בו אמצאה תמיד נוח לנפשי. לא משנה איך אני באה, לא משנה לו כמה החטאתי את המטרה, ה' איכשהו תמיד משאיר לי עוד חץ או שניים בתיק כדי לנסות שוב. עד עכשיו זה היה רק ״ניסיון״ (במלעיל, כמו במשחק ילדים), הוא אומר לי, תמשיכי. 

ולא משנה לו כמה המשפטים שרציתי לומר והרגישו לי נכונים בראש, התפרקו בדרך החוצה, ויצאו לא ברורים ולפעמים פוגעים. לא משנה לו שלא התאפרתי, שהלכתי לסופר בשביל רסק עגבניות לפסטה, וחזרתי שוב עם פסטה, עוד אחת מעשר על המדף שמחכות לרוטב שיגאל אותן כבר. לא משנה לו. בו אמצאה תמיד נוח לנפשי. שיהיה לה נוח, שתתרחב, שתרגיש בבית.

הקשר שלי עם השבת הוא מעניין. אני מתאהבת בה מחדש בתקופה הזאת. תמיד הרגשתי שהיא מתנה, אבל פתאום כשהיא מתקצרת כל כך, אני רודפת אחריה. מתחננת אליה שתישאר עוד קצת, שתעטוף אותי בהגנה שלה. 

לפני שש שנים, כשרק התחלתי לשמור, הייתי מדליקה את הטלפון בצאת השבת, ומתעדכנת בכל מה שכולם עשו, לאן הם יצאו, ככה הרגשתי עדיין בעניינים. היום אף אחד כבר לא מסמס לי בשבת, וזה מחמיא לי כל כך. 

מתנות קטנות

בתהליך שעברתי היו רגעים שבהם הרגשתי שמתחילים להסתכל עליי מבחוץ, והמבט החיצוני עשה לי תחושה של רעש. רציתי להסתיר את מה שבתוכי. היו מבטים של זלזול, והיו מבטים של כבוד. היו מבטים של רחמים ומבטים של קנאה. אבל בסוף הבנתי שיש את המבט שלי על עצמי, ושהוא החשוב מכולם, המבט שבו אני מסכלת פנימה, ומחליטה להמשיך בדרך שלי. 

לפעמים, כמו בט״ו בשבט, העצים עדיין עירומים – זו באמת בחירה מוזרה לתאריך של חג האילנות, לא יכלו לבחור זמן שהשיער יותר מסודר להם? אבל דווקא כשאין פירות, זה הזמן שבו מתחיל לעלות השרף בעצים. וזה כל כך מהמם, כי שם קורים הדברים האמיתיים. שם נכתבים השירים! לא על הבמה באמפי שוני, כשכל הפירות כבר גלויים לעיני כל. 

לילה של כתיבת שיר הוא כוח שאי אפשר לתאר בכתב. אני מרגישה את ה', והוא מרגיש אותי. ואז, או שאני מצליחה להתמסר לרגע הסוחף, או שאני מתבאסת שהחמצתי אותו, כי הייתי עסוקה בלרצות לקטוף את השיר לפני שהוא מוכן. 

הלילות האלה הם מתנה. אני אוהבת את התזכורות הקטנות האלה ממנו, את החיוכים שהוא שולח. מראה לי שהוא עוד כאן גם כשאני חושבת שהלכתי לאיבוד, משאיר לי סימן בסמטה קטנה, ודואג שגם אגיע אליה כדי לאסוף אותו, ככה במקרה. 

בחזרה לקן 

ההתכנסות הביתה הבהילה אותי בסגר הראשון. כל התקופה הזאת ניערה אותי חזק, רק מה שיציב ושייך נשאר, ומה שלא – השתחרר לו והתקדם ממני הלאה. זו לא הייתה רק כניסה פיזית הביתה, אלא גם לבית הפנימי שלי. 

כבר תשע שנים שאני בתוך עולם המוזיקה, והדרך שלי רצופה בכל כך הרבה חסדים. תמיד אמרתי תודה, אבל לפעמים התודה הייתה חסרה. כמו רצון להעביר דף ולסמן וי. אולי מתוך חוסר יכולת להתמודד עם השפע, ואולי כמו ילד שנכנס לאקסטזה של מתנות ביום הולדת, ורק מחפש בעיניים את המתנה הבאה, אני לא יודעת. 

אני רק יודעת שיש לי הרבה על מה להודות, והכניסה הביתה כבר לא מפחידה אותי כמו פעם. נוח לה לנפשי. נוח לה איתי. 

הפוסט נוח לנפשי הופיע לראשונה ב-פנימה.