למרות הצורך המאוד גדול הזה, שמרבית הנשים יכולות להזדהות איתו בקלות, רבות מאיתנו הופכות במהלך השנים לנשים שכל מעייניהן נתונים לבית ולעבודה, והחברות הן הראשונות להישכח. הקשרים החברתיים נזנחים בצידי הדרך בעוד אוטוסטרדת החיים מושכת קדימה.

אנחנו מתעוררות שנים ולפעמים אף עשורים אחרי, בגיל 30, 50, ולפעמים אפילו רק אחרי היציאה לפנסיה, ומגלות שלא השכלנו לשמר ולהשקיע בקשרים חברתיים. חברויות אמת אמיצות התפוגגו עם הזמן, קשרים בוסריים שיכלו להתפתח לא קיבלו את תשומת הלב הנדרשת, ולמרות שאנו זקוקות לחברות כמו אוויר לנשימה – אין לנו כאלה בנמצא. אז איך עושים את זה? האם אפשר ליצור וליזום חברויות חדשות בכל גיל? מהן הטעויות הקלאסיות שכדאי להימנע מהן מראש? ואילו דרכים יסייעו לנו במציאת חברות חדשות ובטיפוח הקשרים?

בתחתית סדר העדיפויות

"כבר תקופה שאני מרגישה מאוד לבד", במילים אלו פותחת הילה פנחס (49), גרושה ואם לשלושה מפתח תקווה, את השיחה שלנו. הילה, אישה נאה ומרשימה עד מאוד, מסכימה להיחשף ומסירה בפניי את כל המחסומים הרגישים ביותר. היא טיפוס חברותי ונעים, במהלך חייה הייתה מוקפת חברות טובות, אך לאחר נישואיה התמקדה מאוד בזוגיות, עד שלא נותר לה זמן לעיסוקים אחרים. הסיפור שלה קלאסי, מייצג את סיפורן של נשים רבות מספור.

"מהר מאוד הגיע הבן בכור שלי והייתי שרויה עמוק בתוך החלפת טיטולים, טעימות ויועצות שינה. הדברים האלה לא עניינו את החברות הרווקות שלי, ובצדק", היא מספרת. לאחר שבנה נכנס למסגרת היא קיוותה למצוא "חברות לספסל בגן השעשועים", אך מודה שמעבר לחברות נחמדה ומנומסת, הקשר לא המריא לגבהים חדשים.

מציאת חברות טובות דורשת לא מעט אקטיביות ויוזמה, והילה מודה בכנות כי היא לא נמצאת במקום הזה. "אני לא עובדת בלחפש חברות חדשות, אני פשוט לא בן אדם כזה. יש לי היום חברות שאני מחשיבה אותן כטובות, אבל זה לא ברמה מאוד קרובה ואינטימית. אין לי חברות מאוד קרובות, אין לי חברה שהיא כמו אחות, ולפעמים זה חסר לי. אני כמעט בת 50 היום, ומוצאת את עצמי הרבה פעמים לבד, ולא מבחירה". 

את חושבת שזה בר שינוי?

"אני מרגישה שכבר מאוחר מדי בשבילי להתחיל ליצור חברויות חדשות. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, אולי הייתי מחזיקה את חברות הילדות שלי קרוב יותר".

הרגעים שבהם החברות עומדת למבחן לאורך החיים, מציינת הילה, הם זמני המשבר. דווקא בנקודת השבר הגדולה בחייה, היא מעידה כי מצאה נחמה בזרועותיהן של חברות ותיקות. "עברתי גירושין וזאת הייתה תקופה לא פשוטה עבורי, וכשסוף סוף שיתפתי כמה מחברותיי מה אני עוברת, הייתה התגייסות טוטאלית מצידן והרגשתי עטופה. חברות זו תרופה לכל דבר, ויש לה את היכולת לרפא את הנפש", היא קובעת.

גם לליטל דאו דאו (30), אם לשלושה ילדים קטנים, תחושת הבדידות אינה זרה. היא אומנם צעירה מהילה בכמעט שני עשורים, והתחתנה רק לפני שש שנים, אבל עם הנישואין עברה מירושלים לקריית אונו, והמרחק הפריד, פיזית ונפשית, בינה ובין חברותיה. "תוסיפי לזה עבודה וחיי נישואין – ולא נשאר זמן לשום דבר אחר. רציתי להספיק הכול, גם להיות האישה הטובה שמבשלת כל יום ומתקתקת את הבית וגם לעבוד, ועם העומס פשוט נוצר נתק טוטאלי מול החברות מהבית", היא משתפת בעצב. 

חודש אחרי החתונה ליטל גילתה שהיא בהיריון. "אני זוכרת את הרגע שבו נפלה עליי ההבנה שאני לבד. לא היה לי עם מי להתרגש מהבשורה או את מי לשתף בחששות שלי, זה התחיל להשפיע עליי נפשית. חוויתי דיכאון אחרי לידה, ולאט לאט נוספו לזה חרדות. פתאום הבנתי שכבר המון זמן לא עצרתי לעשות משהו עבור עצמי".

זו נשמעת סיטואציה מאוד קשה. איך הצלחת לצאת ממנה?

"עשיתי הכול כדי להכיר חברות חדשות. התחלתי להשקיע יותר בחברות בעבודה, התאמצתי לשתף ולדבר, וזה הקל עליי מאוד. הבנתי כמה חשוב לעצור הכול ולהיפגש לפחות פעם בשבוע־שבועיים עם חברה, או לפחות לדבר בטלפון".

CHIANG MAI, THAILAND – OCT 23, 2017: A woman hand holding iphone with login screen of instagram application. Instagram is largest and most popular photograph social networking.

אני תוהה באוזני ליטל האם ייתכן כי אשליית האושר ברשתות משפיעה, והיא עונה באופן חיובי ונחרץ. "בלילות הלבנים שבהם אני מיניקה את התינוק הקטן שלי ובמקביל מסתכלת באינסטגרם, יוצאות לי העיניים. אני רואה כמה כולן נהנות חוץ ממני, וחושבת לעצמי: מה? כולם שמחים ונפגשים ורק אני לא? מה לא בסדר בי?"

יחד עם השפעת הרשתות, ליטל מונה סיבה נוספת לבדידות: מחסומים שנוגעים לרושם ראשוני מוטעה וקושי להיפתח משום שאנו חורצות מראש את גורל הקשר. "לא מזמן פגשתי מישהי במסיבת פורים, היא הייתה עם מטפחת גדולה, מאוד שונה ממני, ולא היה נראה שיכול להיות בינינו חיבור בכלל. במסיבה רקדנו קצת ודיברנו, וכמה ימים לאחר מכן ישבנו לקפה – ונהנינו כל כך! לא האמנתי שפספסתי אותה עד היום. היום אנחנו חברות טובות מאוד שמדברות כמעט כל יום", היא משתפת בחיוך.

לא לבד

מי שחוותה על בשרה את הקשיים והבדידות שבהיעדר חברות, ובחרה לצמוח מהם, לחקור את התופעה הלא מדוברת ולצאת בהרצאה מרתקת השופכת אור על הנושא, היא רחל גוטמן (44), נשואה ואם לשבעה מעטרת.

"אני מודה שבחיי הבוגרים לא הקדשתי מספיק זמן לחברות", היא אומרת, ומספרת כי על אף היותה רכזת קהילה ומנחת סדנאות למנהיגות ולתקשורת, באמצע החיים הבינה כי החברויות שלה דעכו עם השנים והיא נותרה בודדה חברתית. הילדים, הקריירה, הזוגיות, ובעצם החיים עצמם, הרחיקו אותה מחברות הילדות שלה, עד שהיא איבדה אותן.

"פתאום הכתה בי המחשבה – איך יכול להיות שאני, אישה חברותית ומעניינת, נשארתי בלי קבוצת חברות להישען עליה?" היא מתארת את ההרגשה. רחל החליטה שעוד לא מאוחר, והזמינה כמה נשים שהכירה לחגוג איתה את יום הולדתה ה־40. "באופן מפתיע כמעט כולן הופיעו, שאלו לשלומי והתעניינו בחיי. עשינו סבב מדהים של 'איפה גיל 40 פוגש אותי' ונפתחנו אחת בפני השנייה. היה יוצא מן הכלל", היא נזכרת בסיפוק.

דבר הוביל לדבר, ורחל החלה לחקור את נושא החברות הנשית. היא שלחה סקר למאות נשים ברחבי הארץ וקיבלה אינספור תגובות מזדהות, "בכל יום נשים כתבו לי כמה השאלות נגעו להן בפצע פתוח וכמה הן חשבו שהן לבד עם התחושות הללו". 

היא מתארת נשים סטנדרטיות, מכל טווח הגילים, יפות, אינטליגנטיות ומצחיקות – שמצאו את עצמן לבד. נתון מעניין שהיא מוסיפה הוא שנשים שלא דיווחו על קושי חברתי הן כאלו שנשארו בקשר עם חברות מהילדות. נדמה שקשה מאוד להתחרות בקשרי ילדות, שנוצרו בשלבים של החיים שמאפשרים זמן בלתי מוגבל עם חברות. כשהקשרים האלה מתנתקים, יש נשים שכבר לא יודעות איך לשחזר מערכת יחסים קרובה כזו עם מישהי אחרת, והתוצאה – נשים רבות מתעוררות בשנות ה־40 וה־50 לחייהן ומרגישות שהן פספסו את השנים הטובות שבהן יכלו לרקום חברויות. 

בדיוק על הנושא הזה כתבה רחל הרצאה בשם 'אחות ליבי'. ההרצאה צוללת אל נימי החברות הנשית, נוגעת בנושאים שאף אחת לא מעיזה לדבר עליהם בקול וכוללת כלים המסייעים לנשים שחוות קושי חברתי. "אני נדהמת איך בסוף כל הרצאה ניגשות אליי נשים עם דמעות בעיניים ושואלות: 'מה אני עושה? אני נראית מקובלת, אני נראית סבבה, כשאני מגיעה לאירוע אני מדברת עם כולן, אבל האמת היא שאין לי אף חברה קרובה לדבר איתה, אין לי למי להרים טלפון, מישהי שאכפת לה ממני באמת'. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אצל הנשים הכי סטנדרטיות".

חברויות, מסבירה רחל, נוצרות בילדות בעקבות התאמה על בסיס גיל. בשבט, בכיתה ובחוגים, עצם השהות המשותפת של ילדים יוצרות חברויות ארוכות המבוססות על אמון ואינטימיות. באנגלית מכנים את החברויות האלו "frientimacy", הלחם של המילים friendship (חברות) ו־intimacy (אינטימיות). מדובר בחברויות ארוכות שנים ועקביות, היוצרות אמון ויכולת לנבא איך כל אחת תגיב לסיטואציות מסוימות. 

"קל מאוד למצוא חברויות במהלך הילדות, הבעיה מתחילה אחר כך. כולנו יודעים שחייבים ללמוד זוגיות, הורות, להתמקצע בקריירה וכדומה, אבל כשזה מגיע לחברות – מצפים שזה יקרה מאליו. אף אחד לא אומר לנו שזאת עבודה", מסבירה רחל.

השגרה שלנו מלאה בשלוש משימות קדושות: הורות, זוגיות ועבודה. לטענת רחל, אין כל ספק שצריך לארגן את סדר העדיפויות שלנו ולהכניס את החברות כערך גבוה. אם לא נשבץ זמן לחברות בלו"ז שלנו, לא נצליח לפתח חברויות. חברות נכונה ובריאה, היא מוסיפה, כוללת בראש ובראשונה קביעות. לא מספיק לפטפט בגן השעשועים או בהמתנה לאספת הורים; חברות מצריכה שיח עמוק ושיתוף אמיתי מהלב. "כשאין לנו מספיק אמון אנחנו לא משתפות, מאידך השיתוף יוצר אמון, וזה גלגל שלא נגמר. חשוב גם לא להתבייש ולדברר את הקשר, אחרת עלולה להיווצר תחושה של חוסר איזון כשאחת מרגישה למשל שהיא כל הזמן יוזמת והשנייה פחות", מציעה רחל. 

רחל מונה קריטריונים קריטיים נוספים לחברות מיטיבה, כמו הזנה והפריה הדדית של שני הצדדים, אינטראקציות חיוביות שגוברות על אלו השליליות (ביחס של 5:1 לפחות), ומאפיינים כמו צחוק, קלילות, כיף ותמיכה הדדית.

אני מבקשת ממנה עוד טיפ לסיום, והיא ממליצה להוסיף מעט ילדותיות לקשרים שלנו, ולא להיות רציניות מדי. "החיים כל כך כבדים, וזאת ההזדמנות לא לחשוב יתר על המידה, קצת לשחרר וליהנות. חברות היא המקום היחיד שאנחנו באות אליו בלי 'כותרות', אנחנו לא בתפקיד. זה המקום היחיד שבו אני לא 'אמא של', 'בת של', 'אשתו של'. זה המקום לחזור להיות רק אני, להשתחרר קצת מההגדרות שמגבילות אותי, וזה מאפשר ליהנות ולחזור למי שהייתי לפני הכול, כשהייתי ילדה", היא מסבירה.

קבוצת תמיכה

אז איך בכל זאת רוכשים חברות חדשות? לאחרונה קמו קבוצות שונות במטרה לסייע לנשים להגדיל את המעגל החברתי שלהן. 

1. קבוצת הפייסבוק 'הסוללות – להיטען מחברות' הוקמה על ידי שלוש נשות עסקים – צופיה טל גץ (לשעבר לקס), שרית ברנס ואביטל אריכא, במטרה לתת לנשים כלים ליצור חברויות חדשות. מתוך הבנת הערך העצום שיש בחברות, ומתוך הרצון להוציא נשים ממקום מתמסכן ולהפוך אותן לפרו־אקטיביות, הן פתחו את הקבוצה, שבשבוע הראשון עמדה על כ־300 חברות, וכיום, לאחר למעלה מחצי שנה, מונה למעלה מ־2,000 חברות שיוזמות מפגשים ואירועים בעצמן. 

2. מיזם נוסף שקם לצורך אותה המטרה הוא 'חוג חברות'. הוא נפתח לפני כחמש שנים על ידי חני לרמן וסייע לנשים רבות מרחבי הארץ ליצור חברויות חדשות. במסגרת המיזם נשים נרשמות לסדרה בת שמונה מפגשים, שבמהלכם הן הופכות מקבוצה של נשים זרות לקבוצת מכרות, ידידות או חברות. בסיום הסדנה הן כבר יכולות להמשיך לבד. הנשים מתראות פעם בשבועיים במשך ארבעה חודשים. לכל קבוצה יש מובילה שהיא בוגרת החוג, ובכל מפגש יש פעילות שמעודדת אינטראקציה שעוזרת לנשים להכיר מכיוון אחר.

3. קבוצת פייסבוק נוספת בשם 'החברות של רוני ושיר' נפתחה לפני כשלוש שנים על ידי שתי אחיות כמענה לצורך שהן זיהו: בנות, נערות, נשים צעירות ונשים מבוגרות אינן מצליחות לייצר חברויות ואינטראקציות חדשות, בעיקר בשנים שלאחר התיכון והצבא, וזאת בשל התפתחות העידן הדיגיטלי. 

שולחים לכן חיבוק ומתפללים לבשורות טובות,

מגזין פנימה גיליון חשוון תשפ"ד > להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בקשר החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

הרצון לשמור על קשר חם וקרוב בין הילדים, ולגבש בין הנכדים המגיעים ממשפחות שונות, מעסיק נשים רבות המבקשות לאגד את ילדיהן ונכדיהן תחת קורת גג אחת למשך מספר ימים.

כזו היא אווה נעים (54), אמא לשישה וסבתא לשמונה מנתניה. החופשות המשפחתיות הן קודש עבורה, ועיקרן הוא זמן איכות עם הנכדים, שלתחושתה אין לה מספיק ממנו בשגרה.

"אני אישה מרוקאית קלאסית", היא אומרת בחיוך, "וכשהילדים מגיעים עם הנכדים בשבתות אני לא משחררת. אני עסוקה בבישולים ובארגוני הבית, ולא מרגישה שאני מבלה מספיק זמן עם הנכדים. בחופשה אני משחררת הכול ואני מאה אחוז שם כדי ליהנות מכל נכד ונכדה", היא אומרת ופניה מתחייכות.

לפחות פעם בשנה יוצאת משפחת נעים המורחבת לחופשה בת מספר ימים. לפני שלוש שנים הם אפילו הרחיקו נדוד ויצאו לשמונה ימים מלאים בקרואטיה, "זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. ברוך ה' יש לנו יכולת ואפשרות לקחת את המשפחה שלנו לחופשות מהנות, אבל גם אם היינו נזרקים באכסניה הכי פשוטה, זה לא היה מפריע לי. העיקר הביחד", היא מבהירה.

איך מצליחים לנקז משפחות שונות עם עיסוקים שונים לחופשה אחת?

"אין אפס, זו אופרציה. בעלי ואני כותבים תאריכים אופציונליים בקבוצת הווטסאפ המשפחתית כשלושה חודשים מראש, ואחרי כ־9,000 הודעות אנחנו מגיעים להסכמה כלשהי וקובעים. אבל לראות את החיוכים של כולם במהלך החופשה שווה את כל המאמץ".

אני תוהה איך אפשר להתאים חופשה למנעד רחב של גילאים כך שהיא תהיה רלוונטית לכולם, ואווה מבהירה כי אצלם המוקד הוא הנכדים הקטנים, והשאר מתאימים את עצמם ומסתדרים. "אנחנו נופשים בעיקר במקומות שיש בהם מגוון פעילויות לילדים כמו בריכות, חוף ים קרוב, לפעמים יצירות וג'ימבורי – וכולם מרוצים. היה טיול אחד שבו בעלי ואני נשארנו עם התינוקות בבריכה וההורים לקחו את הילדים הגדולים יותר לטיול טרקטורונים", היא נזכרת.

בהרבה משפחות, השאלה מי משלם על החופשה מעוררת הרבה אמוציות וקושי. זה אישיו אצלכם?

"כרגע אנחנו דואגים לנושא הכלכלי", פוסקת אווה, אך מוסיפה כי ייתכן שבעתיד זה ישתנה, בהתאם ליכולותיהם.

אני שואלת את אווה מה היא החופשה האידיאלית מבחינתה, והיא מתארת חופשה שבה המוקד הוא הנכדים. "אני רואה את עצמי יושבת בחדר במלון או אפילו בלובי כשכל הנכדים סביבי ואנחנו מדברים, אני מנשקת ומחבקת אותם ומספרת להם סיפור. הילדים מתרוצצים במסדרונות של המלון, נכנסים ויוצאים מהחדרים וקופצים על המיטות", היא מחייכת ומקווה שהחופשות המשפחתיות יימשכו עוד שנים רבות, "הלוואי שנצליח להשריש את המסורת הזאת הלאה".

משקיעים במשפחה

גם עבור נירית (שם בדוי) החופשות המשפחתיות חשובות מאין כמותן. היא בשנות השישים לחייה, אמא לשנים־עשר ילדים, סבתא לעשרות נכדים וסבתא רבתא לנינים.

מטבע הדברים, יציאה לחופשה משפחתית בהרכב גדול כל כך היא מבצע מורכב ומסובך מבחינות רבות. "אנחנו משתדלים להודיע על החופשות המשפחתיות כמה שיותר מוקדם. האם לכולם זה מסתדר? לא תמיד", מודה נירית.

איך מתמודדים עם העלויות הגבוהות של חופשה כזו?

"בתחילת הדרך בעלי ואני שילמנו על החופשה המשפחתית, אבל עם השנים ההוצאות החלו לגדול וביקשנו מהילדים להשתתף בעלויות. זה לא היה נעים, אבל עשינו זאת. הגדולים ישר הבינו והשתתפו. חשוב לציין שלא חייבנו אף אחד: מי שהיה יכול השתתף, ואנחנו השלמנו את השאר".

לחופשה משפחתית, אומרת נירית, יש להתייחס כאל אירוע משפחתי לכל דבר ועניין. "זה לא שונה מלארגן בר־מצווה, ברית או חתונה. שאלות כמו: מי מממן את האירוע? איפה הוא יתקיים? את מי נזמין? הן שאלות שחוזרות על עצמן, וזה נכון לכל התכנסות ולכל אירוע", היא טוענת.

חופשה משותפת של כל כך הרבה אנשים מזמנת התנגשויות בין צרכים שונים, למשל בחירת אטרקציות שלא תמיד מתאימות לכולם. איך מתמודדים עם זה?

"פעם אחת יצא שהלכנו לפעילות כזאת ואחת מבנות המשפחה לא יכלה להשתתף והיא כעסה עליי נורא. זה מורכב מאוד. ככלל אני מעדיפה שלא להתפצל, כי זה חוטא למטרה בעיניי".

עם הזמן הבינה נירית כי בשל כמות האנשים ופערי הגילים, הכי נכון עבור משפחתה לנפוש בשבת. "בשבת יש פחות מריבות על מה עושים, כי הכול מאוד ברור – יש סעודה, יש תפילה ויש מנוחה. לפעמים ביום ראשון שלמחרת גם נצא לטיול משפחתי – אנחנו מתבייתים על מקום עם מים ופשוט יושבים שם ונהנים עם כולם".

גשר בין המגזרים

פערים ברמה הדתית וביכולת הכלכלית הם כנראה המשמעותיים ביותר ביציאה לחופשה משפחתית מורחבת. גם מיכל שטרק סיגלר, מהנדסת בניין ואמא לארבעה מהיישוב אליאב שבדרום, מחכה ומצפה לחופשות משפחתיות, אף שהן מציפות את ההתמודדות עם הפערים הללו.

"אני מתה על החופשות האלו. אנחנו המבוגרים נהנים ביחד, ומאוד כיף לראות את כל האחיינים מבלים 24/7 בלי שנמאס להם אחד מהשני", היא מתלהבת, ומספרת כי אחת לשנה הוריה מארגנים חמישה ימים של כיף צרוף למשפחה כולה. מדובר בעשרות אנשים: להוריה של מיכל שבעה ילדים ו־17 נכדים.

בעלה של מיכל, אוריה, אינו דתי, וכך גם משפחתו. בעקבות הפער הדתי, חופשות עם משפחתו המורחבת הן מורכבות יותר. "בניגוד לשאר המשפחה, אנחנו צריכים למצוא מקום עם אוכל כשר או כלים כשרים, לעצור במסעדות כשרות, וזה מקשה. יוצא שאני זאת שמארגנת את החופשה, כי יש הרבה דברים שחשובים לי".

החופשות עם משפחתו של אוריה מעטות יותר, בדיוק מהסיבות האלו. ההתמודדות המשפחתית הזו אינה יוצאת דופן: בלא מעט משפחות דתיות ישנו רצף של רמות דתיות שונות, החל מדתל"שים ועד לענפים חרדיים בעץ המשפחתי.

כשאתם כבר יוצאים, איך נראית החופשה?

"לפעמים אנחנו מתארחים באכסניות. שנה שעברה, למשל, היינו בחאן. ביררתי אם יש להם כלים כשרים, וכך יכולנו לבשל אוכל כשר. אנחנו יוצאים לטיולים רגליים בטבע, למעיינות ולמסלולים. כשאנחנו בחופשה במהלך סופי שבוע אנחנו נדרשים לעשות התאמות בגלל שאנחנו שומרי שבת. לרוב נצא לטיול רגלי קצר למעיין, ולאחר מכן המשפחה של בעלי תיסע הביתה, ואילו אנחנו נחכה עד מוצאי שבת".

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

הפוסט אריזה משפחתית הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל אב ואם חולמים, מתפללים ומקווים שהילדים שלהם ימצאו זוגיות שמחה, יציבה ומאושרת, ויקימו בית נאמן בישראל. תחת החופה אפשר לראות לעיתים קרובות את הזוג המאושר לצד ההורים הקורנים. אבל לפעמים הדרך לא קלה, החיפוש מתמשך, צפים קשיים. עוברת שנה ועוד שנה, הדאגה מתחילה לכרסם, וההורים נדרשים להתמודדות גדולה יותר. הרבה נכתב וייכתב על מבקשי זוגיות ועל התהליכים המאתגרים שמסע הרווקות והחיפוש דורש מהם. עלינו לזכור שמאחורי כל מבקשי זוגיות עומדים אבא ואמא, שעוברים מסע משלהם.

מעיין חתום

יובל ושרית הם הורים לחמישה ילדים, שלושה מתוכם נשואים. הקטן בתיכון והבכורה כבר כמה שנים מחפשת. שרית לא ישנה בלילות מדאגה, ויובל מנסה ככל יכולתו לעודד את עצמו ואת אשתו. הם פנו לייעוץ כדי לחשוב יחד על הקשר שלהם עם הבת הבכורה.

יש להם קשר חזק ורציף, כמעט יומיומי, קשר חם ואכפתי, אבל על דבר אחד היא לא רוצה לדבר: על דייטים. או ליתר דיוק, על ההתמודדות שלה עם מציאת בן זוג. היא לא מעוניינת לספר על הצעות ולא על קשרים שמתחילים ומתפוגגים. אין להם מושג אם יש תקופות של יובש ששום דבר לא קורה בהן, או שיש משהו והם פשוט לא חלק ממנו. היא בונקר. לא משחררת בדל מידע. "אמא", היא אמרה פעם לשרית, "אם יהיה משהו רציני, אני אספר לך".

יובל מעלה סברה שהיא מגוננת עליהם כדי שלא יתאכזבו. שרית לעומת זאת מרגישה תסכול, כי אין להם באמת איך לעזור. את התחושות של שרית ויובל חווים הורים רבים, והרבה שואלים את עצמם איך אין בכוחם לעזור בסוגיה הכי חשובה לילד שלהם. כדי לענות על כך, העליתי בקבוצת הפייסבוק 'יוצרות סיפור אהבה' את השאלה: מה הציפייה שלכן, נשים מבקשות זוגיות, מההורים שלכן בתקופת החיים הזו, של חיפוש ממושך ומאתגר?

מעניין שהתשובות לא התייחסו בכלל להצעות או לדייטים עצמם, אלא למערכת היחסים שלהן עם הוריהן. "אני רוצה להרגיש שיש לי גב, שסומכים עליי"; "אהבה אהבה אהבה"; "אני מתגעגעת לימים שאמא שלי לא ראתה בי רק רווקה"; "אבא שלי מציע לי הצעות הזויות. מה אני מבקשת? שיכבד את הרצונות שלי? זה מוגזם?"

לצמוח עם הילד

אין תחנה בחיי הילדים שההורים לא צומחים בזכותה. אין ספק שרווקות זו התמודדות למבקשי הזוגיות עצמם בראש ובראשונה, ולצידם גם ההורים נדרשים לצמוח, להתמודד, להיות עוגן עבור הילדים. עוגן של ביטחון, עוגן של אמונה, מגדלור של אופטימיות. אלו משאבים יקרי ערך שהילדים מעריכים מאוד, כיוון שהם נדירים בתקופה הזו של החיים וקיומם הוא מעין חמצן עבור מבקשי זוגיות.

הכוח שילדים שואבים מהוריהם מאפשר להם להעלות את איכות החיים הרגשית שלהם, שמשפיעה מאוד על קשרים ודייטים. זו לא דרך קלה, יש ימים שבהם הלב של ההורים נשבר. יש תקופות של דאגה. אבל המתנה הכי משמעותית ויקרת ערך שהורים יכולים לתת בתקופת החיים הזו היא יכולת הקבלה וההכלה והיעדר השיפוטיות.

על ההורים להיות המקום שבו מבקשי הזוגיות יוכלו להגיד: הגעתי הביתה. כאן אני מתמלאת בכוח. כאן אוהבים אותי ללא תנאי, בלי שאני אתן דוח על מצבי או על מצב הדייטים שלי. כאן אני מתדלקת לקראת שבוע חדש. צריך שהבית יהיה המקום בעולם שבו תמצא היונה מנוח לכף רגלה.

הכותבת היא יועצת ומלווה מבקשי זוגיות. לתגובות: shiratm@gmail.com

הפוסט מנוח לכף רגלך / שירת מלאך הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאשמה יש ממד אובייקטיבי כשהיא מופיעה במצבים שבהם גרמנו נזק למישהו אחר ואין בידינו דרך לתקנו. אך עם זאת יש גם אשמה בעלת ממד סובייקטיבי, המתעוררת אצל כל אחד ואחת מאיתנו בהקשרים ובנסיבות שונות.

היא כרוכה פעמים רבות בחוויה של אי עמידה בהבטחות שהבטחנו לעצמנו ולאחרים. אנו חשים אשמים על כך שלא פינינו זמן לבילוי משותף ורגוע עם הילדים, להתנדבות בקהילה, לשיפור הזוגיות או לשמירה על כושר גופני. אשמה צומחת גם אל מול משאלה 'לא מוסרית' לגבי פגיעה באדם שפגע בנו או מאיים עלינו.

במרוץ העכברים

סוג אשמה מפתיע שאליו התוודעתי בשנה האחרונה, מקורו בחוויה עמוקה של חוסר משמעות. לתפישתו של ויקטור פראנקל, אבי גישת הלוגותרפיה, מדובר באשמה קיומית המבטאת היעדר כיוון ומטרה בחיים. אדם החווה רגש זה חש שחייו מתבזבזים ואינם די ראויים ומשמעותיים, הוא חש אשמה בשל אי מימוש או התעלמות מעצמיותו, מתפקידו בעולם ומכישוריו.

בשנות אמצע החיים (40–60) אנו נדרשים לתת מענה ולהיות נוכחים במגוון רב של 'זירות' חיים, ולאשמה יש כר פורה לפרוח: "יכולתי להיות אמא טובה יותר. בתי הצעירה גדֵלה בחוסר השגחה ביחס לאחיה הגדולים. אני מרגישה שאני לא מספיק שם בשבילה. ואיזו מתבגרת הייתי אני מול הוריי! רק עכשיו אני מבינה. ובשישי שעבר שכחתי להתקשר לחברתי הטובה ולהתעניין בעבודה החדשה. איזו מין חברה אני? וגם ארוחת ערב לא הספקתי להכין…"

ויש גם אשמה קיומית: "מי אני?" אישה יפה וכואבת בשנות החמישים לחייה ספק שואלת ספק מאשימה את עצמה. "אינני יודעת יותר…"

"את מאמינה שלקח לי חצי שנה לקבוע איתך פגישה שתעסוק רק בי? אם מדובר היה בבעלי, בבתי, בבני הנשוי, בהוריי המבוגרים, בענייני עבודה, תוך שנייה הייתי מגיעה למי שצריך. ובשביל עצמי? אין לי זמן וכוחות… ואולי גם אין לי הצדקה להתלונן. הרי יש לי הכל! ובכל זאת אני עצובה ומפחדת לגלות שכך נראים החיים, מין מרוץ עכברים של מילוי צרכים שלא נגמרים. זה לא יכול להיות. לפעמים", היא מוסיפה בשקט, "בייחוד בשבתות, מתעורר בי ניצוץ. רצון לעשות, לראות, להכיר ולתת מעצמי לי ולאחרים, אולי אפילו להספיק להחליף מקצוע. ברגעי הניצוץ האלה אני מרגישה שיש בי שפע וייחודיות. ובעצם אולי זו רק אשליה?" והדמעות זולגות על לחייה.

בניגוד למה שהיא חשה כעת, רגש האשמה אינו תקלה, אלא דווקא קריאה והזמנה לעבודה על הגברת המודעות והאחריות שלנו בכל הנוגע לחיינו ולחיי אחרים.

האשמה לא מתכננת לחלוף מן העולם. כיצורים אנושיים החותרים למוסריות, נגזר עלינו לחיות עמה. בכוחו של סיוע מקצועי לתמוך באלו מאיתנו ה'משותקים' נפשית בשל רגשות אשמה, והמנועים מלהתפתח ולתפקד בגללה. אנו לומדים להכיר בכך שהעולם אינו מתוקן, לקבל את האבדות ואת החסכים שלא ישובו ויתמלאו, ולחיות חיים מלאים ואף מאושרים, למרות ובזכות תודעה מורכבת זו.

האדם מוצא משמעות

האשמה היחידה שאיתה מומלץ שלא להשלים, היא האשמה הקיומית. חוויית השעמום ו'בזבוז' החיים גובה מחיר נפשי כבד ומסוכן. יש כמה דרכים להתמודד איתה:

• יצירה: עיסוקים כמו פיסול, כתיבה, הוראה, הולדה ונתינה, מגבירים בנו את התחושה שהעולם זקוק לנו ושאנו חיוניים להתפתחותו ולפיתוחו.
• מפגש: ניהול שיח משמעותי וכן עם אדם אחר, עמידה לנוכח יופיו ועוצמתו של הטבע ובתוכו או הקשבה למוזיקה חודרת לבבות מזמנים לנו לעיתים חוויה של גילוי, של אחווה, של נשגבות ושל חיבור.
• נקיטת עמדה: פיתוח חוויה עוצמתית של חירות ובחירה בנוגע להתמודדות עם מצב סופני או קיצוני. על פי פראנקל, במצבי קיצון כל אדם יכול לחתור ולבחור לסיים את חייו מתוך רוך ונדיבות, ללא כניעה או שיתוף פעולה עם התנהגות לא מוסרית.

הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית, לוגותרפיסטית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית. לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט בלי האשמות / נעמי (יפֶה) עיני הופיע לראשונה ב-פנימה.

היו אלו שהאמינו שהגאולה מגיעה עוד היום או מקסימום בשבוע הבא, וזה נתן להן כוחות בהתמודדות הראשונית. חלק נשברו רק בהמשך. היו האופטימיות ואלו שלוקחות אתגרים יחסית בקלות, שהצליחו להפוך את הקושי למנוף.

והיו אלו שאתגרים קשים להן, שהיציאה מהשגרה לא פשוטה להן בכלל. כאלו שהיו מאותגרות עוד קודם, ומה שעוד היה חסר להן זה אתגר חדש, ארוך ומתמשך. נוספו קשיי פרנסה, ימים רבים שהילדים בבית ללא מסגרות, שינויים וחוסר ודאות. המציאות הדורשת והתובענית הפכה למטביעה בעבור נשים רבות.

בתור מטפלת ברפואה משלימה אני רואה עלייה משמעותית במספר הנשים שמתפרקות, שנשברות וקורסות. אני רואה את אלו שפונות לטיפול, אבל בעיקר כואב ליבי על אלו שלא פונות. אלו ששותקות ולא מבקשות עזרה, והכל נשאר בתוך הבית או בבטן.

עולם חדש וטוב

לעתים קרובות קשה לנשים לבקש עזרה. מפחיד להעז ולהגיד "קשה לי, אין לי כוח להמשיך". זה מתפרש כחולשה שאין לה מקום. אין לגיטימציה להיות חלשה בנפש, ובטח לא חולה. להיות חולה פיזית מצטייר כבסדר, כי לא בחרנו בזה. אבל להיות חולה או חלשה בנפש – זה כבר מחוץ לתחום. לא במחוזותינו. ואם מישהי כבר מעיזה לעשות צעד, היא מרגישה שהיא צריכה לשמור זאת בשקט ובסוד.

רוב מוחלט של הבעיות הפיזיות קשורות קשר ישיר וחזק למציאות הנפשית שלנו. גם כאשר אישה פונה לטיפול בבעיה פיזית לחלוטין, בדרך כלל הריפוי יעבור דרך טיפול במקור הנפשי־רגשי (לעתים לבד, ולעתים בשילוב של טיפול פיזי).

כדי להתמודד עם הקורונה ועם שאר מרעין בישין אנו זקוקים למערכת חיסון חזקה, וזו קשורה באופן ניכר למערכת חיסון נפשית חזקה. כשמערכת החיסון הנפשית חזקה וכוחות הנפש במיטבם, ההתמודדות שלנו עם המחלה תהיה טובה יותר, ובעזרת ה' נבריא מהר יותר ובקלות יותר. גם ההחלמה מהקורונה וההתאוששות אחריה, שבהרבה מקרים מדווחת כקשה, תלויה במידה רבה במציאות הנפשית שלנו.

אני רוצה לבקש ממך, ממנה, מכולנו – בואו נשבור את השתיקה הזאת, דווקא עכשיו. זה צו השעה. כמו בימי נח, שהמבול הגיע כדי להחריב את העולם הקודם. באי התיבה נכנסו אליה כדי לצאת אל עולם אחר, לא לחזור אל העולם הקודם. ימי המבול אפשרו לעשות איפוס מחדש ולצאת לעולם בריא יותר ומתוקן.

גם העולם שלנו, אפילו שהיינו רגילים אליו, ואף שחונכנו לראות בו את הטוב ולהודות על מה שיש – היה מלא בקלקולים. הקורונה שחטה הרבה פרות קדושות של איך דברים צריכים להתנהל, ובזכותה גילינו על מה אפשר לוותר או מה צריך לשנות. ימי הקורונה משמשים תקופת איפוס, ומאפשרים להמשיך הלאה לעולם בריא, מתוקן ומאוזן יותר (או כמו שקרא הרב זקס זצ"ל לספרו "לרפא עולם שבור").

אין ספק שזה קשה, ושזה דורש מאיתנו לשחרר את כל המוכר והידוע לנו ואת המציאות שהורגלנו אליה. צריך הרבה אמונה שאכן זו המטרה, שכל הקשיים והניסיונות הם ה"דרך", ושהם מושגחים ומכוונים בידי בורא עולם למקום טוב יותר, נכון יותר ומדויק לנו יותר. 

זה הזמן לעשות תיקון ושינוי גם בתחום הטיפול, ולתת את הלגיטימציה לגשת לקבלת עזרה בתחום הנפש והרגש. ישנם סוגי מענה רבים, וכל אחת שמרגישה שיש לה צורך יכולה לבחור איזה סוג של עזרה מתאים לה יותר. והעיקר לא להתבייש כלל.

אל תזניחו, אל תתביישו, בקשת עזרה היא לא חולשה. להישאר חלשה ולא לבקש עזרה, זה עוול.

הכותבת מלווה נשים, מטפלת ברפלקסולוגיה, בדיקור סיני, בשיטת אביבה ובטיפולים אנרגטיים, ומלווה לידות. לתגובות: hadas@hadas-erel.com

הפוסט לא להתבייש כלל הופיע לראשונה ב-פנימה.

לא אותו דבר

לפני שנתיים (פחות או יותר) הפכתם למשפחה. יצור קטן ומתוק הצטרף לזוג שהייתם, מארג החיים השתנה מקצה אל קצה. לילות לבנים, האכלות, דאגה. בחיים לא חשבת שתדאגי בעוצמה כזאת. שתאהבי בעוצמה כזאת. הניצוץ המבין הזה בעיניים, הידיעה שהברנש הקטן הזה הוא שלך ואת שלו לעד, הפכו אותך לכל כך מאושרת.

לאט לאט נכנסתם למסלול, למדת את עצמכם מהתחלה. שגרה חדשה הפכה לידועה ומוכרת, כמו הייתה כך מאז ומעולם. ואז החלטתם שאתם רוצים עוד, הגיע הזמן. וה' העניק לכם חסד, מקלון בדיקה עם שני פסים. את שמחה, אבל גם איפה שהוא בתוכך, את מרגישה שזה לא אותו הדבר.

את כבר לא מתהלכת עם עיניים נוצצות, רוחשת סוד בתחושת מלאות שלא סותרת את ההתרוקנות של ההקאות. הבטן יצאה מוקדם והפעם את מקיאה כבר מהשבוע החמישי, או אולי יש לך רק בחילה, אבל במקביל אלייך ישנו גם ילדון קטן בן שנתיים לרדוף אחריו בגינה. ובשבת בבוקר, במקום ליהנות מיקיצה טבעית אחרי שבוע של עשייה והיריון מאתגר, את מתייצבת לצד מיטתו ב-6:00 בבוקר, קוראת לו סיפור, ועוד אחד.

למי יש זמן להתרגש ולשמוח ולהתמלא פליאה על יצירה חדשה שמתרקמת בתוכך, כשכל מה שבא לך זה רק להירדם על הספה, כשהמשמרת שלך נגמרת ובעלך חוזר סוף סוף מהתפילה. בעומק הלב, את מרגישה אשמה. מול הילדון הקטן שהולך לאבד את כתר הבלעדיות, מול הבעל, שאין לכם מקום ומרחב להיפגש כי את כל כך עייפה, וגם מול העוברית, אולי היא לא מרגישה רצויה?

כשנזכרים בהיריון הראשון, טבעי להיות נוסטלגית ולדמיין אותו מושלם. עגול, יפה, מלא רוך ועדנה.

קשה לא להתגעגע ולהשוות. קשה לא להרגיש מנותקת כשהחיים שבחוץ כל כך סוחפים ואין זמן. קשה לא לחשוש שהלידה המתקרבת תשנה את כל המארג שבנית בעדינות. למרות זאת, זה אפשרי! להרגיש, להתחבר, לפעום ולצפות. אל תוותרי, החיבור הזה לא יהיה מושלם כמו שחלמת, הוא פשוט יהיה אחר. אבל גם את ההיריון הנוסף תוכלי לעבור מתוך קשר ושמחה.

מפנה מקום

• גם אם יש לך מצבור של בגדים מהילדים הקודמים, פני לעצמך בוקר חופשי ולכי לקנות בגד חדש או צעצוע לעובר החדש, פני לו מקום בליבך ובסדר יומך
• הגדירי זמן קבוע של חמש דקות ביום לדיבור עם העובר. מותר גם לספר לו שזה מורכב
• זכרי להיות בחמלה כלפי עצמך ולתת מקום גם לרגשות המורכבים ביותר. זה טבעי
• כשהמשפחה תתרחב, יורחבו גם הכלים לאהוב ולשמוח. דברי ושחררי עם בן הזוג או עם חברה טובה. נסי לא לשמור בבטן, יש שם מישהו
• כשאת מרגישה אשמה מול ילדך הבכור, החזיקי בליבך את הידיעה שאת הולכת להביא לילד שלך מתנה, אח חדש!
• הקפידי ללכת לכל הבדיקות, בקשי עזרה מבן זוגך שיזכיר לך אותן. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, גם הכנה ללידה חוזרת או טיפול מגע טוב ייתנו לך מקום להתחבר להיריון ולהתכונן ללידה
• אם את מרגישה שאת לא מצליחה לשמוח בהיריון בשום דרך – פני לעזרה מקצועית, חשוב לשלול דיכאון לפני לידה (יש דבר כזה!)

הכותבת היא מדריכת הכנה ללידה 'ללדת עטופה' – ללידות ראשונות וחוזרות, ומטפלת ברפלקסולוגיה נשית ושיאצו. לתגובות: eli7bl@gmail.com

הפוסט שני פסים, אימא אחת / אלישבע אופן הופיע לראשונה ב-פנימה.

כאן מבקשים עזרה, כאן גם מקבלים. צילום: אילוסטרציה

וקול התור נשמע בארצנו. ועכשיו הגיע התור שלי להציץ פנימה. לעשות סדר במחשבות שלי, בהרגלים וברגשות. אלה שמזכירים לי איך הייתי פעם, לא מזמן. הם גורמים לי צער, רחמים עצמיים ובעיקר – געגוע. אני כל כך מתגעגעת לימים ההם שהייתי יוצאת להליכה עם בוני כלבת הנחייה המקסימה שלי. הייתי מקיפה את הישוב ושרה לעצמי תוך כדי הליכה. אנשים היו עוצרים לידי ושואלים "אפשר ללטף?", ובעיקר היו מתפעלים ממני: "תראו איך היא הולכת לבד, כל הכבוד לה". 

אבל זה היה פעם. מחלת העיניים שלי הכתיבה את המשך הסיפור. כלב נחייה לא מתאים בשבילי היום, הוא אפילו מסוכן לי. יש בי געגוע לעצמאות שלי, לתחושת החירות שאין לה תחליף. משהו בי רוצה להיות כמו פעם.

אופס. המילה הזאת, פעם. היא כל כך חוסמת. מוציאה לי סיפורים מהבוידעם ולא מקדמת אותי לשום מקום. בשורה התחתונה, אני כרגע בבית. מבשלת, מנגנת, סורגת, כותבת, קוראת, מארחת. נשמע טוב, נכון? אבל ההליכה, מה יהא עליה?

ארבע הקושיות 

אני מציצה פנימה ומוצאת בתוכי שאלון אמריקאי. יש לי המון שאלות, ולכל שאלה יש ארבע תשובות. עליי לסמן את זו שהכי נכונה לי.

אני מוצאת את התשובות לשאלה: אז מה את בוחרת לעשות? אפשרות ראשונה, לצאת להליכה עם המקל המסורבל וחסר הרגש. אפשרות שנייה, להפעיל סוף סוף את ההליכון בבית ולעלות עליו יום יום. אפשרות שלישית, לבקש מתנדבת שתיתן יד ותעזור לי בהליכה. אפשרות רביעית, לוותר על כל העניין ולא ללכת.

אני מסמנת את התשובה השלישית. זהו, החלטתי! וכשאני מתבוננת במילה "החלטה", אני רואה ששלוש האותיות שפותחות אותה הן "החל", ובוחרת לפעול מיד. למה מיד? כי יש הארה ברגע הזה. לפני שאקבל רגליים קרות. עליי לעשות מעשה, אף אחד לא יכול לדעת או לנחש שאני זקוקה לעזרה. אני חייבת ליזום את הצעד הראשון וליצור קשר עם העובדת הסוציאלית, והיא כבר תפנה אותי לרכזת המתנדבים.

אני מתקשרת. וואו. באמת עשיתי את זה? מה זה אומר עליי? מה פשר השינוי? מאיפה האומץ? והכי מדאיג, לאן הלכה הבושה? בעצם, לא בטוח שהיא הלכה, ייתכן מאוד שאפגוש אותה בסיבוב. אבל יש כאן עבודה. בכל רגע צריך להשאיר את הראש מעל המים ולא לשקוע.

ובכן, בתוך פחות משבוע נמצאה האישה שהתנדבה לתת לי יד וללכת איתי יחד באוויר הפתוח על רקע פרחי האביב והאדמה הרוויה מגשם. והנה, היא חיכתה לי בסיבוב. הבושה הזאת, שתמיד לא נעים לה. איך זה ייראה מבחוץ, היא לוחשת לי מבפנים. ציפור בחלון משיקה כנפיים ואני מתנערת ביחד איתה, קול התור נשמע בארצנו. אני עוקפת את כל התור הזה, הרעשים והקולות שרוצים להחליש אותי, ופונה ישר לדלפק הקבלה. זהו דלפק הקבלה של החיים. כאן מבקשים עזרה, כאן גם מקבלים. זה המקום וזו הכתובת שבהם האדם עוזר לעצמו לפני שהוא מבקש עזרה מבחוץ.

לפני שאני מקבלת עזרה, אני מקבלת את עצמי. אני שמחה בחלק שלי ומרגישה מאושרת. השמיים מחייכים אליי, פרפרים חגים סביבי ומביאים בכנפיהם את בשורת החופש והחירות. לבקש עזרה זו חירות, ולקבל אותה – זו אהבה. אני גאה בכל מי שנותן, מבינה שרק ככה אפשר לבנות עולם מתוקן, עולם של חסד. וברגע קטן של אמת רוצה גם להיות שם, במקום הזה של הנתינה.

גלגל חוזר

קול שקט ועדין מגיע לאוזניי: "אריאלה סביר?".
"כן", אני מהנהנת ועיניי מחייכות מתחת למשקפי העיוורים האטומים שלי. /
"רציתי להגיד לך תודה".
"לי?", אני תמהה.
"הילדים שלי גדלו על השירים שלך, אין לך מושג איך הנעמת לנו את הילדות שלהם. נתת לנו כל כך הרבה…". אני מסירה את המשקפיים ומחבקת אותה. "זה הכול ממנו", אני אומרת לה, ומרימה את המבט למעלה. 

תודה בורא עולם, שלחת לי שליחה שתסביר לי איך זה עובד בעולמך. כל אחד נותן את מה שיש לו, בזמן הנכון ובמקום המדויק. גם אם זה היה פעם. 

הכותבת היא יוצרת ומאמנת בעיניים עצומות, מעבירה חוגי סלון לנשים | ליצירת קשר: 052-5052366

הטור פורסם במגזין פנימה ניסן. להצטרפות: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט אריאלה סביר נפגשת עם עצמה מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

במקום לחלום שיום אחד נהפוך לגיבורי על, אנחנו יכולים לקבל את מצב התולעת הבסיסי שלנו, ולוודא שאנחנו מוצאים קונכייה נוחה. אם אנחנו בונים מסגרת תומכת ששומרת עלינו ביישוב הדעת, נוכל לחזור למסלול במהירות. גם אם ירדנו לרגע מהמסלול ולא היינו במיטבנו שבוע אחד, לא נורא. כשיש מסגרת תומכת קל להתחיל מחדש.
בחיים שלי יש כמה מסגרות תומכות. החשובה שבהן היא פתיחת שבוע מכוונת של כ-45 דקות יחד עם קבוצה של אנשים. אנחנו לומדים קטע מקורות קצר כהשראה לשבוע, וכותבים מטרות לשבוע הבא עלינו לטובה. גם המדור שלפניכן הוא המסגרת התומכת שלי לכתיבת תכנים. בזכות כתיבת המדור יש לי בסיס לשלושה ספרים שלעולם לא היו נכתבים אם הייתי מחכה להשראה או לזמן פנוי. אתן, הקוראות, גורמות לי לא לוותר לעצמי ולכתוב בכל חודש מחדש ועל כך אני מודה לכן. בלעדיכן זה לא היה קורה. ועכשיו, לכו וארגנו לכן קונכייה נוחה.

ככה לא בונים מסגרת

אחת הדרכים הלא יעילות לבניית מסגרת תומכת היא הוצאת כספים. ההוכחה לכך היא מכוני הכושר שהקופה שלהם מלאה במנויים ועדיין הם עומדים ריקים ממתעמלים. הסיבה לכך היא שהאנרגיה שיש לנו ביום ההחלטה, היום שבו נרשמנו למכון הכושר, דועכת עם הזמן. כל מה שנותר הוא התקווה שרגשי האשמה על ההוצאה הכספית יניעו אותנו בעתיד. אנחנו משתמשים באנרגיה שלילית כלפי עצמנו, כשאנחנו מאיימים בבושה אם לא ננצל את המנוי. איום שכזה לא מחזק את הרצון לעשות כושר והבושה מאבדת את הכוח המניע שלה.
שיטה לא יעילה נוספת היא לחייב את עצמנו באמצעות הצהרות לחברים ולבני המשפחה: "השנה ארוויח יותר", "השנה אתחתן", "השנה אגיע למשקל שעליו חלמתי". פרט לכך שזה נוגד את הכלל "אמור מעט ועשה הרבה", להצהיר מראש זה ממש כמו להוציא כסף מראש. אנחנו מסתמכים על הבושה שתניע אותנו, על האנרגיה השלילית ועל חוסר האמון שלנו בעצמנו.

רשת תמיכה

כדי שנוכל ליהנות ממסגרת תומכת שתעזור לנו להתמיד בפרויקט מסוים או בלוח הזמנים הקבוע שלנו, עלינו להקפיד על כמה כללים פשוטים:

בחירה
עלינו לבחור בפעולה שמחזירה אותנו למסלול ושיש לה השפעה כוללת על חיינו. פעולה שאם נבצע אותה היא תשמור עלינו במיטבנו, למשל פעילות גופנית, לימוד, תכנון זמן ועוד.

כל בוקר מחדש
לאחר שבחרנו בפעולה, עלינו להכניס אותה ללוח הזמנים שלנו. חשוב שהפעולה תשובץ בתחילת היום ובתחילת השבוע, כשאנחנו מלאים באנרגיה ולא אחרי שהתעייפנו משלל משימות.

שיהיה בכיף
עלינו לוודא שהפעולה תהיה מחייבת ועם זאת מהנה ונוחה לביצוע. אם נמצא מסגרת תומכת שהיא מהנה, כל השאר יקרה מעצמו.

בלי ביטולים
כדאי לעשות את הפעילות שבחרנו יחד עם עוד אנשים, כדי שיהיה לנו קשה לבטל או לוותר לעצמנו. פעולה שנעשית עם אנשים שאנחנו מרגישים איתם בנוח מדי, כמו בני זוג וחברים, נרגיש גם בנוח לבטלה.

הפוסט קונכיית החלומות הופיע לראשונה ב-פנימה.

בסיפור נוסף אנחנו פוגשות את רבי טרפון עם אמו הזקנה והחולה. היא מוגבלת בתנועותיה, לא יכולה ללכת. בכל בוקר רבי טרפון בא לעזור לה. הוא שם את רגל ימין שלה על שמאל שלו, את שמאל שלה על ימין שלו והולך איתה.
בסיפור הבא אנחנו פוגשות את רב דימי, רב חשוב מאוד, שאמו לא שפויה. הוא יושב בישיבה חשובה עם קיסר רומי וכל הרומאים החשובים סביבם, והיא מגיעה, קצת סנילית וקצת משוגעת, ויורקת לו בפנים: טו!" ומכה אותו במקל – "בום!" ומשליכה את ארנקו. ורב דיני שואל: "אימא, מה שלומך היום?"
אומר המדרש באופן נפלא: הדגש בכיבוד הורים יהודי הוא לתת כבוד בסיטואציה לא מכבדת! לא כשזה לפי השכל, אלא כשזה מעצבן. דווקא כשהם במצב מבזה, או אז מתעוררת המצווה הכי גדולה.

רבי טרפון, מה הוא עושה? "אימא, רוצה לקום? שימי את הרגליים שלך על שלי".
מישהו אחר היה אומר: "לא טוב הדבר שאתה עושה. יש כיסא גלגלים, יש הליכון, קח בהשאלה מ'יד שרה'. כך תוכל להתפנות לעניינים שלך והיא תהיה חופשייה בתנועותיה".
"סליחה", אומר רבי טרפון, "חיות מרימות את הגוזלים שלהן בגופן. אני רוצה להוליך את אימא. תראי, אימא, את הולכת. את כמעט כמעט אישה רגילה".

תלמידה שלי, שאמהּ סבלה שנתיים וחצי של ייסורים איומים בגלל מחלה, סיפרה: "אנחנו לא אחים ואחיות סיעודיים, ואנחנו לא יודעים לטפל בה כמו בבית חולים, אבל החלטנו שלא נזוז מהמיטה של אימא רק בשביל דבר אחד: לשמור לה על הכבוד. כי המחלה הזאת, אין לה כבוד. השגחנו שהיא תעשה את הצרכים שלה בכבוד, בלי טיטולים. השגחנו שהיא תהיה מכוסה. יום יום טיפלנו לה בציפורניים, בצבע לשיער ובאיפור. יום יום, עד שהיא הלכה לעולמה".

לכבד במצב לא-מכבד
לרב דימי יש אימא עם אלצהיימר. אין מחלה מבזה יותר, לא מכבדת יותר, מאשר אלצהיימר. מדוע? כי לזקן אין עתיד. הוא עומד למות כל הזמן. גם ההווה שלו מסכן בעינינו (ופעמים רבות גם בעיניו). מה נשאר לזקן, מה?
העבר שלו. הזיכרונות שלו.
נטולי עתיד, מזולזלי הווה, ובאה האלצהיימר, המחלה הגועלית הזאת, ולוקחת מהם גם את הזיכרון. גוזלת מהם את העבר. ועל זה אומר ה': כבד! כשזה הכי קשה ומעצבן – אז תכבד. דווקא בעשרת הדיברות זה כתוב, כי את לוחות הברית משה רבנו שבר בהר סיני, ולזקן סנילי קוראים "שברי לוחות", אל תבוז לזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. גם האיש הזקן הזה היה פעם לוחות הברית.

מיהו הזקן הראשון שקיבל אלצהיימר? שלמה המלך.
איזה איש גאון, איזה איש חכם, והוא נהיה זקן וקראו לו אגוּר בן יַקֶא על שם כל התורה שהוא אגר והקיא. וכל השכל הזה, מאגר השו"ת האנושי הזה, לעת זקנתו היה מסתובב ברחובות ולא זוכר היכן ביתו והיו מסלקים אותו מדלת לדלת ואיש לא זכר ולא האמין לו שהוא שלמה המלך. היש צער גדול מזה?
אלצהיימר מקצר לזקן את החיים. אומר ה': אם את מכבדת אדם במצב לא מכובד, כשהוא מרביץ לך וצועק עלייך – כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. החיים שלך לא יתקצרו. את לא תהיי, חס ושלום, עם אלצהיימר.
ה' לא ימחק לך את העבר. יהיו לך חיים ארוכים-ארוכים בע"ה. כיבוד הורים שהוא הפך היעילות, וכולו אהבה. ומסיים המדרש ברב אבדימי שהיו לו חמישה בנים. אבל כשאבא שלו היה דופק בדלת, הוא לא הרשה לאף בן לפתוח לו את הדלת. והוא היה רץ ואומר: "רגע אבא, רגע אבא, רגע אבא, אני בא", ופותח לו את הדלת. הוא בכוונה עשה לעצמו כבד. הכביד על עצמו עוד, בכוונה. היו לו בנים שיכלו לעשות את זה ביתר זריזות, אבל הוא ידע שהיכן שכבד, זה כבד את אביך.

הפוסט כבד דווקא כשכבד הופיע לראשונה ב-פנימה.

דור נכחד
כשאני משתפת את הילדים שלי בזיכרונות הללו, בסיפורים על איך הייתי מבלה עם סבתא אסתר וסבתא חנה, הם לא ממש מאמינים לי. אני רואה את ההורים שלי, גם הם כבר נושקים לשבעים ומתחילים להזדקן מעט, מטפלים במסירות אין קיץ בדור הקודם.
הן כבר לא ממש זקופות, סבתא אסתר וסבתא חנה, הן כבר מזמן לא לוקחות אותי או את ילדיי לים, גם לא מכינות פיצה ובלינצ'ס ואפילו לא זוכרות תמיד איך קוראים לי ומי בדיוק הם ילדיי.
זה קשה וכואב כל כך, איך יכול להיות שכך הן היום?

יש בי איזו תחושה של אובדן, ויחד איתה הבנה שלא יופיע פתאום יום שבו אפרד מסבתא, אלא שלאורך שנים אני כל פעם מאבדת עוד קצת מהסבתא היקרה שהייתה לי.
עם הזמן אני מוצאת עוגנים, שעוזרים לי להתמודד עם האתגר הזה של הורים וסבים שהולכים ומזדקנים. העוגן המרכזי שלי הוא הזיכרון. יש לי את היכולת להשתמש בו, להרחיב את המבט ולראות מבעד לנשים שמולי היום את מי שהן היו לאורך השנים.
החיים הם לא רק כאן ועכשיו, כולנו יודעות וחוות את זה. אנחנו מסוגלות להסתכל על המציאות ממעוף הציפור, להתנתק מההווה ולראות את התמונה הרחבה יותר שכוללת את העבר, ההווה והעתיד. זו טכניקה נהדרת שמסייעת מאוד בהתמודדות עם קושי. הדמיון הוא מתנת שמיים אדירה.

אני מתבוננת בעשרות השנים האחרונות, רצף של חיים מאז שאני זוכרת את עצמי, וסבתא תמיד שם.
אני רואה את גודל האמונה שלה, את התפילות שלא הפסיקה למלמל, את פרקי התהילים שאמרה יום יום, את הסבלנות, את ההשקעה העצומה שהשקיעה בי, את היופי והרושם שהשאירה תמיד בעיני כל הסובבים אותה. אני מריחה את ניחוחות המטבח ההונגרי, שומעת את הצחוק, מרגישה את החיבוק וחווה את השעות הרבות שבהן שיחקנו רמי וקלפים. ואני יודעת בוודאות שזו סבתא שלי.
ובסוף כל התמונה האדירה הזאת, יש גם את השנים האחרונות, את הקמילה האיטית והמתמשכת. אבל כשמסתכלים עליה כעל חלק משלם גדול ומתמשך זה קצת פחות עצוב. המקום הזה מעורר אותי להעריך יותר את הקיים, לדעת שלא לעולם חוסן, לזכור לנצל את רגעי הזהב שיש לי עם הוריי הנפלאים ועם ילדיי, שגם הם עוד מעט יעזבו את הבית.

התמונה הגדולה הזאת גם מזכירה לי את המחויבות הערכית והרגשית הגדולה שיש לי כלפי סבתא שלי, והיא נותנת לי כוח להמשיך להגיע, לטפל ולסעוד. סבתא שלי תמיד אמרה, שלא רק שהיא מעולם לא ראתה אנשים בגילה הנוכחי, היא גם לא חשבה שאנשים יכולים לחיות בגיל כזה, והנה – זה קורה. שום דור לפנינו לא ראה אריכות ימים כזאת, יש ברכה גדולה בדבר וגם אתגר לא פשוט. זו זכות וחובה גם יחד.

מתוך מדור מעברי חיים במגזין פנימה

הפוסט ממעוף הציפור הופיע לראשונה ב-פנימה.