וכעת לשיתוף האישי: אנחנו משפחה לא רגילה. כל האחים חזרו בתשובה, אבל כל אחד צעד בדרך אחרת. אחות אחת ליטאית, השנייה ספרדית והולכת לפי פסקי הרב עובדיה, השלישי חרד"לניק, ואני חב"דניקית. מעין כור היתוך של כל עם ישראל. תודה לה' יתברך.

אבל בצד השני של המשפחה, דודה שלי עמדה מול מציאות אחרת לגמרי. שלושה ילדים. שניים מהם נשואים אזרחית לגויים. בת דודה אהובה שלי חיה עם גרמני, ועוד בן דוד יקר נשוי לגויה. והלב מתכווץ. כי התבוללות היא לא רק סטטיסטיקה. היא פצע מדמם בעם שלנו. לאחרונה הבנתי שגם הבת של בת דודתי האהובה מתחתנת עם גוי. רק לחשוב על אובדן הזהות היהודית, על הצער של השכינה. זה כבר לא סיפור משפחתי. זה סיפור לאומי.

ועדיין, גם בתוך זה, יש תמונות שאי אפשר להסביר. אותו בן דוד שהתחתן עם גויה, הולך כל שבת לבית הכנסת ומניח תפילין. לוקח את הילדים הגויים איתו. לתפילה בבית הכנסת. כמה ניגודים בסיפור אחד. איך אומרים? אין צייר כאלוקינו, ואין סופר ובימאי טוב יותר מה'. 

הבעל שם טוב אומר בתורת המראות שכשאדם רואה משהו בחוץ, זה רמז למה שקורה בפנים. אז כשאני רואה את זה, אני שואלת את עצמי איפה ההתבוללות אצלי. איפה אני מתבלבלת בין טוב לרע, בין אמת לפחד, בין רצון גבוה לרצון נמוך. איפה אני נותנת לטוב שבי להתבלבל ולהתחתן עם הרצונות הכי זרים לי.

חשבון נפש

ומנגד: כל השבויים שיצאו מהתופת. אנשים ששבו מהחושך הכי עמוק, יצאו עם מסר אחיד – אלוקות. פשוט אלוקות. הם נכנסו לשבי כחטופים ויצאו יותר משלוחי חב"ד. מדברים על השגחה, על ניסים, על גילויים, על תפילין, על שבת. וגם אותם גיבורים שנפלו, צדיקי עולם – השאירו משפטי צוואות שמרעידים את הלב. כאילו דורות של אמונה עברו דרך הפה שלהם.

והדיסוננס הזה צורב. מצד אחד יהודים בארץ ובחו"ל שמתבוללים, מתנתקים, הולכים לאיבוד, ומצד שני נשמות שמגיחות מהחושך כמו אורות ענקיים. פתאום אתה קולט שכל יהודי הוא גדול עולם. גם אם הוא לא מודע לזה עדיין.

בתוך כל זה, אני עושה חשבון נפש. איתי. ועם מי שקורא אותי. איפה הבחירה שלי. איפה אני יכולה לבחור טוב יותר. איפה אני יכולה להפסיק להתמזג עם הפחדים, עם הספקות, עם הקולות שמקטינים אותנו כעם. איפה אני יכולה לבחור באור, בה' ובנשמה שלי.

כי כל בחירה טובה שלנו מדליקה נר אצל עוד יהודי. וככה העולם הזה עובד. לא בדרמות. לא בנאומים. בבחירות קטנות של כל אחד מאיתנו, שמשפיעות על כל העם. בחירות קטנות שמנערות את האבק מעל מה שהעיניים שלנו רואות.

נרות שבת בחג המולד 

חברה טובה שלי, שגם התחתנה עם גרמני שסבו היה נאצי ונולדו להם שלושה ילדים, בהתחלה לא רצתה לשמוע ממני. בזמן המלחמה ראיתי שהיא מחפשת במיוחד. התעורר בה משהו, והיא החלה לשאול, לתהות, התקשרה במיוחד כדי לנהל איתי שיחות, וכאמור, לא שיחות על קרמים ושמפניות, כן? היא יודעת באילו חיים בחרתי, ושמכל החבורה הפריקית שלנו רק אני, לבינתיים, מנסה ומשתדלת לחזור בתשובה יום יום.

אחרי כמה שיחות שלי איתה, היא התחילה להדליק נרות שבת. וזה היה הרגע שבו הבנתי שגם מי שנראה הכי רחוק, בעצם הכי קרוב. בטח ה' מתמוגג מנרות השבת שלה. שבזמן שהיא חוגגת כריסמס עם משפחתה, היא מדליקה נרות שבת ומסבירה לבנות שלה שהיא בעצם יהודייה. סוג של יהודייה, כך היא מסבירה להם. עד לרגע ההוא הם לא ידעו שהם יהודים.

כותבת: מורן קורס

הפוסט להרים עיניים הופיע לראשונה ב-פנימה.

בנטילת ידיים יש הרבה ענווה והסכמה להתנקות. היא מרוממת את הידיים, מרוממת את הנפש ומביאה לניקוי ולהורדת מחיצות ומסכים. זה אפשרי כשאני באה ממקום של דלות, פניות, ענווה והסכמה להיטהר. 

שתי הידיים הן כנגד שני חדרי הלב. לכן הגברים מניחים תפילין על היד, כדי לפעול על הלב. כשאני נוטלת ידיים אני מכוונת לטהרת הנשמה: שהלב יתנקה, וכל מה שצריך יישטף. ומתוך כך מגיעה הרבה שמחה, שנאמר: "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".

סוד ההלכה:

נטילת ידיים היא מצווה יקרה ומלאה סגולות וברכה. רבי אליעזר בן הורקנוס כתב בצוואתו: "בני, הוה זהיר בנטילת ידיים, כי נטילת ידיים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם". נטילת ידיים כשרה בכל כלי, ולכן אפשר ליטול ידיים גם מכלי חד־פעמי. נשים לב כי אופן הנטילה משתנה בהתאם לפעולה הרוחנית הנדרשת:

נטילת ידיים בבוקר: בלילה הנשמה עולה, ושורה על הגוף רוח טומאה. כשקמים היא מסתלקת, ונשארת בקצות האצבעות של הידיים והרגליים. את הטומאה מסלקים מהידיים באמצעות הנטילה, ועושים זאת באופן של נטילה לסירוגין: מרימים את הנטלה ביד ימין, מעבירים לשמאל, ומתחילים לשפוך על כל כף יד ימין, ואז על שמאל, וחוזרת על כך שלוש פעמים על כל יד. בסך הכול שש פעמים. 

אין ליטול את הידיים מעל כלים בכיור, ואם היו שם כלים, יש לשטוף אותם במים נקיים, כדי לא להיפגע מרוח הטומאה.

נטילת ידיים לסעודה: על פי הקבלה, זמן האכילה הוא זמן גבוה מאוד, שכן עיקר עבודת האדם בעולם הזה היא עבודת הבירור, שנעשית בעיקר בזמן האכילה: בירור ניצוצות הקדושה שגנוזים במאכלים. הנטילה באה להכין אותנו לקבלת השפע והברכה של זמן האכילה.

אופן נטילת הידיים לסעודה: מרימים את הכלי ביד ימין ומעבירים לשמאל, כדי להמליך את החסד (ימין) על הדין (שמאל). כעת יד שמאל שופכת מים על כל כף יד ימין שלוש פעמים, ויש לשים לב שהמים מכסים את כל חלקי כף היד. בשלב זה לא מעבירים את הכלי ישירות ליד ימין, אלא מניחים אותו על הכיור או על השיש, ומשם יד ימין לוקחת, ושופכת בחזרה על יד שמאל שלוש פעמים.

עיקר נטילת הידיים היא ההגבהה שלהן כלפי מעלה, כדי לקחת את כוחות העשייה ולרומם אותם לעולם החוכמה והקדושה, ולכן מיד לאחר הנטילה מרימים את הידיים עד גובה הראש. 

לפי הקבלה יש חשיבות גדולה בשפשוף היד לאחר הנטילה, ולכן מיד לאחר הנטילה יש לשפשף שלוש פעמים את יד ימין בשמאל, ושלוש פעמים להפך, ואז לברך: "על נטילת ידיים". אחרי הברכה אני פורשת את הידיים כמתכוונת לקבל את השפע, ורק לאחר מכן מנגבת אותן היטב.

הפוסט על נטילת ידיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

השינה חשובה והכרחית כדי לעבוד את ה' בשמחה. כשאני ישנה טוב זה סימן שאני סומכת ובוטחת, וכשמופיעים קשיים בשינה זה מעיד שמשהו מטריד אותי, שקשה לי לסמוך. בחודש כסלו אני רוצה להגיע לשינה טובה מתוך כך שאני סומכת על ה', בוטחת בו ומניחה ראש עליו, ואז הדברים מסתדרים ומתברכים, ואני יכולה לעצום עין ולהרפות, כי יש מלך לעולם, והוא אב הרחמים. 

 חלומות מתגשמים

כשאני סומכת על מלך העולם ומרגישה ביטחון, אני חווה התרחבות, ויכולה לחלום על עתיד קרוב של שפע, אהבה, גאולה, רפואה וכל מה שהנשמה שלי מבקשת 

חוש השינה מאיר בחודש שבו אנחנו קוראים בפרשות השבוע על חלומות, שעניינם מפגש עמוק עם הנשמה. הרב קוק אומר: "אין אדם מצייר אלא מה שנשמתו משגת". הציורים והדמיונות שאנחנו רואות בחלומות מגיעים מהנשמה, כי הנשמה יודעת שאלו דברים שיש בידנו להשיג אותם. 

חודש כסלו מזמין אותנו להתחבר בצורה עמוקה עם החלום, לפתוח נתיב בחיינו לחלומות ולראות אותם מתקיימים. זה מתאפשר רק כשאני סומכת. כשאני סומכת על מלך העולם ומרגישה ביטחון, אני חווה התרחבות, ויכולה לחלום על עתיד קרוב של שפע, אהבה, גאולה, רפואה וכל מה שהנשמה שלי מבקשת. ולהבדיל, אדם שלא מרגיש ביטחון – חי במצב הישרדותי, התודעה שלו מצומצמת יותר, וממילא אינו מסוגל לחלום. 

כשאני חיה ומדברת את החלום שלי, זה מביא לי החלמה וחמלה. מחקרים מראים שכשאדם חי את החלום שלו, הגוף מגייס כוחות להתרפא. אז כשאני רוצה לדייק את החלום, אני מתייחסת לכמה שאלות: 

ראשית, מה בדיוק אני רוצה? לרדת לפרטי פרטים, ולא לחסוך דבר. לא חסר דבר בבית המלך, אפשר לבקש כל מה שהנשמה רוצה. אחר כך להבין: עבור מי אני חולמת? האם זו בקשה נשמתית שלי, או שמישהו שתל לי את המטרה הזאת בחיים? האם החלום הזה באמת שלי, או נובע מהשפעה חיצונית? ולבסוף: מה יתאפשר לי בחיים כשהחלום יתגשם, ואילו דלתות ייפתחו בפניי? 

נחלים של אהבה

בחודש הזה אנחנו מוזמנות להיות "בנות בינה", ולהסכים לרדת למקומות שנמוכים מעשרה טפחים, שזה הגובה שבו מדליקים את המנורה. גם בפנימיות שלי אני רוצה להצליח לרדת אל התת־מודע, אל התחומים הנעלמים בנפש ובאישיות שלי, בלי לפחד, לרדת עם נר דולק, להיות בהתבוננות על המקומות האלה ולהדליק שם אור. יכול להופיע שם הרבה רעד שיכול להציף אותי, אבל שם אני תמיד אפגוש את האור הגנוז. הוא נקרא גנוז משום שהוא נסתר, וכשאני מגיעה למקומות הסתר, אני יכולה לחשוף ולגלות אותו מתוך הנשמה שלי. 

כך גם הרעיון של מצוות חנוכה. בפן הטכני אני מדליקה נרות בגובה מסוים, ובכוונה הרוחנית אני מכוונת שתהיה זרימת אור לאזורים התודעתיים הפנימיים שמסתתרים בנעלם. בהדלקת הנרות אנחנו מברכות "להדליק נר חנוכה". על פי כוונות האר"י והרש"ש, בפסוק הזה ראשי התיבות הם נח"ל, וטוב בזמן ההדלקה לכוון כאילו זורמים עליי נחלים עליונים של אהבה, חסד ואור עד למקומות הכי פנימיים ומוסתרים. בכל יום כשאומרים את שם ה' בברכות ההדלקה מכוונים אותו עם ניקוד אחר, וכל צירוף ניקודים מגלה איזה נחל זורם עלינו באותו זמן. 

כוונות טובות

כשאני נמצאת מול החנוכייה אני מכוונת להיות בחניה ובהשהיה, ונותנת לנשמה לדבר, לתמלל את האור הגנוז ולגלות את הפנימיות שלי. בכל יום מימות החנוכה כדאי לומר מול החנוכייה משפטי אור ותפילה, ולתת לנשמה לדבר את מה שזורח בה בהתאם לנחל שמאיר עליה באותו יום. לדוגמה:

נר ראשון – חסד: אבא, אתה כאן איתי, אני מרגישה את האהבה שלך ומרגישה מוגנת, אני ממגנטת שפע.

נר שני – גבורה: יחד איתך, ה', אני מתמלאת ביטחון ואומץ. אני מרגישה את הכוח שלך בתוכי, אני מסוגלת. 

נר שלישי – נצח: מכוחך אני מצליחה לפרוץ, לפעול, להיטיב ולהביא ברכה לעולם. אני חופשייה מכאב, אני חופשייה מבושה. 

נר רביעי – תפארת: אני מלאת אהבה ורחמים, אני רוצה לזכות לדבר רק אמת ורק פנימיות.

נר חמישי – הוד: אני נראית טוב, אני מטופחת, אני מרגישה הודיה גדולה לה' ומודה על העתיד.

נר שישי – יסוד: אני מסוגלת ליצור קשר מלא ועמוק, אני מרגישה אמון ומסוגלת להגיע להיקשרות עמוקה, אני מעוררת הערכה, מידת הצניעות מתרחבת בתוכי.

נר שביעי – עטרת היסוד: מבקשת להיות גילוי של אור, המבט שלי עוטף אור והדיבור שלי מביא חיבורים ושלום.

נר שמיני – מלכות: משפטים של פינוי וענווה: אני מסוגלת לסלוח למשפחה שלי, לסלוח לעצמי, אני משוחררת מכעסים, משוחררת מפחדים, ומוותרת על הצורך להיות תמיד צודקת.

הפוסט יפה כלבנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחודש חשוון יש המלכה של האות נו"ן במציאות, ויש לזה כמה היבטים. ההופעה של האות נו"ן והנו"ן הסופית מזמינה אותנו למשוך אור למטה, למקומות החשוכים. היא מזמינה אותנו להתקשר לאינסוף ולמשוך מהקב"ה נעימות ועדינות לתוך ההתמודדויות הקשות. הנו"ן מסמלת נצח וניצחון, והיא מסמלת את היציאה מהטבע אל העל־טבעי בעזרת ה'.

חוש החודש: חוש הריח

זהו החוש היחיד שלא נפגם בחטא אדם הראשון. הרי שאר החושים השתתפו בחטא: הטעם, המישוש, השמיעה והראייה. חוה רואה את העץ, נוגעת בו, אוכלת מהפרי האסור, שומעת לנחש – אבל היא לא מריחה. היא לא משתמשת בחוש הריח, וזה משאיר את החוש הזה נעלה. זה החוש שבו ישתמש מלך המשיח, שכתוב עליו "והריחו ביראת ה' ולא במראה עיניו ישפוט". כשהוא יגיע, בעזרת ה', הוא יריח את כולנו. יריח כמה יראת ה' יש בנו, כמה הפנימיות שלנו טהורה, וכך גם ירומם ויקדש את העם הזה. 

שער לאינסוף

ליד: זו בעצם תכלית החיים – למשוך נעימות, עדינות וקרבת אלוקים לתוך התמודדויות שמחשיכות עליי. וכשאני מצליחה לעשות זאת, אני פותחת שער גדול להתגלות אהבה אלוקית

חודש חשוון מגיע מיד אחרי חודש תשרי עמוס החגים שיש בו אורות גדולים. לכן האות שלו היא נו"ן. לאות נו"ן יש הופעה גבוהה, ולצידה הופעה של נו"ן סופית – של ירידה למקומות הכי נמוכים. בחודש הזה יש הזמנה להביא אור רך ונעים למקומות חשוכים, שנמצאים נמוך בתחתיות. הנו"ן הסופית היא כמו קו של אור, וההארה שלה כמו אומרת לי: אחרי שבחודש תשרי קיבלת וספגת כל כך הרבה אור, יש לך הכישרון והברכה למשוך אור ולהוריד אותו למקומות החשוכים והנמוכים. 

וכנגד פוטנציאל הנפילה בחשוון, כך פוטנציאל ההארה שאני יכולה להרוויח. לאות נו"ן יש בחינה נוספת, על פי הקבלה, שנקראת "שער החמישים". זהו מושג רחב שמשמעותו השגה רוחנית גבוהה שהיא בגדר מתנה מלמעלה, חיבור והתמזגות עם האלוקות, שער לאינסוף. 

זו בעצם תכלית החיים – למשוך נעימות, עדינות וקרבת אלוקים לתוך התמודדויות שמחשיכות עליי. וכשאני מצליחה לעשות זאת, אני פותחת שער גדול להתגלות אהבה אלוקית. בתוך המסעות שהנשמה שלי עוברת, היא יכולה להשיג בחודש הזה מקומות של "שער החמישים". השגות רוחניות שיביאו לה חידוש, שלמות, פתיחה וסוד.

האות נו"ן מסמלת גם נצחיות וגם את האור של המשיח. כשדוד המלך מתפלל על שלמה בנו ועל המשיח שיצא ממנו, הוא אומר בתהילים: "ינון שמו". שמו של המשיח והברכה שהוא מעביר מורכבת מיו"ד ושתי נו"ן. לאות נו"ן שמאירה בחודש חשוון יש משמעות של ניצחון, של גאולה, של אור משיח. המהות של האות נו"ן היא יציאה מהטבע לעל־טבעי, וזה כוח שאני מקבלת בחשוון, שמשמח אותי מאוד. 

ריח ניחוח לה'

החודש הזה מזמין אותי לפתח את חוש הריח, שמפותח במיוחד אצלנו, הנשים. כיום המודעות לחוש הריח גבוהה מאוד: נעזרים בו להרגעה ולריפוי חרדות, ויש לו הרבה שימושים. אנחנו אוהבות שלרצפה שלנו יש ריח ושלבגדים שלנו יש ריח. זה רק מראה עד כמה אנחנו מתקרבות ומחזקות בנו את החוש הזה של מלך המשיח, ומאוד מרגש לראות את זה. 

חוש הריח הוא הראשון מהחושים שלנו שמתפתח. הוא מתחיל להיווצר ברחם, והתינוק נעזר בו מרגע הלידה כדי לזהות את אמא שלו ולהירגע. החוש הזה הוא הוא גשר רגשי. הוא קשור למערכת הלימבית שלנו, למרכז הרגשי של המוח, ויכול להפעיל את מרכזי הזיכרון והרגש במוח מהר יותר מחוש הראייה וחוש השמיעה. 

בחודש חשוון אני רוצה ללמוד להשתמש בו לעורר את המודעות הפנימית שלי. אם ריחות מסוימים מעוררים אותי לתודעה מסוימת, לרגשות חיוביים, לכוח שאני זקוקה לו – אני רוצה להיעזר בכך. אם הריח בבית של ההורים, או בבית של סבא וסבתא, משיב אותי אל המשאבים שלי – אני רוצה להשתמש בו. לכן אני משתמשת בריח בבית שלי, כדי להעניק לילדים ולמשפחה שלי משהו שעוקף את המודע ומגיע ישר למערכת הפנימית. טוב להשתמש בריחות מרגיעים, ריחות שמעוררים זיכרונות של שמחה, של כוח, של ביטחון, של חדש. 

חודש חשוון מביא איתו ריחות טריים של גשם ואדמה. הייתי מצפה שהחוש הזה יהיה שייך דווקא לחודש האביב, אך דווקא עכשיו, כשהכול נראה קמל, אומרים לי: עכשיו תריחי. משום שבחוש הריח הפנימי שלך יש יכולת להריח ולזהות דברים עוד לפני שהם מתגלים במציאות. זו תכונה שמפותחת ביתר שאת דווקא אצלך כאישה. בחודש הזה יש לך הזמנה אלוקית להקשיב לקול הפנימי שלך, לאינטואיציה הפנימית שלך, לחוש הריח הפנימי, שהוא פלא גדול, ודרכו לפתוח נתיבים זכים ונקיים.

אני מברכת אותנו שנזכה בחודש הזה לפתח את החוש של המשיח. שנזכה לפתח אותו אצל הילדים שלנו וללמד אותם להשתמש בו. שבעזרת ה' נזכה להריח ריח טוב מהנשמות הגדולות שנמצאות סביבנו, ולהתבשם מהחיבורים בין הנשמות. כי כשאני משתמשת בחוש הריח, אני מתחברת לממד הנשמתי שלי, וזה מפגיש אותי עם הממד הנשמתי שבזולת. 

עצות לתיקון ולפיתוח חוש הריח 

אני רוצה להסביר איך עוזרים לחוש הריח לחזור להיות נקי, בלי עומסים, כדי שנוכל להיעזר בו יותר ויותר גם כחוש שמגן עלינו מפני סכנות.

לאמן את חוש הריח הפנימי שלנו – כשאני מריחה משהו, מרגישה איזו תחושה פנימית – לא להתעלם ממנה. טוב להתרגל לומר לעצמי מה אני מרגישה, להשמיע לעצמי את ההתרשמות הפנימית שלי והרגשות שמתעוררים בי, לא להשתיק אותם, לא לטשטש את האינטואיציה שלי. ככל שאתרגל לזה, לאט לאט החוש יתחדד. כדאי להקדיש זמן בבוקר ובערב להתבוננות פנימית, לשאול את עצמי: מה אני מרגישה עכשיו? מה הריח הפנימי שעולה? ולהקשיב לזה. 

להתפלל על זה – לבקש בחודש הזה: ריבונו של עולם, זכה אותי שיהיה לי מהחוש הזה של המשיח, שהריח שלי יהיה זך וצח ואני אוכל להרגיש מה נכון ומה רצוי ואילו פעולות יעשו לך נחת רוח. 

להריח ריחות טובים – בשמים, ריחות שעושים לי טוב, שמרגיעים אותי ומשיבים את הנשמה שלי. זה עושה טוב לחוש הריח. לבושם יש יכולת לבשם, בדומה לפעולתו של היין: לגלות איזה סוד, איזה תדר פנימי שקיים במציאות. 

להתבונן פנימה – כשיצחק אבינו מריח את יעקב לפני שהוא נותן לו ברכות, הוא אומר לו: "ראה ריח בני כריח שדה אשר בירכו ה'". הוא מריח אותו, כי המראה מתעתע. אני מברכת אותנו שנצליח להריח, כי הרבה פעמים המציאות מתעתעת, אנחנו לא מבינות. יש לנו הרבה ערפל בחודש חשוון. אני מזמינה אותך לעצום עיניים, לא להשתמש בשום חוש, רק בריח, ובמה שאת מרגישה מבפנים. 

מיני בשמים – עצה טובה של הצדיקים היא להריח ריח בשמים לפני התפילה וכך לחזק את כוחה של הנשמה וליישב את הדעת בתפילה. ובכלל, בכל פעם שאני צריכה יישוב הדעת וחיזוק הכוח הנשמתי, אני משתמשת בבשמים. כמו במוצאי שבת, כשאנחנו מריחים בשמים כדי להרגיע ולנחם את הנשמה אחרי עזיבת הנשמה היתרה. 

לומר פסוק סגולה – הצירוף המיוחד של שם ה' שמאיר בחודש חשון הוא ו' ה' ה' י', ראשי תיבות של הפסוק: "ודבש היום הזה ה'". כשאני מרגישה שאני נופלת לנו"ן נמוכה, העצה והסגולה המיוחדת היא לומר את הפסוק הזה. כשאני מרגישה בחושך, אני יכולה לומר: רגע, מה שקורה לי עכשיו הוא דבש, וזה גילוי של ה'.

הפוסט יפה כלבנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בכל זאת, לאט לאט, הפכו החדשות העתיקות האלה לערוץ הנצפה ביותר, בראש רשימת החיפושים, אצל שומרי מצוות ושאינם. המגמה הזו עברה שינויים עם הזמן: בתחילתה נעשה מקובל לומר רק: "היי! תראו איך מה שקרה עכשיו היה כבר רמוז בדיוק בתורה". מכאן רווחו פרקטיקות של גימטריות, דילוגי אותיות ורמזים שניסו להוכיח שכל מה שקורה בהווה, נכתב בתורה כבר מזמן.

אבל התורה לא אוהבת שה"צודקים" משתמשים בה כקלף ניצחון. היא לא מבקשת לנצח בוויכוח. היא מבקשת לנצח על תזמורת חיינו שהתווים התבלבלו לה ולהתוות את הדרך. היא לא רוצה לענות על השאלה: "מה קרה פעם?". היא מבקשת להסביר מה קורה עכשיו, היא מבקשת להורות דרך למחר שיבוא.

לחפוץ בה

האם כשאנחנו מחברים את התורה לאקטואליה אנחנו בעצם משנמכים אותה? האם אנחנו מחפיצים אותה? מה האיזון הראוי בין הסיפור הקדום ובין האקטואליזציה שלו? האם מתאים לתורה שנהפוך אותה לחדשות?

נדמה לי שזה בדיוק מה שהיא מבקשת מאיתנו. תמיד התרגשתי מהביטוי הנפלא "תורה מחזרת". תורה מחזרת אחר אכסניה שלה. היא דופקת בדלת, בין שהוזמנה ובין שלא, סבתא ישישה מאוד, ומבקשת: אל תשאירו אותי בבית האבות. עשו לי קיטון אחד ואדור ביניכם. אין לכם מושג כמה חוכמת חיים אני יכולה לתת לבית הזה כדי שיתנהל נכון.

אבל, וכאן האבל הגדול, שאני חוזרת ומחזרת אחריו תמיד: נכון שהמקורות מבקשים שנוציא מהם מקוריות, אבל המקוריות מחייבת הבנה עמוקה במקורות.

אקטואליזציה של התורה מבלי ללמוד אותה לעומק, היא החפצה, היא הפיכתה לטרנד נוסף של well being, היא "בחוקותיי תלכו" בלי ה"ומצוותיי תשמורו ועשיתם אותם". כי התורה לא רק נחמדה. היא מורה תובענית. 

אי במערבולת

החטופים האהובים שלנו מתארים איך באורח פלא, במנהרה החשוכה, הופכת התורה לאקטואלית דווקא באמצעות קיום המצוות הכי טריוויאליות. הם לא חיפשו וורט. הם חיפשו תשובה לשאלה: מה אני עושה עכשיו כדי להרגיש, איכשהו, שליטה על חיי כאדם. זו תגלית מרעישה. דבר לא היה בעיניהם אקטואלי שם במנהרות, מלבד העשייה הפשוטה הזו, או, כדבריה של זלדה: "רק המחשבה על א־לוהים היא אי במערבולת". 

וכך כותב, באומץ רב מול עולם ישיבתי מוסלל מאוד, הרב וולבה זצ"ל: "יש ללמוד בכל יום פרשת השבוע, אך לא כדי לצאת ידי חובה, אלא בעיון. ללמוד חומש למעשה. כי ידועים דברי הגר"א, כי תרי"ג מצוות הם כללים, ופרטי מצוות יש בלי שיעור. כי הרי ישנן פרשות שלמות שאין בהן מצווה אחת, ולא ייתכן שתהא תורה בלי מצווה! ובהכרח יש בכל פרשה מצווה. בלימוד חומש שבועי יש לעמוד על המצוות הפרטיות וזרועותיהן שמדריכות אותנו בכל פרשה ופרשה, ויש לכתוב הערות בכתב מדי יום על הפסוקים שלמדנו ואיך ננהג לפיהם, ובכל יום לחיות ממש לפי ה'ראשון' וה'שני' של פרשת אותו היום. האם תוכלו להעיד על עצמכם שהעמקתם בפרשת השבוע כשם שהעמקתם בדף הגמרא?!" (עלי שור). זו, בעיניי, המשמעות העמוקה של הביטוי "קבלת תורה".

תורה קשובה

וכך כתבה המטפלת הדגולה, צאלה גז הי"ד: "מטפלים חושבים שהתפקיד המרכזי שלהם הוא להקשיב. גם מטופלים חושבים שהתפקיד המרכזי שלהם הוא להקשיב. אז מי יאמר מה עושים?!". צאלה החכמה ידעה שאנחנו חייבים להתהלך בעולם כמו תורה. תורה שהיא מטפלת ומטופלת כאחת, ושתיהן מקשיבות זו לזו. הכי רלוונטית, הכי אקטואלית. תורה שהיא מורת דרך, כזו שמבוססת על לימוד מעמיק של חוכמה עתיקת יומין.

לכל אישה יש תורה שרק היא למדה, על בשרה. תורה שהעמיקה בה ובכתה עליה עד שהצליחה להבין אותה. את התורה הזו אנחנו מחויבות ללמד. את התורה הזו אנחנו לומדות כבר יותר משנה וחצי מנשים דגולות, נשים שהן תורה, שהן פרשה, שהן פסוק, שהן לוחות שבורים ולוחות שניים.

לא נשאיר אותך מאחור, תורה, גם לא נעשה בך שינויים קוסמטיים שינפחו אותך ויהפכו אותך דומה לכולן וישכיחו את פנייך המקוריות. אנחנו כאן כדי ללמוד וללמד אותך.

קרדיט: הרבנית ימימה מזרחי

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רלוונטית מתמיד הופיע לראשונה ב-פנימה.

למשוך קווים של תקווה 

המנון 'התקווה' ששרים שוב ושוב החודש, מביע את העבודה של יצירת חיבור בין העולמות, ומשיכת קווים של אור אינסוף למציאות שלנו. כשתשירי את שירת התקווה תראי מול עינייך קו של אור שזורח על עם ישראל, שמחיה את המציאות ומהפך אותה לטובה. יש שפע כל כך גדול שמצפה ומשתוקק לרדת אלינו, והוא יכול לרדת רק כשעולה תקווה, רק כשאנחנו בתודעה של "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'". 

לרפא את הלב

בחודש הזה סופרים את ספירת העומר, 49 ימים של הכנה לקראת מתן תורה, בתהליך של ריפוי מכל המומים אחרי יציאת מצרים. גם המילים "חולה" ו"לב טוב" הן בגימטריה 49, ואני לומדת מזה שתקופת ספירת העומר מביאה ריפוי ללב. כנגד החולי אני מבקשת לב שכולו טוב, ולהשפיע טוב. חודש אייר הוא חודש של רפואות, "אני ה' רופאך". העבודה היא להביא לאהבה ולחיבורים שמביאים לריפוי, ובכך לעבור את ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה. לקיים את צוואתו של רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך", ואת דבריו של רבי שמעון בר יוחאי "אנן בחביבותא תליא מילתא", ולתלות את כל מעשיי בחביבות ובאהבה. 

אור מהצדיקים 

החודש הזה הוא הילולה אחת גדולה. יש בו הארה מאוד גדולה של הצדיקים: רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי מאיר בעל הנס, הרמח"ל ושמואל הנביא ועוד צדיקים גדולים. 

הדרכות וסגולות להילולות ולקברי צדיקים

האר"י הקדוש מלמד אותנו שיש כמה דרכים להידבק בצדיק: ללמוד את התורה שלו, לקיים אותה, להדליק לו נר, וללכת לקברו ולעשות שם חיבורים, ייחודים וכוונות. ההתקשרות עם הצדיק משמעה להתאים את עצמי למידותיו, לבקש להידבק במעשיו, במחשבתו, בתורתו. זו התנועה בנפש. השתטחות היא בעצם הידבקות במהות של הצדיק. 

תפילה – כשמגיעים לקבר של צדיק, כדאי להניח יד על הציון. כשאישה בטהרה היא יכולה לגעת במצבה של הצדיק. על פי הפנימיות מוטב להניח על הציון את יד שמאל, היד המקבלת, שקרובה ללב. כשאני מגיעה לציון אני אומרת את נוסח "שלום עליך אדוני הצדיק" (הנוסח המלא נמצא בסידורים או בגוגל), וכן קוראת מזמורי תהילים. 

אני לא מתפללת לצדיק שיושיע אותי, אלא מבקשת בזכותו. אפשר לבקש מהצדיק שיתפלל בעבורי או בעבור אדם שאני מתפללת עליו ובעבור עם ישראל, או לבקש מה' יתברך שיקבל תפילתי בזכות הצדיק שקבור כאן.

הנחת אבן – כשמגיעים לקבר, אפשר להניח אבן על המצבה וכך להזמין את נשמת הצדיק לרדת אלינו, ולהתחבר אליו עם הנשמה. חשוב להוריד את האבן מהציון כשעוזבים את המקום.

סגולה לנחת – כשמגיעים לציון של צדיק כדאי ללמוד עליו, לקרוא מהתורה שלו, לדבר דברים שנאמרו בפיו. ואז שפתותיו דובבות בקבר, וזה מביא נחת רוח גדולה ומחבר אותך אליו.

להוסיף שמן להדלקה – כשעושים הדלקה לצדיק ומדליקים לו נר נשמה ענקי, יש סגולה להוסיף שמן להדלקה, "נר ה' נשמת אדם", ולכוון שהיא נותנת כוח לאור הנשמה של הצדיק להאיר בנפשך ובעולם. כשאת רואה את הלהבה של ההדלקה לצדיק, תכווני להיות בשמחה.

ח"י רוטל – יש סגולה שמסוגלת לישועות, שבה מגיעים לציון הצדיק ומבקשים שיתפלל בעבורנו על הישועה שאני זקוקה לה, וכשזוכים לישועה, חוזרים לציון עם ח"י רוטל (54 ליטר/ק"ג) של משקה או כיבוד לקהל הרחב, וכשישאלו האנשים מה פשר הכיבוד, לפרסם באוזניהם את סיפור הישועה. 

הקפות – עוד סגולה מיוחדת היא להקיף את ציון הצדיק שבע פעמים, ובכל הקפה לומר את מזמור כט בתהילים. אם אי אפשר להקיף את הציון, אפשר לכוון את ההקפות במחשבה, ולומר את המזמור שבע פעמים. אצל רבי יהודה בר אלעאי ההקפות הן סגולה ידועה לזיווג ולפרנסה. כשעושים הקפות בציון נדבקים במהות של הצדיק, כמו שכשעושים הקפות סביב ספר תורה נדבקים במהות של התורה.

סודות מל"ג בעומר 

האר"י הקדוש כותב על ל"ג בעומר שהוא יום ענק שבענקים, פלא שבפלאים, הוד שבהוד, ומלמד שיש להתייחס ליום הילולה של צדיק ממש כיום גדול, כמו יום כיפור: "כי ביום הקדוש הזה מסוגל האדם החי עלי אדמות לקבל שפע רוחני עצום והשגות גבוהות אם יתקשר לצדיק וילך בדרכיו ויתקן מעשיו… ביום זה, המרבה בתפילות ותחנונים, ומחלה פני צדיק ומבקש סיועו בלב שלם ותמים, ועושה תשובה – נחתם דינו לחיים טובים ומתבטלות ממנו הגזרות הקשות…"

להינצל מהלחצים – על רבי שמעון זיע"א נכתב "והציל הלחוצים". הוא היה מתפלל ומציל כל מי שהיה לחוץ. יום ההילולה שלו הוא יום גדול לתפילה על עניינים לחוצים: זיווג, פרי בטן, פרנסה.

המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ה,

קרדיט: הרבנית רחל בזק

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בלב מלא תקווה הופיע לראשונה ב-פנימה.