מקום לכאב

ברוב הימים אני מצליחה לשמור על אופטימיות ותקווה שהנה הגאולה קרבה. אבל יש ימים, או רגעים, שאני נשברת. שהכול נראה לי כל כך קשה ובלתי פתיר, עד שאני מתיישבת על הספה בחוסר אונים ודמעות יורדות לי על הפנים. היום זה יום כזה. אולי לא הייתי צריכה לכתוב את הטור שלי ביום כזה, באמת שהתלבטתי, אבל הגעתי למסקנה שזה קורה לכולנו, ורציתי לשקף את הנורמליות של הירידות. אולי זה יכול לתת כוח יותר מאשר סיפור כזה או אחר.
תוך כדי העבודה שלי אני פוגשת על בסיס יומי משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, לוחמים גיבורים שיצאו להגן עלינו ולא חזרו. אני מרגישה זכות ענקית לתת במה להורים או האחים, לספר את הסיפורים של הגיבורים שלנו, שכל אחד מהם הוא אור, עולם שלם, למשפחה ולחברים שלו. המדהים הוא שהמשפט הנוראי, שה' לוקח את הטובים ביותר, נכון. אבל הכי נכון שיש. בצורה הכי כואבת שיכולה להיות. ואני מסתכלת להם בעיניים, מודה שאני בוכה איתם לא פעם, נשברת מול הטרגדיה והכאב שלהם, שהוא בעצם לא רק שלהם, הוא של כולנו, ומנסה לתת להם מקום. מקום שיוכלו להנציח. מקום שנחזיק יחד איתם את יקיריהם. כאן איתנו.
ואז אני חוזרת הביתה ומנסה להמשיך את הנורמליות של החיים שלי, כי ככה צריך. בשביל הילדים יותר מהכול. אבל כלום לא נורמלי וכלום לא שגרתי. באמת שאני לא יודעת איך אפשר לחזור לשגרה כשגיבורים כאלה כבר לא איתנו. האוויר של ארץ הקודש חסר. חסר אותם. תמונות הנופלים שראיתי בשידור מלוות אותי, הן נחקקות לי בזיכרון. צרובות בדמעות ובצער, על הילדים היפים שאינם עוד.

 רק לצעוק אל ה'

אני רוצה לזעוק לה' חזק, הכי חזק שאפשר – די!!! אני לא רוצה לפתוח את הנייד בבוקר ברעדה ולחשוש אם יהיה שם ה"הותר לפרסום" הארור. לא רוצה שסאונדים מסוימים יקפיצו אותי כי הם דומים לאזעקה, לא רוצה מחבלים שנכנסים לרעננה, העיר השקטה שלי, ומבצעים פיגועי דריסה באמצע היום. לא רוצה להסתובב בבית עם סכין מטבח גדולה, כדי שלפחות יהיה לי משהו ביד בעת הצורך ולא אלך חלילה כצאן לטבח.
רוצה שאתה, ה', תתגלה אלינו בהתגלות שלמה. שהטוב שלך ישטוף את כל הרוע מהעולם, שכל שונאינו ישלמו על שהכאיבו לילדיך. רוצה אותך לא בהסתרה שבהסתרה, אלא בית מקדש, שכינה, וגר זאב עם כבש. כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
מי ייתן ונזכה בקרוב ממש לגאולה שלמה. לראות את כל החטופים חוזרים הביתה. את כל הפצועים מחלימים. את כל פגועי הנפש נרפאים. שכל העקורים יחזרו לביתם בשמחה ובביטחון. אך עד אז, בבקשה ה', שמור על החיילים הגיבורים שלנו, ועל כוחות הביטחון ששומרים עלינו, והכי חשוב – שמור עלינו מחילוקי דעות, מפילוג וממריבות מיותרות.
שנדע להתאחד מתוך אהבה ולא מתוך מלחמה.
אמן.

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ה' שמעה תפילתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי חשב שנגיע לזמן הזה כשהכול עדיין לא ברור? כל יום מחדש הלב נמחץ ונשבר מדאגה לחטופים שעוד נשארו מאחור ולחיילים, והשאלה "מה יהיה" מרחפת כמו צל מאיים.  

אני יודעת שיש כאלה שכבר חזרו לסוג של שגרה, אבל אודה ואומר שאני לא ממש מצליחה. אני כן עובדת בתוכנית הבוקר, עושה כביסות, דואגת לילדים ולבית, אבל מתחת להכול, אני מרגישה שהלב שלי שבור. אולי כי כל יום אני מראיינת משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, חיילים גיבורים, וזה משאיר אותי באבל תמידי ועצב. ואולי כי אני פשוט רגישה מדי.

באת אליי פתאום 

אם גם אתן בהרגשות האלה, בטייס האוטומטי הזה, אני רוצה לשתף אתכן מה מרים אותי, מה נותן לי כנפיים. כי וואו, כמה צריך את כנפי הרוח האלה שיעזרו לנו לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת. 

הדבר הראשון שמרים אותי הוא קהילה. קהילה נשית טובה ותומכת שמרימה ועוזרת, אפילו אם זה ברמה של שיחת טלפון – מרומם לדעת שאני לא לבד. אני זוכרת שאחרי שראיתי סרטונים קשים ולא יכולתי להפסיק לבכות ימים ולא הצלחתי לצאת מפתח הבית שלי, אחותי פשוט אספה אותי אליה כמו כשהייתי ילדה קטנה, ודאגה וידעה לומר את המילים הנכונות שהכניסו שקט, גם אם זה היה לרגעים. 

שלחתי הודעה גם לסיון רהב־מאיר ואמרתי לה, תני לי אור. תשלחי לי כל שיעור שיש לך, כל מילה שתגרש את החושך שבלב שלי. היכולת הזאת לבקש עזרה כל כך חשובה. הבנתי שלבד אני לא יכולה. חוץ מהשיעורים שסיון שלחה לי היא התפללה, דיברה ודאגה, וזה ניחם אותי. אני לא לבד. 

ומי שממש עברה לגור איתי, יותר בשבילי מאשר בשבילה, היא חברתי היקרה יובל דיין. יובל היא שמש. בכל מקום שהיא מגיעה אין יותר חושך. והביחד הזה ממש ריפא אותי. הרגשתי שיש אנשים טובים שאני יכולה ליפול והם יחזיקו אותי. ושזה בסדר להגיד, שומעות? אני חלשה. אני ממש לא חזקה, ואני צריכה עזרה.

מילים של הנצח 

הדבר השני שעוזר לי הוא ללמוד את פרשות השבוע בעומקן. יש שם מסרים אדירים לנו לכאן ועכשיו, ואני מרגישה חזק את החיבור ואת הדיוק של המילים שהן מעל הזמן. ראינו את זה עם פרשת נח, שהייתה ממש אחרי שמחת תורה, והיה כתוב בה המון פעמים חמס. ואז המשכנו בפרשות ופגשנו בישמעאל, פרא האדם. כמה אנחנו סובלים ממנו, ולצערי עוד נסבול. ואחר כך הגענו לעשיו ששונא ליעקב. וואו, כמה אנחנו מרגישים את זה. כמה אנטישמיות יש בעולם. כמה שנאה כלפינו, הפגנות באירופה של מאות אלפי אנשים שצועקים לשחרר את פלסטין, ממי שמחשיבים את עצמם לנוצרים נעלים. אני מתחברת לעוצמה היהודית שלנו, לאמונה שה' לא נשאר חייב לאף אומה שמנסה להשמיד אותנו. אנחנו יודעים שעל בימת ההיסטוריה כבר היו כל כך הרבה שניסו, והנה, עם הנצח פה, וכל אותם רשעים נשארו שם מאחור.

מעגל הנתינה 

וברגע שיכולתי קצת לצאת מבועת העצב שחנקה אותי, התחלתי להתנדב ולהיכנס לעשייה. זה נתן לי כל כך הרבה כוח פתאום, הדאגה לאנשים אחרים, ללכת לחזק אזרחים, חיילים וחיילות גיבורים. זה הרים אותי למקום של שייכות ושל אחדות. אני יודעת שיש קולות על כך שהפילוג מרים את הראש, אבל למי אכפת? אני לא שומעת, לא משתפת עם זה פעולה, ממשיכה לראות את הטוב שיש בכל פינה ומעצימה אותו.

לא תמיד יש כוח לתת ולצאת מעצמנו. זה ממש בסדר גם כשלא מתאפשר. צריך לחכות לרגע שיש קצת כנפי רוח, ומיד לקום ולעשות. 

והדבר האחרון שנותן לי כוח הוא תפילה… תפילה פשוטה מהלב. לבקש משיח. לא להתפשר על פחות מזה. המרפא הכי גדול הוא דוד המלך שנתן לנו את ספר תהילים, שכל מילה בו היא רפואה.

הגענו לעת הזאת, מספיק להתבייש במי שאנחנו. אנחנו עם קדוש עם תפקיד אלוקי, הגיע הזמן שנעשה את שמוטל עלינו, נקיים את הייעוד שלנו כעם, ולא נסתתר מאחורי מערביות מיותרת. נהיה גאים במי שאנחנו.

כי עם ישראל חי.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עם הפנים למעלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני רוצה לשתף אתכן בלב פתוח במה שעובר עליי בתקופה הנוכחית, תושבת רעננה שאין לה ילדים בצבא, ועל הנייר, כמו שאומרים, לא אמורה להיות בבעיה גדולה מדי. ובכל זאת, אני בבעיה… בעיה גדולה מאוד. 

ראיתי סרטונים. נוראיים. כמו הרבה שלא הבינו את גודל האסון בהתחלה, וחשבנו אוקיי, זה בטח יהיה נוראי, ומזעזע, אבל בואו נראה במה מדובר. 

אבל אף אחד לא הכין אותי למה שראיתי. פתחתי. ומההלם והשוק, לא הצלחתי לסגור את הסרטון. קפאתי על מקומי. הזוועות נכנסו לי ללב, לנפש, עד לנשמה. במשך כמה ימים לא הפסקתי לבכות. 

אנשים ביקשו עזרה, וניסיתי קצת לעזור, לחבר, אבל כל מי שביקש משהו מעֵבר, כמו להשתמש ברשתות החברתיות שלי, נענה בשלילה גדולה. כי אני לא יכולה. אני מרוסקת. אני חולמת חלומות זוועה. 

אני מבינה שבמסלול אחר, יכולתי למצוא את עצמי במסיבה הזאת! בעברי אהבתי מאוד מסיבות טבע. בכל אירופה הייתי נוסעת למסיבות טבע, לרקוד, לאהוב, לפתוח את הלב, להתאחד עם המון אנשים יפים באהבה קוסמית, אהבת הלב הפתוח. 

ובמקום זה הייתי בבית הכנסת, בריקוד אחר. רקדתי עם התורה, עם האור האינסופי של הטוב. עם המסע של עם ישראל. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. על הפניות בחיים שמשפיעות בצורה כל כך מטורפת על המציאות העכשווית שלנו.

על טייס אוטומטי 

המחשבות. בשבועות הראשונים טבעתי בלופ של מחשבות. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על השבויים, החטופות, הילדים, הסבתות. מה איתם, מה עושים להם? מה עושים להן. מה.

אבל כאימהות לילדים, לאף אחת מאיתנו לא הייתה פריווילגיה לשקוע לגמרי. צריך להכין אוכל, צריך לקפל ערמות של כביסה (כי אפילו העוזרת ברחה לי), ואיכשהו, מתוך הפעולות הקטנות האלה, הרגשתי שאני קצת מרימה את עצמי. 

היה שלב שעודד בעלי חשב שאני צריכה כדור הרגעה, או משהו שלפחות יעזור לי לישון בלי לבכות מתוך שינה, אבל לא רציתי. והאמת, שגם התביישתי. מה יגידו ההורים שהילדים שלהם אינם עוד? מה יגידו המשפחות שיקיריהן אי שם בתוך עזה? את נכנסת להתקף חרדה? מה יש לך? תתאוששי! 

אבל הפסקתי עם רגשות האשם. אני מצטערת בצער העם שלי, וזה ממש בסדר. אני לא מצליחה לתת מעצמי כלום כי המילים נעתקו לי מהפה, וזה בסדר. כי כל אחד, ובעיקר כל אחת, מגיבים אחרת למה שעברנו כעם. 

בהתחלה הייתי במצב שוק. טייס אוטומטי שעושה רק, אבל רק, מה שחייבים. ואז לאט לאט התחלתי לצאת מהחושך. כי אנחנו כאלה. ב־DNA שלנו אנחנו שורדים. אנחנו קמים ומשקמים. אנחנו בונים מחדש. מתוך ההריסות אנחנו מצליחים להיבנות.

מחולשה לכוח 

ואני נוסעת לדרום לחזק שם נשים, אבל האמת שאני נוסעת בשביל להתחזק בעצמי. לאט לאט אוספת עוד כוח, בעדינות, ומתחזקת. 

לאט לאט אנחנו ניבנה, אנחנו נקום מתוך ההריסות, נתנער מעפר ונמשיך. אנחנו חייבים את זה לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם.

אין לאף אחד מושג מה באמת הולך להיות, כל מה שנשאר לנו זה להיתלות באמונה שלנו, גם אם אנחנו מרגישים שהיא קטנה עכשיו יותר מפעם, גם זה בסדר. הכול התבלבל, ומתוך הכאוס יבוא סדר חדש, אמיתי יותר, מחובר יותר. 

אנחנו נמשיך לרקוד ולשמוח, כי זה העם שלנו. אנחנו חזקים כל כך, גם כשנראה שאולי נחלשנו. ודבר נוסף שחשוב לזכור הוא שהעובדה שהשנה התחילה ככה, לא אומרת כלום על ההמשך. הכול יכול להתהפך לטובה. מתוך החושך יבוא אור גדול.

בעזרת ה'. מתוך אהבת ישראל, מתוך האחדות, יגיעו זמנים אחרים. אמן. 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על סף תהום הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחד ההיבטים התנודתיים ביותר, שימי חופשה, חגים ושגרה משפיעים עליו ומשנים אותו, הוא המשפחה וגודלה. מה שנקרא פותחים וסוגרים אקורדיון. וככל שהמשפחה מתבגרת, השינויים מחריפים.

כשהמשפחה קטנה יחסית, האחד בספטמבר הוא ציון הזמן שממנו המשפחה חוזרת לסדר יום קבוע. הבית מתרוקן בבוקר, מה שיוצר חלל שצובט את הלב וגם מרחיב אותו בו־זמנית, נותן זמן לנשום אבל גם נפרד ממלאות של חיים, צחוק ובכי והרגשת ביחד.

ככל שהמשפחה מתבגרת, מתחילות פרידות ארוכות יותר. אולפנות וישיבות עם פנימייה הן סיבה ליציאה מהבית בגיל צעיר, הרבה פעמים עד לחתונה: למעט חופשות, אצל הבנים ההמשך יהיה ישיבה, מכינה, צבא. אצל הבנות – שירות, ואז שיבה הביתה או לימודים גבוהים רחוקים, או מדרשה, חתונה.

כל המשפחה זזה. הילד הצעיר יותר נהיה הבוגר, אבל רק לזמן קצוב… כל מערכות היחסים בין האחים בבית משתנות.

המשפחה מתחילה להתרוקן בצורה נוכחת יותר ביומיום. גם כאן יש צביטה חזקה וגעגועים. וגם צמיחה ושינוי. חלוקת התפקידים הקבועה בין האחים משתנה, והרבה פעמים זה לברכה. מתגלים יכולות וכוחות שהיו בצל הילד הגדול, וכעת הקטנים יותר מקבלים דחיפה ועידוד. זה משפיע על האווירה בבית, וגם על ההרגלים של ההורים. בבית שלנו אחת הדוגמאות הבולטות הייתה המוזיקה בבית. מי משמיע את המוזיקה, ואיזו מוזיקה זו תהיה? תלוי מי נמצא.

הרבה משפחות חוות את המעבר לפנימיות בגיל הנעורים כקושי גדול, אולי אפילו כדבר שאינו נכון לילד ולהורה. אבל שאלת האלטרנטיבה היא חזקה, כמו גם רצון הילד. יש משהו מאוד מקדם ומבגר בחיים החברתיים והרוחניים שפנימייה נותנת.

ואז מגיע השלב של החתונות. ברוך ה', שמחה גדולה, הודיה גדולה. וגם כאן יש התרחבות של הלב, וצביטה קטנה. המשפחה משתנה. קולטת עוד בן או בת לתוכה, ומצמיחה החוצה זוג, שיהיה המשך, וגם יהיה משהו אחר.

וכך, בתנועה מתגברת והולכת, הבית מתרוקן עד למצב של רק זוג – ומתמלא עד שצריך לשכור פנימייה מוסדית כדי להיפגש לשבת משפחתית.

והלב, שנמתח כדי להכיל לאהוב ולחבק ולעודד את כולם, שב לבית ריק ושומע את פעימותיו מהדהדות בתוכו.

סימן לגאולה

בחודש האחרון נוכחנו מחדש, ביתר שאת, בכוחה של המשפחה. אחרי החגים שבהם אירחנו ונפגשנו לרוב, הציפייה לשגרה התנפצה בדמות מלחמה שהחזירה את כולנו הביתה, שקרעה משפחות זו מזו והזכירה לנו מחדש שאנחנו כולנו משפחה אחת גדולה.

את הריקוד שבין משפחה לבין עצמאות אישית חוויתי במהלך חיי כבמעין ריקוד- בנערותי חוויתי הרבה בדידות. למדתי לקדם אותה ולהתקדם איתה, וגם כאבתי אותה והבטחתי לעצמי מילוי.

זכיתי, ברוך ה', ללדת הרבה ילדים, ולמלא את החיים והבית. ואז היה מאוד חסר לי קצת זמן לבד. ברוך ה', הילדים התחתנו מהר וילדו מהר, והבית גדל, וקטן, בו־זמנית.

אני קמה בבוקר בלי שבכי של תינוק יעיר אותי. ישנה לילה שלם. יש בזה הרבה חירות, מרחב, הקלה. ויש גם צביטה של געגוע.

נראה שבכל מצב שה' מביא לנו יש אתגר ייחודי ולימוד ייחודי. איך יולדים את עצמנו מחדש. איך פושטים מיומנויות ישנות (להחליף טיטול בכל מצב, להמציא ארוחה ברגע) ולובשים מיומנויות חדשות (לזכור איזה מאכל אהוב על כל כלה, חתן, נכד ונכדה, להיות גמישה בביקורים ובאירוחים).

ואיך שומרים על מי שאני ומקשיבים להמיית הלב ולדחף להתחדש ולחיות, בלי לשקוע בקינה על מה שפסק מלהיות.

מתברר שהשלב של לידת הילדים, גידולם עד שהם מתחתנים, הוא רק שלב אחד בהורות. ואחריו מגיעים עוד שלבים של קשר, תמיכה, שיתוף, שמשתנים כל הזמן ומאפשרים תיקון של העבר, שינוי לטובה והמשך ליווי ממרחב אחר.

תופעת המשפחה הגדולה היא סימן ענק לגאולה המתרחשת כאן ועכשיו. אחרי שמבנה המשפחה התפרק במאה הקודמת בגלל תנועות אידיאליסטיות, ובמיוחד אחרי השואה, משפחות נובטות וצומחות, כמו צמחים שעולים מהאדמה הפורייה, ובניגוד לעולם המערבי המתקדם סביבנו. איזו ישועה וברכה. ואיזה אתגר.

בתפילה לשלומם וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים,

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בית מתרוקן ומתמלא הופיע לראשונה ב-פנימה.