כיום עליו לעבור מסע ארוך של שיקום, והוא לא היחיד. רבים מהחיילים ששירתו במחנה שורה מתקשים להמשיך בחייהם. הקשיים מתבטאים בגוף, בנפש, בתקשורת עם הילדים או בקשר עם אלוקים. יותר מעשרה זוגות מהחטיבה התגרשו ופירקו את בתיהם, והיה גם מי שלא היה יכול עוד, ושלח יד בנפשו.

אני נפגשת עם שמרית (38) ושתי נשים נוספות: אדווה זיידמן (42) ורחל הילו (43). אדווה – מרצה, יועצת אישית ומנחת קבוצות חוסן היא אשתו של אבישי, סמג"ד גדוד המאנ"ח (מתקן איסוף נתוני חלל) המטכ"לי לזיהוי חללים. רחל היא כלכלנית ואשתו של אשר, חייל בגדוד. ושמרית, מנהלת תחום קלינאיות תקשורת בשירותי בריאות כללית, היא אשתו של משה, המשרת אף הוא כחייל באותו הגדוד.

למרות המחירים ששילמו, לא תשמעו מהן מילה אחת של תלונה או מרמור. שלושתן מעריצות את בעליהן על העבודה הקדושה שעשו. "מגיעים לשם רק אנשים מיוחדים", הן אומרות בהערכה, ומספרות כיצד הבעלים שלהן עשו את עבודתם מתוך כבוד עצום ורגישות אין־סופית. עם זאת, ברור להן שהמערכת הצבאית עדיין לומדת כיצד לתמוך באופן נכון במשרתים במקום כה רגיש וטעון, והן פועלות כיום בדרכים שונות על מנת שהמשרתים בשורה ומשפחותיהם יקבלו את המעטפת שהם זקוקים לה כאוויר לנשימה.

מה יקרה לנפש

מחנה שורה, הנקשר בתודעה הציבורית באופן הדוק לזוועות שמחת תורה תשפ"ד, הוא למעשה המפקדה הראשית של הרבנות הצבאית. במחנה נמצאים מטה הרבנות, מדור הלכה וטכנולוגיה, בית הדין הצבאי לגיור, מחסנים המספקים צורכי דת לכל חיילי צה"ל ועוד. במחנה נמצא גם 'מרכז הצבי' – המתקן הלאומי לטיפול בחללי מערכות ישראל. המתקן תוכנן ליכולת עבודה באירועי מלחמה קיצוניים, טיפול בנפגעים במצבי מלחמה ובאירועים בסדר גודל לאומי, ושם רוכזו כמעט כל הנרצחים, חיילים ואזרחים, בטבח הנורא שחווינו לפני שנתיים.

התגובה הראשונה שנשות המילואים של שורה מקבלות מהסביבה היא לרוב הרמת גבות, שלא לומר רתיעה, ותמיהה: "איך הוא הגיע לשרת שם?". בשונה מתפקידים אחרים, הן מספרות, על התפקיד בשורה איש לא יביט בך בעיניים נוצצות וישאל איך התקבלת, אך האמת היא שמי שמגיע לשם נבחר לאחר סינון קפדני. בדרך כלל לא משבצים לשם חיילים צעירים, אלא אנשי מילואים ותיקים יותר, בעלי חוסן וכוחות נפש מיוחדים. עם זאת, איש לא תיאר לעצמו עם מה יצטרכו גיבורי שורה להתמודד.

בשמחת תורה לפני שנתיים שמרית ומשפחתה היו בישיבת ההסדר שבה הם גרים. בשעת צהריים הגיעה לשם אישה שבישרה שישנם מאה הרוגים. "משה טס לטלפון. לא רציתי להאמין שמדינת ישראל צריכה אותו, ולא הפסקתי לבכות. עד אז זאת הייתה בדיחה שחורה, שאם יצטרכו אותו – סימן שהמצב רע", היא משחזרת. "כשהגעתי לאמא שלי, הדבר הראשון שאמרתי לה הוא שאני רק שומעת זוועות, ומשה יהיה שם – בזוועות. מאותו הרגע דאגתי למה שיקרה לנפש שלו. הרי אנשים ראו חצי סרטון והתקשו להכיל, ואני חשבתי – מה הוא הולך לפגוש שם? ".

בשבועיים הראשונים של המלחמה החיילים ראו בעיניהם את הרוע, ועבדו מסביב לשעון. לא היה כמעט זמן לישון, וכשכבר הלכו למיטה, ממילא לא הצליחו להירדם. בהמשך, כשיצאו הביתה לגיחות קצרות, הם התקשו להבין איך העולם ממשיך. "לפני רגע הם היו במציאות כל כך כואבת", אומרת רחל, "הם היו במשימה ולא הפסיקו לכאוב ולעשות, ועכשיו אנשים שותים קפה ושומעים מוזיקה. איך לא הכול קופא וכולם עוצרים?".

בתוך המחנה הם התנהלו כמו בעולם מקביל, פועלים מתוך תחושת שליחות עצומה. "זאת משימה שבאמת לא כל אחד יכול לבצע", מסבירה אדווה, "מעבר להתמודדות עם קושי בכל הרבדים – הטכני, המנטלי והאמוני, מה שמיוחד הוא שהם לא רק מבצעים את המשימה, אלא עושים אותה מתוך תחושה מאוד גדולה של שליחות, אהבה ואמונה. בחרדת קודש ממש. אחד הדברים שלא יודעים הוא שכשמטפלים בחלל, תהליך הזיהוי והטיפול בגופה נעשה בדממה מוחלטת. יש להם נהלים מסודרים איך עושים את המשימה מתוך מסירות ואחריות מאוד גדולה. הם מגלים כזאת גדלות נפש, ויכולת לפעול ולתפקד מול קושי מאוד גדול וזוועות עולם".

אנשי שורה יצאו מגדרם על מנת להעניק לחללים הקדושים את הכבוד הראוי ביותר, להגיע לזיהוי ודאי ולטפל בחלל ובחפציו. "היה מפגש מאוד אינטימי עם החללים", מעידה רחל. "היו שם יש דברים שממש שוברים את הלב: ציורים מהילד שכתב 'הלוואי שלא תיפצע ותחזור אלינו לשבת', מכתבים לאישה, משניות".

הן מספרות שהבעלים זוכרים כל שם, כל סיפור. "כשאנחנו מחכים לרכבת או לאוטובוס אנחנו נתקלים בסטיקרים שמנציחים את החללים שהם ליוו", משתפת רחל. "אלו אוצרות, אורות שכל פעם חוזרים אליך. עכשיו הם רואים את זה בכל מקום".

"חלק מהסטיקרים הם בזכות המילואימניקים שהצליחו לנקות את הדפים שהחיילים כתבו", מוסיפה אדווה. "אבישי אומר לי – 'אני מכיר את כולם'".

"הם היו בכבוד עצום כלפי הסיפור של האנשים שהגיעו, לגלות על כל אחד מי הוא היה", מצטרפת שמרית. "לכל אחד היה סיפור, איך בעצם הוא הגיע לסיום חייו, והם רצו לתת לו את הכבוד המרבי. למשל, כשמצאו שיר טבול בדם בכיסו של אחד החיילים, הם עשו הכול כדי להספיג את הדם, וזה לא היה פשוט. הם לא נחו לשנייה עד שהם לא סגרו את המעגל".

המשימה הלכה והתארכה למאות ימים. המפקדים וקצינות החוסן עשו כמיטב יכולתם, אך המשקל על הנפש הפך לכבד מנשוא. כשהנשים ראו שבני זוגן משתנים להן מול העיניים, הן פנו לגורמים במערכת. "ראינו את ההשלכות שמתחילות להיות בבית, והבנו שצריך לעשות משהו בצורה יותר מהירה", אומרת שמרית. "גורמים חיצוניים כל הזמן אמרו: רגע, אנחנו צריכים ללמוד ולהבין את גודל האירוע. אבל אנחנו כבר הרגשנו את הגודל".

מתי הרגשתן שמשהו שונה?

שמרית נזכרת בפעם הראשונה ששמה לב. "זה היה בהפסקת האש הראשונה. היה להם רגע למנוחה, ופתאום קלטתי מה קורה כאן. ראיתי שהוא פתאום בוהה, מתחיל לעבד את כל המרוץ האינסופי שהיה שם, והדברים התחילו לעלות. מהתחלה גם היו עניינים של אוכל: בשר, ובכלל אוכל מבושל או אפילו רק ריח של אוכל מבושל, הם מחוץ לתחום. אחר כך הבנתי שזו תופעה שהופיעה גם אצל חיילים אחרים".

רחל מתארת איך בעלה היה חוזר בהפוגות. "בתוך התקופה הזאת היה נראה שהם ממש כמו זומבים. לא מסוגלים לתקשר או לתפקד. דברים פתאום נראו להם מאוד קטנים, לא משמעותיים. בשעות הפנאי יש יותר התכנסות, ומצד שני יש גם רצון ליצוק לחיים כמה שיותר חוויות חיוביות".

"אצלנו אבישי עדיין בתפקיד, אז אין לנו לפני ואחרי, אבל אני כן יכולה לראות דריכות מאוד גדולה", אומרת אדווה. "אבישי מאוד חדור מטרה – יש את הצבא לנגד העיניים, ולצד זה יש חוסר סבלנות לדברים שהם פחות משמעותיים. אפילו דברים פשוטים, למשל, הוא יעשה קניות, אבל אם יהיו הרבה אנשים בתור, הוא ישאיר את העגלה, ילך, ויגיד שנעשה קניות בזמן אחר. יש גם יותר רצון לזמנים של שקט, יותר כובד ראש. רואים שיש משא על הכתפיים".

היה להם רגע של התלבטות? אולי לפרוש מהתפקיד?

"לא", עונות שלושתן פה אחד. "היה ברור להם שזאת המשימה הלאומית שבה הם לוקחים חלק", מסבירה אדווה. "בזכות העשייה האינטנסיבית, ובזכות ההצלחה בזיהוי החללים, המשפחות קיבלו תשובות, ונוצר מעט סדר בכאוס ששרר בימים ההם".

שמרית, גם אחרי שמשה נפגע בליבו, אין לו חרטות על התפקיד?

"לא. וגם עכשיו, אם הם היו שואלים אותו, הוא היה חוזר. הוא מבין את הקשר בין הדברים, אבל הוא מרגיש שזה חלק ממנו ומהזהות שלו. הוא אומר שזאת הייתה חוויה קשה ומטלטלת, אבל חוויה רוחנית כל כך גדולה, כי זה היה רגע בהיסטוריה של עם ישראל שבו הייתה להם הזכות להביא אדם לקבורה יהודית במלואה למרות הקושי".

"אלו באמת אנשים עם לב גדול מאוד", מוסיפה רחל. "רואים את זה עכשיו בעוצמה. הם גם מעריכים יותר את החיים ואת המשפחה, בגלל שהם ראו איך החיים יכולים ברגע אחד להסתיים".

 הפכו למשפחה

כל עוד חיילי שורה היו בתפקיד, העשייה, השליחות והמעטפת החברתית שמרו עליהם. החברים לפלוגה והמפקדים – כולם הפכו למשפחה. "אשר לא הכיר את האנשים לפני, והיום כולם חברי נפש שלו", אומרת רחל.

"זר לא יבין זאת. הם יכולים להבין אחד את השני במבט בעיניים", מסכימה אדווה. כאשת המפקד, היא ראתה מקרוב כיצד אבישי דאג לפקודיו. "היה ברור לצוות הפיקודי שהם מחזיקים גם את המשימה וגם את האנשים. הם עשו טלפונים לכל אחד מהאנשים וגם לנשים".

"אני חושבת שברמת הפיקוד – מה שהם עשו הוא מטורף. הם ראו כל חייל לאורך הדרך, תוך כדי שהם בעצמם מתמודדים", אומרת שמרית בהערכה. "הם ידעו מה יעשה לחיילים שלהם טוב ואיך לבנות להם חוסן. למשל, אחרי משימה קשה, הם ישבו בחדר ההתרעננות ושרו שירי נשמה. אלו דברים שמיוחדים להם. גם השבתות שם היו מאוד מחברות ומחזקות, עם שירי שבת וחיבור רוחני. חיילים ממש נלחמו להגיע לשם בשבתות, והנשים היו שותפות מלאות, ושלחו חלות ואוכל".

הסדקים המשמעותיים יותר החלו להתגלות כשסיימו את השירות, וכל אחד נפרד מחבריו למילואים וחזר לשגרה.

"היום אנחנו תשעה חודשים אחרי שסיימו", משתפת רחל, "ופתאום צפים המון דברים. אחרי שהם סיימו את המשימה הם צריכים לחזור לחיים, ואם עד הם היו ביחד, חדורי שליחות – עכשיו הם לבד עם המראות, הזיכרונות והתחושות. מה עושים עם זה?".

מלבד הקשיים האישיים והמשפחתיים, יש גם לא מעט קשיים תעסוקתיים. ישנם אנשים שחזרו לעבודה, והרגישו שהם לא מסוגלים עוד לשבת מול מחשב. "בסוף יש הרבה אדוות וחלקים שאנחנו עוד לא מדמיינים, ועוד לא מתחילים להבין", רחל מוסיפה.

כיוון שהמילואים כבר הסתיימו, מערך התמיכה איננו. האפשרות הזמינה היא לפנות למשרד הביטחון ובעצם להיות מוכרים כנכי צה"ל – דבר שרובם כלל אינם צריכים או מעוניינים בו. יוצא מכך שלמעשה רבים נופלים בין הכיסאות, ללא ליווי מתאים וללא מסגרת שתסייע להם לעבד את מה שחוו על מנת שיוכלו להמשיך הלאה.

"הסיפור הוא לא רק ליווי לשעת חירום, אלא גם החזרה לשגרה", מסבירה אדווה. "המענה צריך להיות מענה מותאם וייחודי, כי האפיונים פה הם באמת ייחודים".

הצבא כיום מאפשר 22 טיפולים לחיילי שורה, כולל לבני המשפחה. לא רק שזה רחוק מלהספיק, אלא שמסתבר שלא מעט אנשי טיפול נשברים באמצע הטיפול בהם. "חיילים מספרים שהם כבר פנו לטיפול והמטפל אמר להם שהוא לא יכול להמשיך", מספרת שמרית.

מלבד החוסר במעטפת, חסרה גם תמיכה מהחברה? יש יותר הילה סביב חיילים קרביים, בעוד שלא מספיק מעריכים את התרומה של חיילי שורה?

"אחד המפקדים אמר לי פעם: בזה את לא יכולה להילחם", משיבה שמרית. "אנשים אוהבים לשמוע על לחימה וניצחון, לא על מוות, אבל אנחנו בתוך שיח על מוות. בגלל זה כמעט ולא היה לנו מקום לבוא ולפרוק. מישהי שבעלה או הבן שלה יוצאים לקרב – היא לעולם לא רוצה להיפגש איתי. היא לעולם לא רוצה לחשוב בשום זווית שאנחנו נהיה קשורות. אלו דברים שלא נאמרים בצורה גלויה, אבל ככה זה".

המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

קרדיט: רקפת גרוס

צילום: נעמה שטרן 

איפור: מוריה ארנוולד

 לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מבין השורות הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: טל מרנץ

"אסור לנו לאכזב…" פותח הרב בחיוך, "בכל הזדמנות שאנחנו מספרים על עמיחי, הדמות שלו ניצבת מולי והוא אומר לי 'מה שיכולתי לעשות עשיתי, אז אל תפשל כשאתה מדברר אותי. תאמר מה שנכון להגיד'". אחד מהם קם ומניח על השולחן בינינו תמונה גדולה של עמיחי, משעין אותה על האגרטל, ועמיחי הופך לשותף נוכח בשיחה שלנו.

צילום: טל מרנץ

גם בכניסה לבית תלויה תמונה גדולה שלו מאז השבעה, ובמרכז הבית ניצב עמוד עם תמונות רבות, מליל הסדר. "חשבנו איך עמיחי ישתתף", מספרת רחל, "נתנו לכל אחד מהנוכחים מעטפה עם משפט מתוך ההגדה, וכל אחד קישר את המשפט שלו לעמיחי. זה מרומם אותנו". 

אנחנו צופים בסרטונים משפחתיים, ובהם עמיחי תמיד עם ילד על הכתפיים או בידיים. "סיפרו לנו שבליל שמחת תורה הוא וידידיה הי"ד רקדו בכל עוז, עמיחי כמובן היה עם כל הילדים עליו", רחל משתפת, "הוא היה מחובר לאדמה. מביא לנו סברס שהוא קטף, שמן שהוא מסק, ירקות שהוא גידל. היה לו חוש הומור, הוא היה מצחיק מאוד, חיוני מאוד, שמח ומשמח".

בקרוב נציין שנה למלחמה. מאיפה מתחילים לאסוף את השנה הזאת? 

הרב יוסי: "יש כאלה שהפסיקו להגיד קדיש ב־11 חודש למלחמה, אני הולך לפי הדעה שאני מרוויח עוד חודש של אמירת קדיש. אם הייתי יכול לא הייתי מפסיק בכלל, קדיש זה קידוש השם. בכלל מיוחד להגיד קדיש בסיטואציה של מלחמה וחבלי משיח. 'יתגדל ויתקדש' זה מתוך נבואת יחזקאל על ימים גדולים בארץ אחרי שעם ישראל יתקבץ ויהיו מלחמות, גויים יצורו על עם ישראל וה' יתגלה, ותתגלה האמונה בקדוש ברוך הוא. בכל הדורות אמרו את התפילה הזאת מתוך תקווה לזכות לתקופה הזאת שבה מתגדל ומתקדש שמו הגדול, ואנחנו ממש נמצאים בימים הללו".

רוקדים ומתפללים 

אנחנו צוללים אחורה ליום של שמחת תורה. "יחסית לשנים אחרות היינו עם הרבה ילדים נשואים בבית", פותחת רחל, והרב יוסי משלים את דבריה: "בבוקר עצרו את התפילה לפני הלל, וביקשו שכל מי שיכול לקבל צו גיוס ידליק את הטלפון. כרב בוועד רבני בנימין הדלקתי גם אני את הטלפון. ההוראה הייתה לקצר בתפילה ואפילו להפסיק ולבטל את ההקפות, אבל אמרתי לקהל שיש קהילות שלא יכולות לעשות את ההקפות עכשיו, ולכן אנחנו נעשה את ההקפות עוד יותר חזק בשם כל ישראל".

"הסתובבו ביישוב שמועות שקורה משהו בדרום", נזכרת רחל, "כאן היה חשש בגלל הקרבה לרמאללה, והיינו יותר עסוקים בביטחון היישוב ופחות עסוקים בשמועות מהדרום". כשהגיעה שמועה שבכרם שלום שבעוטף עזה, שם גר בנם עמיחי, הכול בסדר – רווח להם. מתברר שההורים של ידידיה רזיאל הי"ד מפסגות התארחו בכרם שלום בחג, ומתוך הממ"ד התקשרו לומר שהכול בסדר. אולם הם עשו זאת בלי שידעו מה קורה בחוץ, ובלי לדעת שגם בנם נהרג.

"בזמן של סעודה שלישית כבר הייתה עננה", היא משחזרת, "מצוקה לאומית, אבל רחוקה מלהיות אישית. לקראת צאת החג ראיתי את נשות המגויסים ביישוב דואגות, וניגשתי לאחת מצוות צח"י כדי לומר לה שצריך לחשוב איך עוזרים להן. אחרי רבע שעה היא חזרה אלינו הביתה ושאלה איפה הרב. אני רגילה שמחפשים אותו בלי שאני יודעת למה, אז ליוויתי אותה למצוא את הרב, שהיה באותו זמן בבית הכנסת. זה היה כבר בערבית של מוצאי החג. התכוננתי לחזור הביתה, אבל היא אמרה שעדיף שגם אני אשאר, ואז הודיעו לנו על עמיחי".

"מיד הבנו שאנחנו צריכים לשלוט בכוחות שלנו כשבבית מחכים לנו ילדים ונכדים", מספר הרב יוסי. "הייתה לנו מחויבות שגם הרגעים הראשונים לא יהיו טראומטיים. כרב יישוב אני יודע שההודעה והרגעים הראשונים הם חשובים מאוד. עוד לא באמת קלטנו את האירוע, זה בא לנו משום מקום. פתאום העננה הלאומית הפכה להיות אישית. עמדנו ככה בחוץ וחשבנו איך לספר לילדים, אבל בינתיים טליה, אשתו של עמיחי, התקשרה הביתה וסיפרה להם".

מחליף כובעים 

הרב יוסי (65) ורחל (62) חיים את החיים במלואם ואין להם רגע דל. עמיחי הוא הרביעי משמונת ילדיהם, "הלב ביניהם", וכילד אמצעי במשפחה הוא היה הגדול שמנהיג את הצעירים ממנו. 

"את חושבת שאני סופרת כמה שנים אנחנו כאן…?" רחל צוחקת כשאני שואלת ונעצרת לחשב. "בערך 38 שנים". הזוג הגיע לפסגות לכולל הדיינות, ובתוך שנים ספורות ביקשו מהרב להתמנות לרב היישוב כשהוא בן 30. "התמודדנו כאן עם הרבה דברים לאורך השנים", הם נזכרים במבט לאחור. "היו כאן שכול ואובדן כמו של משפחת דיקשטיין, או עטר – משפחה שלמה שעלתה בסערה השמימה בתאונת דרכים. היו תקופות של יריות על פסגות, ממש בחזית. עברנו כאן לא מעט בשעות קשות וגם בשעות שמחות של התרחבות". רחל מצביעה על המיקום האסטרטגי של היישוב, בראש ההר.

צילום: טל מרנץ

מחבלים בכרמים 

לקח להם זמן להבין את מה שהתרחש בכרם שלום בשבת ההיא. "הבנו שבכרם שלום היו הקפות מסוג אחר", אומר הרב יוסי, "הקדוש ברוך הוא ראה את ההקפות בפסגות, אבל יותר את ההקפות בכרם שלום בלי ספרי תורה, הקפות של כיתת הכוננות עם רוח גבורה ומסירות נפש".

בשעת בוקר חדרו לכרם שלום ראשוני המחבלים. חברי כיתת הכוננות חשבו בהתחלה שזו קבוצה קטנה של שבעה מחבלים, עד שגילו שמחוץ לגדר יש המונים שבהמשך חדרו פנימה. מי שעמד מולם היו שמונה חברי כיתת הכוננות, רבש"ץ ושלושה חיילים. ג'יפ של הנח"ל נתקל ראשון במחבלים מחוץ לקיבוץ, ובקרב הקשה ביניהם עיכבו החיילים את המחבלים לכמה דקות שבהן חברי כיתת הכוננות הספיקו לצאת מהבתים להתארגנות, זמן יקר מאוד שהציל חיים. 

אנחנו מקשיבים בשקט להקלטות של עמיחי מתוך הקרבות. "לומדים עליו הרבה מההקלטות. הוא שולט ברוחו. איך הוא נלחם, אבל כשהוא מדבר עם טליה הוא מדבר ברוגע ומחזיק ראש. תוך כדי לחימה הוא מחזק את טליה ומבקש ממנה לשמוח עם הילדים: 'תרקדו, תוציאו את כל הממתקים שיש בבית, תחרות ריצה בממ"ד, תעשו תפילה, לעבוד על לעשות להם הרגשה טובה'", וההקלטה נקטעת בקולות ירי. "אני רואה בזה מסר לכולנו", אומרת רחל, "אנחנו הבית, העורף, החיילים שלנו בחוץ, בחזית, ואנחנו כעם צריכים להחזיק בבית את האווירה הכי טובה שאפשר". 

תוך כדי שעמיחי וחבריו נלחמים, מסוק קרב שעלה לאוויר על דעת עצמו יצר קשר עם הרבש"ץ והפציץ את הלוחות הסולריים מחוץ לקיבוץ שתחתיהם התחבאו המוני מחבלים. בינתיים כמה מחבלים חדרו לקיבוץ מחלק אחר בחומה ופרצו לבית של אביטל ועמיחי שינדלר שהיו בממ"ד. עמיחי הי"ד וידידיה הי"ד נלחמו במחבלים ונהרגו בקרב. 

"משעה 12 וחצי המחבלים באורח פלא הפסיקו לירות, לא ברור למה, וזה נס כי התחמושת של כיתת הכוננות נגמרה. עמיחי וידידיה הי"ד הצילו את משפחת שינדלר, את הבית, את הקיבוץ כולו". הזוג ויצן ממשיכים לפרט שרשרת של ניסים לא נתפסים שהקיפו את כרם שלום, ולמרות שהכרתי את סיפורו של הקיבוץ אני משתאה.

"כששומעים את הסיפור הזה רואים כל כך הרבה ניסים ונפלאות", מוסיף הרבה יוסי. "הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות נס נוסף קטן שהמחבל יפספס את עמיחי, אבל אם הוא לא עשה את זה אז כנראה שזה המדויק. זו האמונה. הכול מדויק". רחל מהנהנת ומוסיפה: "עמיחי היה אומר: 'העולם הוא לא פייר, העולם הוא מדויק'".

גיבור בחייו ובמותו 

"טליה התקשרה במוצאי החג", משחזרת רחל, "היא רצתה לצאת משם אחרי שעות מאוד קשות, ועם זאת היא הייתה מסורה לילדים לעזור להם להיפרד". 

הטלפון מטליה במוצאי החג הזכיר לרחל שיחת טלפון אחרת, שקיבלה מהם חמש שנים קודם לכן אחרי שהייתה אצלם שריפה בבית בשבת. "עמיחי לא הצליח להיכנס הביתה כדי להציל את הילדים, וניסה שוב ושוב, ובשנייה האחרונה הוא אמר: איך אני אחיה שנייה אחת אם אני אדע שלא ניסיתי בכל נשימתי להציל אותם? הוא לקח נשימה ארוכה ומשך את עצמו דרך החושך והעשן הכבד עד שהוא פרץ לממ"ד שבו הם ישנו וזרק אותם מהחלון לטליה". 

"נפשנו יצאה להיות איתם", היא נזכרת בתחושות שליוו אותה באותו מאורע, "אבל המרחק היה כל כך גדול ורציתי לתת להם חיבוק עכשיו, מיד. אותה תחושה חזרה במוצאי שמחת תורה".

"אחרי השריפה ההיא עמיחי כתב לעצמו ברשמים אישיים שזה הפסוק שעמד לנגד עיניו: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך' – למסור את הכול", אומר הרב יוסי, ורחל מוסיפה: "בכלל, בחיים של עמיחי הוא הכין את עצמו ואת הילדים לגבורה. הוא תרגל את עצמו להיות גיבור, וזה התבטא בכל מיני דברים, גם בחינוך של הילדים. הוא עודד אותם להצליח ולא להתייאש, סיפר להם סיפורי גבורה על חלוצים. הוא לא אהב בכיינות. אם מישהו אמר לו משפט כמו 'מסכנים הילדים, מסכנה טליה…' הוא היה אומר 'הם יהיו חזקים'. הוא היה אדם מאוד נעים ורך, איש משפחה חם, אבל האמין באידיאלים ולא ויתר לעצמו במהירות". 

עמיחי עבד כרב בישיבה התיכונית־חקלאית חלוצי דרור בחלוצה, ואת אותה דרישה פנימית העביר גם לתלמידיו. "הוא דרש מהם הרבה, וזה התחיל מזה שהוא מאוד האמין בהם. בכלל היה לו אמון גבוה באנשים".

 הנה ימים באים 

"זו הייתה שנה מאוד מאתגרת", משתפת רחל, "כאב גדול, געגוע גדול, וקושי גדול לראות את ההתמודדות של הילדים הקטנים ושל טליה. מצד שני, אנחנו עם אמונה ועם שותפים מפורום הגבורה, משפחות שכולות שמצליחות לא להיות רק בכאב, אלא מבינות שאנחנו חייבים לתת רוח גדולה בעם ולמנהיגים שלנו. 

צילום: טל מרנץ

"בניחומי האבלים הרבים אנחנו שומעים על בחורים מופלאים שמסרו את נפשם, שהיו להם מאור פנים, צניעות, טוב לב, משפחתיות, עין טובה, ומזה אנחנו מסיקים על שאר הלוחמים ומבינים שרוב העם בגדלות רוח. את הרוח הזאת אנחנו מנסים להשמיע ולהעביר הלאה. אנחנו מקבלים כוח מהעם הרב שמגיע למאהל הגבורה ומהמשפחה החדשה שלנו, משפחת השכול". 

אני מביטה בהם במהלך הריאיון, צחוק ודמעות משמשים בערבוביה. חיוכים והומור בצד געגוע כואב.

מה מנחם אתכם ונותן לכם כוח?

הרב יוסי: "אנחנו יודעים שהכאב הוא לא רק שלנו, הוא כאב של הקדוש ברוך הוא ושל כל עם ישראל. 'איכה ישבה בדד… הייתה כאלמנה'. אבל אנחנו לא בדד, הכאב הוא לא פרטי. אנחנו מאמינים שהגאולה מתקדמת, לפעמים רואים איך היא מתקדמת ולפעמים היא נסתרת, אבל הרב קוק אומר שבהסתר היא לא נעצרת אלא מתקדמת בהסתר. עם ישראל יגיע למדרגות חדשות. ולמדנו שאי אפשר לכרות ברית עם הרוע". ועיניו מלטפות שוב ושוב את התמונה של עמיחי.

רחל: "מה שמנחם הוא הידיעה שאנחנו חלק מתהליך של גאולה, סבא שלי וההורים שלי שהיו בשואה אומרים לנו במפורש: לא יכולנו להגן על עצמנו, היינו חסרי אונים, וכאן עם ישראל קם כמו אריה, ממגר את הרוע, מקדש שם שמיים.

וכמו חתימת מעגל, רגע לפני שאנחנו סוגרים את התמונות אני מתבוננת בתמונה מתוקה של עמיחי ובנו בונים סוכה. מתשרי עד תשרי, חלפה שנה. כאב נורא בצד עוצמות מופלאות. מתפללים לנחמה ומרגישים קרובים לגאולה מאי פעם. או כמו שאומר הרב יוסי: "השנה המרחק בין השמיים לארץ הצטמצם".

צילום: טל מרנץ 

המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ה,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עוד עמי חי- ראיון עם הרב יוסף ורחל ויצן הופיע לראשונה ב-פנימה.

בתקופה שבה מדינה שלמה עוצרת את נשימתה בעקבות אירועים יומיומיים שמכניסים את כולנו לסטרס, יצאתי לשמוע מאימהות שמתמודדות עם אתגר עצום גם בימים רגילים, כיצד זה משפיע על ילדיהן ועליהן. 

שרי לוי (40), נשואה ליונתן ואם לשבעה ילדים מבני דקלים, היא קונדיטורית ומנחת סדנאות אפייה, ובעלה משרת במילואים מתחילת המלחמה. שני בניה, נעם ועוז (7 וחצי), תאומים בכיתה א', אובחנו כבעלי צרכים מיוחדים. 

נעם, שאובחן על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה כשהיה בן שלוש, מגיב לעיתים בהתפרצויות זעם בשל קושי לבטא מה מפריע לו או בגלל שינויים בשגרה. "אני נדרשת לתווך לו סיטואציות חברתיות מול חברים, מול האחים בבית ובלימודים, ולהכין אותו לדברים שהולכים לקרות כי קשה לו במעברים ובשינויים. הדבר עלול להוביל אותו להתפרצויות זעם, וברגעים כאלה אני חסרת אונים מולו. הוא הופך את כל הבית, זורק את כל הבגדים מהארון לרצפה או שובר את המחשב הנייד. במהלך ההתפרצות הוא אינו מסוגל לשלוט בעצמו, ולכן אני נשאבת לטיפול בו מרגע שהם מסיימים ללמוד ועד שהם הולכים לישון בערב".

צילום: זוהר קנדלי

התאום שלו, עוז, נמצא בתת משקל עקב SGA (תינוק שנולד במשקל נמוך ביחס לשבוע הלידה) והוא מקבל זריקת הורמון גדילה מדי יום. עוז מבקר לעיתים דחופות במרפאות לצורך ביקורות ומעקבים רפואיים. בנוסף לבעיות אכילה הוא אובחן עם הפרעת קשב וריכוז ועם תסמונת נדירה בשם ראסל סילבר (RSS), וגם אצלו הדבר מתבטא בהתפרצויות זעם בתדירות גבוהה. חלק מההתפרצויות נובעות מהפער בין הרצון שלו להצליח בלימודים ובין הקושי שלו לשבת ולבצע את המטלות. 

איך המלחמה משפיעה על הבנים?

"הם מודעים למה שקורה וזה מציף אותם רגשית. נעם למשל סבל מחרדות ופחד שיבואו מחבלים. הוא שואל הרבה על החיילים מתי הם יחזרו מהמלחמה, וכששמע על החטופים שאל מה עושים להם, וגם 'מתי תיגמר המלחמה?', 'עוד כמה זמן היא תימשך?' ו'מתי אבא יהיה בבית?'"

ילדים על הספקטרום האוטיסטי מוכרחים לשמור על שגרה ועל רצף פעולות מוכר בחיי היומיום, וההיעדרות של יונתן מהבית בזמנים משתנים מאתגרת את נעם, שהיה רגיל שאביו מרדים אותו כל ערב. "מאוד קשה לו שיונתן לא בבית כדי להרדים אותו. זה מתבטא בהמון בכי, כעס וחוסר שיתוף פעולה בהתארגנות לשינה". בתחום הלימודי הם בחרו לשחרר ולא ללחוץ על נעם אם סירב להכין שיעורי בית, כדי למנוע התקפי זעם. 

מאפיין נוסף אצל ילדים אוטיסטים הוא היציאה מהבית. לדברי שרי, נעם יכול להיעלם מהבית לכמה שעות בלי להודיע. "הוא יוצא מהבית בלי לחשוב על הסכנות שבדרך ובלי להבין שצריך לספר לאמא למי הולכים". הם ניסו ללמד אותו לעדכן לאן הוא הולך, אך לשווא. רק עוז יודע בדרך כלל לאן נעם הולך ואומר לה.

גם אצל עוז יש החרפה בהתנהגות בעקבות המלחמה, כמו התפרצויות זעם בתדירות יומיומית. כשאני שואלת אותה כיצד היא פועלת כדי להרגיעם היא משיבה: "מנסה לדבר איתם, להסיח את דעתם מהנושא שבגללו נגרמה ההתפרצות, מציעה לראות סרט או לשחק ביחד משחק, וגם המון קרטיבים ושלוקים עוזרים להם להירגע".

טיפולים במינון נמוך 

חשיפה לחדשות בגיל הרך עלולה להשפיע לרעה על נפש הילדים, ובתקופת המלחמה ההורים נדרשים לתווך לילדיהם את המצב ברגישות ומתוך זהירות שלא ייחשפו לפרטים שאינם תואמים לגילם. כשמדובר בילדים עם צרכים מיוחדים מידת הזהירות הנדרשת גבוהה עוד יותר, כי סף הרגישות שלהם גבוה יותר.

שרי מספרת שהיא ניסתה להסביר לילדים בעצמה את המתרחש, וכשהם היו מיואשים מהמצב הציעה להם להתפלל ולומר תהילים. "אני מסבירה לנעם בציורים מה קורה, וההמחשה הוויזואלית מסייעת. אנחנו מקפידים בבית לא לחשוף אותם לחדשות. הם יודעים את המינימום, ואנחנו לא מדברים לידם על הנושאים הללו כדי להגן עליהם".

מעגל הנתינה 

ליאת בושקין (40), נשואה ואם לשלושה, היא גננת בגן תקשורת ומתגוררת ברמלה. לשירה (17), בתה הבכורה, יש לקות שמיעה, לקות שפה ולקויות למידה מורכבות, והיא גם סובלת מחרדות ומתקשה בניהול ובהבנה של אינטראקציות חברתיות. 

המלחמה הגבירה את רמות החרדה שלה והקשתה עליה בתפקוד היומיומי. -שירה בושקין

אני מבקשת מליאת לספר לי על שירה, והיא מתארת אותה כנערה מקסימה שאוהבת אנשים, ערנית ומגלה עניין בסביבתה. "למרות הקשיים שלה בקריאה ובביטוי שפתי, היא טכנולוגית, עצמאית ומצליחה להסתדר. ממש פייטרית". 

כיצד המלחמה משפיעה עליה? 

"בתחילת המלחמה צפינו הרבה בחדשות כדי להתעדכן, אבל ראינו ששירה מושפעת מכך בפן הנפשי. בזמן האזעקות או כשראתה תמונות של החטופים היא הייתה נכנסת להתקף חרדה, סבלה מסיוטים בלילה, העדיפה לישון בממ"ד ולהישאר בבית, וכשהייתה בממ"ד בבית הספר הייתה נלחצת".

כדי לסייע לשירה, ליאת ובני משפחתה מדברים איתה ומנסים לתווך לה את המצב בהתאם לרמת הבנתה. "אנחנו מדברים איתה הרבה, מסבירים לה את המצב ומדגישים שיש לנו צבא חזק ששומר עלינו. אנחנו נותנים לה הרבה מקום לפרוק ולהביע את רגשותיה ותחושותיה. שירה נמצאת במעקב פסיכיאטרי ובטיפול רגשי שמסייעים לה מאוד".

איך ההתמודדות עם שירה השפיעה עלייך כאמא? 

"זה השפיע עליי מאוד. החרדות שלה התעצמו מאוד, והיה לי קשה לראות אותה ככה, וקשה להכיל אותה ולעזור לה להתמודד עם החרדות שלה כשאנחנו בעצמנו מוצפים ומבולבלים מהמצב. לא תמיד היו לנו תשובות איך גם לעזור לעצמנו וגם לעזור לה״.

למרות האתגרים שבבית, ליאת התנדבה רבות במהלך המלחמה, כולל הקמת מיזם לימי הולדת למפונים. היא לקחה איתה להתנדבות גם את שירה, וראתה שזה עשה לה טוב. "היא נתרמה מכך רבות", היא מתארת, "ראיתי שכמו שהעשייה והנתינה לאחר עשתה לי טוב וחיזקה אותי נפשית, כך גם את שירה. היא הייתה שמחה יותר, שיתפה את האנשים סביבה, והדבר סייע לה להתמודד עם החרדות והקשיים".

בשעות הקטנות של הלילה

"זכינו במתנה. הוא שינה אותי ואת העשייה שלי ובזכותו אני בחינוך המיוחד, נלחמת למען האוכלוסייה הזאת", כך אומרת טל ניסים (45), נשואה ואם לשניים, אחד מהם הוא אליעד בן ה־13 שסובל מאוטיזם ללא פיגור ועיוורון. 

כיום היא עובדת כמורה בכיתה מקדמת, מעבירה הרצאות על קבלת השונה ואחראית על ימי נגישות בבתי ספר, ומספרת כי הדבר השפיע על כל בני המשפחה. "כשבני הגדול היה בן שמונה וחצי הוא כתב לאליעד ספר בכתב ברייל, והספר מועבר בשיעורי מנהיגות בבית הספר. אין ספק שהוא הפך אותנו למשפחה אכפתית, רגישה ומכילה יותר", היא אומרת בחיוך.

לצד ההודיה על הילד המיוחד, טל משתפת שקשה למצוא מסגרת מתאימה שתכיל את המורכבות שלו. "כל מסגרת שאנחנו רושמים אותו אליה מתקשה להכיל אותו, מכיוון שבמוסדות לעיוורים לא מכירים באוטיזם, ובמוסדות שמותאמים לאוטיזם לא יודעים כיצד להתמודד עם עיוורים, ולכן הוא נופל בין הכיסאות ואנחנו נלחמים מול בתי הספר המיוחדים שיקבלו אותו למרות האתגרים ומנחים אותם איך לעבוד איתו".

בחודש וחצי הראשונים של המלחמה הוחלט בהוראת פיקוד העורף שאליעד יישאר בבית. "בשביל ילד כזה כל שינוי הוא מטורף", מבהירה טל, "בשבת שמחת תורה היינו בבית הכנסת כדי לחוות שמחה והייתה אזעקה, אז הוצאתי אותו משם, אבל הילד לא ויתר ורצה ללכת לפארק וכך עשינו. למחרת, ביום ראשון, הודיעו שלא חוזרים ללימודים, וגם כשבתי הספר נפתחו אליעד לא הלך בגלל המורכבות של עיוורון ואוטיזם. פחדו שהוא לא יגיע למרחב המוגן בזמן, כי לפעמים הוא נתקע במקום ומסרב ללכת ולוקח זמן להזיז אותו. לא פשוט להחזיק את אליעד בבית, ולכן ביקשתי מהמחנכת שהוא יהיה שותף בתפילה ובשיח בבוקר דרך הטלפון". 

צילום: רפי בן חקון

איך את בכל זאת מתנהלת בבית לצד הקושי שלו?

"כדי שלא ישמע רעשים כשאני מניחה דברים על השיש אני עושה הכול בשקט ושמה מוזיקה חזקה, וזה מצליח כי אליעד אוהב מוזיקה. בנוסף לכך, הייתי משמיעה לו פרקים של 'פרפר נחמד', שגיליתי שזה הצלה בשבילו. בכל נושא חדש בחיים, כמו מעבר דירה או כשנאלצים להישאר בבית בגלל המלחמה, אני משמיעה לו פרק שעוסק בנושא, וההסבר המוחשי מסייע לו. ואני גם מתייעצת עם מדריכת התנהגות כיצד לסייע לו".

איזה מסר היית מעבירה לאימהות שנמצאות במצב שלך?

"אני מודה על המתנה שקיבלתי, לא הייתי מחליפה עם אף אחד את החבילה שלו. לא לחינם בחרו בנו לגדל את הילדים המיוחדים האלה, יש לנו תפקיד בעולם. אליעד שלי בא לתקן אותי ואת העולם. כל ילד מיוחד נותן למשפחה שלו כוח, והם פה כדי לחזק אותנו. אני מאחלת לכולנו להצליח למצוא את הטוב בקשיים".

שיח פתוח

תמר דוד כהן, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, מסבירה שהקשיים של הילדים כתוצאה מהמלחמה הם טבעיים ושזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. "עם ילדים גדולים קל יותר לשוחח על מה שקורה, לעומת ילדים קטנים או ילדים עם צרכים מיוחדים שהערוץ המילולי שלהם פחות מפותח וקשה להבין מה עובר עליהם. לכן", היא מדגישה, "כדאי להסתכל על ההתנהלות ועל מצב הרוח כגון עצבנות, דאגנות, עקשנות, קשיי תפקוד, שינה, ורגרסיה התפתחותית. כל אלה הם ביטויים לחרדה ומצוקה".

צילום שירה נודלמן

השינויים בשגרה הם האתגר העיקרי לילדים עם צרכים מיוחדים: "ילדים אוטיסטים, למשל, זקוקים מאוד לשגרה, והבלבול בסדר היום מוציא אותם מאיזון ומעורר מצוקה. לכן חשוב לשוחח איתם מראש על השינויים, להסביר להם מה יקרה ולשמור על שגרה ככל האפשר, דבר שמחזק את תחושת השליטה והמסוגלות העצמית שחסרה באירועים של אי־ודאות. אפשר להשתמש בעזרים חזותיים כמו ציורים כדי להמחיש להם את השינויים". 

כל הורה בהתאם להיכרותו עם הילד יתאים לו דרכי התמודדות, כגון להתאים את הסביבה אליו או להיעזר באמצעים מוחשיים שיעזרו לווסת את עצמו, כמו אוזניות שמנטרלות רעש, חיבוק או משחק פיזי שמפעיל את הגוף, אשר מסייעים להם להיות רגועים יותר.

האם נכון לדבר עם הילדים על המלחמה?

"כן, כמבוגרים אנחנו חושבים שאם נדבר עם הילדים על נושאים קשים כמו מלחמה אז הבאנו לשיחה משהו קשה, אבל הילדים קולטים את המתרחש סביבם. אם לא נתווך להם את זה הם עלולים להרכיב את הפאזל מרמזים שקלטו מהסביבה, ולרוב יחברו סיפור לא מדויק ושאינו משרת אותם, יעוותו את המציאות ולפעמים יאשימו עצמם במתרחש בגלל תפיסה אגוצנטרית שמאפיינת את הגיל הצעיר". כדי למנוע זאת, דוד כהן מדגישה שחשוב לדבר עם הילדים על המלחמה במילים פשוטות, מותאמות גיל, בלי להעמיס במידע ובפרטים על האירועים הקשים שקרו, אך גם בלי להסתיר את המידע הבסיסי.

לדבריה, אפשר להתחיל בלשאול את הילדים מה הם כבר יודעים, והאם יש להם שאלות. "הורים שחוששים כיצד לענות על השאלות יכולים להשיב 'אני אחשוב על זה ואחזור אליך עם תשובה'. תפקידנו כהורים הוא לעזור להם להרכיב סיפור נכון ומתאים להבנתם. אפשר להסביר שהמלחמה היא כמו ריב בין שתי קבוצות, ושהיא תיגמר בסוף. חשוב לשדר לילדים שאנחנו יחד איתם ונשמור עליהם".

איור: נעמה להב

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בלתי רגיל  הופיע לראשונה ב-פנימה.

הקיץ הוא זמן של תנועה בשוק הדיור. בדרך כלל משפחות רבות מנצלות את החופש הגדול כדי לעשות שינוי במקום המגורים, אך הקיץ הנוכחי מביא איתו שאלות לא פתורות על גורל הפרויקטים הרבים שנתקעו באמצע. כך למשל במקרה של משפחת פיוטרקובסקי מבית חגי. 

"היינו אמורים לקבל את הדירה שקנינו במרץ האחרון, ועכשיו אנחנו תקועים", מספרת רעות פיוטרקובסקי, אם לשלושה ילדים. "כדי לא להעביר את הילדים מוסדות באמצע השנה וגם לחסוך את השכירות בירושלים, עברנו בתחילת השנה לגור באופן זמני בקרוואן ביישוב, אבל הבנייה נפסקה. אף אחד לא צפה את המלחמה". רעות ובעלה עברו ליישוב עם שני ילדיהם, ובמהלך השנה נולדה להם ילדה נוספת, כך שהעסק הפך לצפוף במיוחד. הקרוואן הזמני הפך בינתיים לקבוע, ואין כל צפי להתקדמות הפרויקט.

על פי החוזה שחתמו עם החברה שבונה את הפרויקט, הבנייה יכולה לעצור למשך שנים עד שהיישוב יאשר הכנסת פועלים ליישובים. "זה פלונטר", מסבירה פיוטרקובסקי. "אנחנו מפחדים משבעה באוקטובר נוסף, כולנו מניחים ויודעים שהפועלים בעוטף נתנו מידע למחבלים של החמאס, ואנחנו גם ממש לא רוצים לפרנס את האויב, כשאנחנו מבינים שזה מה שהוא עושה עם הכסף שהוא מקבל מאיתנו". אך מאידך גיסא, גם לאי־המשכת הבנייה יש מחיר. "כולנו כבר רוצים בית. העובדה שאנחנו לא ממשיכים את הבנייה, לא מאכלסים עוד בתים, ולא מפנים את הקרוואנים שלנו בשביל זוגות צעירים שמתחתנים, זו גם פגיעה באיכות החיים וגם גול עצמי להתיישבות".

צילום: יוסף בן שיטרית

מה הרוח ביישוב?

"זה מאוד מתחלק. יש הרבה מאוד שמתנגדים לכניסת פועלים ערבים. גם אני מאוד מתנגדת, כי הפרויקט ממש באמצע היישוב, וזו סכנה למשפחות שמסביב. ברגע שכן יכניסו פועלים יהיה צורך באבטחה כבדה מאוד. מצד שני, מה האופציה האחרת? אנחנו מקווים שזה כן יקרה, כי נשארו רק שלושה חודשים של עבודה בפרויקט".

פועלים מחו"ל זו אופציה?

"יש אנשים שחושבים שאם נלחץ על החברה ונגיד שאנחנו לא מוכנים לכניסת פועלים ערבים, הקבלן יהיה חייב להביא פועלים מהודו או מסין, אבל לעומת זאת יש שאומרים שהחברה דווקא תתנגד והפרויקט ימשיך לעמוד בלי לזוז. אי אפשר לדעת מה יקרה, כי חוקית יש להם עוד טווח זמן שבו הם מוגנים מתביעה, ודווקא הפוך, הם אלה שיכולים לתבוע את היישוב. השמועה אומרת שזה כמעט קרה באחד היישובים, ובגלל זה חזרו לעבוד בו".

שוק בהקפאה 

גם שלב ב' בפרויקט 'נאות נריה' של חברת הרי זהב נעצר, כמו פרויקטים רבים אחרים. "יום למחרת שמחת תורה היו אמורים להתחיל בעבודות פיתוח, והכול נעצר", משחזרת רעות נחום, משווקת הפרויקט ותושבת היישוב נריה, "היה איסור על כניסת פועלים והכול היה לוט בערפל". בחודש וחצי הראשונים, הסוגיה אפילו לא העסיקה אף אחד: "אנשים היו בהלם של חרדה קיומית, עסקאות שהיו אמורות להיחתם אחרי שמחת תורה הוקפאו, אנשים אמרו שהם לא יודעים מה יהיה והכול נעצר".

צילום: ליה גלדמן

הזמן שחלף אומנם הפשיר את הכלכלה הישראלית מהקיפאון, אבל כשמדובר בנדל"ן המצב מורכב יותר. "שוק הנדל"ן עובד לפי היצע וביקוש", מסבירה נחום. "אם הביקוש רב ואין הרבה היצע, המחירים עולים, וזה מה שקורה בשני העשורים האחרונים במדינת ישראל: אין מספיק פרויקטים של בנייה ביחס למספר האנשים שנכנסים לשוק מחפשי הדירות כל שנה, ולכן המחירים לא מפסיקים לעלות". 

בתקופה שבה המחירים גבוהים ממילא, המלחמה הנחיתה מכה נוספת על הענף. "עצירת הבנייה יצרה פקק – הקבלנים לא ממשיכים לבנות ואין התחלות בנייה חדשות, אבל אנשים ממשיכים להתחתן, המשפחות ממשיכות לגדול, ולתוך מאגר מחפשי הדירות נכנסים כל הזמן אנשים חדשים. כשהפקק ייפתח מחירי הדירות יקפצו פי כמה. זה מה שהיה גם בקורונה". 

הייתה התלבטות אם להכניס את הפועלים הפלסטינים?

"בהתחלה זאת לא הייתה שאלה, היה להם איסור להיכנס למדינת ישראל בכלל וליהודה ושומרון בפרט. בשלב מסוים צה"ל אישר כניסת פועלים פלסטינים, בכפוף להחמרה משמעותית בנהלים, עם תוספת שמירה וביטחון. מרבית היישובים עדיין מסרבים לאפשר את הכניסה שלהם, אבל גם היישובים עצמם נמצאים באיזושהי קריעה, בגלל שכל אופציה אחרת היא גם כן מורכבת". 

לדבריה, גם האפשרות של פועלים מחו"ל עלתה, אך התגלתה כמורכבת לא פחות: פועלים סינים אינם יכולים להיכנס ליהודה ושומרון בגלל דרישת הממשלה שלהם, וגם אם מביאים פועלים ממקומות אחרים כמו הודו ומולדובה, הקבלן מחויב לדאוג להם לדיור. "להביא ליישוב קטן כמו נריה 40 פועלים מולדובים שמסתובבים בלילה ביישוב, זה הרבה פחות הגיוני מלהביא פלסטינים ששומרים עליהם בארבע עיניים. אז כל אופציה היא אופציה גרועה. 

אתם מזהים יותר פחד עכשיו להגיע לגור בהתנחלויות, בגלל המתיחות?

"האמת שלא. קודם כול, מי שפחד לפני פוחד גם עכשיו. אבל הבינו שגם המקומות הבטוחים הם כבר לא בטוחים, ושיש פה משהו שאומנם הוא שקט מתוח, אבל הוא שקט. בזמן שכל המדינה רעדה מטילים לא נפל פה טיל אחד ולא הייתה פה אזעקה אחת מתחילת המלחמה. לכן משהו השתנה בתפיסה". 

נחום היא עובדת סוציאלית במקצועה, שנקראה לשווק את הפרויקט עוד בשלב א', לאחר שיזמי הפרויקט הבינו שכשאנשים מגיעים לקנות בית ביישוב, הבית עצמו הוא רק מרכיב אחד בעסקה. "אתה קונה גם חינוך, שכנים, וכל כך הרבה דברים אחרים שלא קשורים למבנה, ולכן ראו שיש יתרון למשווק מתוך היישוב שיוכל לתת את המענה, ופנו אליי. הייתי רכזת הקהילה ובדיוק חזרתי אז לעבודה סוציאלית. אמרתי שאנסה, ומאז אני פה", היא מחייכת.

עובדים בעברית 

כאמור, אפשרות שרבים בוחנים כעת היא מעבר לעבודה עברית. "הרבה אנשים עברו עכשיו לבנייה יהודית, שלרוב זו בנייה קלה, אבל עדיין, אין מספיק פועלים יהודיים", מספרת שני אדלר, אדריכלית עצמאית תושבת עשהאל.

צילום: יוסף בן שיטרית

בנייה קלה אמורה להיות זולה יותר?

"לא בהכרח. ההגדרה של בנייה קלה בארץ היא כל סוגי הבנייה שהם לא הבנייה הקונבנציונלית מבטון ומבלוקים. זה כולל בנייה מחומרים זולים יחסית או יקרים מאוד – תלוי באיכות. בארץ התחילה מגמה לבנות מחומרים קלים גם לפני המלחמה, אבל לדעתי בגלל המחסור בפועלים הבנייה הקלה, שהיא חלק מטכנולוגיות הבנייה המתקדמות, תתחיל להיות נפוצה יותר". 

מורכב לעבור מבנייה רגילה לקלה?

"כדי לשנות צריך להחליף את כל התוכניות ולהוציא היתר מחדש", מבהירה אדלר. "אם מתכננים מראש בית בבנייה קלה זה פשוט יותר".

למרות המצב, היא מתארת שאנשים כן מתחילים לתכנן ומגישים היתרים. "שלב התכנון לוקח זמן בכל מקרה. אם אתה בתחילת התהליך, להקדיש זמן לתכנון זה יתרון – אפשר לדייק את התוכניות יותר ולראות אם הן באמת מתאימות לצרכים שלך. הבעיה היא עם אלה שנמצאים בתחילת בנייה או באמצע בנייה, שלא ציפו למצב הזה ולעלויות שזה יגרור".

"יש ביקוש מטורף כי כולם תקועים", מצטרף לדברים גם נתן בן אלבז, מנכ"ל חברת הירשבן בע"מ – בנייה ויזמות, שבונה בתים בעיקר באזור ירושלים. "הרבה אנשים שכבר קיבלו היתרים אומרים שהם כבר חודשים מחפשים קבלן ולא מוצאים, וגם מי שמוצא – המחירים קפצו לפחות בשלושים אחוז, לפעמים גם בחמישים אחוז ויותר". 

בעקבות הפניות הרבות לפועלים הקיימים, המחיר שהם דורשים עלה מאוד. "פועל ערבי שפעם היה לוקח 500-400 שקלים ליום, מבקש היום 1,200-800, וגם כך קשה לקבלנים למצוא פועלים נאמנים שמגיעים כל יום לעבודה. מבחינת התמחורים ללקוחות יש פערים גדולים מאוד, כי הקבלנים שהצליחו למצוא פועלים שוברים את השוק. גם המכולות והטרקטורים – כל אחד מבין שיש לו ביקוש גבוה ומעלה את המחיר, והייתה גם התייקרות של החומרים בעקבות החרמות של טורקיה, שמייצאת קרמיקה וחומרים סניטריים, שלא הקלה את המצב".

מלבד עליית המחירים, התמודדות נוספת שמשפיעה על זמינות הצוותים לעבודה היא הגיוס למילואים. במקרה של בן אלבז, הוא והשותף שלו עשו חודש מילואים ביחד עוד לפני המלחמה, ואז גויסו לארבעה וחצי חודשים נוספים. "ברוך ה', תוך כדי המלחמה הצלחנו להתגבר ולארגן צוותים של ערבים ישראלים וכך למסור עבודות תוך כדי המלחמה", הוא מתאר, "אבל זה באמת היה מצב מורכב – שילוב של קבלנים במילואים יחד עם הרכבת צוותים מחדש כדי לסיים עבודות".

איך הצלחתם בכל זאת?

"המזל הוא ששירתנו יחסית קרוב לירושלים, אז כל אחד מאיתנו הצליח לקפוץ לעבודה פעם בשבוע ולעבוד בשלט רחוק, וגם הלקוחות הבינו". 

"את רוב המילואים עשינו בכפרים", הוא מספר, "הפן המבצעי של המילואים היה בעיקר מעצרים באזור של רמאללה וכל הכפרים שמסביב. כך היינו ארבעה וחצי חודשים ברצף בכפרים של הפועלים שאנחנו עובדים איתם".

פגשתם אותם?

"היינו רעולי פנים, אז פחות יצא לנו…" הוא מחייך.

כשאני שואלת את בן אלבז אם כדאי להביא פועלים מהמזרח, הוא עונה שהמחירים יקרים יותר וגם שיטת העבודה שונה. "זו תפוקה אחרת, מנטליות שונה, וגם קשה להשיג אותם. בדרך כלל בחברות גדולות קל יותר להוציא אישורים". 

המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כאן לא בונים הופיע לראשונה ב-פנימה.

"החיים שלנו נעצרו בשבעה באוקטובר", מתארת שלי שם טוב את המציאות הכאוטית שבה היא חיה כבר למעלה מ־250 ימים. "זה סיוט מתמשך. אנחנו בהישרדות ושום דבר לא נשאר כשהיה. אנחנו ישנים מעט מאוד בלילה, וכשמתעוררים בבוקר מפחדים לפקוח את העיניים, כי לא יודעים מה יביא היום החדש. אנחנו זוכים לראות אור יום, כשעומר לא ראה אור יום כבר כל כך הרבה ימים. כששותים קפה, כשמתרחצים או כשיוצאים להליכה, אנחנו כל הזמן זוכרים שעומר רעב, שלא נותנים לו להתרחץ, בטח לא לחלץ עצמות. הוא שם בכל פעולה שאנחנו עושים במהלך היום". 

שלי שם טוב (51) היא אמו של עומר בן ה־21 שנחטף ממסיבת הנובה בבוקר שמחת תורה. בימים כתיקונם היא מעצבת פנים ומאמנת נשים למציאת אהבה וזוגיות, אבל עכשיו, כבר למעלה משמונה חודשים, היא רק אמא של עומר. 

"לעומר יש צליאק והוא צריך מזון מיוחד. הוא כבר שמונה חודשים בעזה, בקושי אוכל, ובטח לא את מה שהוא צריך לאכול. זה אומר שמערכת החיסון שלו נחלשת. עומר גם אסתמטי, כמוני. כשאני קמה בבוקר ואין לי אוויר, אני רצה לקחת את המשאף וחושבת על עומר, שאפילו לנשום כמו שצריך הוא לא יכול". איתי רגב, שחזר משבי החמאס לאחר שהיה צמוד לעומר במשך כל תקופת שביו, סיפר לשלי שאת השיעולים של קוצר הנשימה היה עומר מחניק מתחת לשמיכה כדי שלא יישמעו בחוץ.

"ברוכים הבאים לגיהינום"

אנחנו נפגשות בהרצליה, בבית היפה של משפחת שם טוב. עומר הוא בנם הצעיר של שלי ובעלה מלכי, ויש לו עוד אחות ואח. 

"בשישה באוקטובר חגגתי יום הולדת 51", משחזרת שלי. "נסענו כל המשפחה לירושלים, אכלנו ארוחת בוקר כיפית והסתובבנו בין החנויות כי הילדים רצו לקנות לי מתנה. היה יום כל כך נעים וכיפי, ובדרך חזרה הביתה הסתכלתי לשמיים ואמרתי: תודה, בורא עולם! יש לי כל מה שאני צריכה. הייתי בהודיה מלאה". 

בערב עומר יצא ואמר שהוא נוסע לפסטיבל. בשש וחצי בבוקר התעוררה שלי מהאזעקות. "שוחחנו עם עומר בטלפון, הוא אמר שגם שם יש אזעקות, ושהוא יחזור הביתה מאוחר יותר. בסך הכול אנחנו רגילים לאזעקות, אז אפילו חזרתי לישון", היא נזכרת. "אחרי שעה מלכי העיר אותי ואמר לי שמשהו חריג מאוד מתרחש בדרום. התחלנו לדבר עם עומר, וככל שהזמן עבר הוא נהיה מפוחד יותר ולחוץ יותר". 

השיחה האחרונה הייתה ברבע לתשע בבוקר. "הוא היה מאוד מבוהל ואמר 'נכנסנו לרכב באחד החניונים ואנחנו מנסים לברוח'. הבת שלי ביקשה ממנו שישלח לה מיקום בזמן אמת. הוא שלח נקודת ציון בטלפון והתנתק. הסתכלנו על הטלפון וראינו שהנקודה זזה, נעצרת, ופונה לכיוון הגבול. הבת שלי אמרה, 'משהו לא בסדר, משהו לא בסדר', והתחילה לבכות. ראינו איך הנקודה עוברת את הגבול לעזה, אבל לא רצינו להאמין, קיווינו שאולי גנבו לו את הטלפון". 

צילום אריק סולטן

מלכי נסע לדרום כדי לחפש את עומר, ושלי נשארה בבית וניסתה להשיג מידע. בשעה שמונה בערב היא קיבלה שיחה מחבר של עומר שאמר שחמאס הוציא סרטון בטלגרם והוא כמעט בטוח שרואים שם את עומר. "הייתי במצוקה נוראית והתחלתי לבכות ולרעוד. בסרטון רואים את עומר כפות על רצפה של טנדר. אחי, שהיה ביחד איתי, צעק לי: 'שלי! אני התפללתי שזה מה שיהיה! הוא חטוף, אבל הוא חי! הוא חי!'" 

מה עושים במצב נוראי כזה?

"הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב באינסטגרם ובפייסבוק שעומר ככל הנראה חטוף, ושאם יש עוד משפחות שנמצאות במצב הזה, הן מוזמנות ליצור איתי קשר. בשבעה באוקטובר המדינה נעלמה ואף אחד לא ענה לטלפונים. היה כאוס מטורף". 

בעקבות הפוסטים של שלי החל מבול של טלפונים ממשפחות שלא ידעו מה קורה עם קרוביהן. "הפכנו לחמ"ל. חברות שלי ישבו עם מחברות והתחלנו לרשום פרטים של משפחות וחטופים". כך התחיל להיבנות מטה משפחות החטופים. לפגישה הראשונה של המטה, כיומיים אחרי הטבח, הגיעו גם שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין, ואבירם ואופק שאול, אחיו של אורון שאול. 

"דיברנו על מה צריך לעשות ואיך לפעול. אחרי שכולם סיימו לדבר, שמחה גולדין ביקש לומר משהו, והדבר הראשון שהוא אמר היה 'ברוכים הבאים'. עבורי זה היה כמו חץ בלב, כי ברוכים הבאים אתה אומר למישהו שאתה שמח לראות. מיד הבנתי שהוא מתכוון ל'ברוכים הבאים לגיהינום'". 

לאחר שגולדין דיבר, פנתה שלי לאחיו של אורון שאול וביקשה שיאמר משהו. "הוא אמר לי: 'שלי, אין לי כוח. במשך תשע וחצי שנים דיברתי עם כל השרים וראשי הממשלה בארץ ובעולם, צעקתי, שָבַתי… פשוט אין לי כוח'". ואז שלי ביקשה לדבר: "אמרתי שקודם כול אני מבקשת סליחה על כך שאני, שלי שם טוב שגרה בהרצליה, שמאוד הזדהיתי עם הכאב של משפחות גולדין, שאול, מנגיסטו וא־סייד, שמאוד רציתי שהאהובים שלהן יחזרו הביתה ואפילו השתתפתי באיזו עצרת – מעבר לזה לא עשיתי כלום. עכשיו עומר שלי חטוף, ויכול להיות שזה העיתוי שגם האהובים שלהם יחזרו הביתה. הבטחתי לעשות הכול כדי להחזיר לא רק את עומר אלא גם את שאר החטופים". היא שותקת רגע ואומרת: "יש חטופים חיים בעזה כמעט עשר שנים, והם היו שקופים לחלוטין". 

האמנת שיעבור כל כך הרבה זמן ועומר עדיין יהיה בשבי?

"היינו מאוד נאיביים והיינו בטוחים שתוך שבועיים כולם יחזרו", היא נאנחת. "לא דמיינו בסיוטים הכי גדולים שלנו שאחרי שמונה חודשים עומר עדיין יהיה שם". 

המלאך שחזר להציל 

אני מבקשת ממנה לחזור ליום הנוראי ההוא, של שבת שמחת תורה, ולספר על מה שידוע להם מהחטיפה של עומר. היא מספרת שעומר הגיע למסיבה יחד עם חבר, ושם הם הכירו חבר נוסף בשם אורי דנינו. 

"כשהכול התחיל, אורי דנינו הצליח לצאת, אבל כשהוא הבין שמשהו רע מאוד קורה הוא חזר למסיבה כדי לאסוף את עומר ואת האחים מיה ואיתי רגב, שגם אותם הם הכירו במסיבה". כשמיה, איתי ועומר עלו לרכב של אורי דנינו, זה היה הרגע שבו עומר דיבר עם שלי ואמר לה שהוא ברכב ושהם מנסים לברוח. 

"שתי דקות אחר כך הגיע טנדר של מחבלים שריסס את האוטו בכדורים. אורי קפץ מהרכב ונעלם, איתי ומיה נפצעו, ועומר לא נפגע. המחבלים שלפו את שלושתם מהרכב ונסעו איתם לעזה". לגבי אורי דנינו אין מידע עד היום, וגם הוא נחשב לחטוף בידי חמאס. "הוא המלאך שחזר לנסות להציל אותם", היא אומרת בצער.

מיה ואיתי רגב שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, ומהם היא קיבלה מידע ואות חיים אחרון מעומר. "הם סיפרו שכשהם נכנסו לעזה, הכניסו אותם למבנה שבו היה פיר של מנהרה, הורידו אותם למנהרה וחקרו אותם. הם קיבלו מכות כי החמאסניקים רצו לדעת אם הם חיילים. אחר כך זרקו להם תחבושות, ועומר חבש את מיה ואיתי שהיו פצועים, אבל המצב שלהם החמיר, אז לקחו אותם לבית החולים". 

מיה נותחה בבית החולים ולא חזרה עוד למקום שבו הוחזקה קודם, אך לאיתי הוציאו את הכדור בלי הרדמה והחזירו אותו לשהות במנהרה עם עומר. אחרי יומיים במנהרות הוציאו אותם לחדר בתוך בית של משפחה. "אנשי חמאס שמרו עליהם מבחוץ. החלונות היו סגורים כל הזמן, פעם ביום הם היו מקבלים מעט אוכל. איתי סיפר שהם פחדו מאוד מההפצצות של צה"ל, וכשהיו שומעים את השריקה של הפגזים הם היו נכנסים מתחת לשמיכה, מסתכלים אחד לשני בעיניים וחושבים שזה הרגע האחרון שלהם". 

מה איתי סיפר על ההתמודדות של עומר?

"עומר לקח את תפקיד האח הגדול של איתי. הם לא הכירו לפני המסיבה, אבל עומר טיפל בו במסירות. הוא כל הזמן אמר לו, 'הכול יהיה בסדר, אתה תראה שתכף יבואו לקחת אותנו'. הם היו מדברים בלחש ומספרים אחד לשני על המשפחה שהשאירו מאחור. איתי אמר לנו, 'אני מרגיש שאני מכיר אתכם מהיום שנולדתי'".

אחד הסיפורים שריגשו את שלי במיוחד קשור לאמונה של עומר: "איתי כל הזמן אמר שלעומר יש אמונה והוא מתחזק. מאז שעומר היה ילד קטן הוא היה זה שעושה קידוש בבית. יום אחד איתי ועומר דיברו על כמה הם מתגעגעים לארוחות שישי עם המשפחה. יומיים אחרי הם פתאום קיבלו בקבוק של מיץ ענבים, ואז הם הסתכלו אחד על השני ואמרו, 'נסתרות דרכי הא־ל'". 

כדי לדעת את הימים והתאריכים, אחד מהם ספר את הימים והשני את התאריכים, וכך הם גם ידעו מתי שבת. "הם גירדו מלח מבייגלה, ובליל שבת היו שמים נייר טואלט על הראש ועומר היה עושה קידוש. איתי סיפר לנו שזה היה הזמן שבו הם היו הכי קרובים לתחושת המשפחתיות שכל כך התגעגעו אליה".

לדברי איתי, עומר אמר שהוא יודע שגם אמא שלו מתחזקת באמונה, ואף החליט שהוא שומר שבת בעזה. "אמרתי לאיתי, 'אבל מה החוכמה לשמור שם שבת? ממילא אין לך כלום', ואז הוא הסביר שמכיוון שבעזה אין חשמל מהשעה חמש אחר הצהריים, הם קיבלו פנסים, אבל עומר לא הדליק את הפנס שלו בשבת". 

לא מכבה את האור

הסבל שעוברת משפחה של חטוף הוא סבל יומיומי, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. שלי מתארת מצב של הישרדות יומיומית מתמשכת, שאיש אינו יודע מתי תגיע לקיצה. "אם אדם שלא נמצא בזה רוצה להבין איך אנחנו מרגישים, שינסה לחשוב איך הוא מרגיש כשהילד שלו חלילה הולך לאיבוד. בחמש הדקות עד שהילד נמצא ההורים בבהלה היסטרית, הלב דופק ואין אוויר לנשימה. אז ככה זה מרגיש. אין מילים בשפה העברית לתאר את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. חוסר הוודאות הוא נוראי. אני מתפללת כל יום שאלוקים ישמור על עומר". 

שלי אינה דתייה, אבל יש לה אמונה חזקה. "לא גדלתי במשפחה מסורתית. הפעם הראשונה שראיתי קידוש הייתה בגיל 15 אצל חברה, וידעתי שכשתהיה לי משפחה אני רוצה שכך יהיה גם אצלי. תמיד דיברתי עם אלוקים בדרך שלי". לפני ארבע שנים היא החלה להקשיב לשיעורים של סיון רהב־מאיר ולשיעורים על פרשת השבוע, ושם נפתח לה חיבור נוסף ליהדות. 

"אני מגיעה מעולם האימון, ופתאום ראיתי שכל מה שעולם האימון מדבר עליו נוכח מאוד ביהדות, והייתי משתפת את זה בשולחן שבת. כשעומר נחטף, החיבור ליהדות התחזק". 

צילום: אריק סולטן

איך מתַחזקים שגרה כשהילד שלך חטוף?

"בשבעה באוקטובר נכנסתי לחדר של עומר, שהיה מבולגן. החלטתי שאני לא מסדרת כלום, עומר יסדר הכול כשיחזור. שמתי מדבקה על המפסק וכתבתי 'לא לכבות את האור'. כבר מעל 250 ימים שבחדר של עומר האור דולק והמאוורר עובד".

בכל בוקר היא נכנסת לחדרו, אומרת לו "בוקר טוב, חיים של אמא", ומבקשת שיהיה חזק. היא אומרת לו איזה יום היום וכמה זמן הוא נמצא שם. היא מתפללת בחדר שלו, ואז עומדת מול המראה ומלטפת את תמונתו שעל חולצתה ואומרת לו שהכול יהיה בסדר ושידמיין את החזרה שלו הביתה. "ואז, בכל בוקר, אני יוצאת למשימה הכי חשובה, משימת חיי – להחזיר אותו הביתה".

מה דעתך על משפחות חטופים שלא מוכנות שישחררו מחבלים תמורת ילדיהן, או לחלופין, משפחות חטופים שחוסמות כבישים?

"אני מכבדת אדם כמו צביקה מור, הוא אבא כמוני ואוהב את הבן שלו. אבל הדרך שבה הוא הוא רואה את הדברים היא אחרת. יש גם כמה משפחות אקטיביסטיות שהולכות להפגנות ומבצעות חסימות. אני לא מתחברת לדרך הזאת, אבל אני לעולם לא אגיד לאמא שהילד שלה חטוף מה היא צריכה לעשות. זו זכותה לפעול איך שהיא מרגישה שהיא צריכה לפעול". 

"אם מישהו חושב ופועל אחרת, זה לא אומר שהוא אויב שלך. כולנו רוצים שיהיה פה טוב, אבל בגלל דברים מועטים שאנחנו לא מסכימים עליהם הפכנו להיות אויבים, ושכחנו שהאויבים שלנו באים מבחוץ. בזה כולנו אשמים, וכל אחד צריך לקחת את האחריות האישית שלו. 

"אם אני רוצה לעשות שינוי, אני לא אאשים מישהו אחר, אלא אבדוק בתוכי איזה שינוי אני צריכה לעשות כדי שמשהו ישתנה. אנחנו עוברים פה שינוי כעם, ועלינו ללמוד להיות באחדות. אחדות זו לא אחידות, וצריך להסכים לקבל כל אחד באשר הוא. אם אתם רוצים שיהיה טוב – תעשו שיהיה טוב. אם אתם רוצים לשבור את החומות האלה – לכו ותכירו מישהו שעל פניו אין לכם שום חיבור איתו, ותייצרו את החיבור". היא חותמת במילים אלה, ואני מתפללת יחד איתה שתזכה להתחבר מחדש עם עומר שלה, בקרוב ממש. 

צילום: אריק סולטן

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מחכה לשובו  הופיע לראשונה ב-פנימה.

ולמרות כל אלה, המצווה שעברה מאם לבתה ומדור לדור, נחשבת למרכז של הבית היהודי. סיפורים על מסירות נפש של נשים לאורך הדורות מוכרים לכולנו. ולמרות שהיום כבר אין צורך לחצוב בקרח כדי לטבול בנהר, ורוב המקוואות מחוממים ואסתטיים, עדיין מפלס הרגשות של כל אישה מאיים להציף ולעלות על גדותיו ביום הטבילה. 

כשפרצה המלחמה, נשים רבות מצאו את עצמן מתמודדות עם מציאות שמזכירה את הדורות הקודמים. גיוס המילואים הנרחב הותיר מאחור נשים רבות שמחזיקות את הבית לבד, מג'נגלות בין גידול ילדים, החזקת הבית והעבודה, במקביל לדאגה העצומה לבן הזוג הרחוק. כשלמשוואה המטורפת גם ככה נכנסה טבילה במקווה, פתיל ההתמודדות הלך והתקצר, והציב נשים בפני דילמות רבות: איך הולכים לטבול כשהבעל לא נמצא ואת לא יודעת מתי יחזור? מי ישמור על הילדים כשברקע יש אזעקות? מה עושים כשהוא חזר להפוגה קצרה ואתם עדיין אסורים? 

הטבילה במקווה, הזמן הכי קדוש ואינטימי בחייו של זוג, תפסה חלק מהנשים כשהן בכלל רחוקות מביתן, מתגוררות במלון עם ילדיהן או נמצאות בקו האש. 

בפני מציאות בלתי אפשרית כזאת עמדה תמר ששון (37), אמא לחמישה מהמושב שלומית שבעוטף. בבוקר שמחת תורה יצא עז בעלה, חבר כיתת הכוננות של המושב, להילחם במחבלים שחדרו למושב פריגן הסמוך. תמר עוד לא ידעה זאת, אבל עז נפצע בשלב די מוקדם של הבוקר. כמו כולם היא התעוררה מהאזעקות, אבל חשבה שמדובר באירוע שגרתי. אחרי שאלות רבות של ילדיה היא יצאה לבדוק מה קורה. 

"איך שיצאתי, אחד מהחבר'ה מהיישוב שלנו לקח אותי הצידה ואמר לי ביחידות שעז נפצע ופונה לבית החולים", היא נזכרת. "זה היה יום קשה ונוראי, עמוס בכאב ובחרדות, אבל ידעתי שהוא חי, וזה לצערי לא ברור מאליו, אז הרגעתי את עצמי עם המחשבה הזאת".

כמה דקות לאחר מכן, תמר שמעה שהבעלים של שתי חברותיה מהמושב נהרגו. "הייתי מנותקת כל היום הזה, בקושי דיברתי עם עז. ידעתי שהוא בחיים אז ניתקתי את הראש ממנו והייתי עם החברות האלמנות שלי. עבדתי מתוך רוטינה כזאת. עשיתי מה שצריך לעשות מבלי לחשוב יותר מדי". 

מלכתחילה, תמר הייתה אמורה לטבול במוצאי שמחת תורה. אך בהתחשב בנסיבות, כלל לא היה ברור אם זה יתאפשר. חל איסור מוחלט לצאת מהבתים, ובשעות שאחרי צאת החג היא הייתה עסוקה, כמו כולנו, בלקלוט את ממדי האסון ולעכל איך דבר כזה אירע במדינת ישראל. "בזכות דקלה הבלנית המדהימה שלנו, שבאה לאסוף אותי מפתח הבית באמצע הלילה ותוך חמש דקות החזירה אותי הביתה, הצלחתי לטבול. זו הייתה טבילה עוצמתית, מלאת כאב והודיה מעורבבים. חשבתי על החיבוק הגדול שאני כל כך רוצה לתת לעז, אבל הוא היה מאושפז בתל השומר. החלפתי מצעים כאילו הכול כרגיל, למרות ששום דבר לא היה רגיל", משחזרת תמר.

למחרת בבוקר היא עזבה את ביתה, ובמשך תקופה ארוכה הייתה מפונה עם משפחתה במקומות אחרים בארץ. רק אחרי חמישה חודשים היא חזרה לאותם מצעים נקיים. היום, אחרי השיקום של עז וכל מה שהם עברו בתקופה האחרונה, חשוב לה בעיקר להודות לה': "העיקר שיש בשביל מי לטבול, כל השאר שולי". 

לטבול בלעדיך 

גם בעלה של אביטל (שם בדוי) גויס בבוקר שמחת תורה, ונשאר במילואים במשך 112 ימים. בחודש הראשון היה אסור לו להיות עם פלאפון, או להגיד לה היכן הוא נמצא ומה הוא עושה. "זאת הייתה חוויה לא פשוטה – לגלות תוך שעות אחדות שישראל במלחמה, ושמצופה ממך להיות לבד עם הכול, ועוד לשלוח את הבעל בחיוך ובעידוד לפעול בגבורה, ולקינוח גם לשדר קור רוח וחיוביות לילדים", היא מתארת. 

המקרה של אביטל מורכב עוד יותר, משום שהיא התמודדה, ועדיין מתמודדת, עם דיכאון אחרי לידה. היא ובעלה נשואים יותר משמונה שנים ויש להם שלושה בנים, גילאי 6, 4 ושנה וחצי. בבוקר שמחת תורה התחוללה אצלה מלחמה פנימית. מצד אחד היא הבינה את חשיבות הגיוס, ומצד שני, חששה להישאר לבד עם כל המוטל עליה. "ייאמר לזכות בעלי שלמרות שקיבל צו 8, לפני שעזב את הבית הוא עצר וביקש ממני רשות. מובן שעניתי מכל הלב שברור שכן. כי באמת האמנו, ואנחנו עדיין מאמינים, בחשיבות של המלחמה", מבהירה אביטל.

אך למרות האמונה בצדקת הדרך, החששות לא פגו. נוסף על הקושי הטכני והנפשי של שהייה לבד עם שלושה ילדים קטנים, אביטל מספרת שהתמודדה עם חרדות קשות לאורך התקופה. "בשני הלילות הראשונים בכלל לא ישנתי, ישבתי עם סכין ליד הילדים בזמן שישנו, כדי שאם יבואו מחבלים בלילה, אני אוכל להילחם. ישנו כולנו יחד בממ"ד בצפיפות מוגזמת במשך שבועיים", היא מספרת.

מה הרגשת? 

"נורא מבולבלת עם עצמי מהערבוב של ביטחון בה' וגאווה בבעלי שהלך להילחם, יחד עם הרוגע שניסיתי לשדר לילדים, מול הפחד, הדאגה וגם הכעס על כך שהייתי פתאום לבד, וההלם והאבל שהרגשתי יחד עם המדינה והאומה כולה".

איך התמודדת עם הדיכאון במקביל למילואים? 

"הדיכאון התחיל עוד לפני המילואים, אז למזלי כבר הייתי מטופלת. היו לי פגישות קבועות פעם בשבוע־שבועיים עם מטפלת רגשית בזום ואני נוטלת תרופות. גם שיתפתי חלק מהמשפחה והחברים הקבועים כדי לקבל תמיכה בתהליך".

הקושי הגדול ביותר עבורה הגיע כשחלחלה אליה ההבנה שהיא תצטרך לטבול כשבעלה לא בבית, דבר שהציף אצלה ביתר שאת את תחושת הבדידות. "בטבילה הראשונה שלי בלי בעלי ההורים שלי באו לישון אצלי, והם לא ידעו שאני צריכה לטבול. להצליח לצאת בערב למקווה אחרי מקלחת והתארגנות ולהמציא תירוץ לאן אני הולכת זה כשלעצמו קשה, אבל נתתי להורים את החדר שלי וישנתי עם הילדים על מזרן על הרצפה בממ"ד, וזה היה החלק הכי קשה עבורי. לחזור אחרי טבילה כשהוא לא נמצא, ואפילו לא להיות במיטה שלנו, אלא לישון על הרצפה עם הילדים – הרגשתי כל כך בודדה".

איך חווית את הפעמים שהוא חזר כשהייתם אסורים?

"זה קרה פעמיים, ובפעם השנייה הספקתי לטבול לפני שהוא חזר לצבא. זה היה קשה, כי כל כך התגעגעתי אליו, והנה הוא פה, אבל יש בינינו מחיצה בלתי נראית שלא מאפשרת מגע. אפילו רק החיבוק שכל כך חיכיתי לו או לבכות קצת על הכתף שלו כדי לפרוק את כל התקופה. אני יודעת שגם לו היה ממש קשה, גם בגלל הגעגוע וגם בגלל שהוא ראה כמה קשה לי, וכל פעם שבכיתי לידו ראיתי איך הוא עוצר את עצמו מלהושיט יד לנגב לי את הדמעות".

מקווה מסביב לשעון 

להיות בלנית זו עבודה שתמיד דורשת רגישות והמון אמפתיה לנשים שמגיעות לטבול. בתקופת מלחמה, בלניות התמודדו גם הן עם שאלות וחששות, החל ממה לעשות אם תהיה אזעקה באמצע הטבילה, או חלילה חדירה ליישוב, וכלה ביכולת ההכלה וההתחשבות בטובלות, שרובן נמצאות במצב רגיש. 

"זה מוציא ממך יצירתיות, פתיחות, סבלנות וכובעים חדשים למקצוע", אומרת עליזה פז, בלנית באחד היישובים במרכז הארץ, "להטביל בכל שעה, גם אם את מקבלת הודעה ב־12 בלילה 'ערה?' כשהבעל מגיע במפתיע, ולהקשיב לצער של טובלת שחוזרת לבית ריק. זו הייתה מצווה עם מסירות נפש, לצאת בימים כאלה". 

גם יעל שגיב, בלנית נוספת מיישוב באזור בנימין, משתפת שאצלה ביישוב ישנה בלנית אחת בכל ערב, והיה מפחיד להישאר לבד באותם ימים. "היינו מתגברות אחת את השנייה בבלנית נוספת שהגיעה בהתנדבות. חיכינו עם חלוק ביד למקרה שתהיה אזעקה באמצע טבילה, והיו גם הרבה חששות ולחצים של הטובלות עצמן", היא מפרטת. 

איפור: שירה לבבי

בתור בלנית, קובעת יעל, את לא יכולה להביא את מצב הרוח שהיה לך בבית למקווה. בין אם את כועסת או עצובה – למקווה את צריכה להגיע במאור פנים ובחיוך. "בזמן המלחמה זה מטשטש וקשה יותר. המורכבות היא גם בלהצליח לעזור לטובלות להספיק להגיע ולהכיל את כל מה שעובר עליהן בבית או בצבא". 

שתי הבלניות משתפות שהן פגשו המון נשים שנשארו לבד עם ילדים קטנים, והיו מבקשות לדחות את הטבילה כי לא יכלו לצאת מהבית. "היה לנו חשוב לעודד טבילה בזמן, ולכן התארגנו: כשמישהי ביקשה – במקום שתחפש בייביסיטר ותשקיע בזה אנרגיה, בלנית אחת הייתה הולכת בהתנדבות לשמור על הילדים, והשנייה הייתה מלווה את הטבילה", אומרת יעל. 

בתקופה מסוימת המקווה עבד על בסיס יומי בשעות לא שגרתיות. גברים היו מפתיעים וחוזרים הביתה לפני שהאישה טבלה. הבלניות התייעצו רבות עם רב היישוב, והיו מטבילות נשים בבוקר לפני שהבעל נוסע, או מאוחר בלילה סמוך להגעתו. היו גם מקרים יוצאי דופן במהלך המלחמה, כמו כלות שבאו לטבול ערב החופה מבלי לדעת אם החתונה תתקיים והחתן יגיע, או בעל של טובלת שהתקשר להגיד תודה לבלנית שהייתה שם בשביל אשתו. 

"יצא לי כמה פעמים לפתוח את המקווה במיוחד – בימי שישי בבוקר באישור הרב, או באחת בלילה, ואחרי הודעה באמצע בת־מצווה שיצאתי ממנה להטביל וחזרתי. הייתה פעם אחת שטובלת לא הצליחה לברך מרוב בכי במים. היא אמרה שקשה לה מאוד עם המילואים שלא נגמרים ובכתה במשך דקות ארוכות. כאב לי עליה", נזכרת עליזה. 

מבחינתה של יעל, לעומת זאת, המקרים הקשים ביותר היו של נשים שהיו מתקשרות להתייעץ דרכה עם הרב כשהבעל חזר והן עדיין היו אסורות. לדבריה, היה צריך למצוא היתר או זמן שיספיקו להגיע לטבול לפני שחוזר לצבא. "לא תמיד הצלחנו, וזה שבר אותי", היא מודה בכאב. 

בימים אלה, כשגברים רבים עדיין מגויסים, השתיים ממליצות לנשים שלא לדחות את הטבילה, למרות הקושי. "אם יש התלבטות – לא לחשוש להתייעץ עם הרב או עם הבלנית. בהרבה מקרים ניתן להתיר, ונשים נוטות להחמיר עם עצמן שלא לצורך. הבלניות עושות הכול כדי שאישה תטבול בזמן וברוגע. אנחנו סופגות ומכילות, מחבקות ותומכות, עם הרבה סבלנות ואמפתיה, גם אם לבלנית עצמה זה קשה". 

מרחב בטוח 

לשולמית קורצווייל, אמא לשבעה ילדים ותושבת שדרות ב־22 השנים האחרונות, היה חלום להקים מקווה ממוגן בעיר. הכול התחיל במבצע צוק איתן, כשהייתה צריכה ללכת לטבול ופתאום מצאה את עצמה בתחושת פחד. "שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שבמדינת ישראל אני צריכה להרגיש שאני מוסרת את נפשי על טבילה? הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה", היא משחזרת. 

מקרה ששמעה על אישה שהייתה צריכה לברוח מהמקווה לממ"ד באמצע הטבילה, היה הזרז שהוביל אותה לפעול. היא החלה בחיפוש אחר שותפים לדרך, גייסה כספים, רתמה את העירייה והמועצה הדתית לפרויקט, ולאחר שנים של השקעה ובנייה, המקווה, הממוגן כולו, נפתח לפני חודשיים באופן רשמי. "מבחינתי זה משהו מאוד מיוחד, מבינים את הצורך של נשים לחוות את המעטפת, החום, הרוגע והשלווה בזמן הטבילה. אני מאמינה שכאשר טוב לאישה, טוב לבית כולו. זה מקום מדהים, נכנסים ופשוט מרגישים טוב. כל מי שנכנסת אומרת 'איך בא לי לגור פה'", היא מעידה בשמחה. 

המקום שהקימה הוא לא רק מקווה, אלא מרחב להתחדשות נשית בשם 'שבע עלמות' המכיל בתוכו חדרי סדנאות, חדרי טיפול וחדרים שבהם אפשר לקיים ערבי מקווה לכלות, חדרי טיפולים קוסמטיים ומסאז'ים, חדרי הדרכת כלות, הכשרת בלניות ועוד. שולמית היא כאמור יוזמת הרעיון ומנהלת המקום, שהקימה עמותה וזכתה בהפעלת המרחב בשנתיים הקרובות לפחות. יש לה צוות בלניות במתחם והיא עצמה עברה קורס הכשרה כדי להכיר את התחום יותר לעומק. היא מספרת שהבלניות מכנות את עצמן "מלוות טבילה", מתוך תפיסה שחוויית הטבילה צריכה ליווי, אבל היא בעיקר באחריות האישה הטובלת עצמה.

מאז הפתיחה, המקווה החדש מלא בנשות העיר. כמה פעמים קרה שנשמעה אזעקה בזמן שנשים טבלו, ובזכות המיגון לא הייתה היסטריה והטובלות הרגישו בטוחות. לשולמית חשוב להדגיש כי המקום מיועד לכולן, לנשים מכל קצות הקשת: "מאוד הייתי רוצה שיבואו לכאן גם נשים מהקיבוצים מסביב ושכולן ירגישו פה בבית. זה מרחב לכולן". 

מתוך גיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט טבילת אש הופיע לראשונה ב-פנימה.