כשאני שואלת אותן מה היה בשבילן גוש קטיף, כולן מגיבות באופן דומה: עיניים נוצצות, חיוך בלתי נשלט וזיכרונות מתוקים. 

צילה: "הגענו לעצמונה עם תינוק בן חמישה חודשים, וגורשנו עם שמונה ילדים, שהקטנה בהם הייתה תינוקת בת חמישה חודשים. המגורים בגוש קטיף היו מין 'בועת גן עדן'. הייתה שם הרמוניה נדירה בין כל סוגי האוכלוסייה – חילונים, דתיים וחרדים על כל סוגיהם. כולם גרו באחדות נפלאה שאני מתגעגעת אליה עד היום, תומכים ועוזרים אחד לשני בלי קשר לרמה הדתית או לסגנון הלבוש. היה לנו שם הכול. זו החוויה שהכי צרובה בי מהגוש – האחדות הנפלאה וההון האנושי. עד שבא הגירוש והעיב על הכול, החיים היו כמו פיסה של גן עדן".

צילום: משה מילנר לע"מ

"אנחנו עלינו מצרפת היישר לגוש קטיף", מספרת חיה את החוויה שלה. "כל הזמן שאלו אותנו 'למה לכם לעלות, מה חסר לכם בצרפת?' ובאמת זה הרתיע אותנו ודחינו את העלייה עוד ועוד. אבל בסוף החלטנו לעלות לגוש קטיף. כששמעו זאת בצרפת, הזדעזעו. הסוכן שלנו צעק: 'מה? אם כן, אני לא מטפל בכם', והעביר אותנו למזכירה שלו שתטפל בנו. הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר, למה דווקא לעלות למקום המסוכן הזה? אפילו הסוכנות היהודית הרתיעה אותנו. אך למרות הכול עשינו זאת", היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת. 

"בנווה דקלים גרנו במשך עשר שנים. חיינו ביחד עם הערבים ועשינו בעזה את הקניות שלנו. יש לי חברה שאפילו למדה קוסמטיקה בעזה… העירייה וקופת החולים שלנו היו בחאן יונס. עוד לא מספיק הבנתי אז את המורכבות שבחיים כאלה", היא מודה, "אך היו לנו שם חיים יפים ומלאי שלווה. היו גם תקופות רעות – החל משנת 2000 – אבל עד אז זה היה כמו גן עדן, ממש ככה הרגשנו".

"אנחנו גרנו בתחילה בבית אל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לבוא לגור בנצרים ולחזק את היישוב", מצטרפת אופירה. "הדרמנו עם תינוקת קטנה ליישוב נצרים, ושם גרנו תשע שנים, עד הגירוש. אומנם יצאנו ונכנסנו רק עם ליווי, אך הקהילה הייתה תומכת מאוד, אוסף של אנשים שיצוקים באמונה גדולה ובדיבוק חברים, ולמרות הקושי מסביב, האחדות שהייתה שם נתנה המון כוח. 

"בחודש האחרון לפני הגירוש היה לנו מבצע שנקרא 'מאמין וזורע'", נזכרת אופירה בחוויה שנצרבה בה. "החקלאים החליטו לשתול למרות שידעו שלא יהיה מי שיקטוף את זה. הרעיון היה שאנו עושים מצווה בלי להסתכל על התוצאה, אלא על הערך שלה. כמו שלא מנתקים מכונת הנשמה לפני המוות הסופי…"

ביום שהכול התחיל 

אירועי השנה האחרונה שמו על המפה שוב ובגדול את גוש קטיף. אל אותם מקומות שבהם שכנו היישובים שפונו, חזרו חיילי צה"ל כדי להילחם במחבלים. 

המלחמה שמשתוללת כעת החלה מהבתים שלכם ממש, מגוש קטיף. והנפגעים העיקריים היו תושבי עוטף עזה, שהפכו להיות הגבול לאחר שהגוש נעקר. איפה המלחמה פגשה אתכן? 

צילה: "בשבת שמחת תורה התארחנו במרכז, ופתאום על הבוקר נשמעו אזעקות. לא הכרתי את זה, כי בגוש קטיף היה נופל פצמ"ר ורק אחר כך הגיעה האזעקה… נכנסנו לממ"ד, והאזעקות היו בתכיפות גבוהה. היו אנשים שעדכנו אותנו תוך כדי מה קורה, אבל אמרנו שזה לא הגיוני וזה בטח פייק ניוז. אני ובעלי ניסינו להרגיע את כולם כי לא האמנו שזה אמיתי. במוצאי שבת חווינו טלטלה נוראית כשהגיעו הידיעות הבלתי ניתנות לעיכול. הבנו שאם יש עכשיו מלחמה ולי יש שבעה בנים, זה אומר שכולם מגויסים למילואים, חלקם בתפקידים בכירים. וכך אכן היה.

"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל קפצו לי מחשבות שהטריפו את דעתי. תחשבי מה זה לב של אמא שיש לה שבעה בנים במילואים. מתחילת המלחמה היו שבועיים שהלכתי סהרורית מצד לצד, לא יכולה לאכול ולישון ולא לתפקד. אחרי שבועיים החלטתי שדי, מרגע זה אני מתנתקת מהתקשורת ובוחרת להיות חזקה ולבטוח בריבונו של עולם. הצטרפתי ל'סיירת אור', וכל יום שלחתי אור ואהבה עם תפילה לשמירה על ילדיי, על החיילים ועל כל החטופים".

חיה: "המלחמה פגשה אותנו בביתנו בנתיבות. אומנם לא ידענו כלום על מה שנעשה בחוץ, אבל הרגשנו שזה לא משהו רגיל. בכל שבת בבוקר אנו אוכלים אצל הוריי, וגם הפעם יצאנו וחזרנו בלי לדעת שיכולנו חלילה לפגוש מחבלים בדרך. כשהגענו שמענו שסגרו את בית הכנסת. חשבנו שזה בגלל הטילים, לא ידענו שבגלל המחבלים. כל השכנים היו בחוץ וחגגו את שמחת תורה, ואף אחד לא ידע מכלום. במוצאי שבת היינו בהיסטריה וכמעט התעלפתי כששמעתי מה קרה. במשך חודש ימים לא הצלחתי לישון. אני ישנתי בממ"ד, והבת שלי ישנה לידי והחזיקה לי את היד. למרות כל מה שעברתי בגוש, חדירות מחבלים ועוד, בחיים שלי לא חוויתי משהו כזה. לא רציתי לראות או לשמוע כלום מהחדשות. בנתיבות לא היו מפונים – מי שרצה התפנה מעצמו. אבל אנחנו נשארנו כאן באומץ".

אופירה: "בשמחת תורה היינו בבית בשדרות. הבנים יצאו בשש בבוקר לתפילה, והבנות תכננו לצאת מאוחר יותר, אבל אז התחילו האזעקות. אני החלטתי בכל זאת לא לוותר ולנסות לצאת לבית הכנסת, אבל לא היה רגע של הפוגה. ברוך ה', בסופו של דבר כוח עליון השאיר אותי בבית. החתן שלי כן יצא, אבל חזר ואמר שכל בתי הכנסת נעולים. לא הבנו מה קורה – אנחנו באופן אישי לא פתחנו את הטלפונים. לא הבנו כלום, המשכנו בשירים כרגיל, בעלי יצא למנחה וערבית, ועדיין לא ידענו מה קורה. רק במוצאי שבת הבנו את גודל הזוועה". 

עלו בכן רגשות של תסכול, שאילו לא גורשתם מגוש קטיף, כל זה לא היה קורה? 

צילה: "הרגשות שעלו לי בעקבות הטבח הם בעיקר צער גדול. אין לי שום טרוניה על אף אחד, לא מהממשלה ולא מהשמאל. אני מאמינה שכל מה שהם עושים וחושבים זה כי הם מאמינים בדרך הזו. אני לא מעיזה להגיד 'הנה אתם רואים!' כי לצערי הם מאמינים בדברים שגויים. אני לא חושבת שלומר 'אמרנו לכם' עוזר לאחדות בינינו. אני כן מקווה ומתפללת שכולם יתפכחו ויבינו מי האויב ומי האוהב. אני אוהבת כל אחד מעם ישראל". 

חיה: "בקיץ שעבר, לפני השבעה באוקטובר, דיברתי עם הבן שלי, שמתעניין מאוד באקטואליה. היינו שומעים על החמאס ועל מה שהם מסוגלים, והבן שלי הסביר לי שמדברים על מה שיכול לקרות אם הערבים יחברו נגדנו, ויכול להיות שיהיו חטופים, מה שלצערנו באמת קרה. כששמעתי ממנו את זה אז, דפק לי הלב ואמרתי לו, 'ששש, אתה מפחיד אותי', אז הוא אמר לי: 'אל תדאגי, יש מדינה וצה"ל'. והנה אחרי כמה חודשים זה קרה! שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה שלנו ומה יש לו להגיד על זה עכשיו, והוא אמר: 'אנחנו כבר לא מאמינים באף אחד, איבדנו את כל האמון בכל הממסדים'. זה הרבה יותר מתסכול". 

אופירה: "אני מרגישה שאנחנו עדיין בסוג של בירור. אשמה לא מקדמת אותנו, אנחנו רוצים שהמנהיגים שלנו יקבלו אחריות. אנחנו רוצים ניצחון סופי ולא עוד מבצע, משהו שמוחץ אותם. אנחנו מאמינים בחזרה לשם ושואפים לזה. קודם כול, זה נותן ביטחון שישראלים חיים שם, וברובד הרוחני – 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', אנו רוצים לתקן את העוול של הגירוש שנעשה".

צילום מהאלבום משפחת סופר

אחרי הטבח בשמחת תורה דובר שוב על היחסים בין תושבי הגוש דאז לתושבי העוטף, שתמכו בהתנתקות, ואני שואלת את הנשים בזהירות אילו תחושות עלו בהן ביחס לכך אחרי הטבח הנורא. חיה משיבה שלא היה מקום למחשבות כאלה בכלל: "הרגשתי שזה הדם שלי והלב שלי ממש. צערם הוא צערי. היה מה שהיה, וזה כואב ושורט, אך לרגע קטן לא עלתה בי חלילה המחשבה שמגיע להם. זה כמו ילד קטן שההורים מחנכים אותו לא לעשות משהו מסוכן והוא לא שמע להם וקרה לו משהו רע. אז מה, האם נעלה על דעתנו חלילה שההורים שמחים בצערו? כך הרגשתי: הם טעו, העם לא הבין עד הסוף מה ההשלכות של הפינוי, וכשהתעוררו זה כבר היה מאוחר מדי".

צילה מחזקת את הדברים ומספרת שיש לה בני משפחה קרובים שמחזיקים בהשקפת עולם שמאלנית, ועדיין, זה לא השפיע לרגע על היחסים. "ידעתי שמה שהם אומרים זה כי הם מאמינים שזאת האמת וזה מה שיביא את השלום. למרות שאני יודעת שהם טועים, הם עשו את זה בלב שלם. אהבתי אליהם לא נפגעה. הם מאמינים שאנחנו מהווים מכשול לשלום, למרות שזה בדיוק ההפך". 

"אין 'אנחנו' ו'הם'", מוסיפה אופירה, "אנחנו נשמה אחת שמחולקת לגופים. אני עובדת במקום שיש בו את כל סוגי האנשים והדעות, והרבה כבוד והבנה. איבדנו גם את אחת המטפלות הטובות שלנו בעבודה, תושבת כפר עזה. אין מקום להסתכלות צרה כזו של לא להצטער בצערם. אנחנו חיים את צערם, כולנו עברנו וחווינו את הצער הזה". 

יש לי אמונה והיא תנצח 

השנים שחלפו עמעמו מעט את כאב העקירה. למרות המשבר הגדול שבפינוי מהבית ובפרידה מכל המוכר והאהוב, הן בחרו, כל אחת ממקומה, להמשיך בחיים ולבנות עולם חדש תחת זה שנשבר. יחד עם זאת, המחיר ברמה הלאומית חי ומוחשי מאי פעם. 

"אני יכולה לומר שבתחילה היה לי כאב ענק", משתפת צילה במבט שלה על התהליך, מפרספקטיבה של 19 שנים. "לקח לי שנה לעכל שחבל הארץ הזה פשוט נמחק. אבל היום אני יכולה לומר שהמהלך של הקב"ה היה הכי נכון בשבילנו. לצערי הרב, העם לא היה איתנו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו גרים שם. אם חלילה עדיין היינו שם וחלילה היה קורה לנו מה שקרה בשמחת תורה… אני אומרת בכאב גדול שהמדינה והעם והעולם לא היו מגיבים בתמיכה כמו עכשיו". 

"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות", אומרת חיה חד וחלק, "וגם אם ננסה לדון לכף זכות שהם ידעו דברים שאנחנו לא יודעים מבחינה ביטחונית, בכל זאת הייתי משאירה שם את הצבא. בעיניי זו הייתה טעות נוראית להוציא משם את הצבא". 

עברתן מגוש קטיף לאזור שנמצא היום גם הוא בקו האש. לא רציתן לעבור למקום בטוח יותר? 

צילה: " אחרי הגירוש היינו שמונה חודשים באוהלים בעיר האמונה מול נתיבות, ומשם עברנו לשומריה ולאחר מכן לרמת הגולן. כבר 16 שנה שאנחנו ברמת הגולן, ואז הוא לא היה קו האש, אלא מקום פסטורלי. אמא שלי ז"ל שאלה אותי, 'למה תמיד את עוברת לקצוות?' אבל גם עכשיו, כשהתחילה כאן מלחמה, אין לנו חרטה לרגע שאנו נמצאים פה, ברור לנו שאנחנו כאן ולא קמים ועוזבים. זו הארץ שלנו ואנחנו נאמנים לה ואוהבים אותה".

חיה: "לא הייתה מחשבה כזאת. כשהגענו נתיבות פחות הייתה בקו האש, אבל התרגלנו שאם יש מבצע זה לזמן קצר ואז חוזרים לשגרה. נתיבות הייתה סוג של המשך של הגוש, לכל אחד בנתיבות היו קרובי משפחה שגרו בגוש, ולכן מבחינה נפשית ומנטלית הרגשתי יותר בטוחה שם".

אופירה: "לא תכננו לעבור לקו האש, אבל זו הייתה השליחות שנקראנו אליה בשדרות. בכל מקרה, לא באנו לעולם הזה בשביל נוחות, אלא בשביל לעבוד. אנחנו מסתכלים מה אנחנו בתור משפחת סופר נדרשים לעשות עכשיו בשביל עם ישראל. מאז ומתמיד היינו בקו האש, אנחנו רגילים לזה, אבל כשאתה חי בתחושת שליחות, אין מקום לשום רגשות של חרטה. גם בשדרות פגשנו קהילה מדהימה, תורנית, מלוכדת ותומכת, מלאה באמונה ובחוסן".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט על קו הגבול הופיע לראשונה ב-פנימה.

6:30 בבוקר- שמחת תורה, כ"ב בתשרי- בני נצרים 

אנחנו מתעוררים לקול אזעקות ובומים מחרישי אוזניים. יושבים בממ"ד ומנסים להסדיר נשימה. 8 נפשות וכלבה קטנה. האזעקות מתריעות בזו אחר זו והבומים חזקים מאי פעם.

אלישיב, בתפקידו במילואים, אחראי על איתור וזיהוי חללים בגזרה, ובאזרחות הוא מתנדב בזק"א. הוא מחזיק את הטלפון ומנסה לברר מה המצב. אני חושבת שהוא קצת מגזים – זה אומנם חזק מהרגיל, אבל לא מעבר לכך.

השכנים עם ארבעת ילדיהם מצטרפים אלינו, כי אין להם ממ"ד. אלישיב לוקח חלקים של משחק וממחיש לילדים את היחס בין עזה לישראל, ומדגיש כמה אנחנו חזקים לעומתם. ה' שומר עלינו. אבל אנחנו עוד לא מבינים את גודל האירוע, יודעים רק שמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה בשדרות.

אלישיב יוצא לכיוון. רק כמה ימים אחר כך אנחנו מבינים את גודל הנס שהיה לנו. כשהוא רצה לנסוע, חבר מהיישוב חיכה בשער ולא נתן לאף אחד לצאת: "אני יורה כדור בגלגלים למי שיוצא מהשער. לך תתארגן על אפוד וקסדה ואז נדבר".

זה מעכב את אלישיב, אבל בהמשך, כשהוא יוצא, הוא מגיע לאזור פתחת שלום, ושם רואה רכבים מחוררים. מהר מאוד הוא עושה אחורה פנה בחזרה ליישוב, ומטפל בינתיים בפצועים מכרם שלום ומפריגן. המראות קשים מאוד.

אנחנו מעבירים את החג בבית בחוסר ודאות גדול. הפסקת חשמל. פרקי תהילים. הרבה שוקולד וחיבוקים. לאף אחד אין חשק לאכול.

טל ממן הי"ד ומשפחתו.

אביעד כהן הי"ד ומשפחתו

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד

18:54- מוצאי שבת – בני נצרים 

בצאת השבת אני מריצה בראש את כל החברים והמכרים מהאזור. שולחת עשרות הודעות מודאגות כדי לברר שכולם בחיים. מרגישה בסרט רע. שולחת הודעה לנאורה, חברה יקרה לליבי מהיישוב השכן שלומית. 

היא עונה לי בבכי ומעדכנת שבעלה, בכור, יצא בבוקר כדי להצטרף לכיתת הכוננות בקרב במושב פריגן ומאז נעלמו עקבותיו. הוא נעדר כמה ימים, ימים שנמשכו נצח, עד שלבסוף נמצאה גופתו.

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד. זאב וזהבה הקר, שצילמתי את אירועי בת־המצווה של הנכדות שלהם בבארי היפה. משפחת שוש מבארי, שנוי, אב המשפחה, נלחם באומץ בממ"ד והציל את אשתו מחול ואת הילדים, אך נהרג. ראובן שישפורטיש ואביעד כהן משלומית, שנלחמו שניהם בגבורה בקרב בפריגן, ואת המשפחות של שניהם זכיתי לצלם לקראת בת־המצווה של הבנות, בנות אותו גיל. 

טל ממן נהרג בקרב במושב מבטחים. אותו ואת אשתו צילמתי במסגרת יום הולדת לסבתא, בחיק המשפחה המורחבת. טל, אשתו והילדים הגיעו ראשונים, וכל שאר המשפחה איחרה. וכך יצא משמיים שצילמתי רק אותם במשך 20 דקות. ועוד ועוד… 

בימים רגילים אנחנו אלישיב ויעל בוחבוט, הורים לשישה מתוקים, גרים ביישוב בני נצרים. תמיד כששואלים אותי איפה אני גרה, אני עונה במין תשובה ארוכה כזאת: "בני נצרים, גבול מצרים, עוטף ישראל, מועצה אזורית אשכול". מועצה של יישובים, מושבים, קיבוצים, חקלאות ענפה, נופים מרחיבי לב. אנשים טובים ופשוטים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים.

10:00 בבוקר- יום שני, כ"ד בתשרי -בדרך לירושלים 

ביום שני שאחרי שמחת תורה אנחנו אורזים במהירות ויוצאים בשיירה דרך כביש 10, ממש צמוד לגבול מצרים. אני מסתירה דמעה סוררת, ונשארת דרוכה כל הדרך.

אנחנו מתפנים עם כל היישוב למלון שערי ירושלים, מגיעים ומקבלים חיבוק ענקי מעם ישראל. צריכים לכבס בגדים? קיבלתם. תרופה דחופה באמצע הלילה? קיבלתם. פרחים לפני שבת, ממתקים, הופעות. תחושה חזקה שאומנם אנחנו עברנו את הטראומה, אבל החיבוק החם של העם הזה לוקח מאיתנו חלק מהטירוף. איזה עם מתוק.

ירושלים.

הכול מסביב גושי בטון שכל כך זרים לי, אבל הלב של ירושלים ואנשיה מרככים אותי.

כל רגש מורגש בעוצמה הכי גבוהה שיש. הודיה עצומה על הניסים שקרו לנו. שמחה גדולה להיות חלק מעם גדול וקדוש כזה. כאב אינסופי על חברים שלא יחזרו… צער על החוויות והמראות הקשים… פחד מהלא נודע.

כל רעש קטן מקפיץ אותי. המקרר בחדר חורק כל הלילה ומתערבב עם הסיוט הלילי. בלילות אני מתעוררת כמה פעמים אחרי שחלמתי שעובדי המלון הערבים חוטפים אותנו ואני חושבת על דרכי מילוט, ואיך אצליח לברוח עם שישה ילדים.

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בדרך מירושלים לבני נצרים

חודש אחרי שמחת תורה אני מחליטה לנסוע לבקר בבית. לסגור מעגל. חברות שלי מפצירות בי לקחת איתי מישהו, אבל אני מרגישה שאת הנסיעה הזאת אני צריכה לעשות לבד. עולה על הרכב ומתחילה את המסע – הביתה. שלוש מילים שחיכיתי להגיד בקול: אני נוסעת הביתה!

כל דבר מציף אותי ופותח את סכר המודעות. פותחת ווייז, ומודה לאל שהוא עדיין מגדיר את בני נצרים כ"הבית", ורק מזהיר אותי: "זהירות, אתה נוסע לאזור מסוכן".

השירים ברדיו כאילו מתאימים את עצמם לסיטואציה. אני מתקרבת לנגב המערבי, אותו אזור שקיבל את התואר "עוטף עזה", ולא בכדי. אותו אזור שאני מתעקשת לקרוא לו "עוטף ישראל". אני עוברת בצומת סעד, ממש לא רחוק מהלוקיישן האהוב עליי, גן הקקטוסים. כמה רגעים ראה הגן הזה. כמה משפחות… 

ממשיכה, והדרכים יפות ומוכרות, אך ניכרים סימני מלחמה. אני נזכרת בכל הלוקיישנים האהובים שצילמתי בהם עשרות משפחות. פרדס הלימונים בין עלומים לשוקדה. יער שוקדה, שדה ירוק בין בארי לרעים.

ממשיכה בדרך, מימין חניון רעים. האזור היפהפה של הנגב המערבי כולו פורח ומלא במרבדים אדומים משמחים. כל שנה בחורף, המונים מגיעים לדרום אדום. אלה ימי חג עבורנו, האזור הופך להיות קסום ומלא יופי. תמיד אני צוחקת שזה הופך להיות המשרד שלי בימים האלו.

והנה חניון רעים, ממש פה ליד הייתה המסיבה. מאות אנשים נרצחו ונטבחו. והפער הוא בלתי נסבל. בצומת מעון, רק המיגונית המאוירת מימין נשארה כעדות אילמת לטבח שהתרחש פה.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בני נצרים 

מגיעה ליישוב, הנה השער הצהוב, הביתה. אלישיב מגיע מהבסיס כדי שלא אהיה לבד, ומכין ארוחת צהריים. כמה אוכל יכול לנחם. אני קופצת לדיונה. הדיונה שבה היינו מבלים אחר הצהריים. ילדים יחפים, כלבה שובבה, מצלמה ושמיים.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'. תראי, ילדה שלי, יש יציבות. יש אדמה ויש שמיים. אני כאן איתך, תמיד.

החיים במלון מעורבבים, בין הזויים למצחיקים. תחושת פליטות איומה בארצנו. הזמנים נקבעים על פי הארוחות. רעש והמולה תמידיים. ילדי מושב יחפים מתרוצצים בין מלצרים המומים, ידיים קטנות אוחזות בשקית ממתקים פתוחה. מעליות עמוסות לעייפה.

תרומות בלי סוף, סדנאות, הפוגות. הופעות ושיחות של הרבנית ימימה, אהרן רזאל, יונתן רזאל, ריקה רזאל ועוד רבים וטובים. 

בתוך כל הטירוף, נוכחת כל הזמן הדאגה לאלישיב שנמצא בעוטף. דאגה לגוף שלו, ויותר מכך גם דאגה לנפש, שראתה מראות קשים מנשוא. ואני מחזיקה. מחזיקה את עצמי, ואת ששת ילדיי וצורכיהם. ורק בלילות אני מרשה לעצמי להתפרק. לבכות ולפרוק את המציאות הכואבת שאנחנו חיים עכשיו.

אלישיב מגיע בימי שישי לבית בבני נצרים, ומפיח בו חיים וריחות של שבת. מבשל דגים ואופה חלות, רמז לחיים שהיו פה ועוד יהיו, ואז ממשיך משם בחזרה לבסיס.

במלון, החברויות מתהדקות. מסדרון ארוך וחדרים קטנים. המון לבבות של נשים וילדים, מותשים, תלושים, אבל אנחנו יחד. אנחנו כוח של דאגה ומסירות עד הסוף. אני מתיידדת עם נשות שדרות טובות הלב. חודשיים וחצי אנחנו שוהים במלון.

יום חמישי, ט' בטבת- חודשיים וחצי אחרי שמחת תורה 

אחרי התלבטויות אינספור, אנחנו מחליטים לחזור הביתה. לרגע נדמה שחוזרים לחיים שלפני. אבל לא. החזרה מורכבת ומלווה בחששות. אנחנו חוזרים לאזור מלחמה, שירותי מועצה חסרים, בן ה־16 נוסע יום יום בהסעה בדרכים, והדאגה נוכחת.

בלילות הבית רועד. רוב היישובים השכנים עוד לא חזרו. המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל אני כאן. ואני רוצה לדמיין סוף טוב. ואני יודעת שהסוף יהיה טוב. כי אנחנו עם של נצח.

עוד נשוב לחיות, לבנות, לצמוח. השדות יוסיפו לפרוח.

כתיבה וצילום: יעל בוחבוט

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק  הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעט מצחיק לנסות ולהציג את פרופסור אומן, שתמונתו וחיוכו הרחב מדברים בעד עצמם. מאחורי הפרטים היבשים והישגיו הרבים מסתתרת חוויית ילדות מופלאה, חרף שינויים רבים ותקופה היסטורית קשה ביותר לעם היהודי.

הוא גדל בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה חרדית. אביו היה סוחר בדים ואמו השלימה לימודי תואר ראשון, "זה היה חריג באותם זמנים", הוא מדגיש. שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לארצות הברית. "במעבר הזה הפסדנו את כל הרכוש שלנו. ההורים שלי עבדו קשה מאוד – אבי עבד בשתי משרות שונות ואמי בשלוש – כדי שנוכל לקבל חינוך יהודי וכללי מצוין".

מגיל אפס הוא חונך להביט על העולם בעיניים חוקרות. "אפילו בניו יורק אמא שלי מצאה מרחבים שבהם היא יכלה ללמד אותנו על הטבע ועל הכוכבים. היא לימדה אותנו להתעניין בעולם שסובב אותנו".

יש זיכרון ספציפי מההורים שלך שמלווה אותך עד היום?

"אמא שלי הייתה אומרת: 'האמת היא השקר הכי טוב', כלומר מבחינה אסטרטגית, ההחלטה הכי טובה היא להגיד את האמת. אני חושב על זה כשאני מתבקש לעשות דברים שאני לא שלם איתם. לדוגמה כשמבקשים ממני לכתוב המלצה על ספר שלא קראתי או המלצה על מישהו שאינני מעריך, אני מעדיף לסרב מאשר לכתוב דברים שאינני עומד מאחוריהם".

מה היית רוצה שילדיך ייקחו מהבית שאתה הקמת?

"היה לנו בית פתוח, אפשרנו לילדינו לבחור בעצמם את דרכם. כשהילדים היו מתייעצים איתי הייתי אומר להם שאני בישלתי בשבילם, אבל הם אלה שצריכים לבחור מה לקחת מהשולחן. יש לי בן אחד שהוא פרופסור בבר אילן, אבל כל השאר הצליחו מאוד בתחומים אחרים בקריירה שלהם. אני חושב שאפילו בני שלמה, שנהרג במלחמת שלום הגליל, לא היה ממשיך כמוני באקדמיה".

כמי שעוסק בקבלת החלטות, איך אתה רואה את השפעת בית ילדותנו על החלטותינו כבוגרים?

"אינני פסיכולוג, אך אני מניח שהגישה של כל אדם מושפעת מהבית, וקשה מאוד להתנתק מכך. בסוף העבר הוא שמעצב את ההווה שלנו".

אורית סטרוק (63), שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, חברת כנסת מטעם הציונות הדתית. בת 63, אם ל־11, תושבת חברון

"ככל שחולפות השנים אני מבינה כמה דברים טובים קיבלתי מהבית", אומרת אורית סטרוק. אף שפנתה לדרך שונה מזו שחונכה עליה, היא מתארת יחסים קרובים באופן יוצא דופן, מלאי דאגה ואהבה, בינה ובין הוריה.

"הבית שלנו לא היה דתי וההורים שלי היו שמאלנים בדעותיהם. אבי היה פעיל ציבורית ואפילו עסק ביצירת קשרים עם הפלסטינים. לפני גיל 17 חזרתי בתשובה, בחרתי בדרך שהייתה שונה ומקוטבת לגמרי מהשקפת העולם של הוריי, ולמדתי מהם איך חיים יחד בחילוקי דעות, בלי לוותר על הכבוד וההערכה זה כלפי זה. זה משהו שהולך איתי עד היום, שאפשר להכיר אנשים שחושבים אחרת לגמרי ממני ולחיות יחד איתם בהערכה ובאהבה גדולה".

מה העניין הכי משמעותי שלקחת איתך מבית הורייך?

"את תחושת החובה לעסוק בצורכי ציבור. כבר כשהייתי בכיתה ג' אבא שלי הציע לי לרתום את ילדי השכונה לפנות לילדי העולים החדשים מברית המועצות ולהציע להם לשחק איתנו. זאת הייתה המשימה הציבורית הראשונה שלקחתי על עצמי.

"בבית שלנו הייתה הרבה מאוד הכנסת אורחים. תמיד גר איתנו עוד מישהו – פעם זה היה בן דוד שהגיע מחו"ל ופעם בת דודה שהגיעה לתקופה בארץ, כל מיני אנשים שלא היה להם עוגן, והבית של ההורים שלי היה פתוח לרווחה עבורם".

יש זיכרון ספציפי מהורייך שמלווה אותך עד היום?

"כשחזרתי בתשובה הפסקתי ללכת למסיבות וניתקתי הרבה קשרים. יום אחד ניגשה אליי מישהי שלמדה שנה מעליי בתיכון ואמרה לי שגם היא חוזרת בתשובה ושהיא רוצה שנהיה חברות. עד היום אנחנו חברות טובות מאוד.

"רק אחרי הרבה שנים גיליתי שאמא שלי ביקשה ממנה לגשת אליי. היא ראתה מה אני עוברת וחששה שאהיה בודדה בתהליך. ריגש אותי לדעת שהיא ראתה אותי ואת הרגשות שלי מעל הכול. לימים, כשכבר גידלתי את ילדיי, הבנתי מה עזר לאמא שלי להתמודד – ההבנה שהילדים שלנו הם לא שלנו, הם אנשים בפני עצמם. אם כבר – אנחנו שלהם, וקיבלנו את הזכות לתת להם את מה שהם צריכים כדי לגדול".

יש משהו שבחרת להשאיר מאחור?

"בחרתי ללכת בדרך מאוד שונה מהוריי בכל מה שקשור לתורה ומצוות, והייתי צריכה ללמוד את אורחות החיים הדתיים במקומות אחרים, לכן באותם ימים נעשיתי בת בית אצל הרב דרוקמן. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, שיתפתי את הוריי בכך שאני רוצה להתחתן, אך בשונה מהחברות שלי, אין מי שיכיר לי בחורים. אז אבא שלי הלך לבית הכנסת, ניגש לרב דרוקמן ואמר לו: 'אתה החזרת אותה בתשובה – אז עכשיו אתה גם תחתן אותה'. אחרי השיחה הזאת הרב הכיר לי את בעלי. אני מבינה שההורים שלי יכלו לבחור לנתק אותי בגלל הבחירות שעשיתי, אבל במקום זה הם אפשרו לי לחיות בשני העולמות, וזה מה שעזר לי לצמוח נכון".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט שתלתם ניגונים בי אמי ואבי הופיע לראשונה ב-פנימה.

ישבו לשיחה כנה. מימין לשמאל: אוריה לוי, נויה מנדל, ענבל ארנפלד לוסקי ולביאה פז. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

מאחורי כל מקרה גירושין עומד סיפור מורכב וטעון. גם כשהצעד בלתי נמנע, הוא אף פעם לא קל. לא לבני הזוג, וודאי שלא לילדים, שמתמודדים עם שבירה ושינוי של החיים שהכירו עד היום. אך מה קורה כשהילדים מגיעים לשלב של בניית בית משלהם, ונדרשים לבנות מודל זוגי לאור החוויה המורכבת של גירושי ההורים? חמש נשים, שנמצאות בצדדים שונים של המצב, משתפות בשיחה כנה ופתוחה על ההשפעה של גירושי ההורים על החיים והזוגיות של הילדים. הן לא מסתירות את הדמעות ואת הכאב, אך גם מקרינות אופטימיות ואמונה רבה.

"כאשר זוג מתגרש, בייחוד בחברה דתית וקהילתית, קיים חשש מתגובת הסביבה", אומרת לביאה פז (65), עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית, המעבירה סדנאות לנשים גרושות וחד הוריות. "אני שומעת ממטופלים על תחושות של בושה וכישלון וחשש מתדמית שלילית שתדבק בהם ובילדיהם". עם זאת, היא סבורה שבמגזר הדתי לאומי יש כיום יותר הבנה וקבלה של התופעה ופחות צורך להסתיר או להתבייש.

"ליוויתי זוגות בתהליך של פרידה ופירוק הנישואין במשך שנים", היא מספרת. "זה תהליך שממשיך ללוות את המשפחה לאורך החיים, ולכן חשוב לשים דגש על האופן שבו מספרים לילדים על הפרידה הצפויה ולשחרר אותם מתחושות אשמה ואחריות לגירושין. ככל שתהליך הגירושין יתווך נכון יותר לילדים, כך הוא יעבור עליהם בצורה בריאה יותר".

מלווה זוגות בתהליך הגירושין. לביאה פז. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"אני חושבת שיש בחברה שלנו הבנה והפנמה שהמחויבות אינה למה יחשבו ויגידו, אלא לאיכות החיים שלנו ושל משפחתנו", מוסיפה נויה מנדל, סטנדאפיסטית מוכרת במגזר, שהתגרשה בשנת תשע"ב. "אני אדם נוח, חשובה לי האווירה הטובה. לא חשבתי שאתגרש. זה נראה לי לא קשור אליי. שהילדים שלי יהיו ילדים להורים גרושים? לא עלה על דעתי", היא מודה בכנות. "אבל בסוף, אדם רואה בחוץ את מה שהוא מרגיש בפנים. באופן אישי, לא הרגשתי יחס מבקר או מזלזל. אני גרה ביישוב דתי והקהילה חיבקה ותמכה".

לצד נויה יושבת בתה אוריה, שהייתה בת 16 כאשר הוריה התגרשו, וכיום היא נשואה טרייה. היא מהנהנת בהסכמה לדברי אמה. "בדרך שבה את תופסת את זה, כך יתייחסו אלייך. אני שיתפתי את הסביבה ושידרתי שאני ממשיכה בחיי כרגיל. נכון, זה הרקע שלי וזו הבחירה של הוריי, אבל זו לא אשמתי וזה לא אמור להפריע לי לחיות את חיי".

"מה שחשוב זה איך האדם עצמו מתייחס לגירושין של הוריו", מחזקת לביאה את דבריה. "נכון שזה יכול ליצור משקעים וקושי, אבל אם מדובר באדם שעובד על עצמו ושואף לתקן ולבנות בית בריא, זה בהחלט יכול להפוך ליתרון, בזכות המודעות והבחירה לתקן".

ענבל ארנפלד לוסקי (44), שהתגרשה בקיץ האחרון, חוותה את השיתוף לסביבתה בצורה מורכבת יותר. "הרגשתי בושה. לא חשפתי את זה בחודשיים הראשונים. אני גרה ביישוב דתי, וחששתי מהחשיפה ומהחדירה למקום הפרטי שלי. התכנסתי בתוך עצמי במטרה לעבד את תהליך הפרידה. לא רציתי להתמודד עם שאלות ותגובות מבחוץ ולא היו לי כוחות לכך". רק כשהגרוש שלה הודיע לה שהוא מתחתן שוב, כחודשיים לאחר הגירושין, היא החליטה לשתף את שכניה ואת מכריה בהודעת ווטסאפ ובפוסט שכתבה בפייסבוק, מהלך ששחרר אותה ועזר לה להתמודד עם הקושי והכאב על כך שבעלה המשיך הלאה כל כך מהר.

גם נעמה (26, שם בדוי), שהוריה התגרשו בילדותה ובחרה שלא להתראיין בשמה המלא, מספרת על היחסים עם הסביבה: "עברתי תהליך, וכיום אני יודעת שזה חלק ממני, שזה בנה אותי. בעיניי, לפסול אדם בגלל גירושין של הוריו זו הסתכלות חיצונית ולא נכונה".

בלי לערב את הילדים

"אין זוג שלא רב. גם מי שמחתן אותנו – רב", כך אומרת נויה מנדל בהופעת הסטנד אפ החדשה שלה, 'בקרוב אצלכם'. מנדל היא מחלוצות הסטנד אפ הנשי דתי ופורצת דרך בתחומה. היא התגרשה לפני 9 שנים, כאשר ילדיה היו בני 8 עד 16, ובשנה החולפת זכתה לחתן שלושה מתוך ארבעתם.

איך סיפרתם לילדים על הפרידה?

"אחרי שהחלטנו להתגרש התייעצתי עם אנשי מקצוע איך נכון לספר לילדים. אצלנו לא התקיים הטקס שבו כולם יושבים במעגל ומקבלים את הבשורה. הודענו לכל אחד בנפרד, בצורה שהתאימה לו".

"עשו זאת בצורה הכי טובה שיכלו". נויה מנדל עם ביתה אוריה. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"בעיניי, הוריי עשו זאת בצורה הכי טובה שיכלו. הם עשו הכל בצורה הדרגתית ומשתפת". מעידה אוריה אהובה לוי (25), בתה הבכורה של נויה, שהתחתנה בשנה האחרונה. היא מתגוררת בקיבוץ לביא, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומשלימה תואר שני בביבליותרפיה. "אין איך לייפות דבר כזה", היא מבהירה, "מרגישים שמשהו מתפרק, אבל בזכות ההשתדלות של הוריי לא חוויתי את הגירושין כטראומה בהתחלה. ההתמודדות שבאה אחר כך הייתה מורכבת יותר עבורי".

במה זה בא לידי ביטוי?

"אובדן הוא לא משהו שאפשר לתפוס. אדם חי עם שביב הכרה של הדבר, אבל לא באמת מסוגל לעכל אותו. במקרה של גירושין, מדובר באובדן של משפחה ובית, של ישות שהיא חיבור של שניים. גם את זה אי אפשר באמת לעכל. ואני שמחה שזה ככה, אני שמחה שעדיין כואב לי. כשאני רואה זוג שמתגרש זה מכווץ לי את הלב, אני לא אומרת משהו כמו 'אה, גם ההורים שלי התגרשו, מה הסיפור?'"

"תקופת הגירושין היא אכן תקופה של אבל כבד ושל מצוקה גדולה", מאשרת נויה. "לכן, כשמקבלים את ההחלטה להתגרש, הדבר הכי חשוב בעיניי הוא שמה שקורה בין ההורים יישאר ביניהם ולא יעבור דרך הילדים. לא משנה מה עשה בן הזוג, אל תדברי על זה עם הילדים או לידם. אם בא לך לשפוך את הלב למישהי, תעשי זאת רחוק מאוזניהם. בעיניי, אסור להטיח בילד אמירות כמו 'שאבא שלך ישלם לך… תלך לאבא שלך'. זה פוגע בזוגיות העתידית שלהם כי הם מבינים שזוגיות שווה כאב, כעסים וצעקות, והם לא ירצו להיות שם".

אבל כשמפרקים זוגיות, הם לא יחושו כך בכל מקרה?

"לא בהכרח. הם יבינו שהיה קושי בין ההורים, אבל הם לא יחוו אותו בצורה טראומטית. הבעיות של ההורים לא צריכות להיות על גב הילדים. יש ילדים שאינם בקשר עם אחד ההורים כי הצד השני מסית אותם. ילדים צריכים גם אבא וגם אמא, הנשמה שלהם בחרה את הוריהם ויש להם כלים וכוחות להתמודד איתם. חבל שנגרום להם להיות מרירים או להתרחק מזוגיות".

את העיבוד העמוק של גירושי הוריה עברה אוריה במדרשת שילת, שם למדה אחרי השירות הלאומי. "עד אז רציתי לשים את זה בצד ולהמשיך בעשייה שלי, אבל כשהגעתי למדרשה התחלתי לחשוב איך יתייחסו לעניין כשאחפש זוגיות, כי גירושין זה משבר משמעותי ויש לו השלכות".

"היו תקופות שבהן ממש חסרה לי המשפחתיות, והרגשתי שאני כבר רוצה ליצור לעצמי משפחתיות חדשה. אבל היו תקופות שבהן תהיתי איך אפשר לתת אמון, לא רציתי את זה והייתי מסופקת אם אני מסוגלת ליצור מציאות כזו. הגירושין של הוריי שברו אצלי משהו תמים ושלחו אותי למסע של בירור כדי למצוא מחדש את הרצון לאהוב, להיות קרובה למישהו. הרגשתי שאבדה לי האהבה. כשחברות התחתנו, הייתי היחידה שניגשת לנשואה הטרייה ושואלת בגובה העיניים איך הולך ומה שלומה, כי הבנתי את המורכבות, בעוד חברות אחרות ראו רק את המתיקות והחלום".

לשמחתה, היא הכירה את בעלה ללא מתווכים, במכללה שבה למדו שניהם. "למדתי במכללה שבה הייתי הדתייה היחידה. יום אחד הבחנתי בציציות מתנפנפות במדרגות, וברגע שראיתי אותו ידעתי שמצאתי. שמחתי שלא הכירו בינינו מראש וכך יכולתי לבחור מתי לספר שהוריי גרושים. רק בפגישה הרביעית סיפרתי לו, והוא קיבל את זה לגמרי בטבעיות".

"לא הייתה הזדמנות לכאוב"

ענבל ארנפלד לוסקי היא אומנית יוצרת המתגוררת בקדומים. היא נולדה בבית חילוני, והוריה התגרשו כשהייתה בת 4. בבגרותה היא חזרה בתשובה, ונישאה בגיל 37. לפני כשנה התגרשה, לאחר 6 וחצי שנות נישואין, כשבנה היחיד היה בן 4.

הוריה התגרשו בילדותה, והתגרשה בעצמה בבגרותה. ענבל ארנפלד לוסקי. צילום: אביטל הירש, מגזין פנימה

"אני לא זוכרת את ההורים שלי יחד", היא משחזרת בכאב. "הגירושין היו קשים וכואבים ועד היום אין ביניהם שום קשר. כל השנים הנתק ביניהם יצר אצלי תחושה שאני צריכה לבחור צד. אני זוכרת שהיו לי גם רגשות אשמה. חלמתי שהם ידברו, ויום אחד אולי גם יחזרו.

זוגות שמתגרשים ומנתקים כל קשר ביניהם כשיש להם ילדים, או שיש ביניהם מאבקי כוחות על חשבון הילדים, גורמים טראומה לילד", מדגישה ענבל. "ילדים שגדלים כך משלמים מחיר יקר בבריאות נפשם ובבחירותיהם בחיים, גם בזוגיות. הבחירה נעשית ממקום לא מודע תוך שחזור דפוסי ילדות. זה משפיע על הערך העצמי של הילד, על הביטחון העצמי, על היכולות והכישרונות שנדחקים ועל כישורי חיים וכישורים חברתיים".

אביה של ענבל הקים משפחה חדשה כמה שנים לאחר הגירושין, והיא מסבירה כי גם הקמת המשפחה החדשה עלולה להיות נקודת מפנה כואבת עבור הילדים. "לפעמים ההורים ממשיכים הלאה ולא מספיק ערים לכאב הרגשי של הילדים. הכאב לא מקבל מקום ראוי, והילד עלול לספוג מכך חוויית נטישה שתשפיע עליו מאוד בבגרותו. המשפחה שלו התפרקה. החיים התהפכו לו".

את מרגישה שהחוויה שלך בילדות השפיעה על החוויה שלך בבגרותך?

"יש כל כך הרבה קווי דמיון בין סיפור הגירושין שלי לסיפור הגירושין של הוריי. אני זוכה לתקן ולרפא את חוויית הגירושין שלי בילדותי דרך החוויה שלי בתור אישה. בילדותי לא הייתה לי ההזדמנות לבכות ולכאוב על בית הוריי שנשבר והתפרק. הכאב של גירושיי התחבר עם כאב ילדותי, וסוף סוף נתתי לו מקום, הכרה והתייחסות. הילדה שבי קיבלה ממני את הביטחון להביע את הכאב שבה, את החום והאהבה שכה הייתה זקוקה להם, עם הבטחה שאנחנו יחד יד ביד לאורך כל הדרך".

איך הניסיון שלך בתור ילדה להורים גרושים משפיע על ההתנהלות שלך מול בנך?

"חשוב לי מאוד לשמור על קשר טוב ככל האפשר עם האבא של הבן שלי, כי זו הדרך הבריאה והנכונה לכולנו. אני משוחחת הרבה עם הבן שלי. הוא שואל שאלות ואני עונה, הוא מביע כאב ומשתף ושנינו נותנים לכך מקום. זה תיקון גדול כי אני לא זכיתי לזה. חשוב לי לתת מקום לכאב שלו. לרגעים אני מרגישה שעולה בו כאב על עניין סתמי, אבל מתחבא שם כאב עמוק יותר. המחויבות שלנו ההורים היא להיות קשובים לעולם הרגשי של הילדים. אני יודעת שלא תמיד אצליח לרפא ולתקן הכל, אבל אני עושה כמיטב יכולתי".

מודל חיובי

החשש משחזור מודל הזוגיות שראו הילדים בבית הוריהם לחוויה הזוגית שלהם בבגרותם צף לא אחת במהלך השיחה. לביאה מספרת כי בעבודת הטיפול שלה בקליניקה היא פוגשת לא מעט זוגות עם קשיים בזוגיות, שברקע שלהם נמצאת הזוגיות של הוריהם שהתפרקה ושאותה הם משחזרים, לעיתים בצורה לא מודעת.

"הכי חשוב לא לשמור כעסים". נויה מנדל. צילום: תחיה פלבין

"החוויה של גירושי ההורים מציפה בהמון תחומים. פעם הגיעו אליי לטיפול זוג נשוי באושר. האישה היא בת להורים גרושים. בכל פעם שהיה חוסר הסכמה בינה לבין בעלה היא נבהלה עד עמקי נשמתה, לעיתים עד כדי שיתוק של יומיים מרוב חרדה. ניסיתי להבין ממנה ממה היא נבהלת. בהתחלה היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל כששאלתי מאיפה התחושה הזו מוכרת לה, היא נזכרה שהיא מכירה את זה מבית הוריה וזה מפחיד אותה מאוד".

היא מוסיפה שיש מי שמתקשים להכיל מריבות בין ילדיהם בדיוק מאותה סיבה. "אלה דברים שצרובים בנשמה של ילד. אני עוזרת להבין את זה, לנרמל את החוויה ולתת כלים. חשוב גם להדריך את בן הזוג איך להרגיע את מי שחרד מגירושין. אמירות כמו 'גם אם אני מתרגז, אני איתך', יכולות להקל מאוד".

מהצד השני, היא אומרת, יש גם כאלה שמגיבים בצורה הפוכה, ונסגרים לתקשורת במצבים של קשיים ומחלוקות. הם מסרבים להיכנס למריבות מרוב חרדה שאלו יובילו לגירושין, או נכנעים לכל מה שהצד השני אומר, העיקר לא להתווכח.

האם אפשר להשתחרר באמת מהמודל של בית ההורים, ולבנות מודל זוגי חדש ובריא?

לביאה: "העבודה היא ניתוח המודל המוכר ובניית דפוסים חדשים. אני מאמינה שזה אפשרי. הרבה אנשים שהוריהם גרושים חוששים מאוד להגיע לגירושין בעצמם, וזה מכניס אותם לחרדות ולמתח רב, גם בתקופות שהזוגיות טובה. חרדות כאלה יכולות לחבל בנישואין אם הדברים אינם מעובדים. כל אחד גדל עם 'אני מאמין' מסוים. אני יושבת עם אנשים מבוגרים ועוזרת להם לזהות מסקנות שהם חיים איתן מהילדות, להכיר בהן, לבחון ולשנות".

ענבל: "הלוואי ומישהו היה מייעץ לי לעבור תהליך של ייעוץ וליווי זוגי לפני שהתחתנתי. כל אחד מבני הזוג מגיע לזוגיות עם חבילה של דפוסים לא מודעים, אמונות, פגיעות ועוד. אם יכולתי לייעץ לילדים שהוריהם גרושים, הייתי ממליצה להם לעבור תהליך טיפולי אישי לפני שמתחילים לחשוב על זוגיות וכן תהליך טיפולי עם בן הזוג לפני החתונה. יש כל כך הרבה מקומות כואבים בנפש שאם לא מטפלים בהם, הם משפיעים עלינו. גירושין זה שבר, אבל. פצע שזקוק לריפוי ולטיפול מסור".

אוריה אהובה: "לפעמים אני חשה שקיים אצלי פער בתפיסת הזוגיות, כיוון שמגיל צעיר לא הייתה לי דוגמה. במובן מסוים, בתחום הזוגיות נשארתי בת 16. חשתי בחוסר של בית שלם ולכן בחרתי לבלות הרבה שבתות מחוץ לבית. היה לי קשה שאין אבא שעושה קידוש ושאין אבא ואמא שיושבים יחד בשולחן שבת. כשהייתי בשירות הלאומי מצאתי לעצמי מודלים אחרים, כמו המשפחה המאמצת שלי בקיבוץ מירב, שהייתה מודל משמעותי עבורי. גם מנשים נוספות שפגשתי בהמשך הדרך למדתי הרבה על בית וזוגיות. בשבת הראשונה שלנו אחרי החתונה הדלקתי נרות, בעלי עשה קידוש, והתרגשתי כל כך שעד עכשיו אני בוכה כשאני נזכרת בזה.

אני דווקא מרגישה שיש לי מודעות גבוהה יותר לכך שצריך תשומת לב והשקעה בַּיחד", היא מוסיפה. "מי שלא חווה שבר לא מכיר את הקושי. אני זוכרת רגע שפתאום נבהלתי, ואז אמרתי לעצמי, 'אוריה, זה בידיים שלכם! מה את נבהלת? כשאת מכינה חביתה את מפחדת שייצא לך מלוח? אז אל תשימי מלח! זה תלוי בבחירה ובהשקעה שלכם'".

נויה: "חששתי שילדיי יבחרו בני זוג שלא טובים להם. עם זאת, גם מודל זוגי חיובי של הורים אינו ערובה לבחירה נכונה של הילדים. להוריי הייתה זוגיות נפלאה, ואני התגרשתי. עלינו לעשות את המיטב עבור ילדינו, לקוות ולהתפלל, אבל אין נוסחת קסם. זכיתי שבורא עולם מעורב באופן אישי בסיפור שלי. אני מודה לו כל הזמן על בני הזוג הנפלאים שהוא שלח לילדיי".

"הכי חשוב לא לשמור כעסים", מדגישה נויה. "ייתכן שאם היית מראיינת אותי קרוב יותר לגירושיי, הייתי מדברת בהרבה יותר כאב וכעס. אך ממרחק הזמן אני מבינה לעומק כמה חשוב לפתח הומור ולא לתת לכאבים להשתלט. ככל שתהיי יותר כעוסה כך תכניסי שליליות לחייך, ולהפך. אני כל הזמן עובדת כדי לייצר שמחה, לשמוח ולשמח, וזה מביא הרבה סייעתא דשמיא. יכולתי לכעוס על בעלי לשעבר, לצבור טינה ומרמור, אבל מי שתקוע בעבר הוא עבריין. מה שהיה היה. חייכי והמשיכי הלאה. כשאת שמחה באמת, המציאות מחזירה לך שמחה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. לקריאת הכתבה המלאה והצטרפות לפנימה לחצי כאן

הפוסט הזדמנות לתיקון: נשים שביתן התפרק מדברות על הכל הופיע לראשונה ב-פנימה.

הסיגים האלה יכולים להיראות בכל מיני צורות. נניח כשבחורה משתפת בחור בהתמודדות מורכבת שיש לה סביב התפיסה העצמית שלה או המקום המקצועי או המשפחתי שלה, הרבה פעמים בתוכה היא תשאף לאחד משני דברים.

השאיפה הראשונה היא שתהיה על זה שיחה קשובה, עם שאלות העמקה, הענקת אמפתיה, הבנה ועידוד, כמו שיחה אינטימית שיכולה לקרות גם עם חברה או עם מטפלת רגשית. והרצון השני, במודע או לא במודע, הוא 'לא להשלות אותו', שידע בדיוק מי אני ועם איזה תיקים אני באה לקשר הזה. ואם אף על פי כן הוא יישאר ולא ייבהל, אז אני ארגיש תחושת הכלה, תחושה שנותנת המון ביטחון ונוגעת באחד מהצרכים הבסיסיים של אישה בקשר הזוגי.

ביניים: בכאן ועכשיו

כאן נכנס הצורך בהקשבה הדקה לשתי שאלות חשובות: הראשונה, מהי התפיסה העצמית שלי? והשנייה: מהי התפיסה הזוגית שלי?

האם כשאני משתפת במקומות אישיים ואותנטיים שלי ומצפה להכלה, אני בעצם מצפה שהוא יחזיק יחד איתי את המקומות שקשה לי לשאת לבד? או אפילו יותר מזה, שהוא ירפא ויחבק את המקומות המורכבים שלי דרך ההכלה שלו?

יש תיאוריות שונות שעונות על השאלה מה מניע אותנו בתהליכי חיפוש בן זוג, אבל אני חושבת שכולן מדברות על נפרדות ולקיחת אחריות אישית ורגשית של כל אחד על עצמו כתשתית לבריאות הקשר הזוגי.

הנקודה הזו עלולה להיות מבלבלת, והיא דורשת התפתחות רגשית ונפשית גבוהה ואולי גם שינוי של תפיסות מדומיינות על מהי זוגיות. האיש שלנו לא אמור להיות הפסיכולוג שלנו או זה שנותן לנו מקום בעולם. אנחנו אלו שצריכות ליצור את הנוכחות בעולם, לשמוח ולקבל עוד ועוד את מי שאנחנו, ולהיות אחראיות על המקומות בתוכנו שדורשים תיקון וגדילה.

זה גבול עדין בין להיות רכה, פתוחה ואפילו נשענת על האחר, לבין לקחת אחריות על עצמך באופן בלתי תלותי. חלק מהיכולת לבדוק זאת תהיה דרך בדיקה אם יש לי יכולת לנשימה ארוכה, איסוף פנימי ובחירה מתי ובאיזה שלב בקשר להביא מקומות מורכבים.

האם יש לי מרחב בתוכי להביא מסתוריות (שהיא נצרכת מאד לבניית קשר), ולא מיד ישירות וכנות שלחוצים 'לגעת בלב הדברים'? האם אני יכולה להיות סקרנית ופתוחה לפגוש מישהו אחר דרך התקרבות פשוטה, דרך יכולת לנכוח איתו ולראות מה נוצר בנינו ב'כאן ועכשיו', ואולי אפילו לפרגן לו, לתת את החמצן שהוא זקוק לו ולקבל את התחושה שאני יכולה לסמוך ולהתפעל ממנו?

כשכל הדברים האלו יקרו בקשר, בקצב הנינוח והמותאם לשני בני הזוג, יגיע שלב האינטימיות שבו מתאים לחשוף את הלב באותנטיות, שבו יש לבחור אוויר שממנו הוא פנוי ורוצה לתת לך הכלה וביטחון. וגם אז – כדאי להתפלל שזה לא יהיה מתוך דרישה ותלות, אלא ממקום של חופש ובחירה.

הפוסט עד החתונה: לא תלויה / לבונה סנדובסקי הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי ייתן לה מקום לבדידות הזאת. מי יבכה איתה. מי יבכה איתה עוד דייט כושל, מי יבכה איתה עוד בחור שלא רצה לפגוש בה בכלל כי היא משהו מדי. דוסית מדי לייטית מדי אנרגטית מדי מופנמת מדי.

מי יבכה איתה על שכבר מלא זמן לא היה את מי לפגוש. מי יבכה איתה כשהיא סופרת ימים של אין, וחושבת על אחרות שסופרות דברים אחרים ומקנאה מאוד. מי יבכה איתה כשהיא סופרת בחורים. מי יידע שהיא כבר לא סופרת. מי יהיה שם. מי יבכה איתה על אשמה וחוסר ביטחון שמתעצמים ככל שרשימת הפגושים מתארכת.

יש, אין

והאשמה מה איתה. מי ידבר עליה. מי יראה שבתוך כל הביטחון מבחוץ שהיא הכריעה נכון, ושכבר מזמן התגברה על ההוא שחתך, יש בפנים אשמה גדולה. אולי לא הסבירה מספיק מה היא מחפשת. אולי הסבירה לא נכון. אולי לא שלחה את קורות חייה למספיק שדכנים. אולי לא נרשמה למספיק אתרי היכרויות. אולי לא הסכימה להצעות שהיו יכולות לעבוד. אולי הרסה הכול. אולי היא פשוט לא מוצלחת ולכן לא מצליחה. מלא מלא אשמה. מלא מלא אולי.

היא לא צריכה את הקולות מבחוץ. מבפנים היא צועקת על עצמה שאולי היא הייתה צריכה לתת עוד הזדמנות. אולי היא לחצה. אולי לא הייתה מספיק. אולי הייתה יותר מדי. אולי כבר הייתה יכולה להתחתן, אבל יצאה טיפשה, ריקה ומשותקת מפחד. מי יבכה איתה. מי יראה אותה בכלל. מי יסתכל לה בעיניים.

והספק מה איתו. מי ידבר עליו. מי ידבר על הלילות הלבנים של האם כן או לא. מי יהיה שם להקשיב כשהיא עוד יוצאת וכולן כבר בפנים. חלקן נרדמות בחיק אוהב, וחלקן מרדימות בחיקן. מי ידבר על הספקות בדרך, על המחשבות של אולי אין. אולי לא קיים. מי ידבר על הגוף שאין לו מקום, ועל זה שהיא מתחילה להרגיש שהיא חייבת לבחור בינו לבין אלוקים. מי יהיה שם לתפוס. מי יידע לנחם בכלל בתוך כל הבדידות האשמה והספק האלו.

מה איתם, שאלתן פעם?

הכותבת היא סטודנטית לתקשורת חזותית, והעורכת של כתב העת 'דברים בעלמא'.

לתגובות: ogosh3@gmail.com‏

הפוסט עד החתונה / נ. ב. הופיע לראשונה ב-פנימה.

"כשאבא כבר היה רב ראשי, אני עוד הייתי ילדה קטנה. אבא היה עסוק מאוד ברבנות ובמתן תשובות לכל אדם בארץ ובחו"ל והרבה רבנים, ראשי ישיבות ואדמו"רים, הגיעו להתייעץ איתו כפוסק הדור", היא מספרת וחוזרת אל מחוזות ילדותה. "מטבע הדברים, הרב לא היה הרבה בבית וגם כשהיה, היה עסוק. בתור ילדה קטנה, רציתי כמובן יותר זמן עם אבא".

כשהייתה הרבנית מירב כבת עשר, הבינה שעליה לעשות מעשה כדי לזכות בתשומת ליבו של אביה, "התחפשתי לגברת, נעלתי עקבים, שמתי כיסוי ראש ותיק צד ודפקתי על דלת לשכתו של אבא. כשהוזמנתי להיכנס אמרתי לו: 'שלום כבוד הרב, יש לי שאלה'. הרב עשה כאילו הוא לא מזהה אותי ואמר: 'שבי, בבקשה'. התיישבתי ושאלתי אותו: 'האם מותר שלכבוד הרב יהיה גם זמן לדבר עם הבת שלו?'".

איך הרב הגיב?

"צחק מאוד, וקרא מהר לאימא: 'תראי, תראי איזו גברת נכנסה לפה!'". 

הרב מרדכי אליהו – אביהם של ישראל. צילום: יוצר אור

זיכרונותיה של הרבנית מירב יקרים ומתוקים, היא מספרת לי איך אביה היה עוזר לה ללמוד למבחנים במקצועות הקודש, משנן איתה את החומר ובוחן אותה עליו. "היה לאבא כתב קליגרפי מאוד יפה והוא היה מאייר לי את המחברות", היא אומרת פתאום ובת צחוק עולה בעיניה כשהיא נזכרת. "זה נכון שלא היה לו הרבה זמן פנוי כמו לאבות רגילים, אבל כשהייתי צריכה אותו – הוא היה שם בשבילי".

"הרגשתי את הרב איתנו"

כשאני מבקשת ממנה לספר על החוסר, על הגעגוע שמתעצם מיום ליום כבר עשור, היא מתקשה לעצור את הדמעות. "השאלות הללו נוגעות בנקודות שבתוך הלב, בפנים. אחרי הפטירה של הרב הרגשתי תהום גדולה שנפערה בי וקרע גדול בלב פנימה. לכולם זאת הייתה פרידה מרב ולי זאת הייתה פרידה כפולה – כי אבא היה גם אבא שלי וגם הרב שלי".

איפה הרב זצ"ל חסר לך במיוחד?

"בשנים הראשונות הקושי היה בעיקר בשבתות ובחגים בלעדיו. ליל הסדר, שמחת פורים, ימים נוראים בלי התפילות עם אבא. גם בשמחות המשפחתיות שהיו בתקופה הראשונה שלאחר הפטירה, הכול היה מוכן – בגדים ואוכל, אבל העיקר היה חסר".

"כחודש לאחר פטירת הרב הייתה אמורה להתקיים בר המצווה של הבן שלי, הייתי בקושי עצום. משמיים תכננו מראש רק שבת בר מצווה גדולה לכל המשפחה, בלי אולם ותזמורת, כך שמבחינה הלכתית לא הייתה כל בעיה, אבל עם הלב הייתה לי בעיה גדולה".

איך התמודדת?

"התקשרתי לחמי הרב סעדיה עמור זצ"ל, שהיה דיין גדול באנגליה וגם אישיות מיוחדת, ואמרתי לו שאני לא מסוגלת לעשות בר מצווה כמו שתכננו. לחמי הייתה חוכמת חיים ושמחה יוצאות דופן, והוא אמר לי: 'אם הרב היה כאן – מה הוא היה אומר לך? לוותר? לעשות שבת קטנה? ברור שלא. הרב היה אומר לעשות לו בר מצווה גדולה, שמחה וחגיגית, כרגיל. הרב תמיד היה בשמחה. בר מצווה היא אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים, הבן שלך לא יוכל לשכוח אם תהיה לו בר מצווה לא כמו שתכננתם'. אז עשינו הכול כרגיל, כל המשפחה התגייסה ועזרה, הרבנית שתחיה הלכה לקנות לכל הילדים בגדים מכף רגל ועד ראש, כי אני עוד לא הייתי מסוגלת. עשינו שבת גדולה עם כל המשפחה המורחבת, ברור שזה היה קשה אבל הצלחתי להתעלות על הקושי".

היו אירועים מסוימים שבהם הרגשת געגועים מיוחדים לאביך?

"בחתונות של הבן והבת שלי. הגענו לצמתים האלו, והרגשתי שבשביל החלטות כאלה חשובות אני צריכה את הרב פה איתי. כשהבת שלי התחתנה, הייתה התרגשות מאוד גדולה בחופה ופתאום, אחרי שהאחים שלי, הרב שמואל והרב יוסף, בירכו חלק מהברכות, הרגשתי את הרב, שהוא עומד שם איתנו. אני רוצה להגיד שראיתי אותו אבל לא יאמינו לי", היא אומרת בחיוך, "זה נסך בי רוגע ושלווה – הנה הוא פה! אני מרגישה אותו ורואה אותו. זאת הייתה הקלה, אחרי כל המתח שקדם לאירוע, ידעתי שהוא כאן, שמח איתנו, והכל בסדר".

אבא שהוא גם רב. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

מתי הרגשת את ברכתו או נוכחותו מלווה אותך גם אחרי פטירתו?

"לפני כשנה הבת שלי עמדה לפני לידה וכשהתחילו לה צירים היא התקשרה אליי. התארגנתי כדי לצאת איתה לבית החולים ואז פתאום נעצרתי והתחלתי לבכות. רגע, איפה הרב? איך נלך לבית החולים בלי הברכה של הרב שהכול יעבור בשלום?"

הרבנית מירב אזרה כוחות, הניחה את הגעגועים בצד, וכשהגיעה לבית החולים, ציפתה לה שם הפתעה. המיילדת שנקראה לטפל בבתה, הייתה אותה אחות שטיפלה ברב זצ"ל במשך החודשים הרבים בהם הוא היה מאושפז. "אחרי שהרב נפטר היא לא הייתה מסוגלת להישאר במחלקה ועשתה הסבה למיילדות. במהלך הלידה היא אמרה לי, 'אני מרגישה שהרב פה איתנו'. גם אני הרגשתי, וב"ה נולדה תינוקת מתוקה ואני הפכתי לסבתא. אחרי שנרגעתי מההתרגשות שאלתי את עצמי, רגע, הרב יודע שאני סבתא?", היא משחזרת בחיוך, "אחרי שבריר שנייה השבתי לעצמי: 'ברור שהוא יודע, הוא היה פה איתנו".

הרבנית מירב מדגישה כי מלבד האובדן האישי, גם החוסר בגב הלכתי חזק נוכח כיום בחייה. "לרב היו כתפיים רחבות והיו לו תמיד תשובות ברורות והחלטיות מאוד, שנתנו לשואלים הרבה ביטחון וחוזק. זה חסר לנו בכל צומת בחיים, מי היה מאמין שכבר עברו עשר שנים".

סוף סוף הגעת

"הכרתי את הרב מרדכי אליהו זצ"ל עוד מצעירותי. גדלתי בקריית משה והיינו מתפללים עם הרב בכל שבת בבוקר בנץ", פותחת תהילה שוורץ בת ה-41 את סיפורה. "במובנים מסוימים, אני בת של הרב. ההורים שלי חיכו הרבה זמן לילדים ונולדתי בזכות ברכה של הרב להוריי, לאחר 10 שנים של ציפייה". בגיל 18, כשהתארסה, היה זה אך טבעי בשבילה שתגיע לרב, שהכיר מקרוב אותה ואת משפחתה, כדי לקבל ברכה ולבקש שהרב יערוך את החופה.

ראה את הנולד. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

"ישבנו בסלון הבית והרב שאל אותנו: 'אתם רוצים להתחתן?', מנגינת המילים שלו והמבט בעיניו הביעו שאט נפש. ענינו כמובן בחיוב. ואז הרב שאל את ארוסי: 'אתה אוהב אותה?' הוא השיב שכן. 'ואת אוהבת אותו?', שאל אותי. אני לא יודעת להסביר את זה אבל התשובה הראשונה שעלתה לי מתוך הבטן הייתה לא. כמובן שלא היה לי נעים, אז עניתי שכן. 'טוב, אם ככה אז בסדר'. חתם הרב. כששאלנו האם יש תאריך מסוים שכדאי לנו להתחתן בו, כי ידענו שיש זוגות שהוא אמר להם לא להתחתן בתאריכים מסוימים, הרב אמר: 'לא, זה לא משנה אצלכם'".

על אף סימני שאלה רבים שצצו ועלו טרם החתונה, תהילה אומרת שסירבה להכיר באמת ולבחון לעומק את החתן המיועד. "עצמתי עיניים חזק נורא ולא רציתי לראות. הייתי צעירה מאוד והתרגשתי שאני הולכת להקים בית בישראל", היא מסבירה בדיעבד.

בחופות שערך, נהג הרב לברך בשם ובמלכות לאחר מסירת הכתובה: "יהי רצון שלא יהיה שום שימוש בכתובה זו כלל". בחופה של תהילה וחתנה, פסח על מנהגו. "העוזר שלו ניסה להעיר ולהזכיר, אז בסוף הרב אמר את הברכה כלאחר יד ובלי שם ומלכות".

ומה קרה אחרי החתונה?

"היו לי נישואים נוראיים. התברר שהתחתנתי עם גבר אלים. זה התחיל כבר בערב החתונה עצמה, עוד כשהייתי בשמלת כלה. כשהייתי בהיריון אושפזתי בבית החולים כתוצאה מאלימות קשה. אף אחד מהמשפחה לא ידע מה אני עוברת ולקח לי הרבה זמן להבין שאני נמצאת בסיטואציה שהיא לא בריאה".

לאחר שנים אחדות של סבל, שלושה ילדים וחשש כבד לחייה, החליטה לפנות לעזרה. רק במפגש הראשון שלה עם פסיכולוג, הבינה תהילה כי היא עוברת התעללות קשה. "הוא אמר לי: אני אחראי לזה שאת לא חוזרת הביתה יותר". תהילה יצאה מחדרו והלכה ישירות לכותל, "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי את הנשים שבוכות בכותל, את עוצמת הכאב הזה שלופת אותך, עד שלא אכפת לך מה קורה מסביב", היא נזכרת בכאב, כאילו לא עברו כמעט 20 שנה מאז.

מהכותל, כבמטה קסם, הגיעה לביתו של הרב אליהו. "דפקתי בדלת. הרבנית פתחה לי וכשראתה אותי בפתח ניגשה לרב ואמרה לו שאני כאן. הדבר הראשון שהרב אמר לי היה: 'הו, חיכיתי לך. סופסוף הגעת!'. הרבנית סיפרה לי אז שיש בנות שהיו מאוד מקורבות לרב, שהרב חיתן אותן, ומאז הוא מחכה להן שיחזרו'".

הרב חיזק את תהילה ובירך אותה כפי שהיה מברך את כל המבקשות זיווג "שבחור טוב ימצא אותך", משום שדרך האבדה לחזר אחר בעליה. לאורך השנים תהילה ומשפחתה היו מבאי ביתו של הרב, שמרו איתו על קשר הדוק והתייעצו איתו תדיר. האובדן שחוו לפני עשור עם לכתו, היה גדול. אחד מעמודי התווך בחייה של תהילה, נדם.

איפה הרב זצ"ל הכי חסר לך?

"בעיקר ברגעים מאתגרים של קושי או ניסיון. רק מלהסתכל על הרב הייתי מקבלת כוח ועוצמות שעזרו לי לא להתייאש. עכשיו ברגעים כאלו אין מי שיעודד ושיאיר".

היכל קודש

לגור בהיכל הקודש. צילום: הרב בצלאל בזק

"להיכנס לבית של סבא וסבתא תמיד הרגיש כאילו נכנסים להיכל קודש מלא אהבה, בדיוק ברגע שבו מוציאים את ספר התורה", נזכרת בגעגוע הרבנית רחל בזק, נכדתו של הרב אליהו זצ"ל ובתו של הרב שמואל אליהו. "הייתה לי תחושה חזקה של הוד והדר בנפש, לא משנה באיזה גיל הגעתי אליהם, תמיד חשתי כך. הקטע המלחיץ היה מגיע כאשר ספר התורה מכין לך חביתה", היא אומרת בחיוך, "לזה אף פעם לא הצלחתי להתרגל".

הרבנית רחל זכתה לגור בבית הרב והרבנית במשך שנים אחדות, בזמן לימודיה האקדמיים. היא מתארת בחן ובדיוק שלל חוויות מבית סבא, מעשים קטנים של יומיום יחד עם חוויות מכוננות ומלאות יראת קודש. "לא אשכח איך כילדה ליוויתי את סבא זצ"ל לאירוע גדול באצטדיון עמוס משתתפים. כאשר סבא נכנס לאולם כולם נעמדו ושרו 'ימים על ימי מלך תוסיף', האולם רעד מעוצמת השירה. הלכתי בצמוד לסבא ובעצם חצצתי בין הקהל לבינו. לא אשכח לעולם את התחושה החזקה שעברה עליי, את הגאווה שזהו סבא שלי".

החוזק של החוויה הזאת, מגלה הרבנית רחל, נעוץ בהבדל שבין תגובת הקהל לתגובת הרב זצ"ל. "מן הצד האחד שלי נשמעה שירה עוצמתית ומהצד השני – דממה מצידו, שקט של ענווה, כאילו השירה מכוונת לאדם אחר, או לה', והוא במקרה עובר שם. זה לא נגע בו, אפילו לא כסיכה. הרגשתי אז באופן מוחשי את השקט והטוהר העוצמתיים שהגיעו מכיוונו, כמו תחושת הנקיות של השלג שיורד לפנות בוקר בירושלים", היא מתארת בצורה הציורית האופיינית לה.

מה הלימוד הכי גדול שלך מהרב?

"למרות שסבא אהב את ה' וקיים כל הלכה בהידור, במבטו על אחרים הוא הידר לראות את הנשמה וזה פעל עלי בלא מילים, לנצח. מעולם לא קיבלתי הערה או גערה, גם כשהתלבשתי בתקופה מסוימת בחיי בחוסר צניעות".

הסיפורים קולחים מפיה של הרבנית רחל והיא מרבה להשתמש בהם כדי להמחיש את אהבת האדם והסבלנות שכל כך אפיינו את סבה. "פעם הכנתי חביתה בבית של סבא ז"ל וסבתא שתחיה. ככל הנראה השתמשתי במזלג בשרי עם מחבת חלבית. סבא נכנס למטבח, ראה את הטעות והציע לי בחיוך נינוח לקחת כף עץ כדי שיהיה לי נוח יותר להכין את החביתה. הוא לרגע לא רצה להביך אותי ולהעמיד אותי על טעותי. אחר כך עוזרת הבית נזפה בי על שהעזתי לנהוג כך בקלות דעת במטבח של סבא וסבתא, ובצדק".

"פעמים רבות ביקשתי מסבא לברך את חברותיי, להצלחה בבגרויות, בטסטים ובכל מיני דברים לכאורה קטנים. סבא תמיד שמח לברך ולרגע לא אמר 'אני עסוק', אלא התייחס לכל בקשה בכבוד וברגישות מופלאים. "החברות שלי נהנו מסייעתא דשמיא מיוחדת", היא אומרת ומחייכת.

המגורים שלך בבית הרב לימדו אותך דבר או שניים על זוגיות?

רחלי מקריאה שיר שכתב הרב זצ"ל לרבנית. צילום: הרב בצלאל בזק

"סבא כיבד את סבתא יותר ממלכה. רבים קראו (בספר "אביהם של ישראל" – ע.א.) על מסיבת יום ההולדת הגדולה שערך לה מדי שנה, על השיר שכתב לכבודה בכל פעם ועל המתנות המיוחדות שקנה לה. הוא לעולם לא סתר את דבריה בפנינו והלך בקצב שלה בכל אירוע, מכובד ככל שיהיה. בסוף ימיו ראיתי פתק קטן שכתב לה, 'כל מה שהגעתי – בזכותך הגעתי'".

הרבנית רחל מתארת עשור של געגועים עצומים מאז פטירתו של הרב, "איש לא יכול להבין זאת, הרב זצ"ל חסר לי בכל יום מחדש. זה ניסיון חיים לשחזר את התחושות הטהורות, המשמחות, הבטוחות והקדושות שנחוו ונספגו בקרבתו וגרמו לדעת וללב להיות במקום אחר".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין כבר החודש: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט שיר געגועים – עשור לפטירתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהחיים נכנסים להמתנה. צילום: אילוסטרציה

"אתם ברשימת המתנה. פשוט כרגע יש עדיפות לקבל משפחות עם ילדים". זו התשובה שהחזירו לנו מהיישוב שאליו ניסינו להתקבל לפני כ-14 שנה, בעודנו זוג בלי ילדים. כמובן, לא היה להם מושג שאנחנו בטיפולים, הם פשוט לא חשבו יותר מדי על ההשפעה של משפט סתמי וטכני שכזה על הצד השני. 

המילים חסרות הטקט הללו הן תמצית התקופה הזאת. אתם ברשימת המתנה. החיים בהמתנה. מבחינת הסובבים אתכם אתם בהמתנה עד שיהיה על מה לדבר איתכם, עד שבאמת תוכלו להיות חלק מהקהילה, עד שתהיו רלוונטיים. וגם מבחינת עצמכם. אתם לא מקבלים החלטות, כי "מה יהיה אם?" ו"אולי זה בדיוק ייפול על יום של טיפול?".

אז אתם פשוט במצב של hold. ההשקעה בזוגיות אף היא לפעמים על hold, כי מי פנוי לזה עכשיו? החלטות על מקום המגורים מתעכבות כי הכול תלוי זה בזה. בחירות בעבודה נדחות, וגם דברים פשוטים לכאורה כמו לקבוע חופשה או להתחייב לאירוע משפחתי. 

עומדת במקום

קשה לשרוד ככה. כל עוד חושבים שזו תהיה המתנה של כמה חודשים, מילא, נחכה. אבל כשהחיים הופכים לכאלה, כשזה נמשך שנים על שנים ובדרך אתם משלמים עוד ועוד מחירים ודברים לא קורים כי "מה אם?", זה כבר נהיה בלתי אפשרי. 

בשלב הזה מתעורר לו קול שאומר: "לא רוצה לחיות בהמתנה! לא מוכנה לזה. יאללה, אני לוקחת הפסקה מהטירוף, אני מעיזה ומקבלת החלטה שלא בהכרח מסתדרת עם הטיפולים". ואת מרגישה שזה נכון ושפוי ויש תחושה של שחרור סוף סוף. 

אבל המועקה לא נעלמת. מחשבות על הזמן שאובד מזדחלות, ומביאות עמן חששות שמא אני כבר לא מספיק רוצה, ואיך העזתי להרפות ולא להמשיך בכל הכוח. זה מעט ממה שעבר לי בראש ובלב, בגוף וברחם בשנים הללו. הקולות האלה מתרוצצים בפנים, ובאים גם מבחוץ, והכול מתערבב.

פעם מישהי אמרה לי שהיא ממש מזדהה עם התיאור של לאה: "ותעמוד מלדת". "ככה אני מרגישה", היא אמרה לי, "כל החברות שלי בתנועה, מתקדמות, ואני עומדת תקועה במקום". המילים שלה נשארו איתי הרבה זמן, והן עדיין איתי עד היום בכל מיני הקשרים. זה החלק שנראה לי הכי קשה – העמידה במקום, הסטטיות, חוסר החיים. 

ברגע הזה

אני מרגישה ומאמינה שזה לא חייב להיות ככה. אפשר לחלום ולפעול בכל מאודי כדי להיכנס להיריון, כדי להיות הורים לילד או ילדה, אבל לא לעמוד בינתיים במקום. להמשיך לחיות.

קראתי פעם שרוב הזמן אנחנו עסוקים במחשבות על העבר והעתיד, או בשיפוטיות על אחרים ועל עצמנו, במקום פשוט להיות כאן, ברגע הזה. מחשבות של מה היה אילו היינו מחליפים רופא כבר מזמן, או אילו התחלנו טיפולים קודם. ולהפך – איך לא נסענו לחופשה ההיא, ואיך אני כמו מטומטמת כבר שנתיים לא מחליפה עבודה בגלל זה. ומחשבות ודמיונות בלתי נמנעים על העתיד – מה יהיה בעוד תשעה חודשים מעכשיו, או עד גיל 35. והמחשבות השיפוטיות שרודפות – הקנאה, התאווה והכבוד. הן כל כך מוציאות אותנו מן העולם, מן הרגע הזה, מהחיים שיש לי עתה.  

אם ארפה מהמחשבות על העבר והעתיד, על עצמי ועל אחרים, אהיה במה שחי וקיים וישנו. התפילה שלי, שאף על פי שאחכה לו בכל יום שיבוא, אהיה נוכחת בכל יום שכעת. 

הטור פורסם במגזין פנימה ניסן תש"פ. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט ברשימת המתנה: זוגות מאותגרי פוריות מבקשים לא להיות רק שם ברשימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בימים אלו, מקים הרב דודי פוטש, מייסד ארגון "בצילו" ומי שהכין לחופה כבר מאות זוגות לאורך השנים, פרוייקט ניסיוני וחדשני מסוגו ומחפש 20 זוגות לקראת חתונה או הוריהם, כאלה שרוצים לראות חופה אחרת, משמעותית יותר, ולהשתתף במיזם האינטרנטי "לבוא מוכנים לחופה".

"החופה זה הזמן בו מתחברות הנשמות", הרב דודי פוטש. צילום: אסנת לדרר

"כל כך כואב לי לראות שהמעמד הכי נשגב בחתונה נחווה בלי שימת לב, גם מצד הקהל וגם מצד בעלי השמחה," אומר הרב פוטש, "אמנם מקפידים לקיים את כל פרטי הטקס וההלכה, אך ישנה תחושה שכולם מחכים כבר שהחלק הזה ייגמר ויגיע שלב האוכל או הריקודים. חלק החופה הוא החלק הכי חשוב, זהו זמן בו מתחברות הנשמות של החתן והכלה, בו הם מקבלים את הכוחות שילוו אותם במשך כל חייהם ביחד."

שלב ההכנות

רוב הזוגות, מסביר הרב דודי, משקיעים המון כוחות ומשאבים בהכנות הטכניות לחתונה, והעומס הרב והמתח שלפני היום הגורלי לא משאירים מקום להכנות הרוחניות לקראת החתונה. זוגות רבים נזכרים ברגע האחרון ללמוד על החלק הפנימי של החופה ועניינה, ומצליחים לחוות את החופה בצורה קצת אחרת.

"בחודשים האחרונים עמלנו יחד צוות 'בצילו' על סדרת סרטונים מושקעים בהם יש כל מה שזוג צריך בשביל לבוא מוכנים לחופה מבחינה רוחנית. החל משלב האירוסין ועד ליווי מפורט גם לימי שבע הברכות. "לבוא מוכנים לחופה" הוא מיזם ניסיוני הכולל שישה שיעורים המחולקים לפי השלבים השונים, כך שניתן לצפות בכל שלב בזמנו ואף להוריד למחשב או לפלאפון כקובץ שמע לחזור ולשמוע שוב בדרכים או בהמתנה.

"אנחנו פותחים את התכנית לראשונה ל-20 זוגות בלבד, שיעברו את התהליך ויתנו לנו את הפידבק לפני פרסום התכנית והשקה שלה לציבור הרחב."

התהליך , אומר הרב פוטש, מתאים לכולם. לזוגות מכל הסגנונות, לדתיים ושאינם דתיים, ומתאים גם להורי הזוג, שהם חלק בלתי נפרד מהאירוע. "להורים יש משמעות גדולה בשעת החופה, החתן והכלה מקבלים כעת את הכוחות המיוחדים למסע חייהם, בו הם פוסעים לראשונה לבד. בתכנית יש התייחסות ארוכה להורים ולבית ממנו הגיעו הזוג ואני ממליץ גם להורים לצפות בתוכנית ולהבין מה ילדיהם הולכים לעבור, רצוי אפילו לצפות יחד."

"ההכנה הרוחנית לאירוע היא זאת שנותנת משמעות להכול," מסכם הרב פוטש, "מעבר לאוכל וללהקה, יש להגיע לחופה מתוך לימוד והבנה, כי המעמד הזה הוא היסוד של בניין הבית אותו אתם בונים."

מתאים לכולם, מיזם "באים מוכנים לחופה, הרב דודי פוטש מחתן זוג צעיר, צילום: שיבולת שחר

שווי התוכנית 980 ₪ והיא ניתנת כעת ל-20  זוגות ב- 300 ₪ בלבד!

רוצים לחוות חופה משמעותית יותר? לחצו כאן!

הפוסט פרוייקט ייחודי מחפש 20 זוגות מאורסים להשתתפות במיזם הופיע לראשונה ב-פנימה.

צרור מכתבים קשור בסרט, מה יותר רומנטי מזה?
קשרים זוגיים התהוו בעבר גם באמצעות המילה הכתובה. מכתבים שנשלחו בזמני שלום ובזמני מלחמה, הצורך לבטא תחושות באמצעות דף ועט, להרהר בהן ולהמתין בסבלנות או בקוצר רוח לתשובה של בן או בת הזוג, כל אלה יצרו מרחב משותף שהיה לו זמן וקצב משלו.
והיום? המילה הכתובה מתבטאת בווטסאפ. היא קצרה, ממוקדת, מלווה בתמונות ובסמלים ומאוד מאוד אינטנסיבית. גם היום המילה הכתובה מהווה נדבך משמעותי בתהליכי בניית קשר, אבל באופן שונה כל כך.
היום אפשר להתחבא מאחורי המקלדת, או לחילופין גם להביע באמצעותה עומקים שהמלל הישיר לא בשל להם.

נכון, חילופי דברים בווטסאפ הם לא צרור מכתבים קשור בסרט, אבל הודעות שמורות היטב והתכתבויות שאפשר לחזור אליהן שוב ושוב בגעגוע, בהתרגשות ובמבט מצועף גם הן משמעותיות ויקרות ערך. המילה הכתובה פושטת ולובשת צורה מחדש, ומקומה בבניית קשרים זוגיים נוכח וקיים, גם אם מעט שונה ממה שהיה בימי בן גוריון ופולה.

היום מביעים בעזרת המקלדת. צרור מכתבי אהבה, אילוסטרציה

פרדוקס השפע

רשת האינטרנט ותודעת הכפר הגלובלי פתחו שפע של הזדמנויות להכיר. כיום אפשר בערב אחד להיחשף לאפשרויות היכרות שלפני שבעים שנה היינו צריכים חיים שלמים בשבילן.
הרשת האינטרנטית נחשבת לשדכן מספר אחת בעולם המערבי, אך לצד השפע המוצע עוגמת הנפש של תהליך ברירת המוץ מן התבן גובה מחירים של שחיקה ותסכול. בדור המייסדים של מדינתנו האפשרויות היו מצומצמות, ואפשרו בחירה יותר קלה.
פרדוקס השפע מלמד אותנו כי ככל שיש יותר אפשרויות – קשה יותר להגיע להחלטה. ההתמקדות באפשרויות הכי טובות מתוך השפע המוצע היא דרך מצוינת ליהנות מכל העולמות. שילוב של ישן וחדש, מפתח מנצח.

ברירת המוץ מן התבן. אפליקצית היכרויות, אילוסטרציה

התינשאי לי?

"החלטתם להתחתן? מזל טוב! נו… אז איך הוא הציע?".
שלב חדש בדרך לחופה נולד בעשור האחרון: הפקת הצעת נישואין מושקעת, במדבר או בהר, על רקע השקיעה או הכותל, עם צלם מקצועי או חבר מסור.
שלב הצעת הנישואין הוא לבוש חדש לרומנטיקה המסורתית שבה האיש מחזר אחר אבידתו. המחוות
הזוגיות היו ונותרו הליבה של הקשר: שיחות אל תוך הלילה, פתקים עם לבבות, ספר עם הקדשה או אפילו קפה של ארומה עם מילים אוהבות משורבטות על צד הכוס, פתקים טמונים במזוודה בדרך לסקי או בקיטבג הצה"לי. מאז קום המדינה הרומנטיקה ממשיכה לפעום בלב פנימה, בדיוק כמו בעבר וגם קצת אחרת.

הרומנטיקה לא מתה, הצעת נישואין, אילוסטרציה

הפוסט האהבה הישנה הופיע לראשונה ב-פנימה.