענווה ושפלות רוח – אם כל מה שהיא גורמת לי הוא לנמיכות קומה, לזלזול עצמי, לחוסר אהבה עצמית ולשיפוטיות יתר? בעיניי כלום. כי לא רק שזה יזיק לי – זה גם יזיק לסביבה שלי. לילדים שלי שאשפוט אותם, לבעל שלי שאנמיך אותו.

והחלטתי שאני נלחמת בזה. בכל הכוח. הבנתי אני פשוט צריכה לאהוב כל דבר שאני עושה גם אם הוא לא הכי טוב, ולהתגאות בילדים שלי גם אם הם לא הכי חכמים בגן (הם כן!) או הכי יפים בגן (הם כן!), ולשמוח בחלקי.

ויש לי עוד דרך ארוכה ארוכה לעשות. תאמינו לי. אבל אני עושה אותה בצעדי נמלה עד שאצליח להתייצב ולצעוק אל העולם כמה שאני טובה.

ובינתיים, בחייאת – אל תעירו לי על הסרטון. תשמחו איתי. תפרגנו. ולכו תראו אותו, שיעשה לי עוד קצת טוב על הלב.

הפוסט מה את עפה על עצמך? הופיע לראשונה ב-פנימה.

ופעם אחת, כשהיא עוד הייתה צעירה, ישבה רעותי לדייט עם מתן לפידות מישיבת "שפתי חכמים" שהרבנית ממדרשת "נפשי-לבנות-ברוח-חסידית-המשלבת-שירות-לאומי-ולימודים-תורניים", הכירה לה, וניסתה לדלות נושאי שיחה חשובים להמשך הקשר.

היא חשבה לעצמה שזו העת לשאול את השאלות הבוערות, לפני הכל.  לפני שהיא תרגיש כלפיו משהו, ולפני שיהיו צחוקים ולפני שתרגיש מחויבת. ולמרות שלא באמת הזיז לה, היא שאלה אותו את השאלות עליהן הרבנים והרבניות מדברים במדרשה, כשהמנצחת כמובן הייתה "איך יראה שולחן השבת שלך?"

מתן הסתכל עליה וחייך, וחשב לעצמו שזה ממש קטע כי בדיוק על זה היה השיעור האחרון שלהם עם הרב ישורון, אבל לא הייתה לו תשובה כי מעולם לא דמיין לעצמו את שולחן השבת שלו. הוא הסתכל עליה וניסה לדמיין, וראה במוחו את שולחן השבת בבית בו גדל, כשכולם מדברים אחד עם השני ואז זולגים לספה כדי לקרוא קצת עיתון, ואז אמא שלו כועסת על כולם שהם ירדו מהשולחן, ואין הרבה אוכל שם כי הם אשכנזים, ואבא שלו ממלמל "אוי, פעם הייתם יושבים ושרים והיום אני נשאר פה ושר עם עצמי. חנה, מזל לפחות שהעיתונים שלנו זה רק בשבע ומקור ראשון. אני את התועבה של ידיעות לא מכניס הביתה".

אבל מתן יודע שהוא דווקא אוהב את התועבות האחרות כי הן קצת יותר מעניינות אותו ויש שם טורים שכיף לקרוא ולא רק פוליטיקה שמוליטיקה. אבל הוא ידע שרעותי גדלה בבית כמו שלו כי אמא שלה הרי מהאלה שעולות להר הבית ועושות שם סיורים, אז הוא אמר "אני רואה בעיני רוחי בית עם צחוק ילדים, ושירה, ודברי תורה על השולחן, והרבה אוכל טוב וגם קצת ניגונים ככה" למרות שהוא לא אהב ניגונים אבל ידע שהיא לומדת במדרשת "נפשי-לבנות-ברוח-חסידית-המשלבת-שירות-לאומי-ולימודים-תורניים",  אז היא בטח תתחבר לזה, ושאל "איך את רואה?"

והיא חשבה קצת וענתה "נראה לי שאותו דבר" למרות שבמוחה עברה המחשבה שהיא מקווה שהם גם יכניסו דיבורים על החיים בשולחן השבת שלהם ולא רק דברי תורה, כי זה הזמן המשפחתי האמיתי, אבל ידעה שזה מה שטוב להגיד וגם זה מה שהרבנית אמרה לה. והם חייכו אחד לשני ובחרו כל אחד משהו אחד קטן מהתפריט כי למי יש כסף כשאתה לומד בישיבה. ובגלל שהוא ענה את התשובה שהרבנית אמרה שטוב לענות, היא חשבה שזה הזמן להיפתח ולהריץ צחוקים ולדבר קצת, אז הם ישבו ופיטפטו וסה"כ היה ממש נחמד והוא גם היה נראה טוב שזה פלוס נחמד בצד.

ואז היא חזרה לדירה עם החברות ושני אמרה לה "רעותי, אבל אולי כדאי לך לחכות איתו עד סוף השירות כדי שתוכלי להשקיע את כולך השנה בנתינה ותתפתחי במדרשה?"
ורעותי חשבה ששני צודקת אבל נורא כיף לה איתו, ונעים לה איתו, והוא גם נראה טוב, שזה פלוס נחמד בצד, והם רואים עין בעין את שולחן השבת שלהם ולא כל כך רצתה להיפרד, אבל ידעה ששני תמיד עושה את מה שבסוף צריך באמת לעשות ולכן כדאי להקשיב לה כי שני היא גם בוגרת כזאת. היא הפכה במחשבה שוב ושוב, והחליטה שהצדק בצידה של שני ושהשנה הזאת צריכה להיות שנת הנתינה שלה והתקשרה למתן בלב כבד ואמרה לו "היי, אפשר לדבר?"

ומתן ידע שהיא הולכת להיפרד ממנו והעצב חדר לליבו. והיא קצת גמגמה ואמרה משהו על זה שאולי הם יחכו קצת, ושהוא בחור ממש חמוד, אבל היא מרגישה שהם צריכים להתפתח כל אחד בעולמו הרוחני ושאולי יחזרו עוד שנה – שנה וחצי ככה, כדי לבנות קודם את עם ישראל ואח"כ לבנות את עולמם הפרטי. והוא הקשיב לה וחשב שחבל כי היא בחורה נורא נחמדה, וזה הרגיש כאילו היא קצת מדקלמת מישהו אחר, ותהה אולי שולחן השבת שלו לא מצא חן בעיניה, ואולי הוא היה צריך להגיד לה ששולחן השבת שלו יהיה עם שירים , ודיבורים, וצחוקים, וגם קצת עיתונים ובסוף ישחקו ב"קטאן" והוא ייתן לה לנצח, אבל זה היה נשמע שמישהו שכנע אותה טוב מדי, אז הוא אמר שהוא לא פגוע והכל בסדר והוא מבין אותה וניתק והלב שלו קצת נעצב.

וכשרעותי ניתקה, היא אמרה לעצמה שהיא שונאת לעשות את מה שצריך כי שני אמרה ושאולי חבל, אבל הבינה שקצת מאוחר מדי.

הפוסט איך יראה שולחן השבת שלך הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכיוון שאני הדבר הכי מאחר עלי אדמות, כמובן שגם להופעה הגענו באיחור קל, מה שגרם לי לחפש חניה בהיסטריה מחשש שנפסיד את תחילת ההופעה. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי שום סימן לחניה. השעון לא בישר טובות ובהחלטה חפוזה החלטתי לחנות באדום לבן ולקוות שלא אקבל דו"ח. ירדנו רותי ואני מהטרנטע ורצנו במהירות לתוך האולם.

הסטדנאפיסטית הדתיה המוכרת (ניחשתם כבר מי?) התחילה את ההופעה, ואני געיתי בצחוק תוך ניגוב הדמעות מעיניי כשלפתע אמרה לי רותי שבעלי מחפש אותי ושאחזור אליו בדחיפות.
כמובן שבראשי חלפו להן כל זוועות העולם שיכולות להיות ומיהרתי לצאת מהאולם ולראות מה קרה. מסתבר שהפקחים באריאל התקשרו לאבא שלו (מה?!?) ואמרו לו שהבן שלו חונה במקום שממש מסכן את התנועה ושיבוא מהר להזיז את האוטו.

רצתי החוצה בבהלה, מחכה לקנס ההיסטרי שאקבל, כשמולי ראיתי שלושה שוטרים ובהם אחד גבוה מאוד בעל מבטא רוסי כבד, לבושים אפודים זוהרים וממתינים לי על יד האוטו.

"אוי לא" חשבתי לעצמי, ומיהרתי לשם כשהלב שלי דופק על 170.
"זה אוטו שלך גברת?" שאל אותי הגבוה מביניהם.
"כן" עניתי.
"תגידי, מה נראה לך את חונה ככה?"
"אתה צודק" אמרתי "זה ממש לא בסדר, אני מזיזה עכשיו את האוטו!"

והגבוה המשיך "תראי מה זה, כל החגורות באוטו שלך בחוצה! את משוגעת? יגנבו לך ככה אוטו שלך!"
או במילים אחרות – מה זה האוטו המעפן הזה שהחגורות שלו אפילו לא מצליחות להשתלשל חזרה למקומן, עדיף לך שיגנבו אותו ותקבלי כסף מהביטוח למרות שבטח אין לך ביטוח על הקופסא הנוסעת הזאת… והוא המשיך "שכנים התקשרו אלינו להגיד שאוטו שלך חונה מאוד מסוכן שתדעי לך. חשבו שאת מחבל!"

מובן שקצת תהיתי איך השכנים המדוברים הסיקו מבחורה שלא יודעת לחנות שהיא מחבל, אבל באותו רגע לא היה זמן למחשבות מיותרות ומיהרתי להתנצל שוב ושוב ושוב והבטחתי שאחנה את הרכב במקום אחר, תוך שאני מתפלאת איך לא נתנו לי דו"ח עדיין.

נכנסתי במהירות ובבהלה לתוך האוטו, והתחלתי לנסוע לכיוון הכיכר שהייתה ליד – וכך נכנסתי לי לכיכר כשבאופן מוזר לחלוטין, הגיעה מכונית מולי בתוך הכיכר עצמה. לא הבנתי מה הקטע שלה, אבל סרתי הצידה מעט וגם היא זזה מעט הצידה וכך יכולנו לנסוע אחת מול השניה בלי להשתפשף (כמעט), כשכל הזמן הזה אני רואה את שלוש השוטרים עומדים ובוהים בי ואני חושבת לעצמי שהלוואי שילכו כבר ושלא ייזכרו שהם לא נתנו לי דו"ח. וכך חניתי בחניה שהתפנתה בדיוק ממול למקום שחניתי בו קודם.

לפתע השוטר הגבוה מתקרב אליי ואומר לי :"תגידי לי את על משהו?"
"מה?" שאלתי
"את על סמים? שתית אלכוהול?" המשיך הנ"ל
"מה פתאום!" עניתי.
"אז איך את נוסעת נגד כיוון תנועה בכיכר?!? מה את על סמים? מי לימד אותך לנהוג?!"
"מה? אני לא יודעת אדוני השוטר" אמרתי והתחלתי לבכות בכי היסטרי, "אתם עמדתם שם שלושתכם, בסיטואציה מאוד מלחיצה, כשאני בחורה אחת מול שלושה שוטרים, ואתם מלחיצים אותי עם המבטים שלכם והשאלות שלכם. אני לא יכולה ככה יותר. אתם מלחיצים אותי מדיי. אני רוצה לחזור להופעה. אני מצטערת. אני הולכת בסדר? אני פשוט חייבת לחזור להופעה."
שטפתי אותו בשילשול מילים שנועד להשאיר אותו מבולבל, כי אין נשק טוב יותר לבחורה מדמעות, ורצתי במהירות להופעה בתקווה שהוא לא יחליט לרדוף אחריי עם דו"ח, תוך שאני לא מבינה מה הוא רצה ממני בכלל וסה"כ נסעתי בסדר גמור בהתחשב בנסיבות.

חזרתי להופעה כשליבי עדיין פועם במהירות, בעודי חושבת כל הזמן איך אוכל להתחמק מהשוטרים בסוף ההופעה בלי שהם ייזכרו לתת לי דו"ח. הצלחתי להינות קצת מהסטנדאפ למרות שהיה לי קשה עם כל טלטלת השוטרים ובסיום יצאנו רותי ואני במהירות לרכב, כשאנחנו בורחות משלושת השוטרים שעדיין (!) חיכו מחוץ לאולם. נכנסו לאוטו וטסנו הביתה תוך שאני מקיפה את כל אריאל בבהלה, בתקווה שהמשטרה לא רודפת אחריי.

הגעתי הביתה, סיפרתי לבעלי את הסיפור תוך שאני מסבירה לו שאני לא מבינה מה השוטר רצה ממני עם כל עניין הכיכר, והוא הסתכל עליי לא מאמין ואמר לי "שירי. אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל כיכר זה חד סטרי"
"מה?" אמרתי.
"כיכר זה חד סטרי!!!!! חד. סטרי. נוסעים מימין לשמאל. אין שני נתיבים בכיכר!"
"אההההההה! נכון!" נזכרתי. "כיכר זה חד סטרי…" מלמלתי בשקט ובמבוכה כשאני תוהה איך לא זכרתי את העניין הפעוט לחלוטין הזה.

עד היום כשאני נזכרת בסיפור הזה אני מתפלאת איך לא קיבלתי דו"ח על חניה אסורה על מדרכה ובאדום לבן, נסיעה נגד כיוון התנועה והעלבת שוטר. כי אם יש משהו מצחיק בסטנדאפ שהייתי בו – זה זה.

הפוסט מי נתן לך רישיון ילדה? הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהייתי קטנה הדבר שהכי אהבתי לעשות היה להופיע. הייתי נעמדת באמצע שולחן שבת ומחקה את ריטה, את דוד ד'אור, את רבקה זוהר ואת בלה הריתמיקאית של גן חרמון. כשגדלתי מעט הופעתי בהכתרה של כיתה ח' בתפקיד ראשי, ולאחר מכן גם בהכתרה בתיכון מול מאות אנשים בתפקיד הראשי (אותו כתבתי לעצמי כשכתבתי את הטקסט להצגה ולאחר מכן בחרתי את עצמי לתפקיד. בלי פרוטקציות חס וחלילה. בחרתי את הטובה ביותר פשוט).

כשהתחילו כל תכניות השירה בטלוויזיה, הייתי מסתכלת על המסך המרצד ומדמיינת כיצד אני שרה מול השופטים כשבראש עוברות התלבטויות לא מעטות באיזה שיר אבחר לשיר באודישנים ואת איזה שיר אשמור לגמר. ההורים שלי לא הפסיקו לעודד אותי ולהציע שאעשה ערבי שירה באולפנות ובתי ספר, והחברות תמכו גם הן, אבל מתישהו, כל זה נעלם.
לא רק נעלם, אלא התהפך בקיצוניות מוזרה לצד השני עד כדי כך שהיום מול הפסנתר בביתי, אינני מוכנה שאנשים ישמעו אותי מנגנת או שרה מלבד משפחתי הקרובה ביותר, ובעת הנגינה אני סוגרת את חלון החדר כדי שהשכנים לא ישמעו.  

כשעבדתי ברדיו כקריינית חדשות – לעיתים הייתי נתקפת בחרדה מול המיקרופון בידיעה שיש אנשים ששומעים אותי, וקולי היה נאלם.
הייתי מתכסה אגלי זיעה, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, מנסה לסיים את המהדורה מהר מהר לפני שיהיו פאדיחות, סוגרת את המיקרופון בין משפט למשפט כדי לנשום אוויר ולנסות להרגיע את עצמי. ולעיתים בעלי היה מגיע עד לאולפן כדי לתת לי יד במהדורה כדי שלא אלחץ. עד כדי כך. (וכל הכבוד לו על זה כמובן)

ניסיתי לחשוב מתי קרה המהפך הזה באופי שלי, מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך וגרם לי לפחד לפתוח את הפה שלי מול אנשים ולהסתיר את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות?

מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך?. אילוסטרציה

חילקתי את חיי לחלקים: תיכון, צבא, לימודים ונישואין ונזכרתי באחד המחזורים הקשים ביותר שפיקדתי עליהם בעת שירותי בצבא כמפקדת של חיילים שנשרו מהתיכון, בו התערערה כל סמכותי כי החיילים לא עשו לי חיים קלים, עד כדי כך שכל פעם שהייתי עולה לכיתה, הרגשתי שאני מגיעה למופע אימים שאני רק מחכה שייגמר.

בזמן האחרון הבן המתוק שלי שמאוד אוהב לשיר, גילה את ההנאה שבהופעה. כל שבת הילד עולה על הכיסא ולא מוכן להיפרד מהבמה למשך דקות ארוכות הכוללות לופים של השיר "אדון עולם" ו"נר לי דקיק" כדי להראות לצופים את יכולותיו.

ואז אני נזכרת באותם חיילים בצבא שכל כך ערערו את הביטחון העצמי שלי והשאירו בי צלקת עצובה בנפש ומקווה שאצליח לרפא אותה ביום מן הימים. בינתיים אני מסתכלת על הבן המתוק שלי ששר בגרון ניחר ומחייכת בליבי בתקווה שימשיך כך תמיד. שהביטחון העצמי שלו ימשיך להיות יציב ואיתן כדי ששום דבר לא יעצור אותו לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות.

כי מי כמוני יודעת שאפשר לגדול להורים וסביבה תומכת ומאפשרת, ולהיפגש במהלך חיינו עם דברים אחרים שיסדקו את הביטחון שלנו ויקלקלו את הכל.
נותר לי רק להתפלל שהעננים המסתירים כרגע את השמש שלי יהיו רגעיים ויחלפו מעצמם, ושאם בני הקטן יפגוש יום אחד בעננים שכאלו, הקרניים שלו יהיו מספיק חזקות כדי לחדור דרכם ולהמשיך להאיר דרך החושך.

הפוסט פחד במה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"אבל… אבל…" ניסיתי לחשוב על תשובה מוחצת וחכמה שתראה לו שהוא טועה ושאני חייבת לעשות יחד איתו סיעור מוחין לגבי הדברים החשובים בעולמנו ובהם איזה בגד ללבוש, האם להתאפר היום, איזה כיסוי ראש לשים, איזה נעליים לנעול, האם לנסוע להיפגש עם חברות, לאיזה סרט ללכת, האם בכלל ללכת?

"אני חייבת אותך! אתה ממש עוזר לי! אתה חייב לשתף איתי פעולה" ניסיתי את כוחי בשכנוע, אבל הוא המשיך לטעון שכל פעם כשאני מתייעצת איתו אני עושה בדיוק ההיפך ממה שאמר.

כך התחלתי לחשוב האם יש צדק בדבריו? האם באמת בכל פעם שאני מתייעצת איתו אני עושה את ההיפך ממה שהציע? ואז הבנתי שכן.
תכל'ס כן.

ניסיתי לחשוב מדוע, והסברתי לו שהוא בעצם המראה המשקפת שלי וכשהוא אומר שכדאי לי ללבוש את השמלה הירוקה הוא בעצם מראה למוח שלי איך אראה באמת עם השמלה הירוקה לעומת השחורה, וברור שכדאי ללבוש את השחורה! מה גם שהוא חושב שמנומר זה יפה. ובינינו –היצור היחיד שיפה עליו מנומר הוא נמר, אז צריך לשים את הדברים בפרופורציות ולהבין את גבולות הטעם הטוב.

האם באמת בכל פעם שאני מתייעצת איתו אני עושה את ההיפך ממה שהציע? תכל'ס כן. אילוסטרציה

ואת זה הבנתי כבר בשבוע שלפני החתונה. כשקנינו אחד לשני שבע מתנות – אחת לכל יום, לשבוע בו לא נתראה עד החתונה, וכך מצאתי את עצמי משרכת את רגליי בין טריליון חנויות, מנסה לחשוב על המתנות המושלמות: הדפסתי את ההזמנה שלנו על תמונה (הוא טען שהמתנה בשבילי כי הוא לא אוהב את התמונה בכלל), קניתי לו סט סכינים לבשר (גם כאן הוא טען שקניתי לעצמי כי אני אהיה במטבח), סרגתי לו כיפה לחתונה ("היית צריכה ריפוי בעיסוק כדי להירגע לפני החתונה"),  קניתי לו חולצה שטותית שילבש בחתונה בריקודים (הוא שכח אותה בבית), ועוד שלל מציאות מקוריות יותר ופחות, שכאמור לא נמצא להן שימוש יותר מדיי.

והוא? הוא נכנס ל-TOPTEN וקנה לי: כיסוי ראש מנומר בגווני חום, כיסוי ראש מנומר בגווני אפור, עגילים מנומרות (כן! בחיי! בשלושה צבעים!!!), שעון מנומר.. רק הייתי צריכה כרטיס לגן החיות התנכ"י וסגרנו את העניין.

ושם הבנתי שכנראה הטעם שלנו קצת שונה, וכל פעם שאנחנו מצליחים לנסוע יחד לאיקאה ועדיין נשארים יחד- מבחינתי זו הצלחה מסחררת.

"לכן כשאני שואלת אותך מה ללבוש, המטרה הברורה היא לראות מה אתה חושב, ואז לעשות הפוך!" אמרתי בחוסר טאקט משווע "ועכשיו, כשאתה לא מוכן לעזור לי יותר – איך אדע מה ללבוש?"

לא יודעת למה הוא לא אהב כל כך את התשובה, מפה לשם, לאחר שיחת פיוס קצרה, התחייבתי להקשיב למה שהוא אומר ובגלל שהוא בחר למחרת שאלבש את כיסוי הראש ההוא מ- Topten בשילוב העגילים והשעון, החלטתי להתגבר על עצמי ולהקשיב לו, לבשתי את כל גן החיות הזה, ולא יצאתי מהבית.

הפוסט ארץ עוץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

התרגשנו, התארגנו, נעזרנו בכל המשפחה כדי לשמור על הילדים, קנינו אוכל לשלושה ימים, ביקשנו חופש מהעבודה, קנינו מעילים ודברים חמים, דיברנו עם אנשים שהיו שם כדי לקבל המלצות, הכנו את עצמנו לטיסה של שלוש שעות באוטובוס מעופף של חברת לואו- קוסט כלשהי, ונסענו.

אם הייתם שואלים אותי איך אני מדמיינת את בולגריה לפני הטיסה – הייתי אומרת לכם שאני מדמיינת ארץ ירוקה, מלאה בהרים גבוהים ומושלגים, עם עיר בירה יפהפייה בעלת מבנים עתיקים מרשימים, אנשים אירופאים בעלי גינונים אירופאים.
אבל מסתבר שהמציאות נראית קצת אחרת, ואם חשבנו לרגע שטסנו לבולגריה – טעינו.

טסנו לקריות.
קריית אתא, קריית שמואל, קריית ים, קריית מוצקין – תבחרו. סה"כ הגיוני להתאמץ כל כך כדי לטוס לקריות, לא?
אחרי כל הפנטזיות והדימיונות, גילינו עיר רגילה לחלוטין, עם מזג אוויר קפוא (מי טס בדצמבר, מי?), מבנים לא מרשימים יותר מהבניין ברחוב המייסדים 3 בקרית אתא (בטוח יש שם רחוב המייסדים , לא? בכל עיר יש רחוב כזה…), עם נוף של הר אחד – לא מרשים בעליל, ואנשים שנראים ישראלים לגמרי.

גילינו עיר רגילה לחלוטין, לא יותר מהקריות. אילוסטרציה

לאחר שעשינו סקירה של העיר, החלטנו לא להתאכזב, ולנסות לנסוע למעלה ההר כדי לקבל מבט אחר מגבוה. הזמנו מונית למלון, שהיתה אמורה לקחת אותנו לרכבל המגיע למעלה ההר, הגענו לתחנת הרכבל ו…? היה סגור! מה רבה היתה אכזבתנו כשגילינו שנהג המונית ברח ונותרנו באמצע שום מקום ובלי אפשרות לעלות להר. החלטנו לתעל את אכזבתנו לסבב שופינג מתנות בקניון וכך יצא שאני הרגשתי מאושרת והבעל הרגיש ששדדו אותו.

מאחר והבנו שהעיר עצמה לא משהו, החלטנו לקחת את החוויה הזאת למקום אחר, וליצור לעצמנו טיפול זוגי במלון.
דיברנו יחד על נושאים הבוערים בנו (הוא על פוליטיקה ואני על בגדים), שיחקנו במשחק "אישיות" מהחיים הפרטיים שלנו (בחרתי במטפלת של הילדים, והוא בבצלאל סמוטריץ'), דיברנו על הילדים שלנו ועל המשפחה שאנחנו רוצים לבנות, על שאיפות וחלומות, עבר הווה ועתיד, הכל.
והיה פשוט מושלם! וקלטנו שאין על הקריות! איזה מקום זה הקריות! חולה על הקריות!
מאחר והבנו בנופש הזה כמה טוב עושה לנו להיות בקריות, החלטנו לעבור לשם ולהתחיל את החיים במקום תוסס שכזה.

סתם, נראה לכם?

אבל באמת הבנו, שלא חייבים לטוס למקום נוצץ כדי ליהנות יחד. כל מה שצריך הוא שני אנשים שאוהבים אחד את השני, שאוהבים לחפור, ומקבלים לילה שלם בלי לקום לילדים באמצע (כי בשביל מה יש משפחה שלא ישנה בלילה בארץ) – וזהו.

ואם תשאלו אותי אם אני ממליצה לכם לטוס לבולגריה, אומר לכם שחבל על הכסף ולכו לקריות!
אז תודה בולגריה, היית משמימה מאוד, אבל תכלס, היית טובה אליי.

הפוסט רחוק מהעין, קרוב אל הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.

ומה אצלנו?
ובכן אני התרגלתי שאצלנו אני זאת ששוטפת את הבית ואחראית על הכביסות והוא מבשל ועושה כלים, כשבכל מה שקשור לילדים – אנחנו יחסית שווים.
כל זה התקיים עד שבעלי התחיל ללמוד לבחינות לשכת עורכי הדין ואז שינינו קצת את הנוסחה והיא עובדת ככה:

כביסות: אני.
בישולים: אני.
ילדים: אני.
ניקיון: אני.
להחליף את גלילי הטישו במתקן שלהם בשירותים: הוא.

ומכיוון שהחלוקה ממש הוגנת, ומכיוון שהחלטתי אפילו לאזן אותה עוד טיפה, החלטתי לקחת על עצמי תפקיד חשוב נוסף, והוא:
להציק לו: אני.

מתחלקים במשימות באופן שיוויוני סך הכול . אילוסטרציה

אפרט כעת את הנוסחא: מכיוון שהוא לומד בבית כל היום, ואני עובדת בבית – הנחתי שהקב"ה לא סתם עשה את זה, והוא וודאי רוצה שתהיה בינינו אינטראקציה רבה ככל האפשר כדי לחזק את הזוגיות הנפלאה שלנו, ואם הקב"ה רוצה משהו – מי אני שאעמוד בדרך?

לכן בערך כל שעה, אני נכנסת לחדר הלימוד שלו (שהוא גם החדר של הילדים) עם אמתלות שונות לכניסתי החוזרת: פעם זה כי אני צריכה בדיוק להכניס את הבגדים של הילדים שקיפלתי, פעם אחרת אני צריכה לחתל את הקטנצ'יק והמגבונים שם, פעם אחרת אני שואלת אותו אם הוא רוצה מים, ואז חביתה, ואז נכנסת כדי שיבדוק עם ההורים שלו איפה הם בשבת, ואז נכנסת להתייעץ על רעיונות לעבודה (הוא נותן הרבה!), ואז נכנסת כדי להתייעץ מה לקנות ברמי לוי , וכמובן מה התפריט לשבת, ואז אם הוא יכול לשמור על הקטן כמה דקות ועוד ועוד. בסך הכול אני הרי בחורה יצירתית ורעיונות לא חסרים לי.

מכיוון שההצקות שלי לא תורמות ללימוד שלו, הוא החליט לנעול את הדלת.
אז נעלבתי. אז הוא ביקש ממני שאני אנעל והמפתח יהיה בחוץ ושזה רק יסמן לי לחשוב פעמיים לפני שאני נכנסת. כמובן שאמרתי לו שזה מראה על חוסר אמון בינינו – שהוא לא יכול לסמוך עליי שלא אכנס. וכמובן שהוא אמר לי שזה נכון לחלוטין וכבר הוכחתי את עצמי בעבר.

מפה לשם הוא נעל את עצמו בחדר, אז המסכן עכשיו צריך לקום מהכיסא כל פעם כדי לפתוח לי אותה. היום שברתי שיא והוא נאלץ לפתוח לי את הדלת 12 פעמים.
אז היום הבנתי שהגזמתי, והחלטתי שזהו. אני מתעלה על עצמי ובשבועיים הקרובים – עד הבחינה, לא מציקה לו יותר כי הוא צריך ללמוד ואני הגב שלו! ומאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה שאמרה לו שהמטלה היחידה שלו בבית היא להחליף את גלילי הטישו בשירותים ואם אני רוצה שהגבר שלי יצליח (הצלחתו – הצלחתי) אני חייבת לעמוד בזה. לכן החלטתי על אסטרטגיה חדשה והעפתי אותו ללמוד אצל ההורים שלי ברמת הגולן (כן. עד כדי כך רחוק.)
ככה אני עובדת יותר טוב, ככה הוא לומד יותר טוב, ועוד שבועיים הוא יחזור אליי עם תעודת עורך דין ביד.
הבעיה היחידה שנשארה לי – היא שעכשיו נשארתי גם עם המטלה של הטישו.

הפוסט חלוקת עבודה הופיע לראשונה ב-פנימה.