במקום גרות שתי משפחות יחד עם חמישה רווקים, דיר כבשים ובית כנסת חדש לזכרו של אברהם אזולאי הי"ד שנהרג בעזה. משה־ינון אורן, תושב החווה, היה חברו הטוב, ובנה את 'אוהל אברהם' עם שותפים רבים. תשמעו, איזה בית כנסת יפהפה! ארון הקודש עם פיתוחי העץ שבה את ליבי, נמסתי מול הפרוכת שנרקמה בעבודת יד, וספרי התורה המהודרים הקסימו אותי. החמימות של מקדש המעט עטפה אותי ברכּות, והתפללתי על שבורי הלב.

רות, אשתו של משה־ינון, אמרה לי כשישבנו יחד לקפה מול הנוף של מדבר השומרון: "שעמם לבעלי בגבעת רונן, אז עברנו למשימה הבאה". זה הצחיק אותי, כי רוב האנשים המשועממים רואים סדרה בנטפליקס ולא מחליטים להקים חווה. 

כשחזרתי הביתה נזכרתי במה שאמרה לי דניאלה וייס בריאיון למגזין: "המתנחלים הם החשמונאים". הבנתי שסיפורם של יושבי הארץ הטובה הוא גם סיפורם של מתתיהו ובניו שקראו "מי לה' אליי", נאחזו ברגבי האדמה ואחזו בחרב. זו התפיסה וזו השיטה: זקיפות קומה יהודית שמהודקת לחיי המעשה – לחרב ולאת. אין כאן תיאוריה שנלמדת בין כותלי בית המדרש, אלא תורת חיים שכל מי ששותף לה הוא לא פחות מחשמונאי בן דורנו.

בשבת פרשת לך לך התארחנו אצל חמי וחמותי בירושלים. חמי הוא רב קהילה של עולים מצרפת. בשבת בבוקר הגעתי לקידוש בבית הכנסת עם הילדים, וחבורת דוברי צרפתית ישבו סביב שולחנות עמוסי כל טוב. חברה של המשפחה ניגשה אליי, ואחרי שתי נשיקות, אחת מכל צד כמובן, היא הציגה את גיסתה שהגיעה לביקור בארץ. "ברוכה הבאה", התלהבתי, "מתי אתם עולים לארץ?". הגיסה, כך הסתבר, לא דוברת עברית, והחברה השיבה במקומה בחיוך: "הם לא יודעים, אבל הם הגיעו לביקור בשבת לך לך – אולי זה סימן שהם יעלו בקרוב."

חשבתי כמה מיוחד לבקר בבית כנסת של עולים, בפרשה שבה העברי הראשון עלה לארץ. כמו אברהם, כל אחד מציבור המתפללים שמע את הקריאה: "לך לך", והלך אל הלא נודע. וגם הם, שדבקו בארץ ועזבו את הנכר לטובת זהות יהודית, הפכו בעיניי לחשמונאים. 

הפוסט מכבים אנחנו הופיע לראשונה ב-פנימה.

כאבים לאחר הלידה

אני מאמינה שלכל אישה, בכל שלב בחיים, מגיע להרגיש שלמה עם עצמה. כאב ביחסים אחרי לידה לא צריך "לעבור לבד”, והוא בהחלט לא גזרת גורל. נשים רבות חוות רגישות, צריבה או אי־נוחות אך בוחרות לסבול בשקט, כי הן לא מרגישות בנוח לדבר על כך, ולכן נשארות ללא מענה. כאבים אלו עלולים לפגוע בביטחון העצמי, באינטימיות ואף בזוגיות, ולכן חשוב לבדוק אותם ולהתאים עבורם טיפול. 

גורמים

ישנם מספר גורמים שעשויים לעורר כאבים ביחסים לאחר לידה:

צלקות – במהלך הלידה הרקמות העדינות בפרינאום נמתחות ולעיתים נפצעות. ההחלמה שלהן עם רקמת גרנולציה עלולה לגרום לכאבים ולדימומים. אם רקמת הצלקת נוקשה וחסרת גמישות, היא עשויה לגרום לכאב ואף לפגוע בתפקוד המיני. כמו כן, תפירה לא תקינה של הקרעים בלידה עשויה ליצור צלקות ועיוות של האזור.

ירידה ברמות האסטרוגן בתקופת ההנקה – ישנה תסמונת גניטו־אורינרית שנובעת מירידה ברמות ההורמון אסטרוגן בתקופת ההנקה. בעקבותיה נוצרת רירית נרתיק דקה ופגיעה, ומופיעים יובש, צריבה וגרד שלעיתים גורמים לכאבים ביחסים.

חולשת שרירים – חולשה של רצפת האגן או ספאזם (כיווץ שרירים) עלולים לגרום לכאב מקומי.

רגישות עצבית מקומית – לעיתים אחרי לידה מתעוררת רגישות של העצבים ומופיעות תופעות כמו וולוודיניה.

אבחון

נקודת המוצא היא שהכאבים נובעים משינוי פיזי כלשהו לאחר הלידה. הכאב אינו “רק בראש”, ואם משהו מפריע – חשוב להיבדק. היום עומד לרשותנו ארסנל עדכני שמחליף סבל ממושך בפתרונות יעילים.

הגישה שלי היא שכדי למצוא את הפתרון, חשוב קודם להתחיל בשיחה פתוחה ומכבדת עם המטופלת: למפות יחד את הכאב – מתי, היכן, מה מחמיר ומה מקל. לאחר מכן אני מסבירה כל שלב בבדיקה העדינה. לעיתים נבצע “מיפוי כאב” ממוקד כדי לאבחן אם המקור הוא רקמתי, הורמונלי, שרירי או עצבי, ואז נתאים תוכנית טיפול אישית. 

טיפול

הטיפול מותאם אישית, אך חשוב לדעת שחלק מהתוצאות אינן מגיעות באופן מיידי, אלא דורשות התמדה וסבלנות.

ריפוי צלקות – אם בבדיקה מתגלה רקמת צלקת חדשה, ניתן להסירה במרפאה בקלות ולבצע מעקב כדי לוודא ריפוי תקין. בחלק מהצלקות אשר גורמות לכאבים נשקול הזרקת בוטוקס ואף חומצה היאלורונית דלילה על מנת לשחרר את רקמת הצלקת ולעזור לגוף בתהליך ריפוי בריא יותר. ניתן גם לשלב טיפול בגלי רדיו על מנת לגרום לרקמה לייצר קולגן שעוזר בהחלמת העור. בחלק מהמקרים, במיוחד כאשר ישנו עיוות מקומי, נמליץ על תיקון קרעים חוזר בחדר ניתוח.

תוספת אסטרוגן – אם מקור הבעיה הוא יובש נרתיקי משני להנקה הנובע מרמות אסטרוגן נמוכות, נמליץ על טיפול באובסטין מקומי המכיל הורמונים. טיפול זה מחזיר לחות וגמישות לרקמה. לרוב ניתן לראות שיפור כבר בחודש הראשון.

חיזוק השרירים – את רוב הטיפולים נשלב עם פיזיותרפיה של רצפת האגן. קיימות כיום טכנולוגיות חדשות כמו גירוי נוירו־מוסקולרי תוך־נרתיקי שעוזרות לחיזוק ושיקום רצפת האגן ((VTone.

בעבר התייחסו לטיפולים אלו כ“אסתטיקה גינקולוגית”. היום אנחנו יודעים שמדובר ב״גינקולוגיה רגנרטיבית״, שמטרתה לשחזר ולשקם את הגוף וכך להעניק לך איכות חיים, ביטחון עצמי ואינטימיות בריאה יותר. אל תוותרי על עצמך. אם את מזהה את עצמך בשורות האלה – את לא לבד, ויש מה לעשות.

כותבת: ד"ר שרון אסרף, המרכז הרפואי מעיני הישועה
הכותבת היא רופאת נשים בכירה באגף נשים ויולדות ורופאה אחראית במרפאת פרינאום במרכז הרפואי מעיני הישועה

הכתבה  התפרסמה בגיליון חשוון תשפ"ו,

הפוסט שאלי את הרופאה הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאט לאט התפתח אצלי חוש שישי – היכולת להרגיש את המרחב, את האנרגיה שמסתובבת בו ואת הדינמיקה של המשתתפות. יש כאלה שבאו לסמן "וי" על עוד חוויה רוחנית: יוגה בזריחה, אמבטיית קרח, אקסטטיק דאנס – טרנדים שצצים בכל פינה. אחרות באות באמת להניח את הרעש מאחור ולפגוש את עצמן מחדש. לפעמים זה שניהם יחד, ולפעמים במאמץ לנוח יש כמעט חרדה ותחושת פומו – כאילו החיפוש אחרי שלווה הופך למרוץ נוסף.

בחודשים האלה פגשתי אינספור טקסים: טקסי קקאו, תופים אינדיאניים, ריטואלים מיובאים. הם מצטלמים נפלא, הם יכולים לרגש, אבל בסופו של דבר – אופס, הם לא שלנו. משהו בהם נותר זר, נטול שורשים.

ואז אני מגיעה עם מפת תחרה לבנה רקומה, מניחה עליה צמחים מקומיים: אזוב, זוטא, הדס ואורן, ומתחילה לספר בפשטות על הסבתות שלנו. על איך שהן ידעו לרקוח חליטה מחממת, על חרובים שהפכו לשוקו של פעם, על עץ הזית שברכתו נמשכת אלפי שנים. ובאותו רגע קורה משהו בחדר. זה כמעט מוחשי, לפעמים עד כדי דמעות. כי כשפוגשים בשורשים – מרגישים. החיבור הוא מיידי, הגוף מתרכך, הלב פועם לרווחה.

בבית שלנו יש טקס בוקר: קנקן חרובים קטן – שוקו פשוט, חום ומתוק שגדל ממש פה. הילדים מלקטים, ויחד אנו מכינים אבקת חרובים, מלאה ברזל, מינרלים וחומרים נהדרים לגוף. לא "סופרפוד" מיובא, אלא מזון־על אמיתי שצמח בעמק האלה, באדמה שלנו. 

זה מזכיר לי שוב ושוב: החיבור האמיתי הוא לא בטרנד הפופולרי, אלא במה שמזין אותנו באמת מבפנים. אחרי עשרות רבות של סדנאות, אני מרגישה בטוחה לומר: מה שמטעין אותנו באמת, מה שמחבר אותנו לחשמל פנימי ונותן הארקה לנפש – אלה השורשים שלנו.

דווקא המקומיוּת, הפשטות, מה שנמצא כאן – זה מה שממשיך איתנו. כי ריטריט אמיתי לא מסתיים כשאוספים את החפצים מהחדר במלון. ההזנה העמוקה היא כשאנחנו נזכרות, מתחברות ומגשימות. כשאנחנו מכינות לעצמנו חליטה מהגינה, פורשות מפת תחרה רקומה בחוכמת נשים על השולחן, או מתבוננות בילדים רצים יחפים בחצר.

בחשוון, אחרי כל סערת החגים של תשרי, נוחת עלינו שקט ללא מאמץ. יש מי שמרגישה בו ריקנות, ויש מי שרואה בו הזדמנות. בעיניי, זהו הזמן להשריש – לנטוע עמוק את מה שאספנו בחגים, במפגשים, בסדנאות, בחוויות, ולתת לזה ללוות אותנו בחיים עצמם.

כי בסוף, מה שהכי חזק בחיבור למקומיות הוא שכל אחת מאיתנו יכולה להאיר משהו קטן בבית שלה: ריטואל בוקר, מתכון, זיכרון, סיפור, צמח. ומתוך השורשים האישיים האלה, כל השנה כולה מקבלת טעם חדש.

בוקסה נפרדת

שוקו חרובים ביתי

(כוס אחת)

החומרים

1 כוס חלב צמחי (שקדים/שיבולת שועל/סויה)

1 כף שטוחה אבקת חרובים (יש בכל חנות טבע) 

1 כפית דבש/מייפל/סילאן 

½ כפית קינמון 

טיפונת מלח ים 

אופן ההכנה

1. מחממים בסיר קטן את החלב הצמחי עד שהוא כמעט רותח, אבל לא מבעבע.
2. מוסיפים את אבקת החרובים ומערבבים היטב עד שאין גושים.
3. מוסיפים את הדבש או הממתיק וממשיכים לערבב.
4. אם רוצים, מוסיפים קינמון וקמצוץ קטן של מלח.
5. מוזגים לספל אהוב, מתעטפים בשקט של חשוון ושותים.

   המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

   קרדיט: אסתר לחמן

   לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הריטריט האמיתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני חושבת שנשות מגויסים הן הנשים העוצמתיות ביותר שפגשתי. מסתבר שבדידות ולחץ נפשי בכמויות גבוהות יכולים להביא גם לצמיחה. כשאת לבד, ויש לך רק אותך – עוצמת הנוכחות של אחרים בחייך תלויה ביכולת שלך לדבר את הצרכים שלך.

לדעת מה את צריכה, זו ידיעה ששווה זהב. ומתי את לומדת להכיר את עצמך? כשאת לבד. מפעם לפעם את מתחילה לזהות את התחושות שעולות לך בבטן ולשייך להן מקור. את מבינה עם אילו אנשים נעים לך, אילו מילים מכווצות אותך, איפה מרגיע אותך להיות, איזה אוכל משביע אותך. את בקשר עם עצמך, עם הגוף, עם המחשבות. גם אם לא התכוונת להתחבר לעצמך – זה פשוט קורה. בעיקר בלילות. זו מתנה בעיניי. 

במציאות שבה בן הזוג בצבא, קשה למצוא בלבד שלנו עוצמות שיחזיקו לשנתיים. אבל זה הקטע. אני לא חושבת שיש אידיאל או מטרה כלשהי בעולם שיכולים להחזיק אדם בשיא שלו בכל שנייה בחייו, טבעי שיש משברים. הקב״ה ברא את העולם עם קלקול ותיקון. עם חיסרון ויתרון. עם דבר והיפוכו. ולכן תמיד נרגיש שבר בחיים רגע לפני שנרגיש שלמות. 

וכשהשבר הזה מגיע, לא תמיד האידיאל הוא זה שירים אותך. לפעמים את בכלל לא רוצה שירימו אותך. לפעמים את פשוט רוצה להיות על הרצפה. רגע אחד להיות במשבר. אלה הרגעים שבהם קשה לך למצוא נחמה, אבל שם את מוצאת את עצמך. והמציאה הזו היא אוצר. את אוצר. יש מה לשמוח בזה. ולכן, ההזדמנות לחיות כשיש לך בעיקר אותך, היא סיטואציה שמעצבת את דרך החיים שלך מנקודה זו והלאה. נקודת אל־חזור.

אז אם את מגויסת, דעי שדרך החיים שלך הביאה אותך אל עצמך. וזה, בעיניי, חלק ממהות החיים עצמם.

כותבת: שושי תמם

המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט יש לך אוצר הופיע לראשונה ב-פנימה.

טליה אדלר (33) היא מיילדת במרכז הרפואי שיבא תל השומר, שהגיעה למיילדות דרך תחנה לא פשוטה כאחות אונקולוגית. “הרגשתי שאני מלווה את מי שנפרד מהחיים, אבל הלב שלי רוצה להיות גם במקום שבו חיים חדשים מתחילים”, היא מספרת. 

בשבילה זו שליחות – להיכנס עם תפילה בלב לכל חדר לידה, ולהכניס רוגע, חיוך והקשבה ברגעים הכי אינטימיים שיש. בתקופה האחרונה היא ליוותה במסגרת פרויקט ‘לצידך’ אלמנות צה”ל בלידה, ועבודתה קיבלה עבורה ממד חדש. “מתוך אובדן נולדים חיים – אין עוצמה גדולה מזו".

שפרה נאומבורג (32), מיילדת בלניאדו, נושאת שם שמחבר אותה למקצוע, כמו שפרה ופועה המיילדות מספר שמות. “אולי בגלל זה תמיד חלמתי להיות מיילדת", היא צוחקת. אחרי הלידה השנייה שלה, בזכות מיילדת שידעה לגעת לה בלב, היא החליטה להגשים את החלום. כבר שש שנים שהיא חיה את חדר הלידה – בין אומנות, רוך וידיים שעובדות בלי הפסקה.

“היולדות הן הלוחמות האמיתיות, והתינוקות מחזירים לנו את התקווה”, היא מעידה. יש רגעים שנחרטים עמוק – כמו יולדת שבעלה פיקד באותו זמן על מבצע בעזה ושמע בטלפון איך בנו נולד. “בכיתי יותר מהתינוק. הרגשתי שאני עדה לחיבור עוצמתי בין חיי היומיום ובין הגורל הלאומי שלנו”.

נעמי גלמן (36), מיילדת בשערי צדק, עוסקת במקצוע כבר עשור. היא נכנסה לעולם הזה מתוך הלידה שלה, אז הבינה כמה כוח יש למיילדת להפוך את החוויה לכוח ולזיכרון מעצים. “כל תינוק שנולד הוא אור חדש לעם ישראל”, היא אומרת, “ואני רואה זוגות שבחרו להביא חיים דווקא מתוך הכאב של המלחמה”.

נעמי משתפת ברגעים מצמררים, כמו אבא במדים שנכנס לחדר הלידה היישר מהחזית. “זה מפגש בין גבורה לאומית לגבורה משפחתית”. לצד העומס הגדול, היא רואה בעשייתה ערך עצום: “מה שאנחנו עושות משנה חיים, ולכן יש לי כוחות להמשיך”.

שלושתן מדברות גם על מה שנראה שולי, אבל הוא חלק מהכוח שלהן: הן משתדלות להביא איתן לחדרי הלידה העמוסים צבע, רכות ושמחה, כשלצד המדים הקבועים הן מופיעות מקושטות במטפחת, באיפור ובנעליים נוחות ויפות. “המטפחת היא התכשיט של המדים”, אומרת טליה, “סמל לנשיות ולאימהות גם בתוך המערכת הכי טכנית”.

ולצד כל זה – גם תפילה מלווה כל משמרת. “אני מבקשת מהבורא שיהיו לי ידיים טובות ולב טוב לכל אישה שתגיע היום”, משתפת שפרה. "בימים האלה, לשמוע בכי ראשון של תינוק זה לא רק צליל של חיים פרטיים, זה צליל של נחמה לאומית, של אמונה מחודשת".

כותבת: מלי סגל

צילום ענבל למברגר

הפוסט בדמייך חיי הופיע לראשונה ב-פנימה.

עד אז מיהרתי כל יום הביתה לקבל את הילדים, כי איך הם יסתדרו אם לא אהיה שם? לאט לאט הם הסתדרו יותר ואני יכולתי לרוץ פחות, הם למדו לשבת רגע כשהם חוזרים מהמסגרות, להסדיר נשימה לאכול משהו ואפילו להביא את הקטנה מהגן. רק דבר אחד נשאר לא פתור, במחילה, כשהקטנה היתה נכנסת להתפנות. אם אני לא הייתי שם, לא היה מתנדב בשטח שמוכן לקחת על עצמו את המלאכה והיא היתה נצורה על האסלה עד לשובי. על כן, המשכתי למהר הביתה. ואז יום בהיר אחד היא עשתה זאת, היא רכשה עוד מיומנות משמעותית במבנה העצמאות המתגבשת שלה. 

פתאום ברגע אחד הרגלים של שבע עשרה שנות אימהות אינטנסיבית בהן פרפרתי בטירוף להגיע בזמן, להיות, להניק, לחתל, לקבל, להרדים, להשכיב, להרגיע, להאכיל, להקשיב, לשחק, לנגב, להסיע ועוד מיני אלו, משהו נרגע. זה קרה לאט אבל ההבנה ירדה עלי פתאום. 

המציאות משתנה סביבי וכנראה גם אני.  

במקביל למעבר משלב הפוריות והלידות וההורות הצעירה שמתחלפת לאיטה בהורות לילדים בוגרים יותר, גם הגוף משנה פאזה במקביל. יש שינויים שהם חדים ובולטים על פני השטח ויש שינויים שמזדחלים ומתרחשים לאט ובהדרגה. את השינויים הגדולים אנחנו בדרך כלל רואים בבירור והם יודעים לדרוש את תשומת ליבנו ביתר תוקף. אבל מה קורה כשיש שינוי שקורה כל יום עוד קצת. איך יודעים מתי הוא מתחיל? איך יודעים מה מתחיל ולאן זה הולך? ומה אני יכולה לעשות עם זה?

"כמה ילדות בנות אחת עשרה ושתים עשרה מגיעות לגיל הווסת ולא מבינות מה קורה? לרוב, במקרה הטוב תהיה שם משהי כמו אמא, אחות, אחות בית ספר, חברה שתספר ותכין את הילדה לשינוי ההורמונלי פיזי ביולוגי טבעי שהיא עומדת לעבור וכך היא תחווה את השינוי הגדול והמשמעותי הזה באופן חיובי ומיטיב", אומרת ענת הראל (55), בעלת תוכנית ליווי לאורח חיים בריא מותאם לנשים בגיל המעבר. לדברי הראל בדומה לשינוי ההורמוני הראשון שבנות חוות בגיל ההתבגרות השינוי המשמעותי הנוסף מגיע בקדם גיל המעבר. "זה שינוי הורמונלי טבעי שהוא חלק מהביולוגיה שלנו, אך בשונה משינויי גיל ההתבגרות ותהליך קבלת הווסת, בקדם גיל המעבר אף אחד לא מכין אותנו לזה?" מציינת הראל. "למה בגיל שלושים וחמש רופא משפחה או הגניקולוג/ית לא אומרים לי 'תשמעי, בגילך מתחיל תהליך שכדאי שתכירי ותהיי מודעת אליו ואלה האפשרויות העומדות פרושות בפניך כדי שתערכי ושתעברי את זה ותרגישי מדהים. כיום לא סביר שזה קורה וחבל כי כשאנחנו לא מבינות מה קורה לנו ולא יודעות לחבר בין התסמינים, איך נחפש את הפתרונות?"

"בניגוד לקונספציה הישנה שגיל המעבר זה נשים בנות חמישים וגלי חום, היום כבר מבינים שזו תפיסה שגויה. כעת יודעים שקדם גיל המעבר (פרי-מנפאוזה) מתחיל כבר בגיל שלושים וחמש אז מתחיל להתרחש בהדרגה שינוי טבעי, פיזי ביולוגי ונפשי בחיי אישה. ועדיין המודעות לכך וזמינות המידע לנשים מצומצם כל כך."

נשים מספרות סיפור מאוד עצוב, הן חוות את זה כפרידה ואני מלמדת אותן שיש להן בחירה. מה הסיפור שאת מספרת? הרצון לאחוז בדברים שישארו אותו הדבר הוא רצון לא הגיוני. להסכים להבין שהדברים משתנים ואנחנו מוזמנות להישתנות יחד איתם ולאמץ הרגלים חדשים. אני עוזרת לנשים לבנות הרגלים שיאפשרו להן להשיל את התסכול . אנחנו לא צריכות להיות באבל מול זה, רק להסכים. הצמיחה והקפיצה הכי גדולות שלנו היא יציאה מאזור הנוחות, אזור הרגילות. אם נזוז מהדפוסים הקבועים אפשר להרגיש ולהראות מדהים. דברים משתנים וצריך להיות מוכנות לפתוח את הראש ולהסתקרן מה מחכה לי בשלב הבא.

מי הנשים שיודעות להגיע אליך? 

רובן בגילאי 40-65 שסובלות משלל תסמינים. הן חוות קושי ותסכול אבל מה שמניע נשים לעשות את הצעד בפועל ולטפל בעצמן זה בעיקר השמנה ביטנית, הפרעות באיכות השינה ומצבי רוח". 

"יש תופעות נטולות תסמינים כמו זה שאנחנו בסיכון גבוה יותר לחלות במחלות לב ואוסטיופורוזיס וזה צריך להטריד נשים יותר, אבל בגלל שאין לזה תסמינים, נשים פחות חוות ומודעות לזה ביום יום עד שהן פוגשות בבעיה. וגם אז הן לא תמיד ידעו לקשר את זה לתופעות גיל המעבר."

מיעוט המידע ונגישותו לנשים נעוץ לדברי הראל מכך שהרפואה המודרנית לא מבחינה בין נשים לגברים בכל הנוגע להתפתחות מחלות שונות ותגובות לטיפולים. לפי הגישה הרפואית הרווחת נשים הן גרסה מוקטנת של גברים פרט לאיברי מין שונים ויכולת להרות. כתוצאה מכך, חלק גדול מאוד מהטיפול בנשים מתבסס על ידע שנרכש באמצעות מחקר בקרב גברים, ובעזרת תרופות שיעילותן הוכחה על גברים בלבד. ואולם, בשנים החולפות ניתן לזהות שינוי בגישה זו – לא רק באבחון מחלות אלא גם בפיתוח תרופות ייחודי לנשים ובמחקרים ובחתירה לרכישת ידע מעמיק נשי נוסף . "לכן חשוב להנגיש לנשים את הידע הקיים", מדגישה הראל, "כי כשאנחנו לא מבינות מה קורה לנו, אנחנו עלולות לחפש את הפתרונות בכל המקומות הלא נכונים. כמו לדוגמה נשים שחוות פתאום השמנה ועושות דיאטת כסאח כי הן לא מבינות שהגוף צריך משהו אחר. או נשים שחושבות שהן סובלות מדיכאון והן מתחילות לקחת תרופות אנטי דיכאוניות כי הן לא מודעות לכך שתנודות מצב הרוח נעוץ בתקופת חוסר איזון הורמונלי". 

האופן בו אנחנו מבינות את המוח הנשי משפיע על האופן בו אנחנו דואגות ומטפחות אותו, מסבירה  מדענית המוח האמריקנית ד"ר ליסה מוסקוני (41) שמובילה תכנית מחקר לחקר מוח האישה ב- Weill Cornell Medical. "ככל שנשים ידעו יותר ככה נוכל לחקור ולמצא פתרונות מועילים יותר לתמוך את התהליכים הטבעיים. 

נשים רבות, אומרת מוסקוני, חושבות שהן מאבדות את שפיותן בעוד מה שקורה להן הוא טבעי וכתוצאה משינויים הורמונליים. צריך זמן ותמיכה כדי להתרגל לכך, היא אומרת. "אנחנו לא צריכות לקוות רק לשרוד את המנופאוזה, אלא לצמוח ממנה. הכוחות הנסתרים במוח המנופאוזי לא מגיעים מספיק לכותרות". כך מפרטת ד"ר מוסקוני בסיפרה 'המוח הנשי'.  לדבריה אירועי מוח־הורמוניים בצמתים שונים בחיי אישה מקדמים שיפורים חברתיים וקוגניטיביים. בין אם להכין אותנו לבגרות אחרי גיל ההתבגרות, לקדם את יכולות הטיפול שלנו אחרי ההיריון או להוביל אותנו לתפקידים חברתיים ייחודיים אחרי המנופאוזה. לרשתות הנוירו־אנדוקריניות שלנו יש תוכניות מסודרות.

בתהליך ההתבגרות וגם בהריונות, למרות שלא קל, מתמקדים יותר בדברים החיוביים. למנופאוזה מתייחסים יותר בשליליות והמדע עוסק רק בחסרונות ובבעיות, במקום להבין שהיא רק עוד עצירה אחת בדרך.

ההסתכלות הכוללת על המנופאוזה, גם בקונטקסט הכללי וגם במשקפיים חיוביים, מגלה ממצאים מפתיעים. ד"ר מוסקוני מביאה מחקרים מהשנים האחרונות לפיהם המנופאוזה יכולה להביא את הנשים בסופו של התהליך לבריאות מנטלית טובה יותר ולסיפוק רב יותר בחיים.

לדוגמה, במחקר אוסטרלי דיווחו נשים פוסט־מנופאוזיות על מצב רוח משופר, יותר סבלנות ופחות מתח, כשנכנסו לשנות ה־60 וה־70 שלהן. גם במחקר דני, 62% הצהירו שחשו מאושרות ומרוצות יותר מאשר לפני המנופאוזה ואפילו יותר משהיו בגיל צעיר.

הסריקות המוחיות, מציינת מוסקוני, מאששות זאת: רוב הנשים אכן פחות מאושרות בשלוש השנים שלפני המנופאוזה (תקופת הפרימנופאוזה). הסיפוק מהחיים נוטה להישאר נמוך לשנתיים־שלוש אחרי המחזור האחרון, אבל אז הוא עולה ונשאר גבוה במשך הזמן. מתוך כך מציעה מוסקוני לקרוא למנפואוזה בשם חדש – 'מנוסטארט', מעין בגרות שנייה. מוסקוני וצוות המחקר שלה בחנו לראשונה את ההבדלים בין מוח האישה לפני המנופאוזה ואחריה. סריקות המוח הראו עד כמה השינויים דרמטיים: ברמת האנרגיה המוחית, מבנה המוח, הקישוריות והכימיה שלו. גילינו גם שהשינויים הבולטים ביותר קורים דווקא בשנים שלפני המנופאוזה עצמה – בתקופת הפרי־מנופאוזה".

הפוסט גיל המֵעֵבֶר הופיע לראשונה ב-פנימה.

היא נשואה לעודד, אם לשלושה, ומלהטטת בין תפקידיה השונים שבהם היא תופרת חיבורים נחוצים בתוך החברה הישראלית. בשנים האחרונות עסקה בסיפורים חשופים ועדינים שעלו על מסך הטלוויזיה במסגרת עבודתה בתוכניות כמו 'אבודים' לצד צופית גרנט, 'סליחה על השאלה', 'המרדף' ואחרות. "אהבתי את העבודה ובחרתי לעשות טלוויזיה שעושה טוב ומביאה את כלל החברה למסך עם אמירה ערכית וחיובית", היא פורשת את תפיסת עולמה. 

"שם לומדים הכי פחות"

את דרכה החלה עוד בשנות התיכון באולפנית טבריה במגמת תקשורת וקולנוע. "הגעתי למגמה כי נדמה היה לי ששם לומדים הכי פחות", חוזרת מרלנג'ון לשנים שבהן בית הספר היה מקום מאתגר עבורה. "כבר מראשית הדרך התקשיתי, וסיימתי ללא תעודת בגרות חוץ מהמגמה – רק שם הבאתי לידי ביטוי את החוזקות שלי בהצלחה. כיום ברור לי שהייתה לי הפרעת קשב קשה שלא אובחנה".

בצל חוויותיה המורכבות כתלמידה, היא בחרה למקד את סרט הסיום שלה בהשוואה בין החינוך הדמוקרטי לחינוך המסורתי. "כך יכולתי לגעת בסבל שלי כמתבוננת מן החוץ. ליוויתי בית ספר דמוקרטי ובמקביל ריאיינתי את איש החינוך אברהם ליפשיץ, שהיה באותה עת מנהל האולפנית".

בתום שירות משמעותי, השלימה מרלנג'ון בגרויות. "מצוידת סוף סוף בתעודה המיוחלת, התקשרתי למורים שלי לקולנוע מהתיכון והתייעצתי איתם לגבי מוסד אקדמי ללימודי קולנוע. מורה אחד המליץ לי על בית הספר 'מעלה', אך הוסיף שיש מוסד נוסף בירושלים בשם 'סם שפיגל', רק ש'אין סיכוי להתקבל לשם'". המשפט הזה הוא בדיוק מה שגרם לה לרוץ ולהירשם למבחני הקבלה. "נהניתי מהמבחן שפגש את נקודות החוזק שלי, וכבר בריאיון האישי ידעתי שהתקבלתי".

באותה תקופה עבדה כמאבטחת במזרח ירושלים יחד עם עודד, שלימים הפך לבעלה ואבי ילדיה. "הכרנו כאשר עודד חילוני ואני דתייה שאין לה שום כוונה לשנות את דרכה עבורו. חברות רבות שלי הכירו בני זוג חילונים ובהדרגה יישרו איתם קו. מלכתחילה הבהרתי לעודד שהיהדות היא חלק מהזהות שלי". בני הזוג קבעו את משכנם ביישוב אשחר שבגליל התחתון, יישוב מעורב של דתיים וחילונים. "תנועת הנוער משותפת, אבל קיבלנו החלטה לשלוח את הילדים למוסדות דתיים".

איך את מצליחה לשלב בין קריירה שמתנהלת במרכז הארץ למגורים בצפון הרחוק?

"זה מאתגר מאוד", מודה מרלנג'ון, ומעידה שלא פעם היא מגיעה לדמעות כשהיא מתעכבת בפקקים. "בכל ערב שבת אני מגיעה לבית הכנסת, גם אם חזרתי הביתה סמוך לכניסתה. כשאני בתפילה, עטופה בקהילה מדהימה שנותנת תחושה של בית ומשפחה לילדים ולנו, אני מוכנה להמשיך לשלם את המחיר, עד הפקק הבא".

להיפגש עם העבר

מרלנג'ון היא אישה נוסטלגית המחברת עבר להווה, ויחד אנחנו צוללות לסיפורים משפחתיים מימים עברו שנקשרים ליצירה הקולנועית והטלוויזיונית שלה. 

סרט הגמר שלה ב'סם שפיגל' עסק בעבר המשפחתי מצד אביה, יליד צרפת. היא הפגישה את אביה עם עברו וניסתה לגשר על פער של שנים שבהן ניתק את קשריו עם משפחת אביו הנוצרי המתגוררת בצרפת. "אבי הגיע ארצה בגיל עשרים ורק פעם אחת חזר לביקור קצר. החלטתי שאני לוקחת את הסיפור של הנתק כפרויקט, ועודדתי אותו להתעמת עם העבר". 

סבתה של מרלנג'ון נולדה בשנת 1915 בקונסטנטין שבאלג'יר בשם סימון למשפחת זרביב, השנייה משלושה־עשר אחים. אביה היה רב הקהילה והם ניהלו אורח חיים תואם. "כשהחלה מלחמת העולם השנייה היא נחשבה רווקה מבוגרת. זה לא היה אופייני בקהילה שלהם, וייתכן שזו מציאות שנגרמה בשל המלחמה", מסבירה מרלנג'ון, ומוסיפה כי סבתה היגרה לצרפת בתום המלחמה ושלוש שנים לאחר מכן, כשהיא בת 34, התאהבה בבחור קתולי בן עשרים ונישאה לו. יחד הביאו לעולם את אביה של מרלנג'ון, שהיה בנם היחיד.

"היו להם נישואין של אהבה", היא מדגישה. "זה ניכר מן התמונות ומהסיפורים ששמעתי מסבתי". אולם ימי האושר היו קצרים, והסבא נפטר בטרם עת בשעה שבנו היה בביקור בארץ. "אני מאמינה שהוא ברח מהתמודדות עם המוות של אביו, ובנוסף הייתה להם מערכת יחסים מאוד מורכבת", מסבירה מרלנג'ון את בחירת אביה להישאר בישראל. 

איזה בית הם ניהלו מבחינת דתית?

"אבי למד בתיכון יוקרתי ליד הסורבון. הדת בצרפת מוחזקת על אש נמוכה והיא לא העסיקה אותו. סבתי שמרה על אורח חיים יהודי־מסורתי, וסבי לא התנגד לכך. להפך, כשבני המשפחה גילו שאבי לא עלה לתורה בבר המצווה, היה זה דווקא אביו הקתולי שדרש שיעלה, ואפילו ישב לצידו בבית הכנסת". 

מה הביא את אביך לישראל?

"זה היה שילוב של מרד נעורים נגד אביו יחד עם העובדה שבימים ההם, אחרי מלחמת ששת הימים, רבים רצו להגיע ארצה ולחבור לתהילה של המדינה הקטנה שניצחה". לאחר ששב לפרידה מארץ מולדתו, הצטרפה אליו אמו ויחד עלו לישראל. "הוא רצה להתגייס לקרבי, אך סבתי לא הסכימה לחתום לבנה יחידה, והוא שירת כגיטריסט בלהקת חיל הים". 

לאחר שהשתחרר, המשיך אביה לקחת חלק בעולם התרבות הישראלי כאמרגן של הזמרת רותי נבון, אך דווקא אז חל מפנה משמעותי באורח חייו. "אבא ורותי נבון עברו יחד תאונת דרכים קשה, שבעקבותיה חזרו שניהם בתשובה. כשהוא כבר שומר מצוות, הוא פגש את אמא, חיילת ששירתה כמדריכת טיולים, וחזרה בתשובה גם כן. הם התאהבו, התחתנו ובנו את ביתם באבני איתן שברמת הגולן. נולדו להם שלשה ילדים – אני האמצעית, אך הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו". 

שנים רבות אחרי היצירה הקולנועית שלה ב'סם שפיגל' שימשה מרלנג'ון תחקירנית ראשית בסדרה התיעודית 'אבודים' בהנחייתה של צופית גרנט, והייתה שותפה למסעי חיפוש אחר קרובים אבודים עד לרגע הגילוי והמפגש. במהלך עבודתה כתחקירנית בסדרה ערכה תחקיר הקשור לשורד השואה ישראל אורזך, בחיפוש אחר שני אנשים שהצילו אותו. היא לא ידעה שהתחקיר הזה יוביל אותה למציאת פרטים חדשים על סבא רבא שלה שנספה בשואה. 

"סבא שלי מצד אמא, ראובן אדלר, גדל במינכן", היא מספרת. "עם עליית הנאצים לשלטון, אביו קרל, שהיה איש עסקים מוכר ובעל נכסים בעיר, שלח את חמשת ילדיו ואת רעייתו לפלשתינה. הוא נתן להם להבין שיסגור את עסקיו ויבוא. תמיד ידעתי שכאיש בעל השפעה בקהילה היהודית ובכלכלה של מינכן, זימנו את סבא רבא שלי לחקירה, ולאחר שיצא ממנה, מת מדום לב".

אך הסתבר שהמידע שהיה בידה לא היה מדויק. במהלך התחקיר לסדרה, עוד בישראל, היא נחשפה לארכיון של העיר מינכן. "הקלדתי את שמו של סבא רבא שלי, ולפניי הופיעו בקצרה תולדות חייו. להפתעתי נכתב שהוא נפטר במחנה דכאו, והמוות היה אלים".

יחד עם צופית גרנט וצוות התוכנית הגיעה מרלנג'ון לדכאו לצילומי התחקיר על ישראל אוזרך. "כשהגענו לדכאו", היא משחזרת, "גילינו שאסור לצלם משום שהארכיון והספרייה עשויים להיות מטרה לאלימות של אנטישמים. ביקשתי לשוחח עם מנהל הארכיון כדי לשכנע אותו שיפתח לנו אותו לצילומים של הסדרה, ובין היתר ציינתי שסבא רבא שלי מת כאן. הדמעות שלי כנראה שברו את האופי הגרמני הקשוח, והוא הוציא פתאום את התיעוד של יום ההגעה למחנה, שהיה גם יום הרצח. קראתי שהוא נרצח במגרש – אותו מקום שחציתי רגעים ספורים לפני כן, ושבתום לילה שלם של עמידה – האיש המכובד, הגאה, עמד וקמל. זה היה רגע חזק עבורי. קיבלתי הצצה לעולמו ולבחירה שעשה: להציל את כל משפחתו ולהיוותר כאן לגורלו.

"הוענקה לי במתנה ההיסטוריה שלי, שמספרת שאין זה סתם גורל מקרי שבזכותו נולדתי בארץ. זו השתלשלות שתחילתה בבחירה האמיצה של אב סבי", היא אומרת בהתרגשות. על התחקיר הנוגע לגיבור הפרק בסדרה 'אבודים' היא מספרת שמנהל הארכיון מצא עבורה את תעודת האסיר שלו, ובסוף אף נכנע לעיניה הלחות ואפשר להם לצלם סצנת שיא בסדרה, שבה נחשפו לפרטיו של האדם אותו חיפשו. 

להשלמת הסיפור היא משתפת אותי בקורותיה של סבתה, לילי, שגדלה כילדה לא יהודייה בגרמניה, התגיירה, ונישאה לראובן אדלר, סבא שלה. אחותה הגדולה של לילי הייתה אירנה קליין – לימים אורנה פורת, שחקנית ידועה ומקימת התיאטרון לילדים ונוער שקרוי על שמה.

האחיות לבית קליין, היא מספרת, גדלו בפרבר קטן בגרמניה, בבית של הורים מתנגדי המשטר הנאצי. "הם הקשיבו לרדיו אסור, סירבו להתפקד למפלגה הנאצית והתנגדו לעלייתו של היטלר לשלטון. אורנה־אירנה, שהייתה כבר אז שחקנית מוכרת, נחשבה גם היא חלק מהברנז'ה האינטלקטואלית שזוהתה עם מתנגדי השלטון. היא גויסה לעבודת כפייה במפעל בתוקף צו של הרשויות.

לילי, סבתי, שהייתה אז נערה, נשארה בבית יחד עם אמה. אביה פוטר מעבודתו כיוון שלא היה חבר מפלגה, ונלקח לעבודה מחוץ לבית. באחת המתקפות ביתם נהרס, וכך מצאו עצמן סבתי ואמה ללא קורת גג, כאשר איש מהשכנים אינו פותח את דלתו בפניהן".

האכזבה מהעם הגרמני התעצמה עם הגעתם של האמריקאים שהוציאו צו המחייב את התושבים לצפות בצילומים לא מצונזרים מן המחנות. "הרוב המוחלט עצם עיניים מול הזוועות שהוקרנו על המסך, אבל סבתי לא רק שצפתה, היא אף שבה מרצונה לצפייה שנייה. היא יצאה משם לילי אחרת, והחליטה שהיא לא רוצה עוד שום קשר עם גרמניה".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ה,

כתיבה וצילום: אילה יבגי 

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מבעד לעדשה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אשמים אנחנו

כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו ש"האחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות. אם בשנים קודמות התגוננו מפני אשמה, השנה הכינו על חטא ואמרנו שוב ושוב, בנסיבות בלתי נתפסות, "אשמנו". אם בשנים קודמות נלחשו סליחות בחדרי חדרים, בשנה הזאת ביקשו אנשים אצילים סליחה לעין כול. אם בשנים קודמות היינו צריכים לחפור במשמעות המילה "סליחה", השנה היא ניבטת אלינו מכל תמונת שבוי ברחוב, מכל משפחה שמנסה שוב לקום על רגליה, מכל מפונה מביתו שאנחנו פוגשים בבית הכנסת בשבת.

שני מלכים בכתר אחד

נדמה לי שכאשר רואה הקדוש ברוך הוא את העם שלו מצטער, רוצה שהדברים יקרו אחרת, מתפרק מהעובדה שלא היה טוב דיו, הגם שהשתדל כל כך – הסליחה, כך יסבירו חז"ל במדרש מטלטל, עוברת צד. בבריאת העולם, כשביקשה הלבנה למלוך לבדה, כשלא יכלה לסבול את העובדה שיהיה לצידה עוד מישהו בעולם שיאיר כמותה, היה הקדוש ברוך הוא חייב למעט אותה. "לכי ומעטי עצמך", הוא אמר לה. שני מלכים חייבים לדעת איך להשתמש בכתר אחד. ימנים לצד שמאלנים, חילוניים לצד דתיים. כל זמן שתרצו להקטין צד אחד, תמצאו את עצמכם קטנים גם כן. 

אבל אז, בירח האחרון של השנה, הירח הממועט של ראש חודש אלול תשפ"ד, ירח שניסה להאיר ללוחמים בחושך, ירח שהיה שם עם מוכי הירח, הלומי הקרב, ירח שמרימים אליו עיניים מדי לילה חטופים בעזה ואימותיהם מעבר לגבול. בשנה שבה רואה הקדוש ברוך הוא את פניה של האישה הלבנה שמבכה על בנה, הוא מנסה לפייס אותה: "אתן לך ילדים אחרים, לבנה, כוכבים ממש כמותו!" והיא ממאנת להינחם. "בחגים תיזכרו בו תמיד, החגים ייקראו על שם בנך הקטן", הוא יאמר לה, והיא תמאן להינחם. "לוח הזמנים של העם הזה וסדרי העדיפויות שלו ישתנו בעקבות החיסרון שלך!" הוא יוסיף ויאמר. אבל כשיראה אותה זורחת בעוניה, באזכרת האחד־עשר חודש לחסרונה הגדול, בראש חודש אלול תשפ"ד, הוא יאמר את המשפט שירעיד את העולם: "הביאו עליי כפרה על שמיעטתי אותה!"

שכינה עמהם

בפסוק נפלא שנקרא בעזרת ה' לפני חגי תשפ"ה הטעונים כתובות המילים המופלאות: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… שמה". המפרשים מתחבטים בביטוי "ושב ה'" והרי צריך לומר "והשיב ה'!". "היה לו לומר: והשיב ה' אלוקיך את שבותך. רבותינו למדו מכאן ששכינה כביכול עימהם בצרת גלותם וכשנגאלין, הכתיב הקדוש ברוך הוא גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם". לפי הפירוש הזה של רש"י, הקדוש ברוך הוא מחכה כביכול להיגאל עימנו ורואה בכאבנו הגדול. כשישובו השבויים, בעזרת ה', הוא כביכול ישוב גם כן. 

הביאו עליי כפרה

אבל רבי נחמן יפסע עוד פסיעה אמיצה קדימה. הוא יאמר לנו: נכון שבשנה הזאת ראיתם אנשים שביקשו סליחה כשאי אפשר היה להבין על מה? ובכן, כך בדיוק יעשה הקדוש ברוך הוא בחודש התשובה, חודש אלול: "ואנו רואים רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חודש, כי הוא חסד גדול. כי איך היינו מרימים פנינו לבקש כפרה מאיתו יתברך? על כן עשה עימנו חסד וקבע יום הדין בראש חודש שאז, כביכול, הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה בבחינת 'הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח', ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה כי על ידי זה שהקדוש ברוך הוא עצמו עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו ולומר 'הביאו עליי' וכו', על כן אין לנו בושה לבקש כפרה כי גם הוא יתברך עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו". 

לפעמים, יחדש רבי נחמן, אמירת המילה "סליחה" דווקא מהצד של הטובים, ולא מהצד של הרעים שהיינו מצפים מהם לסליחה, היא עצמה מעמידה אותנו מול השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, והיא, השנה החדשה, תעמוד מולנו ותבקש סליחה. היא יודעת שחגיה ייראו שונים כל כך, שרבים מילדיה עדיין לא יחגגו בביתם, היא תביט בהם קמים לסליחות ומבקשים עליה שתהיה טובה, ואז, היא עצמה, השנה הבאה, תחזור בתשובה. "סליחה", היא תאמר לנו לתשובת השנה. אני מבטיחה להיות טובה כל כך.

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט תשובת השנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אנחנו עוברים בחזרה למרחב עם. בחודש הראשון נגור בצימר של חברים, כי הדירה הזמנית שלנו לא פנויה עדיין. והדירה "זמנית" כי אנחנו רוצים לבנות בית בקרוב. 

מחשבות על בית. זמן היריון של בית משתנה אצל כל אחד. אצלנו זה לקח זמן. אולי כי להכות שורשים באדמה קשה לנו יותר מלהכות שורשים ברוח. ורצינו ללכת עם הרוח לאן שהיא לוקחת אותנו. אולי הגענו לשלב שזה לא סותר. 

שפות שונות, לב אחד

אנחנו במסעות. לומדים לא לפחד מהתנועה. מחוויות חדשות. נכון, לוקח זמן להתמקם כל פעם, ללמוד את שפת המקום. את האנשים סביב. את הקודים שעובדים ואת אלה שפחות. אבל גמישות תודעתית זה נכס יקר. להרחיב את שפת הלב, להכיר את הניואנסים של הניבים המקובלים בכל חברה ואזור. אני כל כך אוהבת את זה. 

כשהייתי ילדה הייתה העלייה הגדולה מרוסיה, וברגע הפכנו להיות מוקפים בצלילים של השפה הזרה שלא הכרתי. יום אחד היה ילד שזרק אבנים על הבית שלנו, אז ניסיתי לגשת אליו והוא ברח, ורצתי אחריו, והוא נכנס לבניין, ונכנסתי אחריו, הוא עלה שתי קומות ופתח את הדלת וטרק אותה, ואני הגעתי כמה שניות אחרי, ובלי להתבלבל דפקתי בדלת. 

פתחה לי אמא שלו, ובמבטא רוסי כבד שאלה בהתקפה: מה את רוצה מילד שלי? ועניתי לה, הוא זרק אבנים על בית שלי, תגידי לו לא עושה את זה שוב! והיא הסתכלה עליי בשוק, ואז קלטתי… שגם אני דיברתי במבטא רוסי כבד. התביישתי, כי חששתי שהיא תחשוב שזה מתוך לעג, אבל זה פשוט יצא ממני. ואז היא רק אמרה, בסדר. והלכתי. 

באותה שנה הצגתי תפקיד ראשי בהצגה על עלייה לארץ. הייתי סשה, אחלה סשה. 

משהו חדש. וטוב 

שואלים אותי איך הילדים הסתדרו, איך הם יסתדרו. וזה מורכב, אבל גם פשוט. כי אם אני מאמינה שה' מוליך אותי, אני מאמינה שהוא מוליך גם אותם. הם לומדים גמישות, מכירים עוד אנשים ובעיקר שפות. וזה כל כך חשוב ויקר.

אנחנו בדור שבו קריטי שנדע לתרגם עולמות פנימיים לשפה מובנת. לכאורה כולנו דוברי אותה שפה, העברית שחיכתה שנות אלפיים. אבל כמאמר השיר הידוע, היא תמתין לך, ולך, ולי, עד בוא השחר.

להחיות את השפה ולברוא איתה עולם, זאת משימה ענקית. היא זאת שתביא את השחר.

ואיך מתרגמים? זה מתחיל בהבנה שאני לא מבינה. שעולמות שלמים ונסתרים של כוונות מסתתרים מאחורי כל מילה, ואני שואלת, למה את מתכוונת כשאת אומרת את מה שאת אומרת? זה פותח לי צוהר לעולם אחר, שלפעמים יהיה חדש עבורי. ואני רוצה לא לפחד ממשהו שחדש לי. 

כשמשהו נשבר, לפעמים הכאב הוא רק כי המוכר נלקח ממני, ועכשיו אין לי את הקערה ההיא למרק שכל כך אהבתי. היא איננה. אבל יש כלים חדשים שרוצים להתגלות במציאות שלי. אולי הם אפילו יותר מתאימים? 

אני רוצה להחזיר למילון הפנימי מילים שקצת נשכחו, כמו סקרנות, חקירה, פתיחות, חדוות גילוי. בשביל מקום חדש לפעמים צריך להסכים לשחרר את הישן. אני בודקת עם עצמי, רגע לפני שהמוביל מגיע ומעמיס את הקרטונים שלנו והפסנתר, בפעם העשירית… 

את מוכנה לחדש? נכון, את חוזרת למקום מוכר ואהוב, מתל אביב למרחב עם שבה גרנו שמונה שנים. ועדיין… זה חדש, כי את חדשה, וכולם, והארץ, והשמיים. המחדש בטובו בכל יום תמיד. 

חדש זה טוב. רק לפתוח ידיים, ולהמשיך להרחיב כלים ולהמשיך לנסות להביא את השחר.

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הרחיבי מקום אוהלך  הופיע לראשונה ב-פנימה.

רגע לפני שד"ר אביטל בק הגשימה את חלום חייה ועמדה לטוס לארצות הברית לפוסט־דוקטורט, היא נאלצה לגנוז את התוכניות ולחשב מסלול מחדש. "רציתי קריירה אקדמית", היא מספרת, "את הדוקטורט שלי בביולוגיה מולקולרית של התא עשיתי במכון ויצמן. המטרה שלי הייתה להיות מדענית, והתקבלתי לפוסט־דוקטורט בהרווארד".

היה זה הישג מרשים, להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית ולעשות שם את המסלול האקדמי בתחום הסוכרת, שבו התמחתה. במשך עשור תכננו היא ובעלה את הנסיעה הזאת, חסכו כסף, לא חידשו את הרהיטים בבית כי עוד רגע הם טסים, אך החלום נתקל שוב ושוב בקשיים שעמדו זה לצד זה על המאזניים כמו הקלישאה הוותיקה: קריירה מול חיי משפחה.

"המון שנים התביישתי לספר את זה", היא משתפת בכנות. "היו לי אז שני ילדים, ולא הצלחתי להיכנס להיריון נוסף. רציתי משפחה גדולה, ואמרו לי – יש לך בן ובת, מה את צריכה עוד. ידעתי שטיפולי פוריות בחו"ל עולים כ־150,000 דולר לכל סבב, ופה בארץ זה מסובסד. היינו זוג צעיר, לא יכולנו להרשות את זה לעצמנו, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לדחות את הפוסט־דוקטורט. אין מה לעשות. אלה שנות הפוריות שלי, אם אני נוסעת עכשיו, זה לא יקרה. הממוצע בתחום שלי הוא לנסוע לשש שנים, ואם אני נוסעת, יש סיכוי שאני מוותרת על המשפחה. היום הילדים שלי צוחקים ואומרים לי – איזה פראיירית, לא נסעת בשביל ללדת אותנו? אבל אני לא מצטערת לדקה".

מגדלת החלב 

בק, 42, היא כיום אמא לשבעה ילדים ומנכ"לית חברת הפוד־טק הישראלית WILK, חברה שמפתחת חלב אם מתורבת במעבדה. 

סגולות חלב האם ידועות עוד מימי בראשית, אולם מחקרים עדכניים מאמתים את המידע הזה וקובעים כי חלב אם חשוב להתפתחות התינוק בחודשים הראשונים. מנגד, ישנן נשים שאינן יכולות או אפילו רוצות להיניק, וליבן נחמץ לנוכח המחקרים הללו או לנוכח תגובות הסביבה, והן מחפשות את הפורמולה הטובה ביותר להזין בה את תינוקן. 

אל מול הפורמולות הקיימות בשוק, חברת WILK הציבה לעצמה יעד שאפתני: לגדל חלב אם, הכי קרוב למקור, במעבדה. "לא כל אישה יכולה להיניק, ואין שום סיבה שתינוק שאמא שלו לא יכולה להיניק לא יקבל את כל היתרונות והתועלות שיש בחלב אם", מסבירה בק את הרעיון שעומד מאחורי הפיתוח. "המחקרים מדברים כבר שנים על יתרונות ההנקה ועל הסגולות שיש בחלב אם, ואנחנו רוצים להעניק גם לאישה שלא יכולה או לא רוצה להיניק את האופציה הזאת. המטרה היא להעשיר את הפורמולות ברכיבים מתאים מקוריים, הכי קרובים שיש לחלב אם אמיתי".

איך זה עובד בעצם?

"אנחנו לוקחים תאים מגוף של נשים שעברו ניתוח, מתרבתים אותם, זורעים ומבודדים את התאים המייצרים חלב, מגדלים אותם בתנאים הכי אופטימליים במעבדה ובעצם 'מלמדים' אותם איך לייצר חלב אם בשיטת מעבדה".

מדובר ביעד שאפתני ובפיתוח פורץ דרך, אך מתברר שזה ממש לא הדבר היחיד שעומד על סדר יומה של בק. לצד מנכ"לות חברת פוד־טק ישראלית חדשנית, שיחות עם משקיעים ופיתוח של חלב אם וחלב פרה מתורבת במעבדות המשוכללות של WILK, היא מספיקה גם לנהל שגרת בית ומשפחה, יזמות חברתית, לימוד תורה בקביעות, ריצה בכל בוקר, ולשמש כיושבת ראש תנועת 'אמונה' בעיר מגוריה.

איך מנהלים לו"ז עמוס כמו שלך?

"קודם כול, לומדים את זה. אני פריקית של פרודוקטיביות, ואני מאוד אוהבת תוכנות וכלים טכנולוגיים שיכולים לעזור לי בניהול הזמן. כשאני מרגישה שאני מגזימה במשהו, אני יושבת ועושה רשימה כמה אנרגיה אני נותנת לכל דבר, ומתחילה לתעדף – על מה אני שמה עכשיו יותר דגש ועל מה פחות. יש תקופות שאני נותנת מאה אחוז לעבודה חדשה או לפרויקט חדש, ויש תקופות רגועות, שבהן אני יכולה להגדיל את האחוזים בשאר הדברים. 

"עוד דבר חשוב שעוזר לי הוא סוד הבוקר", היא מגלה. "אני קמה בחמש וחצי בבוקר. אני מכריחה את עצמי לקום – כל פעם אני אומרת 'אני לא יכולה', ומדברת עם עצמי ואומרת 'את חייבת'. יש לנו רק חמש שניות לפני שהמוח ממציא תירוצים, אז סופרים עד חמש וקמים, וברגע שקמת זה כבר יותר קל. אני קמה ישר לנעלי ספורט ומשם למטבח, מעמידה כבר סירים לצהריים. זה לא מאוד זוהר לגעת בעוף קר בחמש וחצי בבוקר", היא צוחקת, "אני מכינה כריכים ואז עושה ריצה של חמישה קילומטר, ככה כל בוקר. אני לא נהנית מזה, אבל אני עושה את זה כי צריך".

מהמעבדה אל עולם הסטארט־אפ 

היא גדלה ברחובות, ועשתה מסלול די קלאסי לבוגרת הציונות הדתית: למדה באולפנת צביה בעיר, אחר כך באולפנת צפירה, שירות לאומי בבית הרב קוק בירושלים ומשם לאוניברסיטה העברית ללימודי ביוטכנולוגיה. היא נישאה בגיל צעיר, וכיום היא מתנהלת מול משקיעים וחברות גדולות כשעל ראשה מתנוסס כיסוי ראש. אני שואלת אם זה מהווה חסם כלשהו.

"האישיו של הדתייה זה רק בישראל", אומרת בק, "בחו"ל הם לא מודעים לזה. הם מכבדים את הימים שאנחנו לא עובדים. בארץ אני מרגישה שאני חייבת לתת את האקסטרה, אני צריכה להוכיח שאני טובה ומקצועית. פעם זה היה מרגיז אותי, ששופטים אותי ולא מעריכים. היום אני יותר בנינוחות עם זה, מקבלת את זה בחיוך".

אל ההייטק התגלגלה בדרך לא צפויה. בתקופה שבה ניסתה להגשים את חלום הפוסט־דוקטורט בהרווארד היא ראתה פעם אחר פעם איך החלום נתקע ולא מתממש. "יום אחד, באמצע שיעור של יעל כורסיה, הייתה לי הארה. אמרתי לעצמי: אם את כל כך מנסה ועושה השתדלות וזה לא הולך, אז אולי יש משהו אחר? אולי זה לא חייב להיות בדיוק החלום הזוהר והיוקרתי הזה?"

בימים ההם היא עבדה במעבדה בחברה קטנה, במשרה שאפשרה לה להיות גם אמא נוכחת לילדים. "חשבתי מה הדבר השני הכי זוהר מבחינתי, ולהיות מנכ"לית של החברה פתאום נראה לי זוהר לא פחות ממדענית בהרווארד. פתאום התחיל לי איזה חלום, בעצם אפילו לא חלום, עוד לא העזתי לחלום – היה לי רק ויז'ן".

היא החליטה לעשות מעשה, ובצעד נועז פנתה למנכ"ל החברה בבקשה לקידום לתפקיד ניהול. "אמרתי לו – אני יודעת שלקחתם אותי כמדענית, אבל אני חושבת שהחברה יכולה להרוויח ממני יותר. הייתי יומרנית. הוא שאל אותי איזה ניסיון יש לי, אמרתי לו שאין לי, אבל אני מוכנה ללמוד ואני אהיה ממש טובה בזה".

היא הגיעה עם המון ביטחון לפגישה, אך לצד זאת, היא גם הייתה קרובה ללידה. שלושה חודשים אחרי שילדה וחזרה לעבודה – היא ראתה שיש מנהל חדש בתפקיד שרצתה. "שתקתי, אבל הרגשתי שהרעיון הזה, שיצא מהגראז' והתחיל לצמוח בי, מקנן אצלי בראש ולא עוזב אותי. אנשים אמרו לי – יש לך עבודה קרובה לבית, שכר טוב, מה את רוצה יותר מזה? אבל זה לא הרפה ממני". 

זמן קצר לאחר מכן היו קיצוצים בחברה והורידו אותה ל־40% משרה. "נורא נעלבתי, לקחתי את זה קשה ואמרתי לבוס שלי – למה אני? והוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום, הוא אמר לי – בינינו, יש לך חלומות גדולים מאלה. מבחינתי זה היה אור ירוק לצאת לדרך".

תוך כדי בכי, היא מספרת, היא פתחה קבוצת ווטסאפ עם הקולגות ממכון ויצמן, והודיעה להם שהם הולכים לפתוח יחד סטארט־אפ. הם קבעו תאריך וישבו בחדר סגור לסיעור מוחות ארוך עד שימצאו רעיון טוב למיזם החדש שלהם. כעבור שעתיים הם יצאו עם כמה רעיונות טובים והתחילו את הדרך החדשה.

"פתאום היה לי זמן פנוי ביום, והתחלתי ממש מאפס. חיפשתי בגוגל איך מקימים סטארט־אפ, מה זה מצגת משקיעים. לא היה לי שמץ של מושג, אבל הייתה לי אמונה יוקדת שזה המסלול שלי, שלא סתם באה לי התמונה הזאת בראש. גייסתי כסף וכוח אדם, השלמתי קורסים באיביי, גוגל ואמזון, למדתי את השפה מחדש. נהניתי מכל רגע", היא נזכרת בחיוך, "לקחתי את זה נורא ברצינות". 

מאז היא הספיקה למנכֵּ"ל עוד כמה חברות ויזמה פרויקטים שונים, ובשנה האחרונה היא כאמור בפוד־טק, נוגעת שוב בעולמות הנושקים לרפואה. כיום WILK היא חברה הנסחרת בבורסה הישראלית ומגיעה לפריצות דרך משמעותיות בדרך להשגת רכיבי חלב אם מתוך המעבדות ברחובות.

הזהב הלבן 

בחזרה לחלב האם. המחקרים בנושא תזונת תינוקות מדברים על פערים משמעותיים בין תינוקות שינקו לכאלו שלא. ההבחנה, אומרת ד"ר בק, אינה נמדדת כשהילדים קטנים, שם אין הבדל, אלא במערכת החיסונית בעתיד הרחוק, בסיכוי להתפתחות מחלות כמו סוכרת והשמנת יתר, מחלות מעיים כמו קרוהן, ואף פערים באיי־קיו, כשהיתרון הוא לטובת קבוצת היונקים חלב האם. 

"רוב האנשים בוחנים את הילד כשהוא קטן, אבל את הסטטיסטיקה נראה כשהילד יהיה בן 40 עם עלייה בסוכרת, מול ילד עם אותו רקע גנטי שינק. חלב האם מרפד את כל מערכת המעי – כמובן, תלוי כמה ינקו ועד איזה גיל, אבל זה הרעיון. אנחנו רואים את הסטטיסטיקות האלה ורוצים לייצר את הדבר הקרוב ביותר לחלב אם".

בשנים האחרונות חברות הפורמולות מחפשות כל הזמן רכיבים חדשים כדי לקרב את עולם התמ"ל לרכיבים הזהים למקור. מדי תקופה מפרסמות החברות רכיב חדש שנוסף למוצר עם צירוף אותיות באנגלית שלא אומר לנו כלום, רק כדי להתקרב עוד קצת לרשימה הארוכה של רכיבי חלב האם, שמונה אלפי רכיבים לעומת כמאה רכיבים בפורמולה הנמצאת על המדפים. החידוש בפיתוח המזון המתורבת הוא שהוא מגיע מתוך המקור עצמו, מוכפל עוד ועוד ולומד להתחקות אחריו כמעט לחלוטין. 

"מובן שצריך להביא בחשבון שהנקה היא לא רק תזונה", מבהירה בק, "היא מגע, הפרשת אוקסיטוצין ('הורמון האהבה'), לא רק לתינוק אלא גם לאמא, היקשרות ועוד. אבל את התועלות האלה אפשר לתת גם עם פורמולה כשמאכילים בצורה מקרבת".

נוסף על ייצור חלב אם מתורבת, עובדים ב־WILK גם על חלב פרה מתורבת, גם הוא מתוך רקמות עטין של פרה, ומיועד להיות תחליף חלב ללא סבל או ניצול של בעלי החיים וללא זיהום האוויר העצום הנלווה לייצור הכמויות האדירות של החלב שאנו צורכים. 

איך הגעת להתעסק דווקא בפיתוח של חלב אם?

"כשילדתי לראשונה", היא נזכרת, "הייתי די המומה מחוסר הרצון להיניק שראיתי סביבי, לא הייתי גרופית של הנקה, אבל ידעתי על היתרונות שיש בחלב אם. היום כשאני מדברת עם משקיעים קל לי יותר להראות את החזון. המטרה בסוף היא למכור לעולמות הפורמולה רכיבי חלב אם שיעשירו את התמ"ל. המוצר יהיה יקר בהתחלה, זו טכנולוגיה פורצת דרך והיא יקרה, אנחנו ממש מדמים את גוף האדם, עם 37 מעלות המדמות חום גוף אנושי כדי לגרום לתאים להפריש רכיבי חלב אם בצורה אינסופית ומבוקרת ולתת אותה לעולם. אנחנו רואים כבר במעבדה את הרכיבים שדומים לחלב אם, וגורמים למערכת לפעול בגדול. ואנחנו לא מייצרים ליטר של זה, אלא 100 ליטר. העלויות מאוד גבוהות, עם רגולציה קפדנית מול ה־FDA (איגוד התרופות האמריקאי), ובהמשך גם מול הסוכנות האירופית. אנחנו עובדים ומחפשים כל הזמן שיתופי פעולה וגיוס כספים במטרה להוזיל עלויות, פונים בעיקר לקרנות הון־סיכון, לחברות גדולות ולממשלות".

אחוות יזמיות

לצד ניהול החברה, לפני כארבע שנים הקימה בק יחד עם חברתה ושותפתה לדרך רבקה צפריר תוכנית ליזמיות מהמגזר הדתי והחרדי. התוכנית הזו, שפועלת בהתנדבות מלאה, נוצרה מחיבור של שתיהן בפייסבוק. הן הבינו שהן די בודדות בעולם הזה, לא רק כנשים בעולם עסקי גברי מאוד, אלא כנשים דתיות וחרדיות שרוצות ליזום ולהגיע לתפקידים בכירים ואין להן כמעט ייצוג או דמויות דומות לשאת אליהן עיניים או להתייעץ עימן. 

"שאלנו את עצמנו – איפה כולן? אין שום סיבה שנשים לא יוכלו להיות בתפקידים בכירים ולהביא פרנסה טובה לביתן, לפעול וליצור דברים שהם משני עולם. לאט לאט גיליתי מיזמים מדהימים, עשינו שיתוף פעולה עם גוגל ואמזון, ואנחנו קבוצה שעוזרות אחת לשנייה. 

"כנערה צעירה באולפנה לא ידעתי שאפשר בכלל לעשות את זה", היא מוסיפה, "לא ידעתי שהשילוב הזה בכלל אפשרי, נשים בהייטק וביזמות. לא ידעתי שיש נשים שלומדות מדע ביולוגי. לא דמיינתי שאני יכולה לעשות את זה. וזה מדהים לעורר השראה בנשים לבחור בקריירות שהן לא חשבו עליהן".

"לאורך הדרך אמרו לי: אם את רוצה להיות קרייריסטית, להיות בתעשייה הזאת – את צריכה לעשות את זה 24/7, ולא תוכלי לעשות את זה עם הרבה ילדים. היום אני כל כך לא מאמינה בזה. אני חושבת שזה אפילו ההפך הגמור. הילדים נותנים לי כוח, לימוד התורה נותן לי כוח לעבודה – הדברים מפרים אלו את אלו. לא צריך לוותר, רק לאזן, ולעלות בהדרגה. 

"רבנו בחיי אומר לכתוב בערב ראש השנה מכתב מה אני רוצה להשיג השנה מהקב"ה. היו שנים שאמרתי לעצמי – היעד שלי הוא שהילדים ילכו לישון אחרי מקלחת וארוחת ערב – מבחינתי זה טוב מספיק", היא אומרת בגילוי לב. "שנה אחר כך הוספתי חוגים, ושנה אחר כך לקחתי את הקטן איתי לשיעורי תורה וישבתי בחוץ עם עגלה. לקחתי חופשות לידה מדודות, וזה התאים לי. הייתי תמיד במרוץ, לא לכל אחת זה מתאים – אבל זו הדרך שלי. כל פעם להוסיף עוד ועוד".

הכתבה המלאה תמצאי בגיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

צילום: דאפי ספונר 

איפור: שוהם חלא 

הפוסט חלב, אם  הופיע לראשונה ב-פנימה.