זה גרם לה להבין שמה שפשוט לה – לא בהכרח פשוט לילדיה ולבני גילם. בעקבות ההערה הזו, היא הבינה שהיא צריכה לשוחח עם ילדיה על הפלא שבהיריון הזה. נראה לי שיש כאן סיפור שמייצג דור ופערי דורות. ומלמד על הצורך לתת מילים ועומק להתמסרות להבאת חיים לעולם.

להכות שורשים

כשהייתי נערה, הנושא של לידות ומספר ילדים ממש לא העסיק אותי. אחרי החתונה מאוד רציתי ילד. הרגשתי כמה פלאי ועמוק הקשר כשהוא ממשיך דרך חיים שנוצרים מהיחד. אחרי הלידה הראשונה הבנתי שעליתי ברמת החיים. התחלתי להכות שורשים באדמה. קיבלתי פשר חדש ומופלא לעצם היותי, לחיי. 

בתור רווקה, זכיתי תקופה מסוימת להתפלל שלוש תפילות ביום. ובתור אמא עברתי לתפילה אחת, קצרה. אבל ממש הרגשתי איך חיי הופכים להיות תפילה אחת ענקית. הרגשתי שותפות בבריאה. קרבה עמוקה לבורא כול. היום שלי היה מלא בנתינת חיים, שאלות האמונה קיבלו תשובה ודאית של חוויית נוכחות אלוקית. אור עמוק נכנס לחיי.

כשהבנתי שאני בהיריון השני, לא ידעתי איך אפשר לאהוב עוד מישהו. איך יהיה מקום לילד נוסף. חששתי. ויחד עם השמחה שהייתה לי, ראיתי את עצמי כאילו כל חיי אהיה בהיריון, וזה לא היה קל. ברוך ה', הלב נפתח לאהבה, והבנתי איך כל ילד פותח את האישיות לאהוב יותר. ויחד עם זה, הייתי צעירה, והיו לי עוד הרבה רצונות לא ממומשים.

להביא חיים לעולם זה פלא. פלא של התמסרות לזולת, עיסוק בעתיד, יצירת חיים. אבל יש גם את הכאן ועכשיו. את הרצון להתקדם מבחינת האישיות בעוד מישורים. את הצורך לפרנס תוך כדי גידול ילדים. את הצורך ליהנות מפנאי בלי לחץ, לישון לילה שלם, להקדיש זמן לזוגיות. הרבה צרכים זזים הצידה מול ההתמסרות המופלאה הזו. וזה ממש לא קל.

למדתי איך להתנהל בחיי במספר מישורים בו־זמנית. וזו הייתה עבורי תורה חדשה, שמעולם לא לימדו אותי. להיות פחות פרפקציוניסטית, להתגמש עם המציאות, להיעזר, לחלום רחוק, ולהחזיק חזק בהודיה על מה שיש.

התקופה הכי שמחה

דיברתי עם בן משפחה עם שמונה ילדים, מגיל 13 עד מספר חודשים. והוא אמר לי, אני חושב שאנחנו בתקופה הכי שמחה שלנו. תחושות המסוגלות ועושר החיים נותנות הרבה שמחה, וזה מחפה על הקשיים והאתגרים ביומיום.

למה אני מספרת את כל זה? כי אני חושבת שיש עוד נשים שמתמודדות עם העומס ומרגישות לבד. שיש להן דילמה לגבי לידת עוד ילדים בגלל הקושי הכרוך בכך, או בגלל שהן תהיינה יוצאות דופן מדי בחברה שלהן, או שמחיר העצירה בהתקדמות בעבודה קשה מדי.

יש כיום כל כך הרבה אפשרויות לאישה לפעול ולהתקדם, שלידת ילדים נתפסת כמשהו שתוקע מאחור, כובל ולא מאפשר לצמוח. למרות שההפך הוא הנכון, וגידול משפחה הוא האוניברסיטה של החיים – לא מקבלים תואר ולא שכר על האוניברסיטה הזו.

כותבת: הרבנית נעמי שפירא

הפוסט ילדים זו ברכה הופיע לראשונה ב-פנימה.

החברה משפיעה תמיד, ובגיל ההתבגרות ההשפעה מתגברת ביתר שאת. החברה היא כל עולמם של המתבגרים. טבעי שמה שמעניין את בתך המתבגרת הוא מה החברות יאמרו והאם יאהבו או לא יאהבו את מה שהיא עושה, איך שהיא מתלבשת ומה שהיא אומרת. ההורים נחשבים לפחות מבינים לעומת החברות.

קשר קרוב

מלכתחילה כדאי שהילדים יהיו בחברה התואמת את סולם הערכים שלכם. אין מושלם, תמיד יש ביקורת, אבל הרבה יותר קל להתמודד כשאין סחף חברתי לכיוון שהוא באופן קיצוני ההפך מהדרך שלכם.

מה שהכי שומר על נוער מתבגר ועוזר להם להיות קשובים לעצמם ונאמנים לייחודיות שלהם, הוא קשר טוב עם ההורים. אם לא בנית עד עכשיו קשר קרוב ואוהב עם בתך, עדיין לא מאוחר, תמיד אפשר להתקרב. 

לעיתים עולה יחס מזלזל מצד ההורים כלפי החברה של ילדיהם המתבגרים. נדמה לנו שאם נבקר את החברים – הילדים פחות יושפעו מהם. בין שהזלזול בא באופן ישיר ובין שהוא מתבטא בהומור ציני (זה לא ממש מצחיק), הוא עלול לגרום לילדים להתרחק מכם ולהתקרב לחברים עוד יותר.

למצוא אוצרות

נסי לבחון את הקשב שלך לבתך. האם את קשובה ללא שיפוטיות? כשהבת משתפת בחוויה שלה, משמיעה לך שיר יפה לטעמה או מראה לך בגד חדש, האם את מצליחה למצוא בו טוב או שכולך מכווצת? אין צורך לעשות הצגה שקרית שאת מתפעלת ונהנית ממה שהיא משתפת, אבל אפשר לשמוח בשמחתה. מותר לומר שהשיר לא לטעמך, אבל יחד למצוא בו משהו טוב: אולי הביצוע מקצועי, אולי הלחן טוב, אולי המילים מרגשות.

כשילדה מרגישה שאמא שלה מקשיבה לחוויות שלה ללא שיפוט, פתוחה לשמוע את הדעות שלה ודנה איתה בהשקפה בלי עצבים ותסכול, אומרת מילים טובות ומתפעלת מהטוב שישנו, זה נותן לילדה לראות באמא שלה עוגן. ההיסחפות אחר החברה היא חלק מהחיפוש אחר הייחודיות שלה.

כשהלבבות פתוחים, אפשר לבחון יחד באהבה עד כמה היא קשובה לעצמה או שהיא רק מתייצבת לצו החברה, והאם מתאים לה המקום שלה או שהייתה רוצה משהו אחר, ומה יקרה אם תעשה משהו אחר.

מעל הכול, חשוב שאת תראי את האור והייחודיות בבתך, ופחות תיבהלי מההיסחפות של התקופה הזו. כשאת בטוחה בטוב של בתך ושומרת על קשר אוהב, קרוב לוודאי שבעזרת ה' היא תחזור בעצמה לטוב שבה, תמצא את האוצרות שבתוכה, ומשם תאיר לסביבתה ולעולם כולו.

כותבת: זיוה מאיר

הפוסט הלבבות פתוחים הופיע לראשונה ב-פנימה.

איך מגלים דבר כזה רק בגיל מאוחר כל כך? כיצד הן הסתדרו עד אז? איפה זה פוגש אותן היום? ומה השתנה מאז הגילוי המפתיע? 

כינסנו לכתבה זו גם את המנחה שלהן בקבוצת התמיכה, תהילה אלמוג, מרפאה בעיסוק ומאמנת בשיטת קוג־פאן למבוגרים עם קשיי קשב וריכוז, וקיבלנו תשובות מרתקות על שיטה חדשה מייד אין ישראל, שעושה מהפכה בקרב מאובחני קשב וריכוז. כן, גם מבוגרים.

 מוצפות

כך נראתה המודעה שהזמינה אותן להיפגש: "קושי בניהול זמנים? עומס מטלות? קצה החיים היסטרי? אתגרים בהתארגנות? אמביציה גבוהה? מאותגרת קשב וריכוז? מוזמנת לארבעה מפגשים שבהם נדבר בשפה שלנו". זה הספיק להן כדי להגיע, ולפתוח את הלב. הן מספרות שהשיתוף היה טוטאלי, והטישו היה בן לוויה קבוע. "פתאום את מרגישה שמישהי, ואפילו הרבה מישהן, מבינה אותך. שאת לא מוזרה. שיש לזה שם, לכל מה שעובר עלייך", מתארת לי נועה (44), עורכת דין מצליחה, שגילתה רק במפגש הראשון שהיא אכן לוקה בהפרעת קשב וריכוז. 

"היו שיתופים כואבים ומשעשעים, שרק נשים שעוברות את זה גם כן מסוגלות להבין", מצטרפת לשיחה יעל (46), כותבת תוכן באחת הבמות המובילות ברשת.  "'מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני'. אנשים בטוחים – היא מצליחנית, אלופה, כל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב. רק אני יודעת על כל הבלאגן שאני מחביאה בחדרים, על הכיור העמוס וחוסר האונים שלי מול הר המטלות הבלתי נגמרות. הר שאני אפילו לא יודעת איך לצלוח".

"אני כבר מזמן הרפיתי", תורמת לשיחה אפרת, בת 70 עם רוח צעירה, דוקטור במדעי המדינה ובעלת משרד פרסום. "אצלנו השאלה הכי נדושה בבית היא: איפה. וכולם, כולל אותי, יודעים לצחוק על אמא שהלכה למטבח ושוב שכחה מה היא רצתה לעשות שם".

טוב, אומנם אנחנו כולנו על הרצף של קשב וריכוז, אבל לטובת הקוראות המיושבות שלנו, בואו נתחיל מההתחלה. ספרו לי, איך הכול התחיל אצלכן?

"התופעות של קשיי הקשב החלו אצלי כבר מילדות", מספרת אפרת. "רק שלא ידעתי לקרוא להן אז בשם. לא הייתי מצליחה להתרכז במה שלא עניין אותי, וגם אם כן עניין אותי, היו מורים שלימדו בצורה מונוטונית. כך שמשנות ילדותי לא זכורים לי דברים מיוחדים מבית הספר, רק ירידת הערך העצמי שלי.

"לאורך השנים הייתי מאבדת דברים, ובעצם עד היום", היא מודה בחיוך. "גם לא הייתי מתמידה במה שלא עניין אותי, כך שאת חובותיי הלימודיים בקושי מילאתי", אומרת האישה שלפחות שלוש תעודות אקדמיות מפארות היום את הקליניקה שלה.

"כילדה לא הכירו את התופעה הזאת – פשוט היו מעיפים מבית הספר. בסוף כיתה י' לפחות שליש מכיתתי, כולל אותי, סולקנו, כי מבחינתם לא התאמנו למסגרת, לא היה להם מה לעשות איתנו. רק אחר כך, כשעשיתי בגרות אקסטרנית ומבחנים באוניברסיטה, הבנתי שאני באמת לא דפוקה. אבל גם שם היה קשה לי להתרכז בשיעורים. אז בסוף כל סמסטר הייתי יושבת עם עצמי כמה שעות, ומוציאה ציונים מצוינים".

יעל מתארת תמונה שונה. "כילדה איש לא חשב לרגע שיש לי בעיית קשב וריכוז. אומנם הייתי מעט מפוזרת ונוטה לחוסר סדר, וגם לא הצלחתי לעמוד בזמנים, מה שעד היום מאתגר אותי, אך בשנים ההן, לפני למעלה מ־30 שנה, התמקדו באבחון 'ילדים מופרעים' שמרעישים ומפריעים בכיתה. המצב אצלי היה הפוך: הייתי תלמידה מצטיינת שאפילו ניגנה בכלי נגינה והצליחה להתמיד בכך כמעט עשר שנים, וממש לא הפרעתי למורות. הקשיים התעוררו דווקא כאמא המוצפת במשימות ובמטלות", היא מפתיעה. "ברגע שהגיעו הקטנטנים בזה אחר זה, הרגשתי חסרת אונים לעיתים קרובות, לא בטוחה מה לעשות קודם. הבית שילם את המחיר הגדול: היה לי קושי אמיתי לשמור עליו מסודר, והגעתי הרבה פעמים למצב כאוטי".

"אני כל כך מזדהה איתך!" מתפרצת נועה באמצע המשפט של יעל, אבל אף אחת לא מעירה לה. הרי זה מאפיין מובהק של קשיי קשב וריכוז – האימפולסיביות והקושי בדחיית סיפוקים. "גדלתי בבית מאוד פדנטי", היא ממשיכה, "אף פעם לא הייתה לנו אפילו כפית בכיור. כשהתחתנתי גיליתי שחמותי אפילו יותר קפדנית מהוריי בנושא הסדר והניקיון. ולמרות שהצלחתי בכל מה שעשיתי, המצב המבולגן של הבית היה תעודת עניות זועקת, וגרם לי להרגיש כל הזמן כמו כישלון חרוץ. וכן, גם אני הייתי מצטיינת בכל שנות הלימודים, ואפילו מצטיינת דקאן בתואר הראשון והשני", היא צוחקת, אבל יש דוק עדין של עצב בעיניה. "אז תמיד חשדתי בעצמי שאני פשוט עצלנית, ובגלל זה הבית נראה ככה. רק בזכות המפגשים שלנו הבנתי שאני לא. אני חושבת שלא היה מפגש שלא בכיתי בו לפחות פעמיים", היא משתפת בגילוי לב, "הייתי מוצפת. הרגשתי שסוף סוף אני מבינה מה עובר עליי. סוף סוף כל התופעות שמרכיבות את האני שלי מתאספות לכדי הגדרה אחת, שמאוד מקילה עליי".

"אני נזכרת" משתפת יעל, "שכשראיתי את נועה נכנסת לחדר במפגש הראשון, פשוט ברח לי מהפה, באופן מאוד לא פוליטיקלי קורקט: 'את?! קשב וריכוז?! אבל את כל כך מוצלחת!'".

עכשיו שלושתן צוחקות. "זה בהחלט שבר את הקרח בין כולן".

הפוסט באמצע החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי? הילה וסיני ורוציק

מתי? אחרי 13 שנה כגרושים

איפה? בתוכנית 'הפטריוטים' בערוץ 14

הילה (42) וסיני (43) ורוציק, תושבי חריש, מכירים כבר מילדות. הם גדלו יחד, הפכו לחברים הכי טובים, התחתנו והביאו ילדים. אחרי כמה שנים לא פשוטות, התגרשו. אבל הפרידה לא הייתה סוף, אלא רק פרק ביניים.

"היינו כל הזמן יחד, גם כשהיינו גרושים", מספרת הילה. "גרנו דלת מול דלת, סיני היה אבא מאוד נוכח והילדים ראו אותו כל יום. גם כשהיו קשיים, שמרנו על קשר טוב. זה לא שלא אהבנו, פשוט נכנסנו ללחצים, אני הייתי בהיריון והוא במשבר כלכלי. רציתי להגן על הבית, שלא נגיע למצב שהילדים חווים הוצאה לפועל או בלגן בירוקרטי. אז נפרדנו כדי לשמור על הבית".

הם היו גרושים במשך 13 שנה, אבל ככל שהזמן עבר, משהו בלב לא היה שקט. "סיני כל הזמן הציע לי", היא נזכרת בחיוך. "כבר מגיל שבע הוא אמר לי שנתחתן. בגיל 18 הוא ניגש לסבא שלי וביקש את ידי. כשהיינו גרושים הוא גם היה מציע, אבל תמיד חשבתי שהוא צוחק. פתאום אחרי 13 שנה הוא אמר: 'בואי נתחתן', אז עניתי בצחוק: 'אם כבר, אז רק בפטריוטים!'. בדיוק השתתפתי בקורס בערוץ 14, ובכלל לא חשבתי שהוא יתייחס לזה ברצינות".

אבל סיני, לדבריה, לקח את זה "הכי ברצינות שיש". בעזרת חברה טובה וטלפונים שהיו לו מהקורס, הוא יצר קשר עם ההנהלה של ערוץ 14, תיאם הכול, והציע לה נישואין בשידור חי. 

איך הגבת? 

"לא עיכלתי. עמדתי שם בשוק ולא הצלחתי לחשוב על כלום. רק ניסיתי להבין אם ההצעה שלו באמת קורית כאן ועכשיו בטלוויזיה. המשפחה והחברים הקרובים התקשרו כבר באותו ערב והיו מאוד נרגשים עבורנו".

ובדיעבד שמחת שכך הייתה ההצעה? 

"לגמרי. זו הייתה ההצעה הכי מרגשת שיכולתי לבקש".

לא חששתם מהחשיפה?

סיני מצטרף לשיחה ומשיב שהיה חדור מטרה ולא חשב הלאה. היחד המשפחתי, לדבריו, גבר על הכול. "הרגשתי שיש צורך לאחד את הבית, לתת לילדים יציבות, ושידעו שאמא ואבא ביחד". במהלך השנים נולדו להם שישה ילדים, שחמישה מהם מאובחנים על הרצף האוטיסטי. "יש מורכבויות, ובשביל לנהל את הבית הבנו שחייבים חברות עמוקה. זה מה שמחזיק אותנו: אהבה, שורשים משותפים וקשר אמיתי של חיים שלמים".

השניים התחתנו ביום חמישי, ט"ז בסיוון, הערב שבו החלה המתקפה של ישראל על איראן. 

"זו הייתה חתונה קטנה, מרגשת, עם מי שאוהב אותנו באמת. התרגשנו יותר מבחתונה הראשונה", מציין סיני. "עמדתי מתחת לחופה והתפללתי על החיילים שיחזרו בשלום, בלי לדעת מה מתרחש באותן שעות במערכת הביטחונית ומה עוד צפוי להגיע כמה שעות אחר כך". בסוף החתונה הם מצאו את עצמם בממ"ד עם ששת ילדיהם.

תאריך החתונה סוגר עבורם מעגל משפחתי: "סבא של הילה היה הסנדק שלי, והתחתנו בדיוק ביום הפטירה שלו. זה היה רגע מעגלי, מושלם. כאילו כל הדורות איתנו מתחת לחופה.

"אמרתי לילדים: לא כל אחד יכול להגיד שהוא היה בחתונה של ההורים שלו. והם יזכרו את זה לתמיד", חותם סיני. 

"הכול שזור יחד"

מי? סמדר ועמית לוזון

מתי? אחרי ארבעה חודשי היכרות 

איפה? במצפה על שם שי שמריז הי"ד, אח של סמדר

"בתוך השמחה יש גם חוסר, ובתוך החוסר יש שמחה", כך מתארת סמדר לוזון (24) את תחושותיה בעקבות הצעת הנישואין שקיבלה מעמית. ההצעה התקיימה ב'מצפה שי' הנמצא בין מטעים, כרמים ושדות ירוקים, באזור שבין קיבוץ נגבה למשואות יצחק. המצפה הוקם לזכר אחיה, שי שמריז הי"ד, שנהרג במלחמה בעזה. שי היה מ"פ בחטיבת הנח"ל וסיפור נפילתו הרואי – בזכות החלטה פיקודית נכונה בשטח אומנם איבד את חייו, אך הציל פלוגה שלמה.

בסיפור ההיכרות בין עמית לסמדר נראה ששי הי"ד היה מעורב מלמעלה. "הכרנו דרך מחנך של שי שהיה במילואים עם חבר טוב של עמית מהישיבה", משחזרת סמדר. "בשיחה ביניהם המחנך סיפר לו עליי, והחבר מיד קלט שזה מתאים. נפגשנו ויצאנו כמה חודשים עד להצעת הנישואין". 

המצפה לזכרו של שי הי"ד הוקם שבוע וחצי לפני ההצעה. "קבוצה של בנות נוער ממרכז שפירא, היישוב שבו גרים הוריי, התחברו לדמות של שי, ופנו להורים שלי בבקשה להקים מצפה לזכרו. ההורים שלי התרגשו והסכימו". 

כשהמצפה היה מוכן, היה לעמית ברור ששם הוא רוצה להציע נישואין, וכך היה. "חברות שלי קישטו, שמו תמונות, והכול היה מוכן. עמית אסף אותי, והגענו יחד למצפה של שי. זה היה רגע מאוד חזק, חיבור בין חיים למוות. מקום שמסמל לי ששי, למרות שאינו איתנו פיזית, ממשיך ללוות אותי ולהיות חלק מהשמחות שלי.

"מאז אנחנו ממשיכים את האור שלו. המצפה הזה הפך לסמל חי לנוכחות שלו, גם בתוך רגעי שמחה כמו הצעת הנישואין. היה לי חשוב ששי יהיה חלק מהאירוע, מהשמחה. המצפה הוא מבחינתי סמל", היא חוזרת, "הוא לא היה שם פיזית, אבל המקום נתן לו נוכחות".

הצעת הנישואין של עמית לסמדר הייתה הראשונה במצפה, ומאז זוגות רבים בוחרים להתחבר דווקא שם בעבותות של אהבה. "זה מרגש שיש המשכיות לשי ושהמקום ממשיך לפעום".

עמית לא הכיר את שי. איך הוא זרם עם הרעיון להציע במצפה? 

"מהדייט הראשון דיברנו על שי. אנחנו שלושה אחים וגדלנו מאוד קרובים. שי היה חלק בלתי נפרד מחיי, וכל מי שקרוב אליי הכיר אותו. לאורך הקשר בינינו עמית שמע עליו, התחבר, והרגיש שהוא חלק מהחיים שלנו. הוא גם אמר לי שהוא מצטער שלא זכה להכיר את שי". 

עבור סמדר, ההצעה הייתה הרבה מעבר למחווה רומנטית. הם כבר החליטו להתחתן קודם לכן, אבל ההצעה הייתה דרך להפוך את ההחלטה לרשמית ולגשר בין הרגשות המערבבים.

"זו הייתה חוויה מרגשת ומלאה ברגשות מורכבים, במיוחד מול הידיעה ששי לא יהיה חלק מהחתונה. הייתה שמחה לצד כאב – הכול שזור יחד. אני רוצה שהאהבה והאובדן ידורו יחד, וההצעה במצפה עשתה את זה בדיוק".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ה,

קרדיט:שירה סגל

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט התינשאי לי? הופיע לראשונה ב-פנימה.

והיו לבשר אחד
לפני כמה חודשים דיברתי עם מדריכות כלות קולגות, ובין היתר הבענו דאגה רבה על כך ששיעור מבטלי האירוסין עלו בשנים האחרונות. ייתכן שמה שבעבר היה קורה בנסתר ונסגר בשקט בין בני הזוג, קורה היום באותם ממדים בנגלה, אך לצד זאת אני יודעת שאם תופעה כלשהי מקבלת במה בפומבי, זה אומר דרשני.
הסיבות לביטול רבות ומגוונות – קשר בוסרי, פחד מפני מחויבות או סודות שהתגלו לפתע פתאום. אני רוצה להצביע על סיבה נוספת: חוסר הבנה של מהות הנישואין.
בספר בראשית כתוב "והיו לבשר אחד". מדוע נכתב בשר אחד, הרי להתחתן פירושו שני חלקי נשמה שמתאחדים? התשובה היא שלהתחתן פירושו להתחבר גם ברובד הנשמתי וגם ברובד הארצי, הגשמי, בענייני היומיום החומריים, בבשר ולא רק ברוח.
זוגות רבים מאוהבים ברעיון של להתחתן. זה נראה מאוד רומנטי, ובצדק, להציע נישואין לאור השקיעה ולרחש הגלים. רק שהבחירה להתחתן אומרת גם להתעסק בענייני העולם הזה – איפה נגור, במה כל אחד מאיתנו יעבוד, איך הבית שלנו ייראה? ואז פתאום מתגלים פערים, חילוקי דעות ומחלוקות, במיוחד בתקופת האירוסין הלחוצה.

ראויה לאהבה
התנפצות החלום כוללת אדוות פגיעה בלא מעט מעגלים אישיים, משפחתיים וחברתיים. במעגל האישי, ביטול אירוסין הוא אירוע משברי שכרוך בחוויות קשות כמו דחייה או כישלון, אשר פוגעות בביטחון העצמי. אם את נמצאת במצב הזה, חשוב שתדעי שאת אהובה וראויה לאהבה, בלי קשר לביטול.
תני לעצמך להרגיש את הכאב, אך זכרי שזה לא מגדיר אותך. את מוכשרת, חכמה ויפה, וביטול האירוסין הוא חלק מהמסע שבו בחרה נשמתך עוד לפני הגיעה לעולם. אני מאחלת לך שיום אחד תראי את המשבר כמבשר שהוביל אותך למקום טוב יותר בחייך. בשלב הזה, אל תהססי לפנות לאשת מקצוע שתסייע לך לעבד את החוויה וללמוד על עצמך לטובת קשר הנישואין שבוא יבוא.
במעגל המשפחתי, גם הורים שמתמודדים עם ביטול אירוסין של ילדיהם חווים משבר לא פשוט. הם עשויים לשאול את עצמם כיצד לא הבחינו בכך או איך לא הגנו על ילדיהם מהכאב. חשוב להבין שהרגשות הללו נורמליים, אתם לא אשמים וזהו הניסיון של הבן או הבת שלכם.
נסו להימנע מהעמסת תחושות על ילדכם, שכבר מתמודד עם קושי. אם אתם צריכים לפרוק את רגשותיכם, פנו לאיש מקצוע. הראו לילדיכם אהבה, אמפתיה ותמיכה ללא תנאים והקשיבו לצורכיהם. אם תבחינו בשינויים יוצאי דופן בהתנהגותם, פנו לאיש מקצוע והיו עוגן תומך בתקופה זו.

צילום: מאיר אליפור

עין חומלת
במעגל החברתי, ביטול אירוסין מלווה בבושה רבה. הרבה ממבטלי האירוסין חוששים להיות "סוג ב'". לכן עלינו כחברה לנהוג ברגישות, להימנע משאלות פולשניות והעברת שמועות ולדון לכף זכות ולהביט בעין חומלת. המשפט "עדיף להיפרד עכשיו מאשר להתגרש בעתיד" אומנם הגיוני ונובע מתוך רצון להקטין את הכאב, אך הוא איננו מקדם מפני שבסוף לא רק שכואב למי שביטל, אלא שכעת אין לו גם לגיטימציה להראות את כאבו מפני שהוא אינו משתווה לכאב אחר. כאב הוא כאב, ואם אתם באמת רוצים לעזור אפשר להביע תמיכה ולומר: "אני מצטערת לשמוע, יש משהו שאוכל לעשות בשבילך?"

כתיבה: בת־חן ווייל, מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית ומייסדת קהילת "להיות אישה"

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט התנפצות חלום הופיע לראשונה ב-פנימה.

היא הגיעה לנחם בשבעה, וזה קירב ביניהם, אבל מאז הוא מתאמץ להיות פנוי לקשר. הוא לא ממש מצליח לשתף, כאילו משהו נסגר בו. כשעשינו לו דמיון ללב, מה שבדרך כלל נותן אינדיקציה יחסית ברורה אם הבחורה נמצאת בפנים או ליד, הוא ראה שהלב מרוסק לחתיכות קטנטנות שנפלו על הרצפה. אני הוצפתי דמעות, מזל שהוא עצם עיניים. איך אפשר לחשוב או להרגיש משהו במצב הזה? לא משנה מי זאת תהיה, הוא מרגיש חוסר יכולת לתת לה את הלב, פשוט כי אין כרגע לב.

במפגש ההוא ניסינו לתת איחוי, אהבה והשבת תקווה למקום השבור והפצוע שבתוכו. הוא אמר לחברה שכרגע הוא לא פנוי לבנות קשר. היא הבינה, ואמרה שהוא מוזמן ליצור קשר כשיתאים לו.

דבקים בחיים

אני בקליניקה כבר 19 שנה, ראיתי עד היום אלפי רווקים ורווקות. הסיפורים שמגיעים עכשיו הם אחרים.

אליה סיפר על האקסית שפתאום התקשרה כששמעה שהוא בעזה. וזה הפך לו את הבטן. רונית הייתה נוסעת לבסיס במשך חמישה חודשים כדי לשבת לדייט ליד הש.ג. וזאת שהספיקה לצאת לשלושה דייטים בלבד לפני המלחמה, וכשהיא הגיעה לפנק את הבחור בחזית, הוא הפתיע אותה עם טבעת.

הלוחמים שהגיעו אליי בזמן האחרון סיפרו על החברים שנפלו, על חילוץ מטנק בוער, על התמודדות עם פציעה, על הרגל החדשה מטיטניום, על ההילה, הסבל, התסכול, השאלות החדשות באמונה, ובעיקר על הרצון העז לבנות כבר בית. עם מות חבריהם הם מרגישים את הציווי לחיות ולהביא חיים נוספים.

 תובנות מהחזית

המלחמה מוסיפה עוד נדבכים של רגישות שצריך להתייחס אליהם בבניית קשר. אנסה לתת כאן כמה עצות פרקטיות למי שנתקלת באתגרי ההיכרות בזמן שגרת החירום שנקלענו אליה. 

ראשית, לא לכל אחת מתאים לצאת עם מישהו שלא יודע מתי הוא יהיה זמין בטלפון ומתי יוכל להיפגש בפעם הבאה. נסי לראות אם זה מתאים לך, או מכניס אותך למתח שמפריע לך להתחבר. 

אם חס ושלום נקלעתם לסיטואציה של פציעה או אֵבל על קרובים שלו שנפלו וזה מעורר בו שאלות קיומיות או אמוניות ואת לא ממש יודעת מה לומר, דעי שאף אחד לא באמת יודע איך להגיב בסיטואציות לא טבעיות. פשוט תהיי שם בשבילו, תבחני מה נכון לך לעשות, לעזור, להקשיב. חשוב שתשימי לב גם ליכולות שלך לשמוע את הדברים. אם זה קשה לך מדי, זה בסדר גם לומר שכואב לך לשמוע, ואת לא יודעת אם נכון לך להקשיב לכל הפרטים. הלוואי שלא נידרש לזה לעולם.

ומה קורה אם תכננת לחתוך ואז הבחור עובר טלטלה? זה מזכיר לי את עידית, שרצתה לסיים קשר עם בחור שלא ממש התאים לה, למרות שהיה ממש בחור טוב. כשהוא נפצע במלחמה, היא לא ידעה מה לעשות. איך אפשר להודיע לו שהיא הולכת בדיוק כשהוא נפצע?! היא החליטה להישאר ולתמוך, ביקרה ועזרה, כבר הכירה את כל המשפחה והשתתפה בסעודת ההודיה. אחרי שהדברים נכנסו למסלול, היא נתנה לקשר עוד צ'אנס. הם יצאו עוד חודש וקצת, ורק אז נפרדו. אני הצדעתי לה.

לביאות בלי טבעת

אני רוצה להביע מכאן את הערכתי העצומה לבנות על הסבלנות, על כוננות הספיגה, על ההמתנה בגבורה במשך שבועות עד שתהיה לבחור יציאה הביתה ופניות להיפגש. על שעות של ציפייה לכמה דקות שיחה ולתשובה בהודעה. על נסיעות ארוכות לדייטים עם ריחות זיעה שהפכו לשגרה. על חבילות, עוגיות וארגזים של סבלנות. ובעיקר על האמונה, שדווקא בשעת מלחמה, העולם זקוק לאהבה. 

הכותבת היא מאמנת לאהבה עצמית וזוגית, מייסדת בית הספר לאימון מרווקות לזוגיות, ולשדכנות אפקטיבית. 

מתוך גיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נלחמים להתאהב הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשאני שואלת אותן מה היה בשבילן גוש קטיף, כולן מגיבות באופן דומה: עיניים נוצצות, חיוך בלתי נשלט וזיכרונות מתוקים. 

צילה: "הגענו לעצמונה עם תינוק בן חמישה חודשים, וגורשנו עם שמונה ילדים, שהקטנה בהם הייתה תינוקת בת חמישה חודשים. המגורים בגוש קטיף היו מין 'בועת גן עדן'. הייתה שם הרמוניה נדירה בין כל סוגי האוכלוסייה – חילונים, דתיים וחרדים על כל סוגיהם. כולם גרו באחדות נפלאה שאני מתגעגעת אליה עד היום, תומכים ועוזרים אחד לשני בלי קשר לרמה הדתית או לסגנון הלבוש. היה לנו שם הכול. זו החוויה שהכי צרובה בי מהגוש – האחדות הנפלאה וההון האנושי. עד שבא הגירוש והעיב על הכול, החיים היו כמו פיסה של גן עדן".

צילום: משה מילנר לע"מ

"אנחנו עלינו מצרפת היישר לגוש קטיף", מספרת חיה את החוויה שלה. "כל הזמן שאלו אותנו 'למה לכם לעלות, מה חסר לכם בצרפת?' ובאמת זה הרתיע אותנו ודחינו את העלייה עוד ועוד. אבל בסוף החלטנו לעלות לגוש קטיף. כששמעו זאת בצרפת, הזדעזעו. הסוכן שלנו צעק: 'מה? אם כן, אני לא מטפל בכם', והעביר אותנו למזכירה שלו שתטפל בנו. הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר, למה דווקא לעלות למקום המסוכן הזה? אפילו הסוכנות היהודית הרתיעה אותנו. אך למרות הכול עשינו זאת", היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת. 

"בנווה דקלים גרנו במשך עשר שנים. חיינו ביחד עם הערבים ועשינו בעזה את הקניות שלנו. יש לי חברה שאפילו למדה קוסמטיקה בעזה… העירייה וקופת החולים שלנו היו בחאן יונס. עוד לא מספיק הבנתי אז את המורכבות שבחיים כאלה", היא מודה, "אך היו לנו שם חיים יפים ומלאי שלווה. היו גם תקופות רעות – החל משנת 2000 – אבל עד אז זה היה כמו גן עדן, ממש ככה הרגשנו".

"אנחנו גרנו בתחילה בבית אל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לבוא לגור בנצרים ולחזק את היישוב", מצטרפת אופירה. "הדרמנו עם תינוקת קטנה ליישוב נצרים, ושם גרנו תשע שנים, עד הגירוש. אומנם יצאנו ונכנסנו רק עם ליווי, אך הקהילה הייתה תומכת מאוד, אוסף של אנשים שיצוקים באמונה גדולה ובדיבוק חברים, ולמרות הקושי מסביב, האחדות שהייתה שם נתנה המון כוח. 

"בחודש האחרון לפני הגירוש היה לנו מבצע שנקרא 'מאמין וזורע'", נזכרת אופירה בחוויה שנצרבה בה. "החקלאים החליטו לשתול למרות שידעו שלא יהיה מי שיקטוף את זה. הרעיון היה שאנו עושים מצווה בלי להסתכל על התוצאה, אלא על הערך שלה. כמו שלא מנתקים מכונת הנשמה לפני המוות הסופי…"

ביום שהכול התחיל 

אירועי השנה האחרונה שמו על המפה שוב ובגדול את גוש קטיף. אל אותם מקומות שבהם שכנו היישובים שפונו, חזרו חיילי צה"ל כדי להילחם במחבלים. 

המלחמה שמשתוללת כעת החלה מהבתים שלכם ממש, מגוש קטיף. והנפגעים העיקריים היו תושבי עוטף עזה, שהפכו להיות הגבול לאחר שהגוש נעקר. איפה המלחמה פגשה אתכן? 

צילה: "בשבת שמחת תורה התארחנו במרכז, ופתאום על הבוקר נשמעו אזעקות. לא הכרתי את זה, כי בגוש קטיף היה נופל פצמ"ר ורק אחר כך הגיעה האזעקה… נכנסנו לממ"ד, והאזעקות היו בתכיפות גבוהה. היו אנשים שעדכנו אותנו תוך כדי מה קורה, אבל אמרנו שזה לא הגיוני וזה בטח פייק ניוז. אני ובעלי ניסינו להרגיע את כולם כי לא האמנו שזה אמיתי. במוצאי שבת חווינו טלטלה נוראית כשהגיעו הידיעות הבלתי ניתנות לעיכול. הבנו שאם יש עכשיו מלחמה ולי יש שבעה בנים, זה אומר שכולם מגויסים למילואים, חלקם בתפקידים בכירים. וכך אכן היה.

"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל קפצו לי מחשבות שהטריפו את דעתי. תחשבי מה זה לב של אמא שיש לה שבעה בנים במילואים. מתחילת המלחמה היו שבועיים שהלכתי סהרורית מצד לצד, לא יכולה לאכול ולישון ולא לתפקד. אחרי שבועיים החלטתי שדי, מרגע זה אני מתנתקת מהתקשורת ובוחרת להיות חזקה ולבטוח בריבונו של עולם. הצטרפתי ל'סיירת אור', וכל יום שלחתי אור ואהבה עם תפילה לשמירה על ילדיי, על החיילים ועל כל החטופים".

חיה: "המלחמה פגשה אותנו בביתנו בנתיבות. אומנם לא ידענו כלום על מה שנעשה בחוץ, אבל הרגשנו שזה לא משהו רגיל. בכל שבת בבוקר אנו אוכלים אצל הוריי, וגם הפעם יצאנו וחזרנו בלי לדעת שיכולנו חלילה לפגוש מחבלים בדרך. כשהגענו שמענו שסגרו את בית הכנסת. חשבנו שזה בגלל הטילים, לא ידענו שבגלל המחבלים. כל השכנים היו בחוץ וחגגו את שמחת תורה, ואף אחד לא ידע מכלום. במוצאי שבת היינו בהיסטריה וכמעט התעלפתי כששמעתי מה קרה. במשך חודש ימים לא הצלחתי לישון. אני ישנתי בממ"ד, והבת שלי ישנה לידי והחזיקה לי את היד. למרות כל מה שעברתי בגוש, חדירות מחבלים ועוד, בחיים שלי לא חוויתי משהו כזה. לא רציתי לראות או לשמוע כלום מהחדשות. בנתיבות לא היו מפונים – מי שרצה התפנה מעצמו. אבל אנחנו נשארנו כאן באומץ".

אופירה: "בשמחת תורה היינו בבית בשדרות. הבנים יצאו בשש בבוקר לתפילה, והבנות תכננו לצאת מאוחר יותר, אבל אז התחילו האזעקות. אני החלטתי בכל זאת לא לוותר ולנסות לצאת לבית הכנסת, אבל לא היה רגע של הפוגה. ברוך ה', בסופו של דבר כוח עליון השאיר אותי בבית. החתן שלי כן יצא, אבל חזר ואמר שכל בתי הכנסת נעולים. לא הבנו מה קורה – אנחנו באופן אישי לא פתחנו את הטלפונים. לא הבנו כלום, המשכנו בשירים כרגיל, בעלי יצא למנחה וערבית, ועדיין לא ידענו מה קורה. רק במוצאי שבת הבנו את גודל הזוועה". 

עלו בכן רגשות של תסכול, שאילו לא גורשתם מגוש קטיף, כל זה לא היה קורה? 

צילה: "הרגשות שעלו לי בעקבות הטבח הם בעיקר צער גדול. אין לי שום טרוניה על אף אחד, לא מהממשלה ולא מהשמאל. אני מאמינה שכל מה שהם עושים וחושבים זה כי הם מאמינים בדרך הזו. אני לא מעיזה להגיד 'הנה אתם רואים!' כי לצערי הם מאמינים בדברים שגויים. אני לא חושבת שלומר 'אמרנו לכם' עוזר לאחדות בינינו. אני כן מקווה ומתפללת שכולם יתפכחו ויבינו מי האויב ומי האוהב. אני אוהבת כל אחד מעם ישראל". 

חיה: "בקיץ שעבר, לפני השבעה באוקטובר, דיברתי עם הבן שלי, שמתעניין מאוד באקטואליה. היינו שומעים על החמאס ועל מה שהם מסוגלים, והבן שלי הסביר לי שמדברים על מה שיכול לקרות אם הערבים יחברו נגדנו, ויכול להיות שיהיו חטופים, מה שלצערנו באמת קרה. כששמעתי ממנו את זה אז, דפק לי הלב ואמרתי לו, 'ששש, אתה מפחיד אותי', אז הוא אמר לי: 'אל תדאגי, יש מדינה וצה"ל'. והנה אחרי כמה חודשים זה קרה! שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה שלנו ומה יש לו להגיד על זה עכשיו, והוא אמר: 'אנחנו כבר לא מאמינים באף אחד, איבדנו את כל האמון בכל הממסדים'. זה הרבה יותר מתסכול". 

אופירה: "אני מרגישה שאנחנו עדיין בסוג של בירור. אשמה לא מקדמת אותנו, אנחנו רוצים שהמנהיגים שלנו יקבלו אחריות. אנחנו רוצים ניצחון סופי ולא עוד מבצע, משהו שמוחץ אותם. אנחנו מאמינים בחזרה לשם ושואפים לזה. קודם כול, זה נותן ביטחון שישראלים חיים שם, וברובד הרוחני – 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', אנו רוצים לתקן את העוול של הגירוש שנעשה".

צילום מהאלבום משפחת סופר

אחרי הטבח בשמחת תורה דובר שוב על היחסים בין תושבי הגוש דאז לתושבי העוטף, שתמכו בהתנתקות, ואני שואלת את הנשים בזהירות אילו תחושות עלו בהן ביחס לכך אחרי הטבח הנורא. חיה משיבה שלא היה מקום למחשבות כאלה בכלל: "הרגשתי שזה הדם שלי והלב שלי ממש. צערם הוא צערי. היה מה שהיה, וזה כואב ושורט, אך לרגע קטן לא עלתה בי חלילה המחשבה שמגיע להם. זה כמו ילד קטן שההורים מחנכים אותו לא לעשות משהו מסוכן והוא לא שמע להם וקרה לו משהו רע. אז מה, האם נעלה על דעתנו חלילה שההורים שמחים בצערו? כך הרגשתי: הם טעו, העם לא הבין עד הסוף מה ההשלכות של הפינוי, וכשהתעוררו זה כבר היה מאוחר מדי".

צילה מחזקת את הדברים ומספרת שיש לה בני משפחה קרובים שמחזיקים בהשקפת עולם שמאלנית, ועדיין, זה לא השפיע לרגע על היחסים. "ידעתי שמה שהם אומרים זה כי הם מאמינים שזאת האמת וזה מה שיביא את השלום. למרות שאני יודעת שהם טועים, הם עשו את זה בלב שלם. אהבתי אליהם לא נפגעה. הם מאמינים שאנחנו מהווים מכשול לשלום, למרות שזה בדיוק ההפך". 

"אין 'אנחנו' ו'הם'", מוסיפה אופירה, "אנחנו נשמה אחת שמחולקת לגופים. אני עובדת במקום שיש בו את כל סוגי האנשים והדעות, והרבה כבוד והבנה. איבדנו גם את אחת המטפלות הטובות שלנו בעבודה, תושבת כפר עזה. אין מקום להסתכלות צרה כזו של לא להצטער בצערם. אנחנו חיים את צערם, כולנו עברנו וחווינו את הצער הזה". 

יש לי אמונה והיא תנצח 

השנים שחלפו עמעמו מעט את כאב העקירה. למרות המשבר הגדול שבפינוי מהבית ובפרידה מכל המוכר והאהוב, הן בחרו, כל אחת ממקומה, להמשיך בחיים ולבנות עולם חדש תחת זה שנשבר. יחד עם זאת, המחיר ברמה הלאומית חי ומוחשי מאי פעם. 

"אני יכולה לומר שבתחילה היה לי כאב ענק", משתפת צילה במבט שלה על התהליך, מפרספקטיבה של 19 שנים. "לקח לי שנה לעכל שחבל הארץ הזה פשוט נמחק. אבל היום אני יכולה לומר שהמהלך של הקב"ה היה הכי נכון בשבילנו. לצערי הרב, העם לא היה איתנו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו גרים שם. אם חלילה עדיין היינו שם וחלילה היה קורה לנו מה שקרה בשמחת תורה… אני אומרת בכאב גדול שהמדינה והעם והעולם לא היו מגיבים בתמיכה כמו עכשיו". 

"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות", אומרת חיה חד וחלק, "וגם אם ננסה לדון לכף זכות שהם ידעו דברים שאנחנו לא יודעים מבחינה ביטחונית, בכל זאת הייתי משאירה שם את הצבא. בעיניי זו הייתה טעות נוראית להוציא משם את הצבא". 

עברתן מגוש קטיף לאזור שנמצא היום גם הוא בקו האש. לא רציתן לעבור למקום בטוח יותר? 

צילה: " אחרי הגירוש היינו שמונה חודשים באוהלים בעיר האמונה מול נתיבות, ומשם עברנו לשומריה ולאחר מכן לרמת הגולן. כבר 16 שנה שאנחנו ברמת הגולן, ואז הוא לא היה קו האש, אלא מקום פסטורלי. אמא שלי ז"ל שאלה אותי, 'למה תמיד את עוברת לקצוות?' אבל גם עכשיו, כשהתחילה כאן מלחמה, אין לנו חרטה לרגע שאנו נמצאים פה, ברור לנו שאנחנו כאן ולא קמים ועוזבים. זו הארץ שלנו ואנחנו נאמנים לה ואוהבים אותה".

חיה: "לא הייתה מחשבה כזאת. כשהגענו נתיבות פחות הייתה בקו האש, אבל התרגלנו שאם יש מבצע זה לזמן קצר ואז חוזרים לשגרה. נתיבות הייתה סוג של המשך של הגוש, לכל אחד בנתיבות היו קרובי משפחה שגרו בגוש, ולכן מבחינה נפשית ומנטלית הרגשתי יותר בטוחה שם".

אופירה: "לא תכננו לעבור לקו האש, אבל זו הייתה השליחות שנקראנו אליה בשדרות. בכל מקרה, לא באנו לעולם הזה בשביל נוחות, אלא בשביל לעבוד. אנחנו מסתכלים מה אנחנו בתור משפחת סופר נדרשים לעשות עכשיו בשביל עם ישראל. מאז ומתמיד היינו בקו האש, אנחנו רגילים לזה, אבל כשאתה חי בתחושת שליחות, אין מקום לשום רגשות של חרטה. גם בשדרות פגשנו קהילה מדהימה, תורנית, מלוכדת ותומכת, מלאה באמונה ובחוסן".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על קו הגבול הופיע לראשונה ב-פנימה.

במה אתה עוסק בימים אלה? 

המלחמה הזו שינתה לי את כל החיים. הפסקתי לעבוד ואני עוסק בפעילות של פורום תקווה, שהוקם כנגד הקול שדורש להשיב את החטופים בכל מחיר, ללא התחשבות בביטחונם של כלל אזרחי המדינה. הפורום דורש להשיב את החטופים מתוך אחריות לאומית, וזה יכול להיות רק על ידי מלחמה חזקה עד שהאויב ייכנע וישיב לנו את החטופים. הלו"ז העמוס שלי מוקדש למטרה זו: ישיבות בפורום, ראיונות, הרצאות ושיחות לקבוצות. אני מבין שהקב"ה הוביל אותי מהעיסוק הקודם שלי, שהיה בעיקר עבודה פרטנית עם בני נוער שסובלים מהפרעות קשב, לעבור להתעסק עם הכלל, עם משהו שהוא הרבה יותר גדול.

מה נותן לך כוח? 

המשפחה שלי. גם התפקיד והשליחות שלי נותנים לי המון כוח. אני מקבל המון פידבקים מעם ישראל מכל גווניו, אפילו ממשרד ראש הממשלה, שאנחנו מצילים את המצב. אני עסוק מאוד בנושא של החטופים, בנתינה לאחרים, בהשתתפות בהלוויות, בניחומי אבלים של משפחות של חיילים. 

אהבת חינם בעיניך

אהבת חינם היא לאהוב את האדם מצד הסגולה שלו ולא מצד הבחירה. כלומר, אהבת הבריות מעם ישראל בלי קשר למה שהן עושות. קודם כול אנחנו משפחה, וגם אם אתה שונא אותי, אני אוהב אותך.

למה אתה מתגעגע? 

לנוכחות של איתן, לחיוך שלו, לשיחות העומק, לצחוקים. יש לו קטע שהוא משתמש בשפה מאוד גבוהה פתאום באמצע שיחת חולין כזאת בבית וכולם מתגלגלים מצחוק. 

זיכרון שמחזק אותך

איתן בחר לעצמו דרך חיים שונה משלנו. אני זוכר שלא הרבה לפני שמחת תורה ישבנו לשיחה טובה ואמרתי לו, איתן, אני הולך איתך, בדרך שאתה הולך, לאן שאתה הולך, אתה לא תצליח לאכזב אותי לעולם. זה זיכרון טוב ומחזק, שעכשיו כשהוא נמצא בשבי, הוא יודע שהוא אהוב ללא תנאי. 

מה תגיד לאיתן כשהוא יחזור הביתה? 

אני קודם כול אנשק ואחבק אותו בחיבוק מאוד אמיץ וארוך, ובטח נבכה יחד. רק אז יהיה זמן למילים.

ישראל שאחרי המלחמה

נצטרך לבנות את הזהות הישראלית שלנו מחדש. היא צריכה להיות מחוברת אל הנצח ואל המקורות שלנו, לזכותנו הוודאית על הארץ, ואנחנו גם צריכים להיות הרבה יותר לוחמניים. נפסיק להיעזר בפועלים ערבים, נתחיל לבנות את ארצנו בעצמנו. נחזור לחינוך המקצועי שאבד וזלזלנו בו, ואז בני נוער שלא מסוגלים לשבת על כיסא ונועדו לעמל כפיים יהיו עסוקים בבניין הארץ ובעבודה עברית.

שירה מור (19), אחות של איתן מור החטוף בעזה, גרה בקריית ארבע

"אני חושבת על החטופים שנמצאים עם אח שלי במנהרות. הדעות שלהם מאוד שונות, אבל אני בטוחה שהם לא מתעסקים בזה, כי הם יחד בתופת. אז מי אנחנו שנשנא אחד את השני ונריב?"

מה נותן לך כוח? 

בתקופה הזו הבנתי שהמשפחה היא הכוח והמטען הנפשי והפיזי. גם החברות, עם ישראל וכל החיילים הגיבורים שמסכנים את הנפש כדי להציל את אח שלי, זה מביא כוחות. אני יודעת שלכולם אכפת, זה החוזק שלנו כעם וזה נותן הרבה כוחות.

אהבת חינם בעינייך 

פשוט לאהוב אנשים. המצב שנכפה עליי הביא אותי להבנה שאי אפשר לשפוט שום אדם ושצריך לאהוב כל אחד. אני כל הזמן חושבת על החטופים שנמצאים עם אח שלי במנהרות. אין לי ספק שהדעות שלהם מאוד שונות, אבל אני בטוחה שהם לא מתעסקים בזה, כי הם ביחד בתופת הזאת, אז מי אנחנו שנשנא אחד את השני ונריב? אנחנו אחים, זו לא קלישאה, כולנו משפחה אחת ענקית.

למה את מתגעגעת? 

אני מתגעגעת להיות שירה רגילה. כי עכשיו בתקופת החיים הנוכחית הכול מורכב ואין שום דבר פשוט. אני מתגעגעת לחיים הפשוטים, כשמה שהפריע לי היה מה אני אוכל היום לארוחת הבוקר. אני מתגעגעת לרגעי האושר הקטנים, ובעיקר לאיתן ולאדם שהוא. אני כל כך גאה בו והוא כל כך חסר לנו. מתגעגעת לאור ולחיוך שלו, לאח הבכור שבכל פעם שאני צריכה עזרה אני יכולה לפנות אליו. הוא אדם מדהים. חרוץ, אכפתי, נדיב. והוא כל כך חסר פה. 

זיכרון שמחזק אותך

אנחנו יושבים כולם יחד בארוחת ליל שבת רגילה ופשוט מדברים במשפחתיות. כשאני ברגעים קשים אני נזכרת בארוחה כזו ומחזק אותי לחשוב שבעזרת ה' זה יקרה, ואיתן יחזור. אני מתפללת על החזרה שלו כל יום, שאנחנו נשב כולנו והוא יספר לנו מה הוא עבר ואנחנו נספר לו מה אנחנו עברנו. אני מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות, אנחנו רק צריכים להאמין חזק.

מה תגידי לאיתן כשיחזור הביתה? 

אני אגיד לו שאני אוהבת אותו ושהוא חסר לנו כל כך, ושעכשיו כשהוא פה אני מאושרת.

מה תמיד יש לך בתיק או בכיס? 

בתיק, בכיס, בלב, בראש, בכל מקום אני לוקחת איתי את איתן. 

איפה את נחה? 

החדר שלי הוא המקום הבטוח שלי בבית. החדר נותן לי שלווה ומרגוע לנפש בתקופה המשוגעת הזאת ובימים משוגעים שאני לא נושמת בהם.

צילום רננה טנא שרויטמן

המשך המדור בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לרגל חודש אב – אב ובת הופיע לראשונה ב-פנימה.

רובנו גדלנו על השיר "לאבא שלי יש סולם", על המיתוסים של אבא גדול, חזק, ו… כזה שמגיע בעיקר בערב, עייף מהעבודה, והאינטראקציה שלו עם הילדים היא מקסימום קריאת סיפור לילה טוב לפני השינה, רגע לפני שהוא (האבא, כמובן) נרדם.

אך בדור שלנו חל שינוי גדול באבהות. מאבות שלא יודעים את הגיל של הילדים, שלא נכחו בלידות ועודכנו מרחוק, ובדיחות על ההוא שנכנס עם הילד לגן כשהוא כבר בגיל גיוס – רואים יותר ויותר אבות מחכים לילדים מחוץ לחוגים, שותפים פעילים בתהליך ההיריון והלידה, מגיעים לימי הורים ומעורבים בחינוך הילדים ובעולמות התוכן שלהם.

לכבוד חודש אב, הקדשנו כתבה לשותפים הטבעיים שלנו לגידול הילדים – האבות שלהם. בשיחה פתוחה, מצחיקה וכנה מספרים אבות שונים על האבהות שלהם, על הקשר המיוחד עם הילדים, על התגובות מהסביבה, על הזמן המשותף עם הילדים שכל כך משמעותי עבורם, ועל ההחלטה לא להיות "אבא מעורב", אלא פשוט – אבא. אבא שהוא חלק בלתי נפרד מחיי הילדים שלו.

שמחת הפרטים הקטנים

"אבות היום לא גדלים עם מודל ברור. אם פעם הכרנו את 'אבא הלך לעבודה' ו'אמא יקרה לי' – היום זה שונה", משתף צח סימון (37), כותב, יוצר הבלוג 'אמא'לה אני אבא', נשוי ואב לשלושה. מבחינתו היה לו ברור מהרגע שבתו הבכורה נולדה כי הוא יהיה חלק שותף ופעיל בגידול הילדים, והוא בחר לחלוק את חופשת הלידה עם אשתו. 

הסרטונים שהוא מעלה לרשת, כמו גם הקטעים שהוא משתף בבלוג שלו, זוכים לאלפי ואף מיליוני צפיות ושיתופים. הוא מתאר בהם אבהות פשוטה אך קרובה, זמן משותף עם הילדים במטבח כשמכינים יחד ארוחת ערב, שיחות קטנות במהלך היום, משחקים על השטיח. 

לרוב, הוא אחראי על הילדים הגדולים בבוקר, בעוד התינוקת הקטנה, שעדיין יונקת, צמודה יותר לאמה. הוא זה שמארגן את הגדולים, קם איתם לשתות שוקו ולהכין אוכל ומפזר למסגרות. "בתקופה הזאת אני עושה מילואים ביומיות, אז אני שם אותם במסגרות ויוצא לצבא, ובערב שומרים לי את המקלחות. אז יש לנו סט מקלחות, ארוחת ערב וסיפור במיטה".

מתי הזמן הכי משמעותי שלך איתם?

"בסופי שבוע. יש לנו נוהל של סרט עם חטיפים על הספה ביום שישי, והילדים נורא מצפים לזה, ושבת זה הזמן שלנו ביחד. חוץ מזה, כשאני יכול באמצע השבוע אני לוקח איתי ילד ו'מותח' איתו את הבוקר – עוברים במכולת, קונים מאפים, ויש לנו עוד קצת זמן ביחד. אבל בעיניי הערב הוא הזמן הקסום ביותר, שם מגיעות כל השיחות הכי טובות".

תחילת דרכו באבהות לא הייתה פשוטה. הוא נתקל בקושי רגשי גדול, אך דווקא משם נוצר קשר חזק ומיוחד עם ההורות שלו, שהוביל אותו גם לשתף בכך בבלוג שלו, שהיום מבחינתו הוא שליחות של ממש.

"לא למדתי להיות אבא", הוא משתף בכנות. "זרקו אותי למים ואמרו לי תלמד לשחות. כשנולדה הבת שלי לא ידעתי בהתחלה מה לעשות, חיפשתי דרכים להרגיע אותה, וברגעים האלה אתה עובר משהו שבונה אותך. היה לי מאוד קשה, היא רק בכתה ורצתה את אמא שלה, נכנסתי להיסטריה וגם פחדתי להודות שקשה לי, כי מה אני אגיד, קשה לי? שואלים אותך מה יש לך להתלונן, מה, ילדת? תפרו אותך? תתקדם. לא נתנו מקום לעבד את החוויה ואת הקושי. משם התחלתי לכתוב ולשתף". הוא החל לכתוב על החוויות שלו, ואז פרסם סרטונים שצילם עם הבת שלו כשהם מכינים יחד ארוחות ערב פשוטות, ושיתף בתובנות קטנות על הורות ואבהות. 

התגובות לא איחרו לבוא. "קיבלתי תגובות שאנשים מסתלבטים, זה חלק מהתרבות הישראלית", הוא אומר בחיוך, אבל לא מהסס להוסיף: "צריך לפעמים גם להראות את הצד השני, לדבר על הקושי, לדבר על האהבה ולא רק בציניות. התחלתי לכתוב רגעים קטנים שאני חווה, והיו תגובות קשות, אבל גם המון תגובות טובות. ראיתי את העוצמה של הדבר הזה. אנשים כתבו לי שבנקודה הזאת קשה להם, או שבהתחלה הם לא התחברו לילד שלהם, והבנתי שיש לי פה שליחות גדולה יותר ממני".

 אבא בחופשת לידה  

גם אביאל ממליה ידע מהרגע הראשון שהאבהות תהיה חלק משמעותי מחייו. הוא בן 46, נשוי ואב לשישה מכפר תפוח. בעבודתו הוא מנהל מערך רפואת החירום באגף הביטחון של המועצה האזורית שומרון, והאישה שלצידו היא מנהלת המכירות של חברת 'אמנה' ועורכת דין עצמאית. ממליה מספר כי גדל עם אבא איש קבע שלא היה הרבה בבית, וכשהפך להורה בעצמו, ידע שהוא רוצה אבהות אחרת.

כיום הוא אבא פעיל ושותף מלא בחיי הילדים, ואף חלק את חופשת הלידה עם אשתו כמה פעמים. "אחרי שהחוק של חופשת לידה לגברים עבר לפני כמה שנים, יצאתי לחופשת לידה כשנולד הבן הרביעי שלי, וגם כשנולדו התאומות יצאתי לחופשת לידה ארוכה. זה היה נפלא".

היום הילדים כבר גדולים. התאומות הקטנות חוגגות בת־מצווה בימים אלו, והגדול בישיבה ובקרוב מתגייס. בניגוד לאיך שממליה גדל והתחנך, הוא ידע כי חשוב לו שילדיו ילמדו במסגרות שבהן חוזרים בכל יום הביתה, ולא בפנימייה. "בתקופה שלי זה היה מאוד מקובל, רוב הנערים הדתיים למדו בישיבות עם פנימייה. לי לא היה טוב שם, אבל הסתרתי את זה, וההורים שלי לא ידעו מה עובר עליי. ילדים היו יוצאים מהבית בגיל 13, 14, היום זה נראה לי מטורף. חשוב לי לראות את הילדים בסוף היום, לשאול אותם איך היה להם בבית הספר, לדבר איתם כמה מילים יותר מרק המהום של 'היה בסדר' וזהו".

כדי לצלוח את המערך המשותף בין שני הורים, אומר ממליה, דרושות הרבה כנות ושקיפות בין בני הזוג, ולהגדיר מה המקום שכל אחד מהם תופס. "אם אני כגבר יותר מתחבר לצד של להיות בבית עם הילדים, ואשתי מאוד אוהבת ומתחברת לצד של הקריירה ולא מתאים לה להיות הרבה בבית – אז צריך להודות בזה, קודם כול בפני עצמנו, להיות ישרים כלפי עצמנו ולהגיד את זה, ואחרי זה לראות איך זה מסתדר במארג המשפחתי שאנחנו בונים. רק עם כנות זה עובד טוב. להבין שלא כל הגברים אותו דבר ולא כל הנשים אותו דבר, כי יש הרבה לחץ חברתי בעניין הזה".

במקרה שלו, היה לו מאוד ברור מה המקום שלו. "אני לא איזה לוחם־על שמחסל מחבלים במבט", הוא מודה בלי בושה, "אני אחד עם שתי ידיים שמאליות ולא גבר־גבר כזה, אף פעם לא הייתי, ואני לא מתבייש בזה. אני כותב ומשתף בזה הרבה. אני בחור ש'מתחבר לצד הנשי' בהקשר של הילדים. החברים שלי מהיישוב צוחקים על זה, וזה בסדר גמור. אשתי אוהבת מאוד את העבודה שלה, ולמשל אחרי הלידה של התאומות – לידה טראומטית בשבוע 32 – הבנות היו בפגייה במשך חודש, ולמרות שהיא הייתה אחרי לידה וניתוח, כשהוצאתי אותה מהדסה עין כרם היא אמרה לי – תעצור לי רגע במשרד, אני צריכה להביא כמה דברים, וישבה לעבוד שם שעתיים".

אילו מסקנות חשובות על הורות אספת בדרך?

"למדתי לאורך הדרך שצריך ליהנות מכל רגע, ליהנות מזה שהבת שלי עכשיו מסיימת בגרויות, שהקטנות בגיל בת־מצווה, לא להסתכל כל הזמן אחורה ולהתגעגע בנוסטלגיה או לחשוב מה היה קורה אילו. להיות איתם כאן ברגע הזה, וליהנות מכל רגע מההתבגרות שלהם".

חלוקה שוויונית 

גם אריאל שנבל (48), עיתונאי 'מקור ראשון', נשוי ואב לארבעה מפתח תקווה, מדווח על רשמים דומים. הוא מספר על ההבדל בין גידול הילדים כשהם צעירים לעומת מתבגרים, ועל החשיבות של כנות והדדיות בין בני הזוג בהקשר הזה.

"אנחנו הורים כמעט 17 שנה. לאורך כל השנים פוזיציית המקצועות שלנו לא השתנתה – אשתי הייטקיסטית ואני עיתונאי, ורוב השנים אני עובד מהבית, ככה שאני יותר גמיש בשעות, ולרוב אני עם הילדים. אני זה שמעיר אותם, מסיע אותם לבית הספר או לגן, ואין פה איזה עניין. אין דיון מי עושה יותר – יש תא משפחתי שבו מונחים נתונים שנובעים מהעבודה שלנו, וכתוצאה מזה גם החלוקה הזאת. זה מתנהל בהרמוניה בהתאם לאילוצים ולצרכים של כל אחד מאיתנו, וזה טבעי".

בסביבה שלהם, הוא אומר, החלוקה הזו איננה חריגה. נשים רבות הן קרייריסטיות – אדריכליות, רופאות, מתכנתות, ולצידן הרבה גברים עצמאיים או בעבודות גמישות יותר מהבית, והם חולקים יחד את ההורות בשוויון. לטענתו מדובר בסגנון המאפיין את החברה ואת המיצב הסוציו־אקונומי באזורו, ואילו בשכונות ובאזורים בעלי מיצב סוציו־אקונומי גבוה יותר וחברה ליברלית יותר – יהיו עוד הרבה יותר נשות קריירה והרבה יותר שוויון בין המינים בהורות. "זה יוצר הרבה פעמים סיטואציות מצחיקות. כשאני טס לחו"ל, למשל, אמא של חבר של הבן שלי יכולה להתקשר ולהגיד 'אולי הילדים ייפגשו היום?' ואני מפנה אותה ליעלי אשתי. אבל צריך להודות בצער שליעלי יש הרבה יותר סבלנות ממני לנושא של לימודים, למשל. אני, מכיתה ו' לא יכול לעזור לילדים בלימודים. טכנית. הם ירשו את השכל ממנה.

"הורות היא עבודה דינמית שמשתנה כל הזמן", אומר שנבל. "אנחנו בחרנו להביא לעולם ארבעה ילדים, ויש לזה מחירים. אני אומר את זה בשמחה ובגאווה, ורוב הזמן לא מרגיש שזה נטל, זה כיף גדול. היו תקופות מאתגרות יותר, בשנים שהילדים היו קטנים. למשל, עם כולם היה קשה בלילות. תמיד רק אצל אחרים הילדים ישנים לילה שלם, אף פעם לא אצלנו. אבל היום אנחנו הרבה יותר נהנים בתהליך הזה של ההורות. הילדים הגדולים כבר מבלים לבד ועם חברים, ועם עומר הקטן בן התשע יוצא שיש לי יותר זמן איכות אישי, לצאת למעיין, לקניון או לים ולבלות יחד".

משפחת סופר־על 

"יש שינוי אצל האבות עצמם", מסביר רונן יעקובסון, פסיכולוג מומחה קליני ומומחה חינוכי, "אם דיברנו בעבר על נשים כ'סופר־מאם' או 'וונדר־וומן' שצריכות לעשות הכול, גם קריירה וגם ילדים, היום גברים מצפים ודורשים מעצמם להיות סופרמנים, הם מרגישים שחלק ממיצוי החיים שלהם וחלק מהזהות שלהם לא שלמים בלי קשר משמעותי עם הילדים, ויש לזה יתרונות וחסרונות".

מה למשל?

"החסרונות הם שזה מכניס למתח גדול מאוד. בעבר ראינו את זה בעיקר אצל נשים, אבל היום מוצאים את המתח והלחצים האלו אצל אבות שרוצים להיות גם וגם", אומר יעקובסון. "אך יש גם הרבה מאוד יתרונות. מצאנו שאבות שמשקיעים הרבה בקשר משמעותי עם הילדים שלהם זוכים גם בקשר משמעותי יותר עם בת הזוג שלהם, מרגישים מעורבים יותר במשפחה באופן כללי, ויודעים להביע את עצמם ולבטא את רגשותיהם טוב יותר".

כבר שנים ידוע, ממחקרים רבים שנעשו בנושא, שהמוח הנשי מפריש כמויות גדולות של הורמון האוקסיטוצין ברגע שהאישה הופכת לאמא. אבל היום אנחנו יודעים, לדברי יעקובסון, שגם המוח הגברי משחרר יותר אוקסיטוצין כשהגבר הופך לאב, וממשיך להפריש את "הורמון האהבה" בזמן הקשר עם הילדים.

ולשאלת המחיר. כי בסופו של דבר, זמן ואנרגיה המושקעים במקום אחד הם חלק מעוגה של זמן ואנרגיה שצריכים להתחלק לחלקים נוספים, ועל כן יש גם מחירים. כיוון שמדובר במגמה בהתהוות, מסביר יעקובסון, קשה למצוא שיטה סדורה או דרך מסוימת שעליה מצביעים המחקרים כדרך האידיאלית ביותר. היתרונות, החסרונות וההשפעות השונות עדיין נלמדים. "יש אבות שמשלמים מחיר בקריירה שלהם, ויש כאלה שזה נותן להם כוח והתייעלות טובה יותר בעבודה, אך אנחנו מוצאים כי אבות שהצליחו לשלב את הדברים ומעורבים יותר בחיי הילדים חווים סיפוק גדול יותר, בריאים יותר רגשית ואף משולבים טוב יותר חברתית".

ומה לגבי ההשפעה על הילדים? ובכן, פה יש אך ורק יתרונות, והם דרמטיים. "אצל ילדים שהשקיעו בהם יותר זמן ומעורבות רגשית רואים ירידה בסממנים לקשיים רגשיים, פחות דיכאון וחרדה, פחות בעיות התנהגות, דימוי עצמי חיובי יותר, ביטחון עצמי גבוה יותר ויכולת התמודדות טובה יותר עם מצבי לחץ", אומר יעקובסון. "פעמים רבות סוג הנוכחות של אבות, בעיקר עם בנים, יהיה יותר פיזי, ויתמקד במשחקים ובספורט, וגם כאן אנחנו רואים השפעות חיוביות על הילדים, שיפתחו יכולות מוטוריקה טובות יותר. 

"ילדים שהאבות שלהם היו מעורבים יותר בחיים שלהם הפגינו יכולת טובה יותר בפתרון קונפליקטים, צורך נמוך יותר להיות אגרסיביים, מוטיבציה גבוהה יותר והישגים לימודיים טובים יותר. ככל הנראה, משהו בתחושה ש'יש לי גב', שיש לי 'אבא עם סולם', נותן יותר עמוד שדרה לילדים".

אך לא תמיד המציאות מתנגנת בהרמוניה עם הרצון שלנו להורות פעילה ומעורבת. לעיתים אבות עם קריירה תובענית, משרתי קבע ואנשי כוחות הביטחון, ובמיוחד בתקופה הזו, שבה אבות רבים נמצאים רחוק מהבית בשירות מילואים ארוך, אינם נמצאים פיזית בבית לצד הילדים, ואינם יכולים להיות חלק משגרת היומיום של ילדיהם כפי שהיו רוצים.

מה עושים במצבים שבהם אין אפשרות למפגש יומיומי עם הילדים? האם קשר וירטואלי יכול להחליף נוכחות פיזית?

"הטכנולוגיה היום אינה מחליפה זמן איכות, אבל היא כן תורמת. ילד שאבא שלו היה איתו אפילו חצי שעה כל יום, זה טוב יותר מאשר אבא שהתקשר ודיבר איתו בטלפון, אבל שיחת טלפון עדיין טובה יותר מאבא שלא התקשר בכלל. הטכנולוגיה מאפשרת לאבות שנמצאים מחוץ לבית לקיים קשר משמעותי גם כשהם לא נוכחים פיזית. גם בתקופה הזו, בזמן מלחמה, כשהרבה אבות נאלצים להיות רחוקים מהילדים שלהם כדי להגן על המדינה והעם, הטכנולוגיה מאפשרת לנו קשר של קרבה. גם קשר וירטואלי מרחוק יכול לבסס את הקשר ולהשפיע לחיוב על הקשר בין ההורה לילד".

איור: ינון פתחיה

טיפים מעשיים לחיי אבהות מקרבת ומשמעותית והמשך הכתבה תמצאו בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מסכת אבות  הופיע לראשונה ב-פנימה.

כדי להקל על אנשים למצוא שידוך לחברים שלהם הכנו מדריך מיוחד – "ממניעות לחתונות". כך כל אחת תוכל לקחת חלק בסיפור הזה. כי חלאס, הגיע הזמן, השנה יותר מתמיד, לרקוד בכל החתונות.

1. להפשיל שרוולים

פשוט ככה. לבחור חברה אחת ולקבל החלטה פנימית שאת מוצאת לה הצעה מעולה, ויהי מה! תתמקדי רק בה (או בו, אם את בוחרת בחבר) ואל תראי בעיניים. בכל מפגש בעבודה, בגינה, בסופר, בבריכה ובשיחה עם אחותך בטלפון תשתפי בפרויקט שלקחת על עצמך. "שומעת רגע, אולי יהיה לך רעיון… אני מחפשת מישהו ל…" ככה. אין שיחה שאת לא מעלה אותה. 

אל תסמכי על הודעה בווטסאפ, הרשת הזאת עמוסה כל כך, וקשה מאוד שזה ייגע ויעורר מישהו לחשיבה אקטיבית. בסוף אין כמו שיח פנים אל פנים. רוצה להגדיל לעשות? קבעי אצלך ערב מאצ'־אפ לכמה זוגות. אחת לחודש, אפשר כל פעם בבית אחר. רוצה להגדיל עוד יותר? יש מיזמים שנועדו בדיוק כדי לעזור לך למצוא הצעות. חפשי אותם: 'שגרירים בלב', 'מאצ'רס' ודומיהם. הם שם והם עושים עבודה מדהימה. לכי על זה.

2. לעבוד לבד זה מאוד נחמד, אבל לעבוד בשניים זה נהדר כפליים! 

ממש כמו בספורט, כשאת מקבלת על עצמך לעשות כושר מול היוטיוב עם עצמך בבית, את מחזיקה מעמד בערך חודש. אבל כשאת רוכשת מינוי לסטודיו עם נשים נוספות, או קובעת זמן קבוע להליכה עם חברה, זה עובד הרבה יותר. ככה גם בשידוכים. התחברי עם חברה או אפילו שלוש־ארבע חברות, פתחו לכן קבוצה, ותהיו על זה ביחד. החשיבה המשותפת, העידוד, היצירתיות, הדרבון ההדדי (וגם עידוד כשקשר מתפרק), כל אלו הם כלים מצוינים כדי למצוא הצעות טובות, להתחדד עליהן, וגם פשוט כדי להצליח להתמיד. התמדה היא הסוד האמיתי מאחורי כל שדכן רציני. 

3. חדר בריחה 

יש כאלה שבורחים ומתייאשים אחרי ניסיון אחד שלא צלח ומפסיקים לנסות לשדך. חשוב להבין שלפעמים דרושים 76 ניסיונות על הפנים, ורק בניסיון ה־77 מחכה לך בינגו. הניחי בצד את הרומנטיקה של שידוך מהיר וקל, הסכימי לקבל את האכזבה, ותחליטי שלא משנה מה, את ממשיכה ומתמידה. 

4. עם יד על הלב: את היית יוצאת איתו?

אל תציעי סתם. אומנם קשה לחזות איזו הצעה תתאים, אבל אם תזרקי לחברה הצעות בלי סינון, היא תתחיל להיות חשדנית ופחות תסמוך עלייך להבא, ובצדק. חשוב לה לשמור על עצמה ועל הכוחות היקרים שלה. תעבירי הצעה רק אחרי שדיברת עליה עם מכר נוסף שמכיר אותה. היי בטוחה שזה אדם נורמלי ולא הזוי או רחוק ממנה שנות אור, ואז, כשתציעי, הסיכוי שהיא תיענה בחיוב יהיה גדול פי כמה, כי את יודעת על מה את מדברת.

5. עם הסבר נלווה ובלי שיפוטיות

כשאת מציעה, תתחילי בלהסביר מה בו תפס אותך וגרם לך לחשוב שאולי זה יתאים. זה ממש עוזר להיענות להצעה. את לא יודעת מה בדיוק היא מחפשת? אל תלכי מדי על ביצים. פשוט תרימי טלפון, תשלחי לה הודעה, תבקשי שתכוון אותך, מה קריטי לה בהצעה. בלי שיפוטיות – זה רק ירחיק אותה ממך. 

6. יהיו לרצון אמרי פי

עשי עסקה עם הקב"ה: אני עושה בשבילה את המאמץ ונכנסת לזה, אז בבקשה, תשלים אותי מלמעלה. בסוף, הסייעתא דשמיא היא עיקר הסיפור. לכי עם התפילה הזו בכל פעולה, ובעזרת ה' תראי ניסים. כל עניין הזיווגים זה מאיתו לגמרי, זה מה שבורא עולם עושה מאז בריאת העולם. אנחנו רק השליחות שלו. 

7. כשהנס יגיע – ספרי לכל העולם ואשתו. זה מידבק ונותן כל כך הרבה כוח להמשיך! 

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט המדריך לשידוך החברים הופיע לראשונה ב-פנימה.